החטא הקדמון של ניתוחים לשינוי המין בישראל אירע באוקטובר 1985. כירורג פלסטי נודע ביצע את הניתוח בבית החולים האיטלקי בחיפה. המנותחת, דניאלה, בת 21, נולדה כתינוק זכר אבל חיתה כאשה לכל דבר, וביקשה להתאים את המין הביולוגי שלה לזהותה הנשית. אבל הניתוח הסתבך ודניאלה נותרה ללא איברי מין, גבריים או נשיים. עשור לאחר מכן זכתה בתביעה על רשלנות רפואית שהגישה נגד הרופא.

בעקבות המקרה הקשה הורה משרד הבריאות להפסיק לאלתר לבצע ניתוחים לשינוי מין - שנעשו עד אז באופן פרטי וללא פיקוח - וקבע כי מעתה ניתן יהיה לבצעם אך ורק בבית חולים ציבורי ובכפוף לאישור ועדה מיוחדת, הוועדה לשינוי מין. מאז ועד היום, במשך 26 שנים, פועלת ועדה זו כמונופול, בחוסר שקיפות, תוך שימוש בקריטריונים עלומים ובלי לפרסם דין וחשבון או נתונים על פעילותה.

לא הפרעה

שני מחקרים חדשים, פרי עטן של חוקרות מאוניברסיטת תל אביב ומהמכללה האקדמית תל אביב-יפו, חושפים לראשונה את מה שקורה מאחורי הקלעים של הוועדה. השורה התחתונה מאוד לא מחמיאה למערכת הבריאות: תלונות רבות על יחס פוגע ומפלה, על גישה מתנשאת, פתולוגיסטית ובלתי מכבדת ועל חוסר קשב שלה לצרכים הייחודיים של הזקוקים לשירותיה. עוד מצאו החוקרות כי הקווים שמנחים את הוועדה מיושנים ולא עודכנו כבר שלושה עשורים, בשעה שבאותה תקופה היתה מהפכה במחקר הרפואי והאקדמי בעולם בגישה לטרנסג'נדרים.

המטופלים שביקשו לעבור את הניתוח כונו בחוזר "חולים", ובאופן סימבולי המלה "טרנסקסואל" נכתבה בו פעמיים בשגיאת כתיב. כשהוקמה הוועדה הסביר מנכ"ל משרד הבריאות אז, פרופ' דן מיכאלי: "יש היבטים שונים החייבים להיבדק לפני ביצוע הניתוח. ההיבט הפסיכולוגי, למשל. האם כל משוגע שיגיע אל רופא ויבקש ניתוח כזה - ינתחו אותו?"

ברבות השנים טיפחו אנשי הוועדה מיתוס שקרי לפיו היא הוקמה לאחר שאשה טרנסג'נדרית ניסתה להרוג את המנתח שלה בירייה, מתוך טירוף דעת, אחרי ניתוח שנכשל. אפילו יו"ר הוועדה, ד"ר חיים קפלן, אמר לפני חצי שנה בראיון לערוץ 10: "משרד הבריאות שינה את התקנות בעקבות איזה אירוע לא נעים שהיה, שאחת המטופלות ניסתה להרוג רופא, כי היא לא היתה מרוצה מהתוצאה".

יעל סיני, סטודנטית לתואר שני בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, כותבת בימים אלה את עבודת הגמר שלה על הוועדה, בהנחיית פרופ' חנה הרצוג ובסיוע ד"ר איריס רחמימוב. בניסיון לנפץ את המיתוס פנתה סיני לארכיון ומצאה כי מי שניסתה להרוג את המנתח - אותו רופא שכשל בטיפול בדניאלה - היתה מטופלת אחרת שלו, שכלל אינה טרנסג'נדרית. "הבלבול ‘המקרי' בין הסיפורים מרמז על תפישתו הפתולוגית של הממסד הרפואי", אומרת סיני. "במקום להציג את המטופלת כקורבן לרשלנות רפואית, היא מוצגת כאשה לוקה בנפשה, שמתוך זעם ואימפולסיביות ניסתה לפגוע במטפל שלה".

המחקר של סיני חושף את הגישה שמנחה את ראשי הוועדה. בראיון שקיימה עם ד"ר דליה גלבוע, בעבר הפסיכולוגית הראשית של משרד הבריאות, המשמשת היום פסיכולוגית של הוועדה, סיפרה גלבוע איך היא מזהה מי אינו ראוי לעבור את הניתוח. לדבריה, יש לבחון "מבחינה נפשית אם הוא לא טרנסקסואל. אם נדמה לו. קודם כל אם הוא פסיכוטי, ובתוך הפסיכוזה שלו יש גם את הפנטזיה הזו שהוא צריך להפוך לאשה. קולות אמרו לו..." גלבוע הוסיפה: "אחרי שאתה עוקב אחרי אדם במשך שנה של מעקב... אתה כבר מכיר אותו (ויודע) אם הוא באמת טרנסקסואל או שזה שיגעון חולף. אם זה היה מתמיד, או שפתאום בא לו הרעיון וכמו שהוא בא - ככה הוא יילך".

ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) מכיר עדיין ב"הפרעת זהות מגדרית" כבעיה נפשית. עם זאת, במהדורה הבאה שלו, שתופיע בשנה הבאה, תוחלף ההגדרה ב"דיספוריה מגדרית", שמשמעותה שעצם הבעיה היא לא הזהות הטרנסג'נדרית עצמה, אלא המצוקה שנובעת ממנה. כבר כיום גורסים רופאים בעולם שמתמחים ברפואה טרנסג'נדרית, כי זהות מגדרית שונה אינה הפרעה נפשית.

"פעילותה של הוועדה כיום משמרת את התפישה ה'מתקנת', שרואה בחצייה מגדרית מחלה שמקורה בנפש, ומטילה על הממסד הרפואי את האחריות לאבחן ולרפא את המחלה", אומרת סיני. במחקר שלה היא מצטטת דברים שאמרה בשנה שעברה ד"ר גלבוע בכנס בתל אביב: "אני חושבת שאני מרגישה כובד אחריות מאוד גדול... להכניס אדם לניתוח כשאתה לא בטוח במאה אחוז שהוא טרנסקסואל. ואם אני לא בטוחה - גם הוא אולי לא בטוח".

חוסר רגישות

ישראל מתהדרת בגישה מתקדמת: היא מאפשרת לבצע ניתוח שינוי מין במסגרת הרפואה הציבורית ובמימון המדינה, כחלק מסל הבריאות. כך יכול משרד הבריאות לכנות את הנוהל בעניין זה "מהפכני בפתיחות אף ביחס למדינות מערביות בעולם", ולטעון בתגובה לפניית "הארץ", כי "ישראל היא מהמדינות המתקדמות ביותר" בתחום.

אבל כפי שחושפים המחקרים החדשים, רק מעטים מצליחים לחדור את החומות המקיפות את הוועדה ולזכות בטיפול המיוחל. כמה בדיוק? משרד הבריאות לא מגלה, ולשום גורם אחר אין תשובה ברורה, גם לא לנורה גרינברג, אחת הפעילות הטרנסג'נדריות הבולטות במדינה, שמלווה זה יותר מעשור מאות טרנסג'דרים בדרכם לטיפול. "זה משהו מאוד מאוד אפל, כי אתה לא יודע באמת מה קורה שם. הם שומרים על עמימות", היא אומרת.

לדבריה, "אנחנו לא יודעים כמה אנשים נדחים על ידי הוועדה - ולמה הם נדחים. אין להם תשובות, יש נתק תקשורתי. כשפניתי אליהם וביקשתי לקבל נתונים, נדהמתי לראות שהם מתחילים לגמגם. התברר שאין להם שום נתונים, שום רישומים, שום מעקב - כלום. אני לא מבינה איך הם מתיימרים לפסוק הלכות בנושא, בלי שיש להם עובדות לגבות את האמירות שלהם. פעם היתה לי תיאוריית קונספירציה בעניין, היום אני חושבת שזה נובע מכך שזה לא מעניין שם אף אחד", היא אומרת.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

משרד הבריאות סירב לומר כמה אנשים פנו לוועדה, כמה נדחו וכמה נותחו. המשרד גם סירב לפרט את הסיבות לדחייה או את הקריטריונים המנחים את הוועדה, והסתפק בתשובה כללית, לפיה "הוועדה בוחנת כל בקשה לגופה ושוקלת שיקולים רפואיים ומקצועיים במתן האישור".

טענות נוספות שמועלות נגד הוועדה נוגעות ליחס מנוכר שלה לפונים. שיר רייכרט, שסיימה לאחרונה תואר שני בפסיכולוגיה במכללת תל אביב-יפו, כתבה את עבודת הגמר שלה בנושא: "חוויותיהם של טרנסג'נדרים מהמפגש עם המערכת הרפואית", בהנחיית ד"ר דיאנה לוצאטו. בעקבות ראיונות שקיימה עם טרנסג'נדרים היא קובעת: "הם מקבלים יחס של חוסר רגישות קיצוני בוועדה".

אחד המרואיינים, גיל (שם בדוי), בשנות ה-20 לחייו, נולד כתינוקת וחי כגבר. לפני שלוש שנים עבר ניתוח בארצות הברית. לרייכרט הסביר כי אף לא שקל לפנות לוועדה בתל השומר מפני ש"בארץ יש מין תחושה שהרופאים מסכימים לטפל בך, אבל לא מאוד רוצים. הם רואים אותך לפעמים... כחולה נפש. יש הבדל של שמים וארץ עם חו"ל. שם יש רופאים שרואים בזה שליחות. זו חוויה אחרת. אין מצב שמישהו שם יפנה אליך במגדר הלא נכון. בארץ בא מי שבא ואומר לך: ‘טוב, איפה היא?' זה מזעזע. אתה מתעורר מניתוח והדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה להתחיל לתקן מישהו (להסביר באיזה כינוי גוף ובאיזו לשון לפנות אליך, ע"א)".

גרינברג מכירה היטב את ההתנהלות הזאת: "אני יכולה למלא הרבה כרכים עם סיפורים קשים שהגיעו אלי. התלונות מספרות על התנהגות שאינה אתית ועל חוסר מקצועיות - לפעמים על גבול העבירה על החוק", היא אומרת. אבל בשל צנעת הפרט והרצון של המטופלים להמשיך הלאה ולהשאיר מאחור את התקופה הרעה שחוו, רובם לא נעתרים להפצרותיה להתלונן, למשרד הבריאות או בתקשורת.

גרינברג מוסיפה כי "הגישה של הרופאים מאוד צרה ומצומצמת, ושמה דגש על החלמת הפצעים, העדר סיבוכים וכו'. היבטים אחרים - נפשיים וחברתיים - לא זוכים להתייחסות נאותה. מה שחשוב לרופאים זה שהטיפול יעבור בשלום ושלא יתבעו אותם או יתחרטו על הניתוח. ובכלל, הם רואים עצמם כ'שומרי השער', שמחליטים מי נכנס ומי לא. זה אנטיתזה לטיפול, שאמור לכלול ליווי ותמיכה. הם לא רואים את כל המכלול, זה לא מעניין אותם והם לא מבינים בזה".

הנאה ממין

אחד משורשי הבעיה הוא שרק מנתח אחד עושה את הניתוחים האלה בישראל: ד"ר חיים קפלן, מנתח פלסטי בכיר. באתר האינטרנט של הקליניקה הפרטית שלו יש מדור שאלות ותשובות, שעוסק בעיקר בניתוחים לשינוי מין שהוא עושה מטעם המדינה. אדם שהזדהה בשם "שמעון", בן 23, ביקש לברר שם אפשרויות מימון לטיפול רפואי או ניתוח לשינוי מין. "אני פותר בעיות רפואיות ולא כלכליות. בהצלחה", השיב לו קפלן, תשובה שיכולה ללמד על גישתו ויחסו לנושא.

קפלן סירב להתראיין לכתבה זו. אבל באוקטובר 2011 הוא נעתר לבקשתה של סיני ונפגש אתה לראיון לצורך המחקר שלה. בגילוי לב הוא אמר לה: "אין לי שום רצון לנתח יותר מ(אדם) אחד בחודש. (אני) בסך הכל עובד יומיים בשבוע בתל השומר... אם יש יותר, הייתי יותר שמח אם היו עוד רופאים שעושים את זה. אני חושב שזה היה גם עוזר". את הוועדה כינה קפלן בראיון "מעין מונופול לא רצוי".

"קפלן לא מת לעשות את הניתוחים האלה. זה לא מביא לו תהילה גדולה כנראה", אומרת ד"ר אילנה ברגר, מנהלת "המרכז הישראלי למיניות וזהות מינית". גרינברג מוסיפה: "גם החברים האחרים בוועדה הם רופאים בתל השומר, שהפילו עליהם את התיק הזה".

מדוע רק מנתח אחד בכל הארץ מורשה לעשות את הניתוחים האלה? ולמה רק בית החולים תל השומר? גם על כך משרד הבריאות מסרב להשיב. התוצאה הישירה היא שרבים מהטרנסג'נדרים - כמה עשרות בשנה לפי נתוני קהילת הטרנסג'נדרים - נוסעים לעשות את הניתוח באופן פרטי בחו"ל ומשלמים בין אלפי לעשרות אלפי דולרים.

ברגר מתלוננת גם על היבט נוסף: ההגבלה של גיל הניתוח ל-21. "למה האפליה הזו? אם מבחינה חוקית בני 18 כשירים למות למען המדינה בצבא, למה הם לא כשירים גם לעשות ניתוח כזה?" בעולם, אגב, נעשים ניתוחים כאלה בגיל 18 כדבר שבשגרה. היא גם יוצאת נגד זמן ההמתנה הארוך עד לניתוח: "כל מי שבא לוועדה, גם אם הוא חי במגדר הרצוי שלו כבר 20 שנה ועבר תהליך מלא של שינוי, נכפה עליו ‘לחיות שנתיים במגדר החדש' עד לניתוח".

ויש היבט נוסף: בטופס שהמועמדים לניתוח נדרשים לחתום עליו נכתב כי הניתוח לא יאפשר הנאה ממין או אורגזמה. גרינברג רואה זאת בחומרה: "בכל העולם מקובל שאחת התוצאות הנדרשות של הניתוח היא שיאפשר הנאה ממין, כולל אורגזמה. אחרת הוא נכשל".

חילוקי דעות

בשנת 2008 שלח ארגון "רופאים לזכויות אדם" מכתב למשרד הבריאות, שבו הצביע על שורה של פגמים בנוהל הקיים ודרש לבטלו. זמן קצר לאחר מכן חלה תפנית בגישת משרד הבריאות, שהחליט להקים ועדה לבחינה מחודשת של הנושא. ואולם, על הדרישה לבטל את הוועדה המשרד מסרב לדון. "בכל מקרה ביצוע הניתוח יותנה באישור ועדה, אשר תבחן את ההיבטים השונים של טיפול בלתי הפיך זה", נמסר בתגובה מהמשרד. "מדובר בטיפול בעל משמעויות מרחיקות לכת, כגון איבוד יכולת פוריות ורבייה".

גרינברג ישבה בוועדת הבדיקה על תקן נציגת הקהילה, לצד נציגי הוועדה לשינוי מין, היועצת המשפטית של משרד הבריאות, רופאים מבתי החולים שיבא ורמב"ם ונציגת ארגון "רופאים לזכויות אדם". אחרי כחמש פגישות וחודשים ארוכים של המתנה - חרף כמה הסכמות - התפוצצו הדיונים והוועדה התפזרה.

"הבנתי שהיתה כוונה ברורה למשוך את העניין ולהרוג את היוזמה מיתת נשיקה", אומרת גרינברג.

ממשרד הבריאות נמסר כי הוועדה לבחינה מחדש של הנוהל "התפזרה בשל חילוקי דעות מקצועיים מהותיים", שכללו, בין היתר, דרישה של נציגי הקהילה לאפשר לכל אדם "לעבור ניתוח ללא מגבלות כלשהן ומבלי שהרופא יוכל להתייעץ עם כל גורם מתחום הטיפול הרגשי".

גרינברג בתגובה: "שקר גס. נהפוך הוא. זה מיחזור של כזב שנועד לחפות על התנהגות מחפירה של משרד הבריאות". *

מילון מונחים:

* טרנסג'נדרים אנשים שאינם חשים הלימה בין המין והמגדר ועושים חצייה מגדרית באמצעים שונים (לבוש, התנהגות, שפה)

* טרנסקסואלים טרנסג'נדרים המשנים את איברי המין באמצעות ניתוח

* MTF גבר לאשה מי שנולדו במין זכר עם זהות מגדר נשית

* FTM אשה לגבר מי שנולדו במין נקבה עם זהות מגדר גברית

* אינטרסקסואלים אנשים שבלידתם אינם משויכים בבירור למין זה או אחר

* ג'נדרקוויר אדם שלא רואה עצמו בעל זהות גברית או נשית מוחלטת

* קוקסינל(ית) כינוי גנאי לנשים טרנסקסואליות, במיוחד אלה שעוסקות בזנות. מקורו בשמה של אמנית טרנסקסואלית צרפתייה שהופיעה בישראל בשנות ה-60