מרבית הישראלים המעוצבים היושבים בבוקר שישי שמשי בבית הקפה הנעים והאופנתי של רמת השרון לא יודעים מה הם חבים לגבר המזוקן והממושקף היושב בשולחן הקצה. ב-72', בהיותו בן 23, זכה סגן יצחק בן ישראל בפרס ביטחון ישראל על כך שהשביח מאוד את יכולת התקיפה של מטוסי הפנטום. ב-73', בהיותו בן 24, עמד סגן בן ישראל לצדו של האלוף בני פלד בשעתו הקשה של חיל האוויר. ב-75', בהיותו בן 26, חולל סרן בן ישראל מהפכה באופן הפעולה של חיל האוויר הישראלי, אשר העצימה את יכולותיו באופן דרמטי. ב-81', היה רב-סרן בן ישראל אחד המתכננים המרכזיים של תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. ב-91', יזם אלוף-משנה בן ישראל את הפרויקט הטכנולוגי המרכזי של צה"ל שעשור מאוחר יותר העניק לישראל עוצמות ייחודיות. בעבר היה אלוף (מיל.) בן ישראל שותף גם לתכנון של מבצע אווירי רב-חשיבות שהשמיד איום אסטרטגי חמור אשר נשקף לישראל.
אבל בישראל כמו בישראל: גיבורים כמו בן ישראל, חבריו ושותפיו נותרים עלומים. הם לא זוכים לתהילה שלה זכו ד"ר ר.ו ג'ונס ואלן טיורינג הבריטים, אשר העניקו לאומתם טכנולוגיות מלחמה מנצחות. אף על פי שסיפור חייהם של לוחמי השכל הישראלים יכול להזין שורה של סרטי פעולה מטלטלים, מעטים מאוד מכירים אותו. מעטים מאוד יודעים שרק בזכות אנשים כבן ישראל הם יכולים לשבת בבוקר שישי שמשי ברביבה וסיליה, ולבחור בין הבוקר האמריקאי לבין הפרנץ' טוסט ובין מיץ הגזר הרענן לבין מיץ התפוזים הטרי.
עשרים וארבע שנים עוקב איציק בן ישראל אחרי האיום הגרעיני האיראני. הוא ראה את האיראנים מתקדמים מיכולת נחשלת ליכולת מסוימת ליכולת מתקדמת. הוא ראה את האיראנים נעים מאפס צנטריפוגות לאלף צנטריפוגות לעשרת אלפים צנטריפוגות. ובכל זאת, רק לפני חמש שנים הבטיח לי בן ישראל שלאיראן לא תהיה פצצה גרעינית. נקודה.
באותם ימים הוא היה נץ מובהק בכל הנוגע לאיראן. הוא האמין ביכולתה של ישראל לעצור את איראן והוא האמין שישראל אכן תעשה זאת. ואולם מאז זרמו הרבה מאוד מים במפרץ הפרסי והרבה מאוד צנטריפוגות איראניות העשירו הרבה מאוד אורניום. הרפובליקה השיעית חצתה את מרבית הקווים האדומים שאותם בן ישראל עצמו חשב שאסור לה לחצות. כך שכעת מנפץ הכורים הישראלי איננו נץ אלא יונה. הוא הרבה יותר זהיר והרבה יותר מתון והרבה יותר פסימי משהיה לפני שנים אחדות.
מי ישבור את הכלים
המצב היום ברור, אומר בן ישראל. הוויכוח על העובדות פחות או יותר נגמר. ידוע לכל שכדי להפוך למעצמה גרעינית מדינה זקוקה לחומר גלם, לקבוצת ייצור נשק ולטילים. היום לאיראן יש חומר גלם שממנו אפשר לייצר חמש פצצות גרעיניות ובתוך שנה היא תוסיף לכך חומר גלם לארבע-חמש פצצות נוספות. על קבוצת ייצור הנשק האיראני ידוע פחות, אך ככל הנראה היא יעילה למדי. ידע פקיסטני ורוסי שאותו האיראנים קיבלו הביא אותם למקום מתקדם. לגבי הטילים אין כל ספק - יש. כך שכל מה שחוצץ היום בין איראן לבין נשק גרעיני הוא הצורך להעשיר את האורניום שצברה מרמה של 3.5% ו-20% לרמה של 92%.
את ההעשרה הזאת איראן יכולה לעשות בתוך שלושה עד שישה חודשים. אם ההוראה תינתן, בתוך חצי שנה לאיראן יהיה די חומר גלם מעובד לשתי פצצות גרעיניות. אבל ההוראה איננה ניתנת. והסיבה לכך שההוראה אינה ניתנת היא שהאיראנים לא רוצים לשבור את הכלים מוקדם מדי. החשש שלהם מפני מתקפה אמריקאית או ישראלית הוא שגורם לכך שהם בינתיים לא שועטים אל הגרעין. מה שמונע מאיראן מלהפוך למעצמה גרעינית כבר עכשיו איננו חוסר יכולת, אלא החשש מפני תגובה אלימה של המערב.
בן ישראל בוחר בבוקר האמריקאי ומקבל את הבוקר האמריקאי ואומר לי שבדיוק כאן נעוצה הדילמה. יש לו היכרות טובה למדי עם בנימין נתניהו ועם אהוד ברק. הוא יודע שהחשש של ראש הממשלה ושר הביטחון הוא שמצבה של ישראל דומה למצבה של אותה צפרדע שנקלעה לתוך סיר של מים מתחממים. בינתיים אנחנו עדיין יכולים לנתר מתוך הסיר, אבל כיוון שהניתור קשה ומסוכן אנחנו אומרים לעצמנו: לא עכשיו. המים חמים אבל עדיין לא הורגים אותנו. ואולם בלי שנבחין בכך, אנחנו עלולים לחצות את הנקודה שבה עדיין אפשר לנתר מתוך הסיר. בכל רגע, עלול להתברר שאיבדנו את יכולת הניתור וכי אנחנו מתבשלים במים הרותחים עד מוות.
הגישה של ברק אובמה הפוכה, אומר בן ישראל, אחרי שהוא שואב אל תוכו את החביתה הכפולה והנקניקיות הצלויות של הבוקר האמריקאי. הנשיא לא באמת מתכוון להשלים עם איראן גרעינית. הוא מבין היטב שפצצה שיעית תסכן לא רק את ישראל אלא את העולם הערבי הסוני ואת הסדר המזרח-תיכוני ואת האינטרסים החיוניים של ארצות הברית. אבל הנשיא מאמין שהוא יידע בעוד מועד מתי איראן שוברת את הכלים והוא משוכנע שכאשר איראן תשבור את הכלים הוא יוכל לעצור אותה.
בעוד שבירושלים חוששים שבעוד רגע יאבדו שליטה על התהליך הקטלני של ההתגרענות האיראנית, בוושינגטון משוכנעים שיידעו לבלום את ההתגרענות האיראנית ברגע האחרון. מכאן ההבדלים התהומיים בין נתניהו וברק לבין אובמה, מסביר לי האלוף הפרופסור. אני לא מכיר את אובמה באופן אישי, הוא מודה, אבל אני נוטה להאמין לו. נראה לי שהוא מתכוון למה שהוא אומר.
מה שאתה פורש בפני הוא טרגדיה, אני אומר לבן ישראל. בעצם איחרנו את המועד. הזמן הנכון לעצור את איראן היה לפני חמש-שש שנים. ב-2006 וב-2007 היעד היה מוגדר, הגיבוי האמריקאי היה נתון ויכולת הבלימה היתה בשיאה. אבל כיוון שהסתבכנו במלחמת לבנון השנייה ושקענו בוויכוח עליה - לא עשינו דבר. לא מיקדנו את הקשב המוגבל שלנו באיום הגרעיני האיראני. התוצאה היתה שאנחנו לא פעלנו, האמריקאים לא פעלו והקהילה הבינלאומית עמדה מנגד. לכן האיראנים הצליחו לנצח אותנו. הם גברו על הסנקציות וגברו על הלוחמה החשאית והגיעו לכך שבמרתפיהם שישה טונות וחצי של אורניום מועשר. כך שכעת אנחנו עומדים בפני שתי חלופות בלתי נסבלות: לתקוף באיראן בתנאים קשים ומסוכנים או להפקיד את גורלנו בידי האמריקאים, שעלולים לבגוד בנו כפי שהצרפתים בגדו בנו ב-67'.
בוקר אמריקאי
בן ישראל לא מאשר ולא מכחיש. האיש השותף לסודות הכמוסים ביותר של ישראל, אינו יכול לשתף את קוראי "הארץ" בכל אשר הוא יודע וכל אשר הוא זוכר. על כן הוא לא מתעכב על העבר, אלא מתמקד בהווה-עתיד. אם נגיע למצב של פצצה או הפצצה, הוא אומר, התשובה היא הפצצה. הרתעה אסטרטגית מתקיימת אך ורק בין שני שחקנים רציונלים. אם איראן תתגרען נמצא את עצמנו במערכת רב-קוטבית בלתי יציבה הכוללת שחקנים פנאטיים וארגוני טרור. כך שלא זו השאלה, הוא אומר. השאלה היא אם הפצצה אכן תמנע פצצה או להפך. הסכנה הגדולה היא שדווקא פעולה צבאית נגד איראן תגרום לכך שההתגרענות לא תואט אלא תואץ. מדוע? מכיוון שאחרי שימומש, האיום המעכב את האיראנים היום יחדל לעכב אותם. אחרי שהם יופצצו, האיראנים לא יחששו עוד מהפצצה. וכשהגורם היחידי אשר מעכב אותם כעת לא יאיים עליהם עוד - השעטה של האייתולות לגרעין תהיה מהירה יותר ולא אטית יותר. ההפצצה תשיג את התוצאה ההפוכה מזו שאותה נועדה להשיג.
המצב הוא מצב של אי ודאות, אומר לי האסטרטג המתמטיקאי, בזמן שאני לוגם ממיץ הגזר הטרי. המחשבה של נתניהו וברק לא חסרת שחר אבל גם המחשבה ההפוכה תקפה. איש אינו יודע מה פני המציאות ואיש אינו יודע מה יהיו התוצאות של פעולה או אי-פעולה. אבל במצבים של אי ודאות העיקרון המנחה צריך להיות העיקרון שאותו הגדיר אבי תורת המשחקים - ג'ון פון נוימן. המתמטיקאי היהודי, שהיה ממובילי פרויקט מנהטן, טען כי במצבים קריטיים שבהם אינך יודע מה תהיה התוצאה, עליך לא לנסות להשיג את הרווח המקסימלי אלא לוודא שבמקרה של כישלון, המחיר שאותו תשלם יהיה מזערי.
אם הפצצה תקרב את הפצצה, המחיר שאותו ישראל תשלם על כך יהיה מקסימלי. על כן, בניתוח מתמטי, אסור לבחור בהפצצה. ניתוח רציונלי של המצב מול איראן על פי העיקרון של פון נוימן, מוביל למסקנה שכל עוד אין מידע מוצק על כך שחמינאי נתן הוראה לייצר פצצה - אסור להפציץ. הסיכון גבוה מדי. אי הוודאות גדולה מדי. במו ידינו אנחנו עלולים להמיט על עצמנו אסון.
במהלך העשור האחרון, לבן ישראל ולי היו לא מעט שיחות על הנושא האיראני. לא פעם ולא פעמיים ישבנו בבתי קפה שמשיים כדי לדון במתרחש בנתנז. שיחות דומות היו לבן ישראל עם מי שהיה ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו. כאשר השניים חבשו את הספסלים האחוריים של הכנסת ב-2007-2008, המומחה לחקר ביצועים לימד את חובב ההיסטוריה את כל שיש לדעת על תוכנית הגרעין האיראנית. הצלחתי יותר מדי, צוחק בן שיחי ביובש. עכשיו ביבי לגמרי נעול. הוא לא מוכן לשקול את האפשרות שאיחרנו את המועד והוא לא רוצה להתמודד עם ההשלכות של אי הוודאות. הוא מסרב להפנים את העיקרון של פון נוימן. כך שכאשר בן ישראל קם מן השולחן ונעלם בין האנשים היפים והמעוצבים של רביבה וסיליה, אין לי אלא להתבונן בהמולה הרכה שסביבי. השמים הכחולים, השולחנות הלבנים, האור הזהוב. הקיץ.
רוצים לקרוא את כל הטורים והכתבות במוסף הארץ? הורידו כעת את האפליקציה האינטראקטיבית החדשה לאייפד
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
