טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האישה שלנו בז'נבה

רות הלפרין-קדרי הגיעה מבית מפד"לניקי ברמת גן לוועדת האו"ם למיגור האפליה נגד נשים וכיום היא נחשבת לסמכות עולמית בתחום. גם אחרי שנים של עשייה, מעשי הזוועה נגד נשים עדיין מקשים עליה לישון בלילה

תגובות

נשים אפריקאיות בבגדים צבעוניים וטורבנים גבוהים, צועניות עזות מבט, סרביות חיוורות, הודיות בסארי - כל אלה צעדו בינואר 2011 והעידו בפני הוועדה למיגור האפליה נגד נשים של האו”ם בז’נבה. במפגן האומללות שובר הלב הזה של העדוֹת, שתיארו את הסבל הרב שעברו במדינותיהן, לא היתה האשה המוסלמית, אזרחית צ’אד יוצאת דופן. היא היתה בשנות ה–30 לחייה, קומתה ממוצעת, לבושה בלבוש מסורתי ארוך וכהה, ללא כיסוי ראש. אבל דמעות לא ניגרו על לחייה בדברה, והיא לא התמוטטה על הדוכן כמו כמה מהאחרות. ואולי דווקא העמידה הזקופה שלה והאופן השקט שבו סיפרה על מילת הנשים שעברה, גרמו לדמותה להיחרת בזיכרון.

“היא בלטה גם בזכות העובדה שהיא עצמה היתה קורבן, ובו בזמן עמדה גם בראש ארגון שנאבק במחתרת למען זכויות נשים. בין השאר גם כנגד הפרקטיקה של Female Genital Mutilation (‏FGM, המונח המקצועי למילת נשים)”, נזכרת רות הלפרין־קדרי, פרופסור למשפטים וחברה בוועדת האו”ם למען זכויות נשים, שישבה במושב הוועדה באותו חורף, ושמעה את העדויות. “כפעילה פוליטית, היא היתה נתונה לסכנת מוות. היא סיפרה שכבר שימשה מטרה לכמה ניסיונות חיסול. פעם על ידי חומר נפץ במכוניתה, ופעם כאשר ניסו לירות בה. במזל ניצלה”.

צ’אד, מדינה מוסלמית במרכז אפריקה הגובלת עם לוב וסודן, אוסרת על התארגנויות אזרחיות, וחוץ משני ארגונים, שלדברי אותה עדה נשלטו בידי הממשלה, כל השאר פועלים במחתרת. “למעשה כמי שפועלת מחוץ לחוק, היא אינה מקבל הגנה מהמשטרה”, אומרת הלפרין־קדרי. “הנחישות והאומץ שלה משכו את תשומת לבי. ומצד שני, היא נראתה לי מנותקת. כאילו הדברים לא קרו לה עצמה. בין השאר היא דיווחה על כך שמרבית הנשים - שיעור של 90 אחוז - עוברות מילת נשים בצ’אד. ודווקא הפער בין הדיווח היבש הזה והסבל שעברה, זיעזע אותי”.

רות הלפרין־קדרי

הוועדה למיגור האפליה נגד נשים היא בין הוועדות החשובות באו”ם, ונחשבת לדומיננטית ורבת השפעה. חברות בה 187 מדינות, בהן ישראל, אבל בגוף המצומצם המפקח על יישום האמנה, יושבים 23 חברים ובהם, כיום, 22 נשים וגבר אחד. למרבה הפלא, ארצות הברית לא חברה בוועדה, בעיקר בגלל העמדה הבעייתית שלה בסוגיה הרגישה של הפלות. הנציגים בגוף המצומצם, רובם ככולם מומחים ופעילים בתחום זכויות האדם, נבחרים כל ארבע שנים בהליך בחירות דמוקרטי שמתלווה לו, מאחורי הקלעים, פעילות דיפלומטית ופוליטית נמרצת הכוללת כריתת בריתות בין המדינות להבטחת בחירתו של המועמד. בעבר שימשו בתפקיד המשפטניות כרמל שלו ופרנסיס רדאיי. הלפרין־קדרי משמשת בתפקיד מ–2007.

היא בת 47, צעירה יחסית לרשימת הקרדיטים הארוכה שמוצמדת לשמה: מומחית לדיני משפחה, לביקורת פמיניסטית של המשפט ולזכויות נשים. מרצה באוניברסיטת בר אילן, עד לא מזמן כיהנה כראש הוועדה המייעצת לרשות לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה. כמו כן, ייסדה את “מרכז רקמן לקידום מעמד האשה” בבר אילן, שבראשו היא עומדת, המפעיל בין היתר קליניקה לסיוע משפטי לנשים. העובדה שהיא אשה דתייה, הופכת את הקריירה שלה לעוד יותר ראויה לציון. וזה גם מה שהופך אותה לדתייה פמיניסטית בהגדרה.

ביולי 2011 הוסיפה עוד הישג לרשימה, כשהצליחה להיבחר לקדנציה שנייה בוועדת האו”ם, מה שלא עשו קודמותיה בתפקיד. את בחירתה בשנית, ועוד לסגנית יושבת ראש הוועדה, מתארים אלה המעורים במסדרונות הדיפלומטיה באו”ם, בסופרלטיבים. במיוחד מכיוון שההצבעה המכרעת התרחשה בדיוק בשבוע של המשט לעזה. “באותו זמן נראה שהסיכוי לבחירתי קלוש”, היא מספרת. “כמחצית המדינות, ובהן המדינות הבלתי מזדהות, ממילא אינן מצביעות בעד מועמד מישראל. ובגלל האווירה האנטי־ישראלית היה חשש שגם למדינות האחרות לא יהיה פשוט להכריע לטובתי. שבועות של עבודת קמפיין מאומצת, מרתונים של פגישות, עמדו לרדת לטמיון”.

על האווירה מאחורי הקלעים לפני ההצבעה יכולה להעיד גם פרופ’ גבריאלה שלו, נשיאת הקריה האקדמית אונו, שהיתה באותה תקופה שגרירת ישראל באו”ם, ועמדה בחזית המאבק להדיפת המתקפה על ישראל בעקבות המשט. “חשבתי שזה יפה ונכון שאשה צעירה, מוכשרת, אקדמאית דתייה, שבאמת מציגה פנים מאוד נאורות של ישראל, תייצג אותנו בוועדה”, אומרת שלו בשיחת טלפון מניו יורק. “בוועדה יש רוב אוטומטי נגד ישראל, והבחירה שלה, במיוחד בתקופה שהיו נגדנו מבוקר ועד ערב במיוחד המדינות הבלתי־מזדהות, היתה הישג לישראל. נעשתה עבודה מאוד רצינית במשלחת ובמשרד החוץ, אבל אין ספק שהיתה לנו דמות מאוד טובה ומוכרת, ובסופו של דבר, רות הלפרין־קדרי נבחרה בזכות כישרונה, וזהו הישג אישי חשוב”.

גבריאלה שלו
עופר וקנין

על רקע הטענות נגד ישראל בעניין הכיבוש, ברור האינטרס לשלוח נציגוּת לוועדות לזכויות אדם. זו לא הוועדה היחידה שבה ישראל פועלת. גם בוועדה לזכויות אדם היה בעבר נציג ישראלי, פרופ’ דוד קרצ’מר, ולא מכבר נבחר נציג נוסף, פרופ’ יובל שני, מומחה למשפט בינלאומי ולזכויות אדם, שיחל בתפקידו במושב הקרוב.

האם זה לא סוג של עלה תאנה? שלו לא מסכימה עם ההנחה הזאת. “יש לנו הרבה לתרום בנושא של זכויות נשים”, היא אומרת. “אני הייתי השגרירה הראשונה אחרי 14 גברים. כשהגעתי רציתי להראות דברים שלא תמיד זוכרים אותם. למשל שאנחנו מדינה דמוקרטית עם חוק שוויון זכויות האשה. יש לנו נורמות דמוקרטיות שאנחנו מעלים על נס. הבחירה בנציגה מאוניברסיטה דתית, הנאבקת באפליה של נשים נגד נשים, מציגה אותנו באור חיובי”.

הלפרין־קדרי עצמה אינה מכחישה שעבורה זו סוגיה מורכבת. “התפיסות האישיות שלי עוררו בי בעבר לבטים ביחס לתפקיד בזירה של זכויות אדם”, היא אומרת. “יש אמנם הרבה שטחים שהם מאוד בעייתיים בעיני. הכיבוש, היחס לפלסטינים או האפליה נגד ערביי ישראל. זה הקונפליקט הקיומי שלנו. השאלה אם הכיבוש צובע הכל בצבע שחור היא אכן שאלה עקרונית. אבל צריך לזכור שישראל היא דמוקרטיה, והיא בהחלט יכולה להצביע על מחויבות לקידום זכויות אדם. האינטרס שלה בסימון נוכחות בזירת זכויות אדם בינלאומית הוא אינטרס כן בעיני. במובנים מסוימים, ואני נתלית פה בדברים ששמעתי מגבי שלו שהיתה בתפקיד הכי בכיר של נציג ישראלי, החשיפה לכל ההיבטים והרבדים של הייצוג של מדינת ישראל באו”ם, גורמת לך להיעשות יותר פטריוטית”.

עם זאת, היא מבהירה שגם אם נבחרה מטעם ישראל, בעבודה עצמה בוועדה היא לא מייצגת את המדינה אלא “פועלת למען נשות העולם”, כדבריה. ומסכמת כי “המחשבה הזאת די פותרת את הדילמה”.

האמנה המחייבת את המדינות החברות בוועדה לביעור האפליה נגד נשים נוסחה ב–79’. היא כוללת 16 הוראות הקובעות מה מדינה החברה בה צריכה לעשות כדי לבער אפליה בתחומים שונים, החל מייצוג בחיים הציבוריים, דרך חינוך, בריאות, השתתפות בשוק העבודה, זכויות ורווחת נשים ועד לשוויון בחיי המשפחה.

“האמנה מפרטת חזון מגדרי של אחרית הימים”, אומרת הלפין־קדרי. “אין לה בעצם יכולת אכיפה”. אך המדינות החברות מתחייבות לדווח על פועלן לקידום זכויות נשים, ולמאבק בפגיעה בנשים ובהתעללות בהן וכדי להציג דיווח מהימן, עליהן כמובן להראות עשייה ממשית בתחום. זה קורה שלוש פעמים בשנה, במושבי הוועדה המתקיימים בסתיו, בחורף ובקיץ בז’נבה. אז, במשך שלושת השבועות שנמשך כל מושב, מוזמנות המשלחות הרשמיות של המדינות החברות בוועדה להציג את הדו”ח שלהן בפניה.

נשים נמחקות מעל פני האדמה

החשיפה הראשונית של הלפרין־קדרי לפעילות ישראל בזירה הבינלאומית של זכויות אדם החלה כבר ב–96’, כשהוזמנה, די במפתיע, לכתוב את הדו”ח מטעם ישראל. “קיבלתי טלפון ממשרד החוץ ובו סופר לי שישראל חתומה על אמנה לביעור אפליה נגד נשים, ועליה להציג את הדו”ח התקופתי על פעילותה בנושא, אבל אין מי שיכתוב אותו”, היא מספרת. “פנו לבכירות ממני, והן לא יכלו להתמסר לעניין, ולבסוף הגיעו אלי”. עד אז הלפרין־קדרי רק החלה לצבור מוניטין בתחום זכויות הנשים. היא ראתה בהצעה הזדמנות וזכות כאחד. “לא היה לי מושג במה מדובר, ולא העליתי על דעתי למה אני נכנסת”, היא מחייכת. בעזרת צוות מצומצם של סטודנטיות שגייסה, היא כתבה דו”ח לתפארת שגם ארגוני הנשים סמכו עליו את ידיהן. בעת שהדו”ח הוצג בפני חברות הוועדה, על ידי נילי ארד, כיום נשיאת בית הדין הארצי לעבודה ואז מנכ”ל משרד המשפטים ועל ידה, היא חשבה בלבה שהיתה רוצה להיות חלק מהעניין הזה.

כיום, כשהיא נציגה די מרכזית בוועדה, לא קשה להבחין שההזדמנות לשמוע את הקורבנות, קרובה ללבה של הלפרין־קדרי אולי אף יותר מהפעילות הרשמית. זה לא מפליא מצד מי שעומדת בראש קליניקה משפטית המייצגת בין השאר מסורבות גט. אך המגע שנוצר בין נציגות הוועדה רמות הדרג לעניות והמקופחות בנשות העולם, אינו מובן מאליו. נדרש זמן עד שהתמסד בוועדה ערוץ נוסף של דיווח, שבו מתייצבים בפני הוועדה, בצד המשלחות הרשמיות של המדינות, גם נציגים של ארגוני זכויות אדם הפועלים באותן מדינות. מרגע שהסכר נפתח לפני כמה שנים, ביוזמה של חברות הוועדה, הזרם של הארגונים הלך וגבר.

“מצאנו שדיווח הצללים הזה משקף בצורה נכונה יותר את המציאות”, מסבירה הלפרין־קדרי. “המדינה אומרת ‘חוקקנו חוק ופתרנו את הבעיה’. מה שמעניין אותנו זה המשמעות בשטח. זה כמו בישראל. החוקים שלנו יפים, מתקדמים, ליברליים. אבל במציאות האלימות גואה, יש רציחות נשים בהקשר של סטיות מקוד ההתנהגות המינית וכדומה. הפער בין החוק לנעשה בשטח הוא מציאות אוניברסלית. את הוועדה מעניין הפער הזה”.

נשים בסנגל
רויטרס

חברות הוועדה שומעות את הארגונים יום לפני המשלחת הרשמית של אותה מדינה, וכך, חמושות במידע, הן מעמתות את נציגי המדינה עם הדיווח שקיבלו. “עליהם להגיב על הממצאים שלנו, כשנציגי הארגונים יושבים אף הם באולם”. למותר לציין שגם ארגונים לזכויות אדם מישראל, “בצלם”, “קו לעובד” ואחרים, כמו גם ארגונים המטפלים במסורבות גט, מתייצבים להעיד בפני הוועדה.

בגלל האופי הוולונטרי שלהן, הפגישות עם הארגונים מתקיימות מחוץ ללו”ז הרשמי, בדרך כלל מעבר לשעות העבודה הרשמיות, על חשבון הפסקת צהריים וכדומה. לעומת אווירת המכובדות הדיפלומטית השוררת במפגש עם המשלחות הרשמיות, הפגישות עם הארגונים הן עתירות רגשות, שכן לא פעם זה מפגש פנים אל פנים עם קורבנות תקיפה ואפליה. לא כל הפגישות הללו מתועדות בפרסומים הרשמיים של הוועדה, כדי לא להעמיד בסכנה את הנשים שלא פעם פועלות במחתרת.

“את מוצאת את עצמך יושבת ומאזינה לרצף של סיפורי זוועה בלי הפסקה, כדי לתת לכולן הזדמנות”, אומרת הלפרין־קדרי, “בלילה קשה להירדם”. לדבריה, באחד המושבים הגיעו בין השאר נציגים ממאה ארגונים בהודו ומספר דומה מיפן. תפריט הזוועות כולל חטיפת נשים לצורך נישואים, נישואים בכפייה, נישואי קטינות ורצח שיטתי המיוחס לשנאת נשים ‏(femicide), תופעה שמתרחשת בין השאר במקסיקו, אל סלבדור, פנמה וגואטמלה. “במקומות אלה נמחקות מאות נשים מעל פני האדמה. הממשלה מעלימה עין מהתופעה, ובעצם העובדה שהיא לא נוקטת הליכים נגד הרוצחים, היא מעניקה להם סוג של חסינות”, היא מעירה.

חברות הוועדה שומעות על ספקטרום רחב של הטלות מום בנשים. לא רק מילת נשים, אלא גם “גיהוץ שדיים” כלומר השטחתם, תופעה הקיימת במסתור באחד השבטים באפריקה, שם נוהגות אמהות לעכב את סימני ההתפתחות המינית של בנותיהן כדי להגן עליהן מפני נישואים מוקדמים מדי ואף חטיפה. תופעות נוספות קשורות להרעבת נשים או ההפך. כלומר, “מונעים מהנשים מאכלים מסוימים מתוך אמונה שמאכלים אלו יזיקו לכושר הפוריות, למיניות ולמראה שלהן, או להיפך - האבסתן של נשים במאכלים שיעלו את הפוריות וישפרו את המיניות שלהן”, מסבירה הלפרין־קדרי.

“כל זה נעשה כדי להגשים את המודל של איך אשה צריכה להיראות, ואיך הגוף שלה צריך להיות”. המקבילה המערבית של אנורקסיה ובולימיה עולה כמובן במחשבה. “העבודה שלנו מעוררת את הדילמות וההשוואות הללו. ההתנשאות המערבית לעומת פרקטיקות שבטיות פרימיטיביות לכאורה. הלא אנורקסיה זה תוצר של הנורמות של תרבות המערב. סלידה שמפתחת הנערה בין היתר בגלל אידיאל היופי המערבי. את כל הזמן בוחנת את עצמך, רואה שהדברים קיימים בכל חברה ולובשים עוצמה אחרת”.

פרקטיקה אחרת שהדעת לא סובלת והתקבל דיווח עליה, היא אונס כדרך לבדיקת איידס באפריקה. “האונס שם עבר כזו נורמליזציה מצד גברים”, היא מסבירה, “שאחת הדרכים המשמשות גברים בשגרה כדי לבדוק אם הם נשאים, היא לאנוס נערה בתולה, ביודעם שכשתהיה בהריון היא תלך להיבדק לאיידס. מגיעה בחורה שמספרת, ‘נאנסתי. הכניסו אותי להריון’. היא יודעת שזו הדרך של האנס לבדוק איידס. את שואלת את עצמך, איך שורדים במצב כזה”.

נשים בסנגל
רויטרס

האפקט המצטבר

האם אזלת היד של הוועדה אינה מתסכלת?

“את שומעת את הסיפורים האלו יום אחרי יום. וכשאת יוצאת את באמת רק רוצה לבכות וחושבת איזה עולם דפוק זה וחשה באזלת היד שלך. לא פעם את אומרת איזה תוחלת יש לעבודה שלנו פה כי בזמן שאנחנו יושבים מול המשלחת הייצוגית הזאת הנשים שם חוות את ההתעללות הזאת ושום דבר לא ישתנה.

“אבל מצד שני יש שינויים, האפקט מצטבר. יש מכלול של יוזמות זכויות אדם של האו”ם. למשל, הצטרפות לסיוע חוץ של מדינות מערביות לעולם המתפתח שהרבה פעמים מותנה בקידום זכויות נשים. הפעילות הזאת, הגוף הזה, נותנים בכל זאת פתח של תקווה לארגונים, כי ממושב למושב הם תופסים מקום יותר ויותר מרכזי בסצנה. ורואים זאת גם בסידור של האולם, כאשר בצד אחד יושבים נציגי הממשלות השונות ובצד שני יושבים נציגי הארגונים בלי היררכיה ביניהם.

“במידה רבה, ייתכן שהסיפור של זכויות אדם באו”ם, הוא הסיפור של הארגונים יותר מאשר של המדינות. השירות שהם נותנים לנו בדיווחים שלהם, גם תורם להעלאת המעמד שלהם במדינה שלהם. כי בעצם הגעתם לכאן, ניתן לארגונים תוקף בארצם, ולרוב אי אפשר לפגוע בהם. לולא היו מגיעות לכאן כל הנשים הללו לספר מה עברו, לחברה האזרחית בארצן היה הרבה פחות סיכוי להמשיך להתפתח.

“ככל שהם מייאשים ומטלטלים, המפגשים הללו שבהם רואים את יכולת ההישרדות המרשימה של הנשים, גם נותנים המון כוח. ובמידה מסוימת, זה גם מאפשר פרספקטיבה אחרת על איפה אנחנו נמצאים מבחינת זכויות אדם. מה מצבנו. בכל זאת, עם כל המגרעות, יש לנו בסך הכל דמוקרטיה, ואנחנו נחשבים למדינה מתקדמת לפחות בפסיקה למען נשים. אם כי בשטח יש עדיין פער עצום”.

בחודש שעבר טסה הלפרין־קדרי לז’נבה למושב הסתיו. מושב זה עשוי להיות משמעותי מאוד עבורה, שכן בשלושת המושבים הקודמים השקיעה מאמץ רב כדי לשכנע את חברות הוועדה לאמץ באופן פורמלי נורמה מתקדמת בתחום דיני המשפחה והירושה, המבוססת בין היתר על פסיקה ישראלית. מדובר בפסקי דין בנושא יחסי ממון בין בני זוג, שהלפרין־קדרי מבקשת לנסחם כהמלצה כללית באמנה. המלצות כלליות הן הדרך להרחבת האמנה, בדומה למה שנעשה לפני כמה שנים בנושא אלימות נגד נשים. במקור נושא מרכזי זה לא הוזכר באמנה, מסבירה הלפרין־קדרי, מכיוון שכאשר ניסחו אותה בשנות ה–70, השפה והטרמינולוגיה לגבי אלימות נגד נשים היו חסרות.

“מהר מאוד אחרי שהתחלתי את הכהונה, ראיתי שהתחום של דיני משפחה - בעיקר בכל הנוגע להשלכות הכלכליות של גירושים - לוקה בחסר בוועדה”, היא מסבירה. “אמרתי לעצמי, הנה משהו שאני יכולה לתת את הערך המוסף שלי. וזה הרי בנפשי”.
לדברי הלפרין־קדרי, “באמנה מוזכר הנושא במילים בודדות בלי לפרט מהו הרכוש המשפחתי, או כיצד הוא אמור להתחלק. אי חלוקה של רכוש בגירושים, ושלילת זכויות ירושה מנשים הם גורמים מרכזיים לפמיניזציה של העוני. הסיבה שיותר ויותר נשים עניות לאחר גירושים”. ואולם תחום זה של יחסי ממון, לרוב לא עולה בדיווחי המשלחות, ולו רק בגלל שזה הסעיף האחרון באמנה, ולא תמיד יש די פנאי לעסוק בו. וחוץ מזה, זהו גם תחום הדורש הבנה משפטית.

“במדינות רבות לא מכירים מושגים שאצלנו מובנים מאליהם בנושא של חלוקת רכוש”, אומרת הלפרין־קדרי. “כך למשל, העובדה שצריך להביא בחשבון עבודה של עקרת הבית גם אם רכוש לא נצבר על שמה, לא מוכרת על פי רוב. כך גם המושג הון אנושי, שהתקבל ב–2007, ופירושו בין השאר, ההתחשבות במוניטין הנצבר כחלק מכושר ההשתכרות הפוטנציאלי של בן הזוג, בדרך כלל הגבר, שצריך להיות מובא בחשבון בחלוקה”. מושגים אלה הוטמעו לדבריה בניו זילנד, אוסטרליה ובריטניה. ואולם בחלק גדול מאירופה, ובמקצת המדינות בארצות הברית, הרעיון הזה לא מוכר בדין הקיים.

בינתיים הוועדה הסכימה לקדם המלצה בנושא חלוקת רכוש. הלפרין־קדרי הקימה קבוצת עבודה שבה שש נציגות והן עמלו על ניסוח ההמלצה. לדבריה, הן דנו בשאלה לגבי מערכות זוגיות שונות. “האם ההמלצה אמורה להתייחס רק לנישואים רגילים או גם למערכת יחסים משותפת ללא נישואים? האם בני זוג ללא נישואים יהיו זכאים לכל קשת הזכויות הסוציאליות והתמיכה הכללית של נישואים? האם אשה שחייתה 20 שנה עם אותו בן זוג תהיה זכאית לאותו חלק ברכוש המשפחתי כאילו היתה נשואה?”

ומה בדבר זוגות חד מיניים?

“זו שאלה - אם לוועדה שלנו יש מנדט להתייחס לנשים לסביות למשל, שהרי לא מדובר באפליה על רקע היותן נשים. הנורמה שהוועדה תאמץ היא נורמה אוניברסלית. גם למדינות העניות הקשות באפריקה, גם למדינות מוסלמיות. הסעיף הזה בדבר זוגות חד מיניים עשוי להכשיל את המהלך כולו ולכן אנחנו משאירות אותו פתוח להצבעה בין חברות הוועדה”. החודש היא תדע אם ההמלצה תיכנס לתוקף ותחייב את המדינות החייבות ובאיזו מתכונת.

הלפרין־קדרי בז'נבה. הישג דיפלומטי בתקופה קשה לישראל

פמיניזם רדום מתעורר

נביחות וצלילי סונטת פסנתר בוקעים מהבית, והלפרין־קדרי יוצאת לפתוח את השער, כמעט נכשלת ברגלי כלב צמרירי שעונה לשם צ’אבס. התקרית הביתית הזאת גורמת מיד לסדיקת הארשת המרוחקת והסגורה שלה ביום־יום, וחיוך לבבי מפציע על פניה הנאות. אין זכר לאשה מהאו”ם בחליפות שרד, כשהיא בנעלי בית, מדברת בנינוחות תוך כדי בחישה בסיר פסטה במטבח.

הלפרין־קדרי גרה בבית קטן בן שתי קומות, אותו שכרה לאחר גירושיה לפני חמש שנים. שפתיה חתומות בנוגע לנסיבות הגירושים, מתוך רגישות לפרטיותם של בני ביתה. יש לה ארבעה ילדים - הבכור התחתן השנה ולומד מוזיקה בברלין, השני בצבא והשלישי לומד במכינה קדם צבאית. בתה הצעירה תחגוג בקרוב בת מצווה. הבית חמים, גדוש ברהיטים וזיכרונות מבית הוריה, שהלכו לעולמם בזה אחר זה לפני כשנה לאחר מחלה. מהספה בסלון נשקף החוץ הירוק.

את הדחף למצוינות והשכלה ספגה מהבית. אביה, מנחם צבי קדרי, היה פרופסור לבלשנות עברית, רקטור אוניברסיטת בר אילן וחתן פרס ישראל. “אני מקרה קלאסי של הבת הצעירה שהופכת להיות מוקד שאיפות של האב שאין לו בנים”, אומרת הלפרין־קדרי. “מגיל צעיר היה לי ברור שלא משנה באיזה תחום, אהיה פרופסור. באופן טבעי המשכתי באוניברסיטה שלו”. שתי אחיותיה הן פסיכולוגיות קליניות.

היא התחנכה במסלול קלאסי של הציונות הדתית ברמת גן: חינוך ממלכתי דתי, בני עקיבא. הבית היה מתון מבחינה פוליטית, מפד”ל של פעם, לא ימני. אל המודעות הפמיניסטית שלה הגיעה מאוחר יחסית. “כשהייתי ביסודי, השתתפתי בחידון של עיריית רמת גן על מסכת ברכות והגעתי למקום ראשון. לא ידעו מה לעשות איתי, כי הפרס היה גמרא, ובתור בת אני הרי לא אמורה ללמוד גמרא. נתנו לי מקראות גדולות במקום, הפרס של המקום השני”. היא לא זוכרת אם חשה תחושת התקוממות. “כל נושא הפמיניזם היה די רדום אצלי במשך שנים”.

גם במהלך לימודיה לתואר ראשון במשפטים עדיין לא התעוררה בה ההכרה הפוליטית. בתמימות ניגשה לתחרות עבודות בנושא משפט עברי. “ישבתי במשרד של אבי וליקטתי בפרויקט השו”ת ‏(מאגר מידע של שאלות ותשובות הלכתיים‏), מובאות על בגידת הבעל כעילה לכפיית גט. עוד לא ממש ניסחתי לעצמי שאני רוצה לבדוק את תמונת הראי - ההשלכות של בגידת אשה. מה שהיה מתבקש”. לפני התחרות אחד ממתחריה, עורך דין ידוע כיום, פגש אותה ודרש ממנה למשוך את העבודה. “’אם תנצחי אותי יגידו אשה ניצחה אותך. ואם אנצח יגידו ‘חוכמה גדולה, ניצחת אשה’”, היא נזכרת. הלפרין־קדרי לא התרשמה וגרפה את הפרס הראשון על סך אלף דולר, ואילו אותו סטודנט שזכה במקום השלישי אפילו לא בא לאסוף את הפרס.

היא היתה סטודנטית מבריקה. במהלך הלימודים נישאה ולאחר מכן המשיכה לתואר שני ודוקטורט במשפטים באוניברסיטת ייל, ללימודים במלגה מלאה. שם החליטה להתמחות בתחום דיני משפחה, בחירה שלא היתה מקובלת, בלשון המעטה. עד אז המונופול בתחום היה של גברים דתיים. “עניין אותי הממשק של דת ומדינה בהקשר של דיני נשים”, היא מסבירה. “ראיתי בתחום זה אתגר מיוחד כי לא היתה אף אשה שלימדה דיני משפחה. התפיסה היתה שנשים לא יודעות משפט עברי, לא יודעות גמרא. אז איך ילמדו? העזתי להגיד שאני רוצה להיות פורצת דרך, להראות לכולם. זה היה חלק מתהליך השחרור שלי, להכיר באסרטיביות שטמונה בי”.

בייל קיבלה את ההשכלה הפמיניסטית החסרה לה. על הלימודים היא אומרת שזו היתה “חוויה אינטלקטואלית תרבותית ופמיניסטית מטלטלת”. לימודיה בבר אילן לא כללו כלל קורסים ביקורתיים, לא במגדר ולא בפמיניזם, ואילו ייל היתה גן עדן מהבחינה הזאת. בין היתר למדה קורס שפקח את עיניה שהעבירה המשפטנית והפעילה הפמיניסטית קתרין מקינון. שם נפל הפור.

“מקינון היתה מרצה בחסד עליון, כריזמטית בצורה בלתי רגילה”, נזכרת הלפרין־קדרי. “במשך תקופה ארוכה התהלכתי בתחושה שזו הנביאה הגדולה ואין בלתה. כי היא גם לא נתנה חומר אחר חוץ מכתביה ומאמריה. ואז גיליתי על מדף הספרייה לפחות 15 ספרים של ביקורת פמיניסטית של המשפט. צללתי לים הזה”.

במקביל, מפגש מכונן עם נשים אמריקאיות יהודיות למדניות, השפיע עליה עמוקות. “הפמיניזם הדתי החל כבר בשנות ה–70 בארצות הברית”, היא אומרת. “הנשים שפגשתי היו דור שני של נשים המזוהות עם האורתודוקסיה המודרנית. כולן אינטלקטואליות, אקדמאיות. בקבוצות הלימוד שלהן, של פילוסופיה יהודית, היו גם רפורמיות וקונסרבטיביות, ולא היתה ביניהן היררכיה על בסיס המחויבות הדתית. אז גם החלה ההתקוממות שלי על דברים שאפילו לא ידעתי לנסח אותם. למשל השאלה איך זה ייתכן שרק בגיל 23 אני רואה לראשונה איך ספר תורה נראה מבפנים. איך מה שכל בן 13 יודע ומכיר כחלק מההוויה האישית והדתית שלו, לא קיים ברפרטואר שלי? ומדוע לא איפשרו לי ללמוד גמרא? והרי זה תחום יסוד בחשיבה המשפטית. הבנתי שנשים מודרות. השינוי חילחל עמוק בתוכי וכל התחושות הפנימיות שלא קיבלו ביטוי במשך השנים, פרצו”. הלידה הרשמית של הלפרין־קדרי כפמיניסטית אירעה ב–89’ בבית כנסת ליברלי בניו הייבן, כאשר עלתה לתורה.

כיום נחשבת הלפרין־קדרי לקול בולט בגזרה הפמיניסטית הדתית והיא פועלת בחזית המאבק נגד האפליה של נשים בגזרת המעמד האישי, הנגזרת מהעובדה שלדין הדתי יש מונופול על נישואים וגירושים בישראל. בשנות ה–90 היתה בין מייסדות ארגון הנשים הדתי הפמיניסטי “קולך”. למעשה, כפי שנזכרת חנה קהת העומדת בראש הארגון, הפגישה הראשונית ב–95’ של קבוצת נשים אינטלקטואליות דתיות שרצו בשינוי המפה הדתית, היתה בבית הוריה של הלפרין־קדרי.

בתחילת שנות ה–90, כאשר החלה להרצות באוניברסיטת בר אילן על דיני משפחה, היתה אשה יחידה בין גברים. בנוסף, העבירה קורסים על פרשנות ותיאוריה פמיניסטית בתחום המשפט, והתמחתה אצל השופט אהרן ברק בבית המשפט העליון. “לימדתי באופן שונה לגמרי מהדרך המסורתית שבה נהגו ללמד את הקורס, בידיעה שדיני משפחה הם מוקד האפליה נגד נשים במדינת ישראל. כשנכנסתי לזה היה לי ברור מה הבעייתיות. נוצרה דיכוטומיה בכיתה. בבר אילן יש בוגרי ישיבות שלא אהבו אותי מהתחלה, ושאלו מה זה הקורס הפמיניסטי הזה. הם טענו כלפי שהקורס הפך לבמה לדעות הפמיניסטיות שלי. אבל אחרים העדיפו אותי על מרצים אחרים”. לדבריה, “בפקולטה עצמה מעולם לא נתקלתי בשום מעצור על רקע התפיסה הפמיניסטית שלי והמאבק בבתי הדין הרבניים ובממסד הדתי. בבר אילן היו התנגדויות. שילמתי מחיר מסוים על הפעילות. הקידום שלי התעכב, אבל באופן כזה שיכולתי לספוג”.

אריאל רוזן־צבי
יוסי צבקר

מה שסייע לה באותה תקופה היה שזקן השבט, פרופ’ אריאל רוזן־צבי, שהיה אז בר סמכא בתחום דיני המשפחה והיה לו מעמד מיוחד בתחום, פרש עליה את חסותו. הקשר ביניהם נוצר כאשר למדה אצלו בתואר הראשון בבר אילן. הוא הפך עבורה למעין מנטור, אב רוחני. “הוא גילם בעיני את האידיאל של האדם הדתי הליברל האינטלקטואל”, אומרת הלפרין־קדרי. “הוא היה דמות מופת עבורי. פמיניסט אמיתי באידיאולוגיה, והוא מאוד האמין בי”.

כיבוש בית הדין

ב–2001 החלה בפעילות הציבורית שלה, כאשר ייסדה את מרכז רקמן, על שמו של הרב פרופ’ עמנואל רקמן שהיה ממנהיגי האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית במאה הקודמת. במרכז פועלת בין היתר קליניקה משפטית העוסקת בייצוג של נשים בסכסוכי גירושים ובהן מסורבות גט, וכן במקרים של ביטולי גט - פרקטיקה שאימץ בית הדין בשנים האחרונות כדי להשיב את הסמכות שננגסה על ידי בתי המשפט, על גב הנשים. עד כה נשים יכלו לוותר על מזונות למען הגט, ואחר כך לתבוע שוב בבית המשפט מזונות בשם הילדים, מסבירה הלפרין־קדרי. כיום הן מסתכנות בביטול גט אם הן נסוגות מתנאי הגט. במקביל עוסק המרכז בשינוי חקיקה בתחום המעמד האישי. כך למשל הגיש המרכז את הצעת החוק להעלאת גיל הנישואים לגיל 18 ‏(שנתקעה בינתיים בגלל התנגדות המפלגות הדתיות‏). לדברי הלפרין־קדרי, כל המדינות באזור, כולל מצרים, לבנון וסוריה, כבר העלו את גיל הנישואים.

ב–2008 המרכז היה שותף עיקרי בשינוי החקיקה המאפשרת חלוקת רכוש בין בני זוג לפני הגירושים. המרכז גם מפרסם באורח קבע פסקי דין של בתי הדין הרבניים כדי לגרום לשקיפות במוסד זה. פרופ’ דודי שוורץ, שהיה דיקאן הפקולטה למשפטים באותה עת בבר אילן, וכיום משמש כרקטור הקריה האקדמית אונו, עוקב אחר פועלה של הלפרין־קדרי במשך שנים. “הגישה שלה, המשלבת בין המשפט המערבי להלכה היהודית, היתה משב רוח רענן בתחום”, הוא אומר. לדבריו, “הגישה הזאת הפכה למיינסטרים כיום בכל פקולטה למשפטים. זה כבר לא משהו אזוטרי”.

“רותי היא מנשות האקדמיה הבודדות שהפכו את תחום ההתמחות שלה לפרוגרמה מעשית”, הוא ממשיך. “היא לקחה על עצמה לנסות לקדם את מעמדן של הנשים, ולא הסתגרה במגדל שן”. ואמנם מרכז רקמן התוסס שמנהלת עו”ד עטרה קניגסברג, מזכיר חדר מבצעים. לא מזמן, כשכלו כל הקצים במקרה של אשה שבית הדין ביטל לה את הגט, הגיעה קבוצה גדולה של נשים בשחור, והתמקמה בבית הדין הגדול לקראת דיון שנקבע לאשה. “הבעל התחתן והחל חיים חדשים. האשה נותרה בעגינותה לאחר שכבר התגרשה. אמרנו שאנחנו לא עוזבות עד שהאשה תקבל גט בשנית”, מספרת עו”ד קניגסברג. המחאה עבדה והרב הראשי שלמה עמאר עשה הכל כדי להעניק לאשה גט. באותו יום בהרצאה שנשא, הוא סיפר שנשים בשחור כבשו את בית הדין.

“זו חבורה של נשים עם סכין בין השיניים, במובן שהן אידיאליסטיות ומסורות לגמרי לעשייה הציבורית וזה מרשים”, מתאר שוורץ. “אני לא מכיר אף קליניקה משפטית שפועלת במעורבות ובעוצמה כאלה”. ד”ר דפנה הקר, אף היא מומחית לדיני משפחה, ומרצה באוניברסיטת תל אביב, אומרת שהלפרין־קדרי פילסה דרך בדור שהיה כולו גברי. “בכמה שנים דרמטיות היא עשתה ניסיון להפגיש בין דיני משפחה שמושתתים על היגיון דתי־קהילתי־שמרני והמציאות המשפחתית בישראל שמחייבת פתרונות הרבה יותר עדכניים. היא העמידה תלמידות רבות וטיפחה דור של אקדמאיות. כיום יש קהילה שהטמיעה חשיבה ביקורתית ופמיניסטית בדיני משפחה. לדור שלי היה אותה כמודל לחיקוי. היא הראתה לנו שזה אפשרי”.

הקר מתארת את המציאות שבתוכה פועלת הלפרין־קדרי באור פחות רך מאשר שוורץ. יותר כחזית, אולי כי היא נאבקת איתה באותה חזית שכם אל שכם, וסופגת יחד איתה את הריקושטים. “היא מודל לחיקוי של אשת אקדמיה מבריקה שמתעקשת לחזור לקהילה ולא מסתפקת בפרסום מאמרים באנגלית בכתבי עת יוקרתיים. אבל באקדמיה לא מתגמל לעשות דברים בהתנדבות”, אומרת הקר. “רות חלוצה והיא משלמת מחירים. זה לא בא בחינם. זה תחום שמושך המון אש”. למעשה היא מפסידה פעמיים, טוענת גם חנה קהת. “בגלל שבמדינה דיני אישות ומשפחה הופקעו מאנשי המשפט, הידע המשפטי שלה הוא חסר ערך בבית הדין כי הדין ששולט הוא הדין הדתי. זה המצב העגום במדינה. זה שהיא מומחית בדין העברי לא נותן לה פריבילגיה בבתי הדין. כי זה לא העניין של הדין העברי, אלא פסיקות של רבנים בדורנו. לא בדיוק נעזרים בה”.

איומים והטרדות

בשנה האחרונה נקלעה הלפרין־קדרי לאחת הזירות הכי מורכבות כיום, זירה שהקר מכירה אף היא היטב באופן אישי - המאבק על המשמורת. בזירה זו פועלים ארגוני גברים מיליטנטיים ועמדתה הנחרצת של הלפרין־קדרי נגד מסקנותיה של ועדת שניט משכה אליה אש. הוועדה, בראשותו של פרופ’ דן שניט, בחנה את ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושים והמליצה לבטל את היתרון המקנה לאם שילדיה צעירים ‏(עד גיל שש‏) משמורת אוטומטית. כיום הלפרין־קדרי, כמו שורה של מומחיות, פקידות סעד, עובדות סוציאליות ושופטות, היא מטרה להשמצות אישיות ונאצות המשוגרות אליה בכל דרך וירטואלית: מיילים, בלוגים והודעות בפייסבוק. עד כדי כך שבינואר השנה, לפני כנס שנתי שערכה בבר אילן לפקידות סעד בנושא הוועדות בדיני משפחה, היא קיבלה איומים מפורשים וכן הוטרדה על ידי תלונות שהופנו לגורמים שונים באוניברסיטה ומחוצה לה. לבסוף היא נאלצה להגיש תלונה במשטרה.

מה שהרעיד את אמות הסִפים היה הרצאתה המתוכננת באמצעות וידיאו של פסיכולוגית אוסטרלית בשם ג’ניפר מקינטוש, שהמחקרים שלה קוראים תיגר על משמורת משותפת. לדברי הלפרין־קדרי, פעילות אינטנסיבית של ארגוני גברים שמבעירים את זירת המשמורת, קיימת במדינות רבות. “הם נוקטים אותם אמצעים בכל מקום. כשמקינטוש עמדה לתת הרצאה היא קיבלה נאצות במייל על כך שהיא עומדת להופיע בישראל והאוניברסיטה שלה באוסטרליה עמדה בלחצים שמטרתם למנוע ממנה להעביר את ההרצאה”.

מה רע בעצם, בביטול חזקת הגיל הרך? דומה שכפמיניסטית היית צריכה להיאבק לשוויון בהורות.

“אנחנו רואות במהלך שיבטל את חזקת הגיל הרך, וכן בכפיית משמורת משותפת, ריאקציה, תגובת נגד של הפמיניזם באופן חד משמעי. בעיני זה אינו מהלך שהוא לטובת הילדים אלא עלול להזיק להם ולגרום להתדיינויות רבות בין ההורים. החוקים לטובת משמורת משותפת השתנו בשוודיה, באוסטרליה וגם בארצות הברית, אבל כיום מדינות אלה נסוגות מהשינוי. בשוודיה למשל, הלכו לקיצוניות ובסוף שנות ה–2000 היה אפשר לתת צווים בכפייה למשמורת משותפת. אבל אז הגיעו למסקנה שזה לא רק מזיק לילדים אלא שומט את מנגנוני ההגנה נגד אלימות במשפחה. נשים נמנעו מלהתלונן כי אם היו מתלוננות, זה היה מוביל לכפייה של משמורת משותפת”.

הטיעון העיקרי של הלפרין־קדרי נגד ביטול אותה חזקה, הוא המציאות בישראל שבה עדיין שוויון בהורות הוא חזון נפרץ. “אנחנו טוענות שלא נכון לתקן את החוק בשם השוויון הקדוש, כשכל המערכת מפלה נגד נשים וכלל לא ברור שזה לטובתם של הילדים. הרי הנתונים לא מראים על מהפך אמיתי. בחברה שלנו אין באמת הורות שווה. ובמציאות נשים הן ההורה העיקרי. המציאות אולי השתנתה במידה מצומצמת אצל זוגות צעירים בצפון תל אביב ממעמד סוציו־אקונומי גבוה”. לדבריה, מחקרים מראים שבמקרים רבים לאחר שניתנה הורות משותפת, הגידול עבר לאם. “צריך גם להבהיר שאנחנו לא נגד הורות שוויונית. אנחנו בעד המשכיות. אם בגידול הילד שני ההורים נטלו חלק דומיננטי, ראוי שהמצב הזה יימשך. אבל ברוב המוחלט של המשפחות בישראל זו לא התמונה”.

הלפרין־קדרי גם חוששת מהרעה נוספת, והיא השינוי הצפוי בחישוב המזונות בוועדת שיפמן הצפויה לפרסם מסקנותיה. “ועדה זו עתידה להמליץ על חלוקת המזונות כפונקציה של ימי הורות. הכוונה לכך שיפחיתו כסף מהאם המשמורנית בהתאם לימי השהות אצל האב. התוצאה המעשית של השינוי הזה ביחד עם ביטול חזקת הגיל, היא הגברת התדיינויות מטורפת. כי אם עד עכשיו אבות ידעו שעניין משמורת הילדים הוא לא נושא לוויכוח, וגם לא קשור למזונות, עם השינוי יוגברו ההתדיינויות. במקום שהמערכת תשתנה לכיוון של צמצום הסכסוך, פניה למסלול הפוך לחלוטין ומי שייפגע זה הילדים”.

צילום: יעקב בן יששכר
יעקב בן יששכר

ד”ר יואב מזא”ה מהקריה האקדמית אונו מציג את הדעה ההפוכה. “אנחנו שייכים לשתי אסכולות שונות”, הוא אומר. אבל כאשר שומעים את טיעוניו מתקבלת תמונת מראה כמעט שמאפיינת את הבעייתיות בתחום. לדבריו, “יש הסכמה מקיר לקיר של כל בעלי המקצוע בעניין, עובדים סוציאליים ושופטים, שחזקת הגיל הרך היא חזקה מיושנת שהיתה נכונה ללפני 50 שנה. במדינות רבות היא בוטלה”. הבעיה לדבריו היא, שחזקת הגיל הרך ניתנה אוטומטית לאם גם כשהילדים היו בוגרים מגיל שש וגם כשהאב היה המטפל העיקרי. מזא”ה מתאר מדינה אחרת מאשר הלפרין־קדרי: מדינה שוויונית גם מבחינת הטיפול בילדים, פערי השכר והתפקידים בתוך המשפחה. “כיום 30 אחוז מהאבות בישראל הם המטפלים העיקריים. לזה אפשר להוסיף כ–20 אחוז מההורים הצעירים שאצלם נהוגה חלוקה שוויונות בהורות, ומתקבל נתון של כמחצית המשפחות”, הוא אומר. “מדינת ישראל מתקרבת לשוויון בטיפול בילדים. כמו כן, בערך ב–30 אחוז מהמשפחות האשה מרוויחה יותר מבעלה. כלומר ב–30 אחוז מהאוכלוסייה יש חילופי תפקידים בתוך המשפחה וביחס לשכר”.

לעומת התמונה הוורודה שמצייר מזא”ה, הנתונים הרשמיים של הלמ”ס מלמדים כי באחוז אחד בלבד מהמשפחות, האב הוא המטפל העיקרי בילדים. גם טענתו לגבי שינוי במצב ההכנסות במשפחה מעלה תמיהה בייחוד נוכח הנתונים העקביים בנוגע לפערי שכר בין נשים וגברים בישראל.

בעיני מזא”ה הדיון על החזקה גם הוא עבר זמנו. הוא מרחיק לכת ומדבר על ביטול מושג המשמורת. “ברגע שנקבעת היררכיה של הורים, זה מתמרץ את ההורים להילחם”. לדבריו, "יש לנו חוק שמבטא תפיסת עולם משנות ה–60 ומציאות שמאוד משתנה ומשפחות שחיות לפי המודל הישן ויש תפקיד חינוכי לחוק. יש אבות שמטפלים בילדים באופן טבעי, אבל יש כאלה שצריכים הכוונה חברתית”.

על ארגוני הגברים אומר מזא”ה שהם גורמים לעצמם נזק. “אני לא משתף פעולה עם המתקפה שלהם, כי אני חושב שאת השיח צריך לנהל בצורה מתורבתת. אבל בעיני לארגוני הנשים יש כוח פוליטי הרבה יותר גדול. בוועדת שניט עצמה ישבו נציגות נשים ואף נציג מארגון הגברים. בעיני הן באמת הקוזק הנגזל”. מזא”ה טוען שמיעוט של הפמיניסטיות, והלפרין־קדרי בראשן, לא מוותרות על הטיעונים שלהן מתפיסה כוחנית. “הילד הוא כוח והן לא רוצות לוותר על הכוח הזה”.

אחרי השיחה עם מזא”ה, ברור למה הלפרין־קדרי סבורה שבזירת המשמורת על הילדים, תנועת הנשים בישראל נכשלה. “בתקופה האחרונה אני יותר פסימית”, היא אומרת. “אני מרגישה שאנחנו לא מתקדמות לשום מקום בתחום הצר של דיני משפחה, ובבתי הדין הרבניים בישראל זה צעד קדימה ושניים אחורה. לפני עשור לא היו ביטולי גט. עכשיו זו נורמה. המצב לא משתפר וזה מאוד מייאש. מהמקום שלי באו”ם, מפרספקטיבה גלובלית, אני רואה שאנחנו עמוק בתוך המרחב הגיאוגרפי שבו ישראל מצויה. יכול להיות שהאביב הערבי ייקח את הנשים לתהומות גדולים יותר. אבל השאלה היא לאיזה מרחב אנחנו רוצים להשתייך. הרי אין מדינה בעולם המערבי שבה החיים האישיים בתחום של הדין האישי נשלטים על ידי דינים דתיים, כמו בישראל”.

אבל אז, פתאום היא מקבלת שיחת טלפון מהקליניקה, שבה היא מתבשרת שבית הדין אישר להמשיך את מאסרו של סרבן גט אידיאולוגי, וחיוך רחב עולה על פניה. “הוא ישב חמש שנים בכלא, וכמעט שיחררו אותו”, היא אומרת. “פעלנו ברגע האחרון. אמנם המאסר הוארך רק בשלושה חודשים, אבל זה לא סוף פסוק”.

trotem@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות