רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

6 שנים לאחר מלחמת לבנון השנייה

ישראל לא מוכנה למלחמה הבאה

סיפרו לכם שצה"ל שוקם מאז 2006? אז סיפרו. חיילים רבים לא זוכים לציוד הנדרש, יחידות מיל' מתאמנות אחת לכמה שנים ובעתיד צפויים קיצוצים נוספים

תגובות

הקיץ הזה, כמו רוב אלה שקדמו לו מאז אוגוסט 2006, מביא עמו גם חרדת מלחמה מוגברת. בחלקה, זו תוצאה של נקודת ההחלטה המתקרבת באשר לתקיפה ישראלית נגד אתרי הגרעין האיראניים (והשתיקה שבה מתעטפים בשבועות האחרונים ראש הממשלה ושר הביטחון לא בדיוק מסייעת להפיג את החשש).

בחלקה, היא נוגעת לטלטלה האזורית יוצאת הדופן. אמנם מצרים וסוריה עסוקות כעת בעיקר בעצמן, אבל לתוך המשוואה המזרח תיכונית נוספה סדרה של משתנים. לכאורה, די בכך שאחד מהם ישתבש, כדי שיגרור עמו להתלקחות גם את ישראל: גורל מאגרי הנשק הכימי בסוריה, חדירות בגבול רמת הגולן, התגרויות מעזה, תאי טרור איסלאמיים בסיני - כל אלה מספקים סיבות טובות לעצבנות במטכ"ל ובזירה הפוליטית, בנוסף על חוסר הוודאות הבסיסי בשאלה מה יחליט בנימין נתניהו באשר לאיראן.

אחרי מלחמת לבנון השנייה נרשמו שלושה שלבים עיקריים באופן שבו סיפר צה"ל את סיפור המלחמה, לעצמו ולציבור. בשלב הראשון, לקראת התפטרותו של הרמטכ"ל דן חלוץ ועם החלפתו בגבי אשכנזי, השקיע הצבא מאמץ ראוי להערכה (ומתועד בהתלהבות) בתיקון הליקויים הקשים שנחשפו. כשנתיים לאחר המלחמה החל צה"ל לשדר לציבור שהמשימה הושלמה. הפערים נסגרו וכוחות היבשה, שנחשפו בחולשתם בלבנון, חזרו לעצמם. המסר הזה קיבל משנה תוקף בהצלחות בשטח: מבצע "עופרת יצוקה" בעזה ופעולה עלומה בסוריה, שהתקשורת הבינלאומית ייחסה לישראל.

print-image-1.1485511-1
תצלום: אליהו הרשקוביץ

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

אז הגיע השלב השלישי, שמאחוריו עמדו בעיקר קצינים שהיה להם חלק בכישלון ב-2006. המלחמה ההיא, נטען, בעצם לא היתה כה נוראה. השקט השורר בגבול לבנון, כמו ההרתעה שהושגה כלפי סוריה וכלפי החמאס בעזה, הם העדות הטובה ביותר לכך. רק שטחיותה של דעת הקהל הישראלית, בצירוף רשעותה של התקשורת, גרמו לנו לשפוט את עצמנו בחומרה יתרה.

מכל כיוון שלא מסתכלים עליו, קו הטיעון הזה שגוי מיסודו. מלאכת התיקון אכן היתה מרשימה, אך הטענה כאילו צה"ל החזיר לעצמו את כל היכולות שאיבד, מופרזת בעליל. ואילו המלחמה בלבנון היתה רחוקה מלהיות סיפור הצלחה. יחסי הכוחות הבסיסיים מול חיזבאללה ועוצמת האש האדירה שהפעיל צה"ל, הכתיבו מאזן הרתעה מחודש כלפי הארגון הלבנוני בשוך הקרבות. אולם פער האיכות לטובת ישראל, אמור היה להוביל לניצחון משמעותי, לא לתיקו שבו כל צד מנסה בדיעבד לייפות את הישגיו.

הצבא לא היה האחראי הבלעדי לתוצאה המאכזבת. ניהול חובבני, לעתים מתלהם ולעתים הססני, של הדרג המדיני תרם לכך תרומה ניכרת. אבל המלחמה גם חשפה במלוא החומרה את מה שעוללו שש שנים ללא אימונים ליכולתו המבצעית של צבא היבשה, בסדיר ובמילואים. רשימת התקלות שהתגלו אז ארוכה ומטרידה: מאי עמידה במשימות, דרך קשיי תיאום בתנועה המשותפת של כוחות חי"ר ושריון ועד הסתבכויות בתנועת לילה וחוסר אונים מוחלט בתחום הלוגיסטי.

התמונה הוורודה מדי שצייר הצבא בהמשך יצרה את התחושה שרוב הבעיות שנחשפו בלבנון נפתרו. בהדרגה החל גם המטכ"ל להתאהב במה שסיפרו לציבור, אבל בפועל קיים פער ממשי בין המסרים המשווקים החוצה למציאות פנימה. כשאהוד ברק אומר שישראל היא המעצמה הצבאית החזקה באזור, "מטהראן ועד טריפולי שבלוב", אפשר להניח שהצדק עמו. אולם ברק מסתמך בעיקר על נקודות העוצמה המסורתיות של צה"ל, שבהן מושקעים מרב משאביו: חיל האוויר, המודיעין והטכנולוגיה - והשילוב בין השלושה. מצבם של כוחות היבשה, בעיקר בכל מה שנוגע לאימונים ולכשירות, הרבה פחות מלבב והתמונה עגומה עוד יותר כשעוסקים ביחידות המילואים. סדרת שיחות עם קצינים וחיילים ביחידות מילואים שונות, ולצדם גם גורמי צבא רשמיים, מלמדת על פערים לא מבוטלים במצבם של כוחות המילואים ביבשה.

עברי פי פחת

מי שהציג את הבעיות הללו בגלוי, בראיון ל"הארץ" באמצע מאי השנה, היה האלוף (מיל') ישי בר. במובנים רבים בר הוא "מר מילואים": מג"ד, מח"ט ומפקד אוגדה במילואים, שבחמש השנים האחרונות הקים מחדש ופיקד על הגיס המטכ"לי, המתמחה בחזית לבנון. לצה"ל, אמר בר, אין די כסף להתאמן משום שרוב תקציב היבשה משועבד לפרויקטים ארוכי טווח. כשמונחתות עליו ההחלטות התקופתיות על קיצוצים, התחום העיקרי הפנוי לקיצוץ הוא האימונים. סדר העדיפויות של צה"ל פגום, אומר בר. אימונים, הכשרה וציוד לחימה בסיסי, צריכים להיות קודמים לפרויקטים עתירי טכנולוגיה, חשובים ככל שיהיו.

"למה הגענו לעברי פי פחת השנה? כי מרבית התקציב שועבדה לפרויקטים, ולא נותר כסף לאימונים, ואין כסף לקנות נייר טואלט", הוא אמר. "התוצאה החמורה ב-2006 היתה שיגור חיילים למלחמה בלי אימון מינימלי. ארבע שעות הכשרה בנהיגה לנהג טנק בשירות סדיר, זה מה שניתן לחיילים לפני לבנון. על הבגידה הזו בחיילים אי אפשר לחזור שוב. לשלוח חיילים לא מאומנים לקרב זו בגידה מוסרית. יש שיפור משמעותי בכשירות מאז סוף המלחמה בלבנון, אבל עוד לא הגענו לנקודת איזון סבירה. אם ניסוג עכשיו ממה שהשגנו, זה יחזיר אותנו ל-2006. רמטכ"ל לא יכול לשלוח חיילים לקרב בלי אימון". בפרידתו מחבריו האלופים בפורום מטכ"ל הזהיר בר מפני ניפוח בועה של סופרלטיבים מופרזים בדבר מוכנות הצבא וכשירותו.

תקציב האימונים השנתי של זרוע היבשה עומד השנה על 1.4 מיליארד שקל. כ-460 מיליון מתוכם מוקצבים לאימון כוחות המילואים. אחרי התנופה של 2007-2008, שבמהלכה הועמדה כמות גדולה במיוחד של אמצעי לחימה ותחמושת לצורך האימונים, תקציב האימונים נעצר. השנה גם נדרש קיצוץ של כ-30 מיליון שקל. תרגיל חטיבתי אחד בוטל וצומצם באופן ניכר היקף האימונים ביחידות הנמצאות במקום נמוך בסדר העדיפויות, כמו מערך יחידות ההגנה המרחבית (הגמ"ר).

אלא שבארבע השנים הללו קפצו מחיריהם של חלק ממרכיבי האימון כמו תחמושת, חלפים ושעות מנוע. בפועל, באימוני חלק מהיחידות נעשה שימוש בפחות אמצעים. כך נוצר מצב שבו תותחן טנק במילואים עשוי לירות רק פגזים בודדים באימון, פעם בשלוש שנים. ואילו נהג טנק עשוי לנהוג לעתים שעה וחצי נטו באימון הנמשך שבוע.

קצין בכיר במערך המילואים הסביר כיצד נראים השנה אימוני השריון: "האימונים נעשים במחזורים של שלוש שנים. אימון גדודי מלא, באש, מתקיים בשנה הראשונה. בשנה השנייה יש לרוב אימון למפקדים בלבד, מרמת מפקד טנק ומעלה, בלי אנשי הצוות. בשנה השלישית המפקדים היותר בכירים משתתפים בתרגיל של מסגרת גדולה יותר, חטיבה או אוגדה. אימון באש אורך חמישה ימים, מראשון עד חמישי. ביום ראשון בעיקר מזוודים את הטנקים, ביום חמישי מפרקים אותם. נשארו למג"ד שלושה ימים נטו לאמן את כל החיילים, פעם בשלוש שנים.

"כיוון שמג"דים מתחלפים אחת לכמה שנים, רוב הסיכויים שזה התרגיל הגדודי הראשון שלו. אבל בימים הללו, המג"ד צריך גם לאמן את כל המסגרות שמתחתיו, מחלקות ופלוגות. אתה יכול לשער כמה קשב וזמן נשארים לו אליהן, כשהוא מתכונן לתרג"ד הראשון שלו. צריך גם להביא בחשבון שההתייצבות באימון מילואים אף פעם אינה מלאה. אחוז לא קטן של החיילים בחו"ל, בבחינות, בלימודים, או מקבל פטור בגלל בעיות משפחתיות ובריאותיות. כך קורה שיש לוחמים שיתאמנו באש רק פעם בשש שנים".

print-image-1.1743304-1
אלי הרשקוביץ / ג'יני

בשנים שלאחר ההלם ממלחמת יום הכיפורים, הגדיל הצבא מאוד את היקף מערך היבשה ותיגבר את אימוני המילואים שלו. אימון של גדוד שריון או חי"ר יכול היה להימשך אז שבועיים-שלושה, פעם בשנה. על מספרים כאלה אין מה לדבר היום. זו לא רק שאלה של תקציב. חוק המילואים מטיל מגבלות על מספר הימים שניתן לזמן אליהם חייל בשנה (מגבלה נוספת מוטלת על קריאה לתעסוקת ביטחון שוטף - פעם בשלוש שנים, למעט חריגים ספורים).

המגבלות הללו קשורות גם ביחסה של החברה הישראלית לשירות מילואים כיום. מרגע שהופחת בהדרגה נטל המילואים, מאמצע שנות ה-90 ואילך, כמעט בלתי אפשרי להחזיר את הגלגל לאחור. קשה לחשוב כיום על תסריט שבו חיילי מילואים משרתים בלי להתלונן 50 או 60 ימי מילואים בשנה.

אין אימון

אם בעבר התאמן צה"ל בעיקר למיתאר של מלחמה קונוונציונלית, מגוון האפשרויות הרחב של העת הנוכחית מחייב היערכות למגוון גדול יותר של תרחישים: שטח פתוח, שטח אורבני, יעדים מבוצרים, התמודדות עם לחימה תת קרקעית (מנהרות ובונקרים) - ושל חזיתות: סוריה, לבנון, השטחים והזירה הדרומית. משך האימון המצומצם לא מאפשר התמחות במספר כה רב של אפשרויות. המילואימניקים צריכים לצבור ידע חדש וברוב המקרים אין די זמן כדי להטמיע את הידע הזה, לאפשר לו לשקוע.

לצה"ל היתה תקופה אבודה, 2000-2006, שבמהלכה לא התאמן כמעט כלל, בסדיר ובמילואים. המאמץ כולו רוכז בלחימה בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה והאימונים הוזנחו. לא רק המילואים נפגעו. חיילי הסדיר של השנים הללו נקלטו במערך המילואים עם הרבה פחות ידע מקצועי, "חוץ מאשר במעצר מבוקשים ובפיזור הפגנות. בזה הם אלופי העולם", מעיר באירוניה קצין בכיר.

החור השחור של הידע לא נסתם במלואו בשנים שחלפו, למרות השיפור שנרשם. ובמערך המילואים כיום, דווקא הדור הזה, שכיום אנשיו הם בני 30 פלוס-מינוס, נושא על גבו חלק ניכר מהמשימות והתפקידים. גם כיום ההכשרה בסדיר, אף שהצבא מקפיד כעת יותר מבעבר שלא לפגוע בה, אינה זהה בהיקף האמצעים המופעל (בעיקר בשריון) למה שהיה נהוג לפני 20 או 30 שנה. לא דומה מספר מסלולי הירי שעובר מפקד טנק בעת הכשרתו כיום, למספרם בעשורים קודמים.

קציני מילואים שנדרשו לכך מעלים פתרונות שונים כדי לגשר לפחות על חלק מהפערים בכשירות יחידות המילואים. הם מדברים, בין השאר, על הכפלת פרק האימון המרכזי של הגדודים משבוע לשבועיים, הוספת אימון בהיקף קטן יותר מדי שלוש שנים והנהגת רשת מסועפת של אימונים חד-יומיים, בעיקר על סימולטורים, לבעלי מקצועות שונים.

קצין בכיר בזרוע היבשה אומר בתגובה ל"הארץ" כי המצב בגדודי החי"ר ברמת האיכות הגבוהה ובגדודי הסיור החטיבתיים, טוב יותר מאשר ביתר הגדודים. "על פי המודל שבנינו, גדודים כאלה יתאמנו באופן מלא חמש שנים מתוך שש. בגדודי השריון יש באמת אימון פעם בשנתיים. האימונים בשריון אכן יקרים בהרבה בגלל עלות התחמושת והדלק. לא הורדנו עוד את ההקצאות לאימונים שלהם, כי כבר אין יותר לאן לרדת. התקרבנו לקו האדום, שחצייתו משמעותה פגיעה אמיתית בכשירות.

"אחד הפתרונות שאנחנו מחפשים הוא הרחבת השימוש בסימולטורים לאימון בעלי המקצוע. הפערים הקשים יותר שלנו הם במערכים האחרים - בגדודי החי"ר הקל, שמוצבים לרוב בשטחים, בגבולות וביחידות ההגמ"ר. הם לא מקבלים מאתנו את מה שהם צריכים לקבל.

"לטעמי, מצב האימונים של החי"ר המובחר מעולה. המצב במערך המתמרן (שריון ותותחנים, ע"ה) סביר פלוס. בשריון הייתי מת לשפר, אבל אנחנו לא מצליחים יותר מזה. הצגנו עכשיו תוכנית להרחבה מסוימת של האימונים ב-2013, אבל איננו יודעים אם יהיה תקציב לכך".

בתחום הלחימה בשטח בנוי, מוסיף הקצין מזרוע היבשה, יהיה שיפור "אחרי ששנתיים היינו ברגרסיה בלתי רגילה". אימוני הלש"ב (לוחמת שטח בנוי) באש חיה הופסקו לאחר שחייל גולני נהרג בתאונה בשל אחזקה לקויה של אתר לש"ב בגולן. באחרונה הושלמה החזרת שטחי הלש"ב למצב תקין והאימונים יחזרו לרמה סבירה.

הבכיר, שמתאר שיפור ממשי בהשוואה לצה"ל של טרום 2006, מודה כי "חד וחלק יש פערים. ישנן יחידות שבהן אנחנו דורכים במקום ולא מצליחים לקפוץ קפיצת מדרגה נוספת מרמת הכשירות הבסיסית שהשגנו לכשירות אופרטיבית המותאמת לזירות הפעולה השונות. יש לנו פערים בעבודת טנקים בשטח בנוי. לא כל גדודי החי"ר מכירים איך עובדים בתווך תת קרקעי. אני לא רואה כרגע איך חוזרים לאימונים דו-שבועיים, כמו שקציני המילואים רוצים. פשוט אין תקציב לכך. התמונה תתבהר כשנדע איך תיראה התוכנית הרב שנתית החדשה של צה"ל, שתחילתה נדחתה ל-2013. צריך לזכור עוד דבר: חוסר הוודאות האסטרטגי באזור מצמצם את היכולת שלנו לקחת סיכונים. לבטל כשירות מקצועית ספציפית או לסגור חטיבה לוקח מעט מאוד זמן. לבנות אותן מחדש זה עניין של שנים".

זה, בתמצית, מצבן של יחידות המילואים בצבא היבשה ב-2012. טוב לאין שיעור מ-2006, הרבה פחות טוב מהרושם ששורר בציבור. גם זו, כנראה, סוגיה שמוטב להביא בחשבון בתקופה שבה אולי יתקבלו החלטות אסטרטגיות, שהשלכותיהן אינן מסתיימות ביום שבו מטוסי הקרב של חיל האוויר ממריאים לדרכם. *

תרגילים והכשרות:

תרגיל חטיבת שריון באש, טנקי מרכבה סימן 4 - 12 מיליון שקל

תרגיל אגד ארטילרי סדיר באש - 4.6 מיליון

תרגיל מילואים אוגדתי מלא - 22 מיליון שקל

תרגיל חטיבתי חי"ר - 7.3 מיליון שקל

תחמושת ואמצעי לחימה:

רימון עשן צבעוני - 75 שקל

פגז 155 מ"מ נפיץ טווח מוגדל M4 - 6,500 שקל

כדור 5.56 מ"מ - 1.38 שקל

כדור 0.5 צלפים - 3.73 שקל

ערכת ימ"מ - 540 שקל

רימון רסס - 390 שקל

פצצת עשן - 1,985 שקל

פגז תאורה - 7,500 שקל

פגז טנק "כלנית" - 24,400 שקל

פגז טנק "רקפת" - 13,200 שקל

מחירון לקילומטר:

מרכבה סימן 4 - 4,300 שקל

מרכבה סימן 3 - 3,700 שקל

מרכבה סימן 2 - 2,700 שקל

מרכבה סימן 1 - 2,200 שקל

נגמ"ש "אכזרית" - 960 שקל

נגמ"ש - 100 שקל

פומ"ה - 1,800 שקל

תותח מתנייע "מנתץ" - 2,150 שקל

כוח אדם:

יום מילואים לחייל - 540 שקל

נתונים: צה"ל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות