טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהשב"כ הופך לכלי פוליטי בידי רה"מ

אם רה"מ רוצה לברר, ממניעים מפוקפקים ובמסגרת תככים, כיצד הגיע מידע מסווג לעיתונות, מוטב להטיל את החקירה על מי שלא תירתע מלחקור גם אותו - המשטרה

תגובות

זה קרה לפני פחות מחודשיים, בתחילת ספטמבר. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כינס את ועדת השרים לענייני ביטחון רק כדי לפזר אותה בו ברגע, כעונש על שפרטים מהדיון הקודם הגיעו לתקשורת ובאמצעותה, באופן מצונזר וחלקי, גם לציבור. "זה חמור", רטן נתניהו בהודעה רשמית, שהתרעמה על "פגיעה באמון אזרחי המדינה" ו"הפרת הכללים".

אחר כך בא דיווח מכוויית על חקירה שמנהל השב"כ בעניין זה, המתמקדת בשר האוצר, יובל שטייניץ. נחום ברנע, ב"ידיעות אחרונות", התווה בשבוע החולף את מסלולו הנפתל של הכזב, מלשכת ראש הממשלה, דרך עיתונאי-פקיד מקורב ועד למפרץ הפרסי ובחזרה. הסיפור העלה חיוך נוגה על שפתיהם של ותיקי לשכות נתניהו. דפוס ההתנהגות מוכר, והוא זכור בין השאר מההתנכלות לעוזי ארד: מישהו בקרבת נתניהו מטפטף משהו, רצוי רעיל, הבוס זועם, באוויר מרחפת דרישה לחקירה, לתפקיד החשודים מלוהקים מקורבים אחרים של נתניהו, צל הפקפוק בנאמנות המוחלטת לנתניהו ולרעייתו מתקדר וקורבן התככים מאבד את משרתו, כבודו ופרנסתו.

בגרסה אחרת של אותו מחזה, מהווי החצר המלכותית, מצליחים החוקרים לפענח את התעלומה ומגיעים למקור הפרסום, המתגלה כמי שפעל ברוח אדוניו ולפעמים גם במצוותו המפורשת. במערכה האחרונה נכרתת עסקה: העונש יהיה פרס. מוסר המידע יוגלה לשליחות דיפלומטית. פרטים אצל המצויים בעניינו של דני יתום, ראש המוסד בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו, שנאלץ להתפטר לאחר שמסביבתו של ראש הממשלה חמק איכשהו סוד מעצרם של אנשי המוסד בפעילות מבצעית בשווייץ.

נתניהו שטייניץ
מיכל פתאל

ויש גם שכלול של אותה גרסה: ראש הממשלה, במו פיו, הוא האחראי לפרסום. למשל, כאשר עיתונאי שומע דבר מה ממקור אחד, מהימן אך בודד מדי, והאימות ניתן בהנהון של בכיר המקורות, בין בפגישה אישית ובין בשיחה קבוצתית. כשנפתחת חקירה העיתונאי מגחך בינו לבינו, שכן אסור לו להסגיר את המקור-המאמת, שהוא במקרה גם מחולל החקירה.
אין כאן, חלילה, הסתייגות מהמנהג הנאה של שיתוף עיתונאים במידע פנימי, ממלכתי, סודי. כמובן, מוטב לתעל אותו לעיתונאי הנכון, לכתבנו, מופת לחריצות הישגית, ולא למתחרים הנרפים, המקבלים הכל על טס, משיקולים זרים.

לא ההדלפה בעייתית, אלא חקירתה. בארסנל הפוליטי, הדלפה היא נשק טקטי. חקירת ההדלפה היא נשק אסטרטגי, המופעל – לתכלית משמעותית יותר – בידי הקברניט.

ייקוב הדין את השר

בקהילת המודיעין של ישראל מדקדקים בהבחנה בין "הדלפה" לבין "דלף". לפי מילון המונחים של המוסד, המתפרסם באתר שלו, דלף הוא "זליגה, אלקטרונית או על ידי בני אדם, של מידע מסווג אל גורמים שאינם מורשים". הדגש הוא על התוצאה, בריחת המידע מהמתחם השמור, להבדיל מהכוונה. משתמע שהשמירה לא היתה די קפדנית, או שגורם חיצוני השכיל להציץ מבעד לנקב, אבל אין מדובר בהכרח בפעולה רצונית של מעילה באמון.

הדלפה, לעומת זאת, מוגדרת במילון המוסד "שיטת לוחמה פסיכולוגית, העברה מבוקרת ליריב של מידע מגמתי, הכולל פרטים כוזבים ו/או אמיתיים, שנועדה לשרת את מטרות מוסר המידע; חשיפה במתכוון ובזדון של מידע מסווג לגורמים בלתי מורשים". מכאן שבעיני השלטונות יש הדלפות טובות, בסמכות וברשות, והדלפות רעות. כך להלכה, ואילו במציאות התחומים מתערבבים זה בזה, ולא אחת מי שמוסמך למסור מידע "לגורמים בלתי מורשים" – ומתוקף רוממותו הופך אותם בהבל פה למורשים – עושה זאת "במתכוון ובזדון" לתועלתו הפרטית.

החרב המתנופפת מעל כל פרסום המתקרא "הדלפה" היא חקירה של שירות הביטחון הכללי. לכאורה, אין מתבקש מכך. אם העניין ביטחוני אך לא צבאי (בצה"ל פועלות מחלקת ביטחון מידע והמשטרה הצבאית החוקרת), ברור ונכון שהחקירה תוטל על השב"כ. למעשה, מאחר שהיוזם, או המאיים, הוא בדרך כלל ראש הממשלה, השב"כ הוא הגוף האחרון שראוי שיעסוק בחקירה כזאת.

השב"כ אמור לפעול נגד מחבלים, מרגלים ומתנקשים; לא לו הטיפול במדליפים, שאותם מתיימר ראש הממשלה לתפוס, באמת או כתכסיס. השב"כ, מכשיר בידי ראש הממשלה, אינו מעז להרחיק לכת עד כדי מסקנה שמחולל החקירה הוא גם העבריין. אצל השב"כ ייקוב הדין את השר, לכל היותר (לרוב פחות מכך), אבל לא את ראש הממשלה.

חוק השב"כ, המסדיר בין השאר את כפיפותו האישית והישירה של ראש השב"כ לראש הממשלה, דומה בסעיף זה למשולש ממשלה-שר הביטחון-רמטכ"ל בחוק יסוד: הצבא. לפי חוק השב"כ, "השירות נתון למרות הממשלה", אבל "ראש הממשלה ממונה על השירות מטעם הממשלה". יותר מכך: חוק השב"כ מעניק לראש הממשלה מעמד-על של מדליף מוסמך. הוא רשאי להתיר פרסום מידע ביטחוני, שחוק השב"כ אוסר לפרסם.

החוק אוסר להטיל על השב"כ "משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". ואכן, אם יימצא ראש ממשלה כה טיפש או זחוח, שיאמר לראש השב"כ שתכליתה של פעולה כלשהי המוטלת על השירות היא הנצחת שלטונו או פגיעה ביריביו, סביר שייתקל בסירוב, מגובה בדיווח של ראש השב"כ ליועץ המשפטי לממשלה. אבל אם ראש הממשלה מצטייד בנימוקים ממלכתיים, איך אפשר לקבוע לשם מה הוא מעוניין להפעיל את השב"כ? מי יכול להוכיח, למשל, את ההשערה שהמניע הוא רצונו לכרסם בכוחם של שותפים לממשלה או שרים מסוימים ולהפגין תקיפות, לקראת בחירות שבדעתו להקדים?

תיאום כוונות

ייעודו המוגדר של השב"כ הוא לשמור על "ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו" מפני איומים שונים וביניהם "חשיפת סודות מדינה". הגדרתו של סוד מדינה מגושמת; נובע ממנה שאסור לחשוף סוד שאסור לחשוף. היא גם מקוממת, מפני שאם מדובר ב"ידיעה סודית שחשיפתה עלולה לגרום נזק לביטחון המדינה או למערכותיה החיוניות או לגרום נזק אסטרטגי ליחסי החוץ של מדינת ישראל", ייתכן שהנזק קטן מזה שהמיטה תמיכתו הגלויה של נתניהו במיט רומני המתמודד נגד ברק אובמה. ומה באשר לנזק האסטרטגי ליחסי החוץ של ישראל, שגרם נתניהו במינוי אביגדור ליברמן לשר החוץ?
השב"כ קבע לעצמו שתי מטרות בחקירה של "דלף סוד מדינה". המטרה הראשית היא "מניעת חשיפת סודות מדינה לגורם בלתי מוסמך באופן העלול לפגוע בביטחון המדינה".

העוקץ טמון במונח "עלול", גם אם הביטחון אינו נפגע, וגם בתואר "בלתי מוסמך", שכן תחילה יש הכרח לקבוע מי מוסמך ואם ההסמכה שניתנה לו כללית או שהיא נוגעת רק למבצע מסוים או לתחום מוגדר. המטרה המשנית היא הרתעה, נקודתית – של אדם מסוים – או כללית. זאת התחסדות: הרתעת שותפי סוד צריכה לחול גם על שרים, אבל אם אלה אינם נחקרים, יש בכך עידוד לחשיפות נוספות.

בימיהם של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז וראש השב"כ יובל דיסקין גובשה רשימה של אמות מידה המצדיקות חקירת הדלפות. ביניהן: עמידה בשתי המטרות – מניעה והרתעה; דליפת סוד מדינה מרשות ביטחון או מדרג מדיני; המידע אינו בעל אופי פוליטי-מפלגתי.

הניסוח מעוגן בחוק השב"כ, אך מתעלם ממניעיהם של יוזמי החקירה. המניעים יכולים להיות אישיים, פוליטיים או מפלגתיים, גם אם המידע עצמו אינו בעל אופי כזה. "כוונת המדליף" היא אחד השיקולים המובאים בחשבון בטרם החלטה על חקירה. גם זה עניין מעגלי ואף עקר: בלי חקירה לא יתגלה המדליף. אבל גם אם ייחשף, איך תיוודע כוונתו אם לא ישתטה להודות בה?

חקירת הדלפות היא איוולת, פעולה זדונית או שתיהן כאחת. החקירה נפתחת בתקווה ללכוד מבוקש מסוים ולסלקו (אם כי תכופות התוצאה שונה לחלוטין). אם יש טעם בחקירה כזאת, יש לנהל אותה כאילו נחקרת כל עבירה לכאורה אחרת: ללא משוא פנים. השב"כ אינו מסוגל לכך. לא איש כיורם כהן, מינוי של נתניהו, ינהל חקירת הדלפה העלולה להגיע עד לראש הממשלה ולהצדיק גם את הושבתו בחדר החקירות.

בסיכול ריגול יש היגיון בשימוש בכלים ביטחוניים, לצורך מעקב אחר שני הצדדים, הנותן והמקבל. בחקירת הדלפה, הפעלת השב"כ אמורה להטיל אימה על הנחקרים ולאותת להם שעתידם בסכנה, מפני שאנשיו יכולים לחרוג ממסגרת החקירה בעניין מסוים לצורך "בדיקת התאמה ביטחונית", הנדרשת מממלאי תפקידים העוסקים במידע מסווג. הבדיקה, הכוללת גם פוליגרף, יכולה להוביל לשלילת סיווג, כלומר לאובדן תעסוקה בבושת פנים.

בעניין זה יש אפליה משוועת בין עובדי מדינה – פקידים וקצינים – לבין ראש הממשלה ושריו. מאחר שנבחרים פטורים מבדיקה ביטחונית, יוצא שעבריינים מורשעים, שהיו נפסלים בתוקף הרישום הפלילי שלהם בבדיקת שב"כ, יכולים לחזור בבחירות לתפקידים של שותפי סוד. עובדה זו שמה ללעג ולקלס את יומרת השב"כ לנסח אמות מידה לסתימת נקבי הדלף.

בחקירת הדלפות בשנים האחרונות, מתקופת אהוד אולמרט ואילך, נכשל השב"כ באופן מביך – בחלק מהמקרים מנהלי החקירות הסתבכו בעצמם בהתנהגות שהביאה לסילוקם – גם משום שנמנע מלחקור את ראש הממשלה, הנמען הראשי של הסודות ומחולל החקירה. משטרת ישראל, לעומת זאת, הצליחה ב-15 השנים האחרונות לחקור את נתניהו, אולמרט ואריאל שרון בלי להתיירא מפניהם.

אין שום ערובה מפני התקלקלות המשטרה, או שיבתה לתקופות של חנופה והתבטלות בפני השלטון, אבל בסך הכל חקירותיה מקצועיות, גם אם מעורבים בהן ראשי ממשלה, נשיא ושרים. על ניצב יואב סגלוביץ אפשר לסמוך יותר מאשר על יורם כהן. אולי זה משום שאגף החקירות והמודיעין במשטרה פועל בליווי צמוד של פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה ואינו משתף בחקירותיו את הדרג הפוליטי הממונה על המפכ"ל, השר לביטחון הפנים. בין ראש השב"כ לראש הממשלה אין חיץ דומה.

היועץ המשפטי לממשלה אמנם מנחה את ראש השב"כ בחקירות רגישות, אבל הוא מתעניין יותר בהתחלה ובסוף מאשר בפרטים הגורליים. חקירת ראש ממשלה תבוא בהכרח לאישורו, אך אם לא יתבקש לאשר אותה, ספק אם יידע להציג לראש השב"כ את שאלת המחץ – מדוע ראש הממשלה אינו נחקר.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות