טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משבר התקשורת

הטוב, הרע והעיתונות הכתובה

עיתונאי הדפוס, הוא הסמכות הישנה. בעידן החדש האנשים הם הסמכות. והם קבעו שמה שהרבה אנשים רוצים זה טוב, ומה שרבים לא רוצים זה רע

תגובות

א. שקיעת העיתונות המודפסת היא חלק משקיעת הסמכות.

ב. הסמכות שוקעת במובנים הפשוטים ביותר: האב הקדמון מגלח שיער ("אבל רק בחזה"); האם הגדולה היא החברה הכי טובה של הבת (הן אפילו מדברות על סקס פה ושם); המורה אורה, שעד לפני כמה שנים השליכה תלמידים מהכיתה בצרחות אימה, מאמינה היום שאין דבר כזה ילד רע, רק ילד שרע לו (ואם לא, אז מדובר בהפרעת קשב).

הסמכות מתפוררת. הנסיכה מצולמת חשופת שדיים, הנשיא יושב בכלא, השופט ברח לפרו, ראש הממשלה עושה לביתו, האלוף מפקיע שטחים לטובת וילה, ראש העיר מושחת, הפרופסור מטריד מינית, כוכב הטלוויזיה שולח בריונים ומתאבד.
הסמכות מתפוררת כי היא נחשפת ככל-אחד, every-man. במונחים פסיכולוגיים, האני העליון מתברר כסתם. והסתם כבר לא מוכן שייקראו לו סתם.

ג. להמון לוקח זמן רב לממש את כוחו, משום שיש קושי לקבץ את כל הבודדים אל תוך צורה אחת קוהרנטית, ויש קושי להתאים כלי נשק גנרי, פשוט לתפעול, שיתאים לשימושם של כל כך הרבה אנשים. אבל כשהצורה מאותרת, וכשכלי הנשק מוכן, התהליכים הארוכים מתממשים במהירות ובאכזריות. הראשונים לשלם את המחיר הם אלו שמנעו ועיכבו את מימוש הכוח של ההמון – הסמכויות.

עיתון
מוטי מילרוד

ד. לכלי הנשק שהומצא כדי לנתץ את הסמכויות קוראים "מדידה": האפשרות לשפוט בכל רגע ורגע את הסמכות במונחים של עונג/סבל (אוהב/לא אוהב).

ה. שבירת סמכויות היא לעולם פעולה דואלית: היא כרוכה בעונג (רצח אב), אך גם באובדן משמעות/אמונה. זאת משום שהסמכויות – הורים, מורים, אלים – הן קנה המידה שעל פיו האדם מודד את עצמו: את כוחו, את מוסריותו, את קטנותו. העונג – תולדה של שחרור מעול; הסבל – תולדה של בדידות.

ו. פרידריך ניטשה הכריז על מות האלוהים בסוף המאה ה-19. האלוהים של ניטשה לא היה אובייקט בעל יכולות אינסופיות, אלא הפנמה תרבותית של קוד מוסרי דתי-נוצרי. ניטשה התחבט רבות בשאלה אילו ערכים יחליפו את הערכים הדתיים, שאמורים היו להתמוסס עם היעלמות האל. הוא העריך שמות האלוהים יוביל בשלב ראשון לשלב ניהיליסטי, אך שבהמשך ניתן יהיה להתנתק מהניוון המוסרי שנקשר לאמונה באל, ולגבש מוסר חדש, סובלני יותר לסוגים שונים של בני אדם וצורות חיים.

את החלל שפער ניטשה מילאו ביל גייטס, סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג וכו'. ספק אם ניטשה העלה בדעתו שלא תוכן חדש, אלא דווקא צורה חדשה (טלוויזיה, מחשב, אייפון, אייפד), שמאפשרת אינטראקציה בלתי פוסקת בין מיליוני בני אדם, היא שתייתר את הסמכות הישנה.

ז. למעשה, בני האדם זיהו בטכנולוגיה את האפשרות להפוך לקנה המידה של עצמם. האדם בנה מערכת עוקפת של כמו-סמכויות, שאינן אלא השתקפות של צרכיו וטעמיו והאופן שבו הוא רוצה לתפוש את עצמו. זאת גם הסיבה שהתקשורת – הכלי שמשקף עבור האדם והחברה את עצמם – הפכה לשטח אסטרטגי שיש לכבוש במהירות ובאלימות. ההשתלטות נעשתה על ידי מדידה: נקבע שמי שיאפשר השתקפות מיטיבה של האזרח והחברה (מי שיענג את המתבונן בעצמו), יזכה לפופולריות (כסף), כלומר ישרוד כסמכות; ואולם, מי שיחזיר השתקפות שלילית – או גרוע יותר, משעממת (חסרת משמעות) – יוקע באכזריות ולא ישרוד כסמכות.

ח. אפשר לתאר את התהליך באופן סימבולי כך: היה ערוץ אחד שאמר מה טוב ומה רע (אלוהים); האנשים מאסו בטוב וברע הנוקשים שהוכתבו להם; הם הקימו ערוץ נוסף שקיבל על עצמו עיקרון חדש: טוב הוא מה שהרבה אנשים רוצים, רע הוא מה שהרבה אנשים לא רוצים. הערוץ הנוסף הכחיד את הערוץ הישן והפך לסמכות החדשה. כלומר, הסמכות החדשה היא מה שהרבה אנשים רוצים לראות/לשמוע/להרגיש. הסמכות החדשה היא האנשים עצמם.

ט. כעת, כל מופע סמכותני – בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט, ברחוב – נופח, דולל או נכחד על ידי מדידה, בהתאם לצורך הציבורי שמילא או לא מילא. כך נולדו סמכויות חדשות, שבבסיסן היכולת לענג או להעליב את הקהל – תלוי ביחס שבין הסדיזם למזוכיזם של כל תרבות מקומית.

י. מונחות בצד, ללא ביקוש, נותרו בעיקר סמכויות "לא אטרקטיביות" – כלומר, מסובכות להבנה, לא מתחנפות, לא קיצוניות, בלתי תלויות. כך גם החלו לדהות ניואנסים, דקויות, כל אותם חוטים שקופים ועדינים של משמעות, שהרכיבו את החיים מאחורי הקלעים, ואילו כעת לא היה באפשרותם לזכות לתהודה.

יא. העיתונאי המודפס נכחד והולך משום שהוא עומד בסתירה לתהליך: הוא נותר סמכות בלתי מדידה. הוא מתאר וקובע עמדה ביחס למציאות (הוא הסמכות), והוא חלק ממארג מורכב שלא ניתן למדידה פרטנית (עיתון).

המצאת האינטרנט האיצה את תהליך הכחדתו של העיתונאי המודפס, משום שהיא אפשרה למדוד מתארי מציאות חדשים ומגוונים (פוסטים, בלוגים, טוויטים, סטטוסים), ובעיקר – היא אפשרה לשלוט בהם באופן מיידי. ההקלקה הפכה לאשרור הרשמי של תיאור המציאות החדש – ככל שיותר אנשים לחצו על דף כתבה, כך המציאות המתוארת באותו דף התקבלה כסמכות.

העיתונאי המודפס נדרש כעת להעביר את רשמיו לאינטרנט כדי שיוכל להימדד בכל רגע ורגע. ואולם, העיתונאי המודפס מתקשה לעשות את המעבר, משום שהמדידה היא כל מה שבגללו הפך להיות עיתונאי מודפס. כלומר, הרצון לכתוב רשמים בלתי תלויים על נייר, הוא הרצון לא להימדד על ידי ההמון (אלא על ידי "העורך", סמכות ישנה).

למעשה, הסתירה שבין העיתון לבין האינטרנט לא קשורה לנראות של הפלטפורמה – דף או מסך. זו לא שאלה של הרגלים בלבד. זו סתירה שקשורה לרצון של העיתונאי לא לעמוד למשפט בכל רגע ורגע (סירוס), לא להיות תלוי בסנטימנט של ההמון, ממנו ברח מלכתחילה אל הדף המודפס. העיתונאי מאמין שהדבר הכי חשוב בעבודתו – למעשה הדבר שמגדיר את עבודתו - הוא העצמאות: היכולת להיות נאמן למראה עיניים, למשמע אוזניים, למחשבה חופשית.

יב. בשנה הבאה העיתונאי המודפס ימשיך לכתוב בעיתון את צוואתו; באינטרנט ידווח על הפגנה של עיתונאים ששכרם קוצץ; טוקבקיסט אחד יסכם: "אושר גדול, מגיע לתשקורת הנאצית הזאת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות