השאלה היא לא האם איראן רציונלית אלא אם ישראל היא כזו

ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר קושר בין המדיניות הישראלית מול אובמה למדיניות מול איראן, ומתאר את המחדל המתמשך שהביאנו עד הלום

בדיוק לפני שלוש שנים עליתי במדרגות הצרות העולות אל הקומה השנייה של וילת-פרבר תל-אביבית כדי לערוך ראיון רחב יריעה עם אישיות ממלכתית בכירה. היועץ לביטחון לאומי קיבל אותי במכנסיים קצרים, חולצה קצרה וסנדלים, התיישב אל שולחן הזכוכית שלו והתחיל לירות לכל עבר.

ד"ר עוזי ארד קבע אז שממשלת נתניהו הצעירה ירשה מקודמותיה אדמה חרוכה. "אנאפוליס - שוקת שבורה", אמר בטון נחרץ. "ההתנתקות - שוקת שבורה. אבל החמור מכל הוא ההתקדמות האיראנית לעבר גרעין. אני לא אומר שלא נעשו דברים אבל... מה שנעשה נעשה מאוחר מדי, לאט מדי ובעוצמה פחותה מדי. המחדל משווע. בין 2003 ל-2007 היה הרבה יותר קל לבלום את איראן. התוכנית האיראנית היתה יותר מפגרת והעוצמה האמריקאית היתה יותר מוחצת. אבל במה אנחנו עסקנו ב-2005? בהתנתקות. במה עסקנו ב-2007? באנאפוליס. גייסנו את המשאבים שלנו למהלכי סרק. ביזבזנו את הנכסים המדיניים שלנו על לא כלום. אם אותן תעצומות נפש, נחישות ודבקות במטרה שהופגנו כלפי ההתנתקות היו מוקדשות למניעת הגעתה של איראן לנקודת האל-חזור, היא לא היתה מגיעה לשם... אם ההיסטוריה תתפתח לרעה, המחדל עלול להתחוור כמחדל היסטורי".

גם כעת מקבל אותי ארד בחולצה קצרה, מכנסיים קצרים וסנדלים. כשהוא ניצב בראש המדרגות הצרות, זוהר סמל נאט"ו שעל חולצתו למרחוק. ואולם כאשר הוא שוב מתיישב אל שולחן הזכוכית הוא הרבה יותר נינוח והרבה יותר מהורהר משהיה לפני שלוש שנים. אחרי שזוכה מהאשמות השווא שהטיח בו השב"כ, חוזר ארד אל הנקודה שבה הסתיים הראיון ההוא ומסביר לי מדוע צדק.

מחכים ליד נעלמה

עוזי ארד
עוזי ארדאוליבייה פיטוסי

אתגר הגרעין האיראני זוהה כבר באמצע שנות ה-90, אומר בן שיחי. ב-2002 נחשף מתקן ההעשרה בנתנז. אבל בישראל לא היתה התמקדות מספקת באתגר האסטרטגי הראשון במעלה שנשקף לה מאז הקמתה. אריאל שרון לא הפנים את איראן וקיווה שלא תגיע לפתחה של ישראל. אהוד אולמרט היה שקוע עד מעל הראש בצרות שלו. על כן שניהם ביקשו להאמין שיד נעלמה כלשהי תפתור עבורם את הבעיה האיראנית. שניהם גם חשבו שמבחינה פוליטית הרבה יותר סקסי לעסוק בבעיה הפלסטינית. לזכותם ייאמר שבתקופתם החרב עדיין לא היתה מונחת על הצוואר.

אולם התוצאה היתה שב-2003 לא היה מי שיאמר לאמריקאים שבמקום ללכת על עיראק עליהם ללכת על איראן. ב-2005 לא היה מי שידרוש מהאמריקאים שתמורת הנסיגה החד-צדדית מעזה הם יתגייסו במלוא המרץ נגד איראן. ב-2007 לא היה מי שימנף את הקשרים האינטימיים עם הנשיא ג'ורג' בוש כדי לשכנע אותו לפרק את תוכנית הגרעין האיראנית במהלך כהונתו. בתחום המודיעיני היו במהלך העשור הישגים כבירים. מאיר דגן עשה גדולות ונצורות. אבל כדי להתמודד ברצינות עם איראן, נדרשה התגייסות שאיננה רק מודיעינית אלא מדינית. בשל חוסר הקשב וחוסר המיקוד של הקברניטים הישראלים - לא היתה התגייסות מדינית. על כן, כאשר נכנס נתניהו לתפקידו באפריל 2009 הוא באמת מצא אדמה חרוכה.

ביבי חולל תפנית, מעיד מי שהיה עד לפני שנה היועץ הקרוב של ראש הממשלה. הוא הבין שהנושא האיראני הוא החשוב ביותר והדחוף ביותר. על כן מיד מיקד את המערכות השונות באיראן. הוא גם גרם לשר הביטחון אהוד ברק לשנות את אופן התנהגותו (תחת אולמרט, ברק לא הפך עולמות בנושא האיראני).

בכך שהפנה תקציבים וטכנולוגיות להתמודדות עם האתגר האיראני, בנה נתניהו עוצמה ישראלית חסרת תקדים, אומר ארד. במקביל, הוא פעל באופן מרשים בזירה המדינית והציב את הנושא האיראני במרכז סדר היום הבינלאומי. נתניהו בהחלט עשה דברים שקודמיו לא עשו והגיע להישגים שקודמיו לא הגיעו אליהם. ובכל זאת, על פי ארד, יש שני מעשים חיוניים שאותם נתניהו לא עשה. האחד, הוא לא הביא את המערכות הפנימיות לעבוד באופן אופטימלי, לשקול את כל החלופות ולגרום לכך שישראל תפעל אל מול האתגר האיראני באופן מיטבי. השני, הוא לא שיעבד את כל האינטרסים הישראליים לאינטרס העליון של יצירת שותפות אסטרטגית הדוקה עם ארצות הברית נוכח איראן.

המפתח בבית לבן

רגע רגע רגע, אני אומר לארד. כאן אני זקוק להבהרה. הרי כל מי שעיניים בראשו אמור היה להבין שכדי לגייס את ברק אובמה לפעולה יעילה נגד נתנז, על נתניהו היה להציע לו את יצהר. מה שאתה אומר לי הוא שנתניהו מעולם לא הציע לאובמה את יצהר. למרות שהוא רואה באיראן גרעינית אושוויץ, ראש ממשלת ישראל לא היה מוכן לחלץ את אזרחי ישראל מאושוויץ באמצעות העסקה הפשוטה של התנחלויות תמורת צנטריפוגות. נתניהו לא עשה את המעשה המדיני הנדרש של הקפאת הבנייה תמורת הקפאת ההעשרה.

ארד לא טוען שהיתה אי פעם עסקה פשוטה שכזאת, אבל טוען את הטענה הבאה: האתגר האיראני הוא אתגר עליון. הציר המרכזי שיקבע אם נצליח בהתמודדות עם האתגר הזה הוא ארצות הברית. בכל תרחיש ובכל מצב, כדי למנוע מאיראן גרעין לאורך זמן אנחנו זקוקים למשאבים המדיניים, הכלכליים והצבאיים של בעלי בריתנו. ואכן בשנות נתניהו, המחויבות האמריקאית למניעת ההתגרענות של איראן התעצמה. בתחומים חיוניים גם נוצר שיתוף פעולה הדוק בין המדינות. ואולם בסופו של דבר, אם נגיע אל הצומת של להפעיל או לא להפעיל אופציה צבאית אמריקאית מול איראן - ההחלטה תהיה החלטה נשיאותית. גם את משטר הפיקוח באיראן ביום שאחרי ההפצצה יקבע הנשיא. על כן לישראל היה ויש עניין לעשות כל מאמץ לרכוש את הרצון הטוב של הנשיא האמריקאי.

ניקסון עם מאיראי–פי

האם ההתקוטטות עם הנשיא בעניין ההתנחלויות עזרה להשיג רצון טוב שכזה? האם העובדה שסגן הנשיא ג'ו ביידן, שרת החוץ הילרי קלינטון והיועץ דניס רוס נאלצו לעסוק שוב ושוב באישורי בנייה בשכונות - שאת שמן איש אינו זוכר - שירתה את המאבק באיראן או הזיקה לו? ישראל התמודדה עם איראן כאילו אין פלסטין ועם פלסטין כאילו אין איראן. במבחן התוצאה, המדיניות הזאת לא היתה נבונה. אם ראש הממשלה מאמין שיצהר חשובה מנתנז - בסדר גמור. אבל אם ראש הממשלה חושב שנתנז היא אושוויץ, ההיגיון מחייב אותו להקריב את יצהר כדי לחסום את נתנז.

מה שאתה מתאר הוא מרתק, אני אומר לארד, בעצם נחשף כאן מחדל של עשור. מצד אחד היו לישראל ממשלות אשר לא התמודדו עם האתגר האיראני כיוון שהן התמקדו בעניין הפלסטיני. מצד שני יש לנו כעת ממשלה המתמקדת בעניין האיראני אך אינה מתמודדת איתו כראוי, מכיוון שאינה מוכנה לשלם במטבע פלסטיני. קברניטים ישראלים שונים, בעלי השקפות עולם שונות, נכשלו בעבר ונכשלים בהווה בכך שהם לא רותמים את מלוא משאביה של ישראל להתגייסות מול האיום הקיומי הנשקף לנו.

ארד עונה לי בשאלה. יש השואלים אם האיראנים רציונלים או לא, הוא אומר, אבל השאלה היא אם ישראל רציונלית. ארד עצמו אופטימי. הוא מאמין שאם ננהג בתבונה נוכל למנוע מאיראן גרעין וכי גם אם איראן בכל זאת תתגרען, נוכל לעמוד בכך. הוא גם מאמין שהסבירות לכך שתהיה פעולה אמריקאית כוחנית מול איראן עולה כל הזמן. היא עדיין לא הגיעה ל-40% להערכתו, אבל היא כבר עברה את ה-20% ואולי אף את ה-30%.

ואולם לדעתו, מה שלא מובן הוא דווקא אופן הפעולה הישראלי. הלוא ברור שהדרך לטהרן עוברת בוושינגטון. ברור שרק ארצות הברית יכולה להבטיח לאורך זמן שאיראן לא תהיה לגרעינית. על כן מובן מאליו שהיעד המרכזי שלנו צריך להיות להגיע לשותפות אמריקאית-ישראלית עמוקה בנושא האיראני. המטרה החיונית היא להגיע להבנה ברמה הגבוהה ביותר עם נשיא ארצות הברית. אנחנו לא רוצים את המתח ששרר בין בן גוריון לקנדי, אלא את הקרבה שאליה הגיעו אשכול עם ג'ונסון וגולדה עם ניקסון ורבין עם קלינטון. על כן קשה מאוד להבין את מה שהתרחש כאן בשנים האחרונות. אי אפשר להיות אפוקליפטי מצד אחד, ולהתנהל כפי שממשלת ישראל התנהלה מול ממשל אובמה מצד שני.

כמו הפצצה הסובייטית

בנימין נתניהו
נתניהופלאש 90

האיש היושב מולי בחולצת נאט"ו, בפנים עגולים ובלסת נוקשה הואשם בעבר בכך שהוא ד"ר סטריינג'לאב. אך האמת היא שהאסטרטג הגרעיני הוותיק, יליד קיבוץ שמיר, רחוק מאוד מלהיות ד"ר סטריינג'לאב. הוא מאמין שאל מול איראן, ישראל צריכה לעסוק לא רק במניעה אלא גם בהרתעה. הוא מאמין שאת מלאכת המניעה עדיף שיעשו האמריקאים. הוא חושש מפני האפשרות שמעשה ישראלי נמהר יאיץ את האיראנים, ילהיט את הערבים ויסכן את כלכלת ישראל. ארד גם מזהיר מפני ההתייחסות אל איראן גרעינית כאל מחוללת שואה חדשה. הוא משוכנע שלישראל יש עוצמות המאפשרות לה לעמוד בכל תרחיש איראני. הוא אינו חושב שהחיים עם פצצה שיעית יהיו שונים לחלוטין מהחיים עם פצצה סובייטית. ראש המל"ל לשעבר מבין את מצדדי התקיפה באיראן ואת שוללי התקיפה באיראן, ואינו פוסק מי צודק. אולם המעלה האסטרטגית שהוא ממליץ עליה היא זהירות. לא היסטריה ולא הרפתקנות אלא זהירות. לא להמר, הוא אומר, לא לשים את כל הביצים בסל אחד. לא לעשות מעשה שהצלחתו אינה מובטחת.

האם אנחנו יכולים לסמוך על מקבלי ההחלטות שלנו ולישון בשקט, אני שואל. ארד חושב שאף פעם אסור לישון בשקט ואף פעם אסור לסמוך על איש בעיניים עצומות. לטעמו, הדרג המדיני הנוכחי הוא אחד הטובים שהיו לנו. הניסיון המצטבר של נתניהו, ברק, יעלון, מופז, מרידור ובגין לא יסולא בפז. מדובר על קבוצת אנשים רציניים המנהלת דיונים רציניים ומפעילה שיקול דעת. אבל לא בטוח שיש גורם המציג בפני הקברניטים את כל החלופות. לא בטוח שיש מי שמביא בפניהם ראייה מדינית-ביטחונית כוללת. לא בטוח שאין הינעלות על דרך התמודדות מסוימת עם הגרעין האיראני. הקיץ הוא קיץ קריטי. בנקודת הזמן הרגישה הזאת, ארד לא יאמר דבר שיסגיר סודות מדינה או יפגע באסטרטגיה שבה ממשלת ישראל בחרה. אבל כאשר הארכיונים ייפתחו יהיה מעניין מאוד. השאלה שתישאל תהיה נוקבת: האם אל מול אתגר גורלי עשתה ישראל את המרב והמיטב? לא בטוח.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות