טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללדת כמו שהטבע רוצה

ג'נט בלסקס, מחלוצות הלידה הטבעית, הכניסה את המהפכה שלה לאלפי חדרי לידה ברחבי העולם. בביקור בישראל היא מספרת למה רופאים מעוניינים לשלוט בגוף האשה ואיך לידה יכולה להיות אורגזמטית

תגובות

ג’נט בלסקס לא ציפתה לעוצמת הכאב. זו היתה לידתה הראשונה, היא היתה בת 24 וידעה שהיא רוצה ללדת באופן טבעי. לרוע המזל, השנה היתה 1970 ולידה טבעית לא היתה בתפריט. נשים ילדו בבית חולים ואת הלידה ניהלו רופאים שהתייחסו אליה כאל מצב חירום רפואי. בלסקס נבדקה אצל רופא מקומי וביקרה בבית החולים הסמוך לביתה באנגליה והחליטה שכך היא לא מתכוונת ללדת.

“מאוד פחדתי, לא רציתי ללדת בבית החולים הזה, עם האנשים האלה”, היא מספרת כיום, “במהלך ההריון חזרתי לדרום אפריקה, משם באתי, מצאתי מיילד בבית חולים קטן שאיפשר לי ללדת באופן טבעי. תמיד הרגשתי שהגוף הנשי מעוצב לעשות זאת, ולא הבנתי למה נשים צריכות כל כך הרבה תרופות”. אך כשהחלה הלידה, ביקש ממנה הרופא לעלות על המיטה וכשהיא שוכבת, מבלי לשאול לרשותה, פקע את מי השפיר ‏(פרוצדורה המשמשת לזירוז לידה‏) באמצעות מכשיר דמוי־מסרגה, וביצע חתך חיץ. ואז החלו הכאבים. “זה באמת כאב בצורה מזעזעת”, היא נזכרת. “הגוף שלי לא הספיק להתכונן כראוי”. בלסקס סיימה את הלידה והחליטה שבפעם הבאה היא תלד עם מיילדת שלא תתערב בתהליך ללא צורך.

ג'נט בלסקס
ינאי יחיאל

באותם ימים עברו 99% מהנשים זירוז לידה וחתך חיץ. כל יולדת קיבלה, באופן אוטומטי, עירוי נוזלים, טופלה בחוקן ולפעמים רותקו ידיה למיטה כדי למנוע ממנה לגעת בפרינאום וליצור זיהומים. אף רופא לא חשב שלאשה צריכה להיות דעה על האופן שבו תלד, או האמין שהיא יכולה לעשות זאת כשאינה שרועה על גבה.

באותה לידה כואבת נולדה גם אקטיביסטית: בלסקס נטשה את תוכניתה לעשות תואר שני בתולדות האמנות ונרשמה לקורס למדריכות לידה. עד לתחילת שנות ה–80 היא כבר הקימה תנועה בשם “לידה פעילה” ‏(Active Birth‏), שיצאה נגד המונופול הרפואי בניהול הלידה ובעד מתן האפשרות לנשים ללדת בתנוחות טבעיות יותר - בעמידה או בכריעה - ובעיקר תוך מתן אוטונומיה לאשה ולרצונותיה.

בלסקס היתה אחת מהאחראים להפיכת החופש בלידה לסוגיה ציבורית ואף פוליטית. ב–83’ היא כתבה ספר משפיע בשם “לידה פעילה” שפורסם בעברית לפני 12 שנה ‏(הוצאת אלטרנטיבות‏). בלסקס ביקרה בארץ במשך שבועיים, וטסה קצת אחרי תחילת המלחמה. היא העבירה סדנאות ליולדות ולמיילדות וגם הרצתה במרכז “נא לגעת” ביפו. לדבריה היא מרגישה בבית בארץ, לאחר שבנעוריה בילתה שנתיים בפנימיית הדסים. “אני מדברת קצת עברית ומבינה עברית, כל יום מילים חוזרות לי. אחר כך, כמובן, נסעתי לאנגליה ובניתי לעצמי חיים. אבל יש לי תחושת השתייכות בשלוש מדינות: דרום אפריקה, אנגליה וישראל”.

טבעי זה יקר

42 שנה לאחר לידתה הראשונה עומדת בלסקס בחדר מרווח ושטוף אור במרכז בני דן בתל אביב, אוחזת במודל פלסטיק של האגן הנשי ומדגימה כיצד יורד התינוק במורדו במשך הלידה. היא בת 66, עם עיניים כחולות, קארה שחור וקול רך ומדוד, מהסוג שטוב לשמוע בחדר לידה. מולה יושבים נשים הרות ובני זוגן ‏(אחת הביאה את אחותה‏) על מזרני יוגה צבעוניים, וגם כמה בעלות מקצוע - מיילדות, מדריכות יוגה הריון. מטרת ההדגמה היא להמחיש כיצד הגוף מתוכנן ללידה בעמידה או בכריעה. “לידה פעילה אינה חדשה או אלטרנטיבית”, אומרת בלסקס למאזינים, “לידה רפואית היא חדשה ואלטרנטיבית. בכל התרבויות, נשים תמיד ילדו זקופות. מה שפעם ידענו באופן טבעי, עכשיו אנחנו צריכות ללמוד”.

בין ההרות גם מרים מנקין. היא בת 41, מורה ליוגה בהריונה השני שעלתה מארצות הברית ולפני ארבע שנים ילדה במרכז לידה טבעית בתל השומר. הלידה הטבעית עלתה לה 4,000 שקל. “מאוד פחדתי מחוסר שליטה, ועל הגב את לא בשליטה”, היא מספרת. “בכלל לא רציתי שרופאים יהיו מעורבים בהריון או בלידה, אבל רופא אחד נזף בי ואמר, את רוצה לידה טבעית? בבקשה. אבל את צריכה לעשות את הבדיקות. היתה לי דולה, עשיתי הרבה יוגה. בסופו של דבר, התינוקת נולדה עם הראש אחורה והיו צריכים לעשות לי ואקום. הלידה היתה ממש קשה וכואבת, אבל אהבתי את זה, הרגשתי ונשמתי וגנחתי, התרגילים עזרו”.

ההבדל בין הלידה של בלסקס לזו של מנקין הוא מד המרחק שעברה הלידה בעשורים האחרונים. כיום, נשים לא חייבות ללדת על הגב. אם ההריון תקין, הן יכולות ללדת בנוכחות מיילדות ודולות, כמעט ללא מעורבות רופאים, במרכז המוקדש ללידה טבעית, בתנוחת כריעה או עמידה שמסייעת לכוח הכבידה לעשות את שלו. כמובן, התענוג יעלה להן כמה אלפי שקלים.

גם חדרי הלידה הרגילים כבר לא נראים כמו אולם הלידה שנשים ילדו בו לפני מספר עשורים. הם מציעים פרטיות, מקלחת, נגן דיסקים וההתקדמות גדולה. אולם המערכה שהחלה בלסקס לפני 42 שנה טרם הסתיימה. גם כיום, כך נראה, ניצבים רופאים מצד אחד של המתרס, יולדות ומיילדות מצדו השני. אלה מדברים בשבחי ההתערבות הרפואית בלידה בשם הצלת חיים, ואלו טוענות כי נהלים, מחסור בכוח אדם וחשש מפני תביעות גורמים ללידות שיכלו להיות פעילות וטבעיות להיכנע למפל ההתערבויות הרפואי. במקביל לעליית אתוס הלידה הטבעית, ישנה עלייה מתמדת במספר הניתוחים הקיסריים בעולם וגם בישראל. לפי נתוני משרד הבריאות, הניתוחים הקיסריים בישראל מהווים היום כ–19% לעומת 16% בשנת 2000.

עד כמה יכולה אשה לחוות כיום, בחדר לידה סטנדרטי לידה פעילה, טבעית ויפהפייה כפי שבלסקס מתארת בספרה? באיזו מידה תלויה חוויית הלידה בעומק הכיס ועד כמה האוטונומיה שמציעה “לידה פעילה” ליולדות, מבוססת על בחירה אמיתית?

כשיצא הספר “לידה פעילה” בעברית הוא היה פורץ דרך, אומר הרופא המיילד ד”ר אבנר שיפטן, שהיה מעורב בתרגום הספר. “יש עוד ספרים בעברית שעוסקים בלידה אך רובם ממעטים להתייחס ללידה הנורמלית, הפיזיולוגית. בדרך כלל הספרים מדברים על פתולוגיות שעלולות להיות בלידה. זו הסתכלות כמו שיש לרופאים, שאמורים להתערב בחדר הלידה כשיש בעיה וצריכים להכיר בעיקר את הבעיות. ‘לידה פעילה’ מדבר בעצם על הנורמה. איך צריכה להיות לידה, איך הלידה הנכונה, מהם הדברים הטבעיים שקורים במהלכה, ומתייחס גם להיבט הנפשי, ולא רק הגופני”.

הספר תורגם ל–14 שפות, אם כי בלסקס מתקשה לומר בדיוק כמה עותקים נמכרו בעולם. “זה ספר שמעבירים מחברה לחברה, מבעלות מקצוע ללקוחות ובהשאלה מדולות ומיילדות, כך שנתוני המכירה לא מספרים את כל הסיפור על מספר הקוראות”.

צילום: Active Birth Centre
Active Birth Centre

“היתה הסכמה בין מיילדות שהספר הזה מקצועי וגם קריא, ומדבר שכל”, אומרת דבי גדל־בר, מזכירת ארגון המיילדות בישראל. “הוא לא פנאטי, לא מדבר על אנרגיות או דברים שלא כל אחד מתחבר אליהם. הוא מדבר על מדע, נפש וגוף. הוא מראה איך השימוש הנכון בגוף ותנועתיות בלידה מאפשרים לשמור על תחושה של בריאות, לא חולי”. גדל־בר הכניסה את הספר כקריאת חובה בקורס מיילדות באזור המרכז. עם זאת, שני רופאים בכירים שרואיינו לכתבה, פרופ’ אריאל מני, מנהל חדרי הלידה בבית חולים איכילוב, ופרופ’ יריב יוגב, יו”ר החברה הישראלית לרפואת האם והעובר המנהל את חדר הלידה מיון יולדות ומחלקות היולדות בבילינסון, לא קראו את הספר, עובדה שמרמזת על הפער הקיים, גם כיום, בין מיילדות לבין רופאים בגישה ללידה.

קופים מדגמנים

כשבלסקס פצחה במאבק, לא היו קורסים ללידה טבעית, בקושי היו ספרים. במהלך הריונה הראשון היא קראה כמה פעמים את ספרו החלוצי של ד”ר גרנטלי דיק־ריד, “לידה ללא פחד”, שנכתב ב–1933 והיה אחד הראשונים שעסקו בלידה טבעית ‏(רעיונותיו הרדיקליים של דיק־ריד גרמו לגירושו מהמרפאה שלו בלונדון, אך ספרו היה לרב מכר‏). הקורס שעברה כדי להפוך למדריכת לידה גרם לה להבין עד כמה החינוך לרופאים ומיילדות לוקה בחסר.

“באותם ימים, הנחת המוצא היתה שהיולדת תשכב על הגב ותנסה לגרום ללידה טבעית, ולמנוע מעורבות רפואית, באמצעים מנטליים. אבל מובן שתנוחה כזו מותירה אותך חסרת אונים. התחלתי ללמוד את ההיסטוריה של הלידה, ואז הבנתי שבתרבויות שונות ברחבי העולם היה מאוד נדיר לראות אשה שוכבת על הגב. התחלתי לתהות למה. הסתכלתי על האנטומיה בספרי רפואה, ואז הבנתי שהאגן מעוצב להוליד בתנוחה זקופה בגלל הדרך שבה הוא נפתח. אם אני שוכבת על הגב, אין עזרה מכוח המשיכה”. במהלך ההריון השני היא תירגלה יוגה ושמה לב שכמה מהתנוחות היוו הכנה מצוינת ללידה. “החוכמה האינסטינקטיבית של נשים לגבי לידה נמצאת בגוף ולא במוח”, היא מציינת. היא הזמינה כמה נשים להצטרף לקורס מאולתר של יוגה בהריון, ובלידתה הבאה, ב–76’, מצאה מיילדת שיילדה אותה בבית.

הפעם, בלסקס לא שכבה, אלא הרבתה לזוז. “אם כי חשוב שאנשים לא יבינו את המילה ‘פעילה’ כהכרח לזוז. זה החופש לעשות מה שהגוף שלך רוצה לעשות”. בינתיים הספיקה בלסקס גם לכתוב ספר בשם “חיים חדשים”. כיוון שבאותה תקופה לא יכלה להשיג תמונות של נשים שילדו בעמידה, הספר עוטר בצילומים של קופות יולדות. המו”ל ביקש ממנה להעביר את הספר לרופא מיילד, לבדיקה מדעית, והיא פנתה לאב של חבר של בתה, ד”ר יהודי גורדון. ההיכרות עם בלסקס שינתה את מסלול הקריירה של גורדון. הוא הפך למאמין באפשרות הלידה הטבעית, והחל ליילד נשים בבית חולים Royal Free Hospital בלונדון במגוון תנוחות. בהמשך כתב עם בלסקס כמה ספרים, פתח מרכז לידה טבעית בלונדון וזכה לפרסום כגיבור תנועת הלידה הפעילה.

גם רופא המשפחה של בלסקס ביקש לצפות בלידה פעילה. “כך שהיו לנו חברים”, מספרת בלסקס. “היו לנו רופא, מיילדות, רופא מיילד. הצרה היתה, שכאשר בית החולים גילה את הלידות שביצע גורדון, באמצע הלילה בכריעה או בעמידה, פרצה מהומה רבתי. באופן כללי, המחנות היו של רופאים נגד מיילדות. המתנגד העיקרי היה ראש המחלקה, שטען כי זו התנהגות חייתית ואסר על לידות שאינן בשכיבה”. גורדון עזב את בית החולים. יום אחד, אחת הנשים בקבוצת היוגה של בלסקס ילדה בבית החולים עם מיילדת שתמכה בגישה המסורתית, וניסתה להכריח אותה פיזית לשכב על הגב. לבסוף היתה היולדת צריכה לחתום על טופס שמצהיר כי היא מקבלת אחריות על החלטותיה. כל זאת בעיצומה של הלידה. “הרגשתי ממש רע”, מספרת בלסקס, “לא רציתי שזה יקרה לנשים בחדר לידה. לא שם אמור להתנהל המאבק”.

בלסקס וחבורתה החליטו לערוך הפגנה למען זכותה של האשה ללדת. זה היה ב–82’, היא חשבה שיבואו כמה משפחות, ותיכננה שכולם יפגינו בכריעה. להפגנה הגיעו 5,000–6,000 איש. בלילה לפני ההפגנה, ישבה בלסקס המשולהבת וכתבה מניפסט לתנועת הלידה הפעילה. “את הציטטות מהמחקר הכנסתי אחר כך. הייתי מלאת התלהבות אז כפי שאני כיום, כי הדרך שבה מנוהלת לידה ברוב העולם התרבותי אינה נעזרת במה שהטבע נתן לנו, שהוא דבר די מדהים”.

“עבורי זו היתה סוגיה פמיניסטית”, אומרת כיום בלסקס. “הרגשתי שמתעללים בנשים בחדרי הלידה. לנשים לא היו זכויות, שליטה, קול. היו כמה פמיניסטיות שלא רצו להיות מעורבות בזה, אבל אני חושבת שהטבע נתן לנו את התפקיד הזה, יש לנו את האינסטינקטים לכך וברוב המקרים, אשה לבדה תדע מה לעשות בתנאי שהיא משכילה בעניין ולא מפוחדת”. ההפגנה נשאה פירות: הצהרות תמיכה מהקולג’ למיילדות ומרופאים מיילדים. “רופאים רבים היססו”, אומרת בלסקס, “אבל הבינו את ההיגיון והחליטו לא להתנגד. אמרתי אוקיי, אנשים זקוקים לעוד מידע. מהמטבח שלי שכרתי מרכז כנסים, יהודי גורדון שם את המקדמה. כל המקומות נמכרו, פעמיים. הבאנו אנשים מכל העולם, שהיו מעורבים בתנועה הגלובלית שהחלה לבעבע”.

מה שבלסקס גילתה לאורך השנים, הוא שהיא לא לבד. בצרפת, רופא בשם מישל אודן ערך בבית החולים “פטיבייה” ניסוי מתמשך בלידות טבעיות, במהלכו הצליח להוריד את שיעור הלידות המכשירניות והניתוחים באופן דרסטי וערך מחקרים בהשפעת ההורמונים על הלידה. בארצות הברית, אינה מיי גסקין פירסמה ב–77’ ספר משפיע על מיילדות. את אודן - אחד הסנגורים הידועים, והפרובוקטיביים, של לידה טבעית ולידת מים - פגשה בלסקס בכנס ב–1981. “זה היה לפני הכנסים שלנו. הייתי מאוד מתוחה - מעולם לפני כן לא דיברתי באירוע כל כך גדול. מישל ישב לפני והוא הסתובב ואמר, ‘את מבינה שאת האשה היחידה שנושאת דברים בכנס על לידה’. זה דירבן אותי, עליתי לבמה ונהניתי מאוד”.

בלסקס הזמינה את אודן לכנס שאירגנה, הוא עבר לגור ליד ביתה באנגליה והשניים הפכו לחברים. “הוא היה המיילד שלי בלידה הרביעית, והוא זה שתפס את התינוק. יש לו דעות חזקות מאוד על פרטיות. לוקח זמן להבין כמה הפרטיות בלידה צריכה להיות עמוקה, והוא התעקש שהגבר מפריע בלידה. בדרך כלל בלידה, מישל מסיח את דעתו של הבעל. אני לא מסכימה איתו”.

אודן טוען שאם לידה טבעית תהיה נפוצה יותר, היא תביא לשלום עולמי. את מסכימה איתו?

“מה שאני מבינה שמישל אומר, הוא שכשהתנאים טובים, ואשה מצליחה ללדת בעזרת ההורמונים, הם מעוצבים ליצור התקשרות בדרך טבעית. זה אומר שאהבת אם באה מרמות גבוהות של אוקסיטוצין ואנדורפינים בלידה, שמעצימים את היכולת לאהוב. זה מאוד הגיוני בעיני. כשאת מתחילה להבין את האימפקט של ההתערבות, נהיה מפחיד מאוד לחשוב כמה אנחנו מתערבים. אם כי חשוב לדעת שאפשר לפצות על כך אחר כך, אם האשה שקיבלה אפידורל נמצאת הרבה עם התינוק. אני לא יודעת לגבי שלום עולמי”, היא צוחקת, “אבל ברור שתינוק שנולד בלידה כזו הוא יותר שליו”.

לידה אורגזמית

אחת מתרומותיו החשובות של אודן ל”לידה פעילה” - הספר והתנועה - מתמקדת במחקר שלו על הורמוני הלידה. ליתר דיוק במה שבלסקס מכנה, “קוקטייל ההורמונים”: אוקסיטוצין ‏(המכונה “הורמון האהבה”‏); אנדורפינים, שאמורים לפעול כמשככי כאבים טבעיים ואף ליצור תחושת אופוריה; פרולקטין, שמעודד יצירת חלב; ואדרנלין, המופרש בשלבים האחרונים של הלידה ואמור לגרום לסיומה המוצלח. בפרק שנכתב במיוחד עבור התרגום העברי, מפרטת בלסקס כיצד רמות גבוהות של אוקסיטוצין, הורמון שזוכה לפופולריות רבה במחקר בשנים האחרונות, יוצרות התקשרות מיידית וטבעית בין האם לתינוק, שיודע, כבר בדקות הראשונות לאחר הלידה, לזחול על בטנה של האם ולחפש את הפטמה שלה. משככי כאבים דוגמת אפידורל, טוענת בלסקס, גורמים לאינסטינקטים הללו להיעלם. היא מביאה כדוגמה מחקר שנעשה על כבשים, ומצא כי תחת השפעת אפידורל הן אינן יודעות לטפל בטלאים שלהן, אם כי בלסקס מקפידה לציין בספר כי ניתן לפצות על החסך בהמשך בעזרת מגע רב בין האם לתינוק, שמייצר אוקסיטוצין אצל שניהם.

במהלך הסדנה בבית דניאל, בלסקס נעזרת בציור עליז של כוס מרטיני המכילה רשימה צבעונית של ההורמונים, ומדברת על “לידה אורגזמית” - מושג שנלקח מסרט דוקומנטרי בשם זה מ–2008 ומתייחס לחלק מהיולדות, שחוות חוויה אקסטטית במהלך הלידה בזכות ההורמונים. “כשאפשר להירגע ולחוש בטוחה בסביבה מושלמת, אפשר להגיע הרבה מעבר לכאב”, אומרת בלסקס, “השחרור של התינוק יכול להיות אורגזמי, והאשה תרגיש כך זמן רב לאחר הלידה. חיות שיולדות לא צורחות מכאב”.

עד כמה נפוצה הלידה האורגזמית? קשה לדעת. אולם גם מי שילדה בלידה טבעית או התקרבה לכך, ואפילו עברה חוויה חיובית אינה מדברת בדרך כלל על אקסטזה. “אני לא יודעת אם כדאי לגרום לזה להישמע כל כך טוב - זה מאוד מאוד כואב”, מזהירה היולדת מנקין. גם שיפטן מספר כי בדרך כלל הדקות האחרונות של הלידה הן אלו שגורמות לנשים רבות לבקש אפידורל, בשל הכאבים העזים.

מה שעולה מספרה של בלסקס הוא שכדי לחוות לידה הורמונלית אמיתית וטבעית - גם אם לא אורגזמית - נדרשים תנאים סביבתיים קפדניים. למשל, פרטיות ושקט. אוקסיטוצין ואנדורפינים ברמות גבוהות אינם משתחררים בכל הנסיבות. הם דורשים שהאשה תהיה רגועה ושרויה במצב כמו מדיטטיבי. “אולי ניטיב להבין את מצבה של האשה כעת אם נשווה אותו לרגישות שלנו ממש לפני האורגזמה בעת התעלסות”, מסבירה בלסקס בספר. “אותם הורמונים בדיוק פועלים בלידה ובשעת התעלסות. כולנו יודעים היטב מה קורה לאורגזמה אם בדיוק באותו רגע פעמון הדלת מצלצל, או הילד מתעורר, או נדמה לנו שמישהו מתבונן בנו... לדבריו ‏(של אודן‏) כאשר היולדת נמצאת בפרטיות מוחלטת... מופיע במחזור הדם של ‏(היולדת‏) קוקטייל הורמונלי מיוחד המאפשר את הופעת רפלקס פליטת התינוק”. לידה כזו, לטענת בלסקס, תיגמר ללא התערבות רפואית מסוכנת ויקרה, בחיסכון כסף למערכת הרפואית ובתחושה טובה פי כמה לאם ולתינוק.

מאי
Active Birth Centre

אולם עד כמה פרטיות ושקט מוחלטים אפשריים בלידה סטנדרטית בבתי חולים? “במהלך הלידה, החלק החושב צריך להיות די רדום”, אומר שיפטן שמיילד גם בבתי חולים וגם בלידות בית. “אם האשה צריכה לענות תוך כדי על שאלות בנושא האורך של הגפיים במהלך ההריון או הסוכר בהריון, ברור שהיא לא יכולה להיכנס למצב המדיטטיבי. מניסיוני בלידות בבית ובבתי חולים, כשאתה לא מבלבל את המוח, ואומר לבן הזוג ולכולם, ‘עכשיו תשתקו, תנו לאשה את השקט שלה’, אתה רואה שככל שהלידה מתקדמת, היא נכנסת לעצמה ולתחושות שלה”.

באיזו מידה ניתן להיכנס למרחב הפרטי המוגן, כשרופאים ומיילדות נכנסים לחדר, אחת לזמן מה מתבקשת היולדת לעלות למיטה לביצוע מוניטור, מיילדות שמחליפות משמרת נכנסות ויוצאות והצוות הרפואי קשוב לפעמים לנהלים יותר מאשר לצורכי היולדת? “ביום הגדול את שוכבת שם כמו עוף מרוט, נתונה לחסדי הצוות, בתקווה שיתפנה אלייך, מתפללת שתהיי הבאה בתור בפס הייצור הקר”. כך תיארה רונה מור בתחילת החודש ב"הארץ" את לידתה הראשונה, שהסתיימה בניתוח קיסרי חירום. במאמר בשם “זה ייגמר בקיסרי - חסרות אונים בחדר הלידה”, מספרת מור כי נשים מנוסות אמרו לה ש”זה עניין של מזל, תלוי על איזו מיילדת תיפלי”. לאחר פרסום המאמר, היא מספרת, זכתה לשלל תגובות מנשים שעברו חוויות דומות. “הרבה נשים סיפרו כמה השכילו אחר כך. בלידות הבאות הן עברו לבית חולים יותר ‘פתוח בראש’, לקחו מיילדת פרטית או דולה או שילדו בבית. בקיצור, למדו מהניסיון ולא היו מוכנות להיכוות שוב”.

“תארי לעצמך שפיזיותרפיסטית לא היתה יודעת איך הולך ילד נורמלי”, אומר שיפטן, “לרופאים אין ידע על איך הלידה צריכה להיות. בספר הלימוד לרופאים־מיילדים, ‘Williams Obstetrics’, שבו 850 עמודים, יש אולי פסקה וחצי על הורמונים בלידה”.

הרופאים נגד היולדת

יש כמובן נשים שמצליחות ללדת לידה פעילה, גם בחדר לידה סטנדרטי. לדברי קרן יעבץ, תל־אביבית בת 36 שהצליחה לעשות זאת בלידתה השנייה בליס, המפתח הוא לדעת מה את רוצה. יעבץ ילדה בפעם הראשונה בלידה פעילה בחדר לידה טבעית באיכילוב, לאחר שקראה את הספר ותירגלה יוגה. בהריון השני היא הגיעה לחדר לידה רגיל, מקום שבו קשה יותר, לדבריה, ללדת בלידה פעילה. “לא היו כמעט קונפליקטים עם הצוות הרפואי, כי הייתי מאוד ברורה עם הרצונות שלי. זו הלידה שלי, אני מכוונת”, מספרת יעבץ. “המיילדות זרמו עם הרצון שלי אבל גם אני הייתי מאוד ברורה עם הדברים. עשיתי שיעורי בית בלהיות ברורה. קראתי, כתבתי מסמך לידה, למרות שלמי יש זמן לשלוף מסמך בלידה? זה בעיקר בשביל לסדר את הראש. הרבה נשים מוותרות, אני יכולה להבין את זה, ברגע כל כך עדין. אני מחוברת לעצמי, אני מחליטה. לא עושים לי אלא אני עושה. זה המקום שצריך לבוא ממנו. זה הגוף שלי. זה מה שרדיקלי בספר הזה.

“כשאת מגיעה למיון יולדות, יש אור פלורוסנט ומבקשים ממך לשכב, לעשות מוניטור, פתאום זה נורא כואב. אני באתי למיון יולדות עם משקפי שמש, זה היה סימן ההיכר שלי, הייתי ממש סטיבי וונדר של ליס. ביקשתי שיביאו לי כדור פיזיו, והייתי עם דולה. אני מאוד מאמינה בנוכחות של מלווה תומכת”.

“הבעיה היא שלנשים אין מודעות ליכולת לעמוד על זכויותיהן. למשל, זכותן לאינטימיות, זכותן שלא כל אחד ייכנס להן לחדר”, אומר שיפטן. “להגיד ‘יש מיילדת שמטפלת בי, שהיא תיכנס אלא אם יש בעיה’. שלא ישאלו אותה שאלות שיוציאו אותה מהריכוז. לדרוש להיות בתנועה כל הזמן, לעשות מוניטור בישיבה או בעמידה. הצוות הרפואי עובד לפי פרוטוקולים ולפי מה שהמשפטנים אמרו לו, במקום להיות במודעות שכרגע צריך לאפשר ביטחון ואינטימיות”.

עד כמה הוגן להטיל על היולדת את האחריות למהלך הלידה, בעיקר כשהמצב מסתבך? מה הגבול שבו אסרטיביות עשויה לסכן את חיי האם והעובר? קרן שרגנהיים־שלם עברה צפונה לפני לידתה השנייה. את הראשונה העבירה בחדר לידה טבעית בלניאדו אך כשהבינה שלא תוכל ללדת שם בשנית בשל המרחק החליטה ללדת בבית החולים בצפת. במהלך ההריון סבלה ממחסור חמור בברזל. “הגעתי לבית החולים ועשו לי סיור בחדר לידה טבעי”, היא נזכרת, “אבל ברגע שהם גילו את רמת הברזל, הם אמרו שאין סיכוי שזה יהיה טבעי. ולא רק זה, אלא שיכינו לי מראש שתי מנות דם. אמרתי ‘תשמעו, אני בסדר, עובדת, מתפקדת, הכל תקין. תנו לי לנסות לפחות’. ‘לא, לא’, הם ענו. זה היה ייאוש גדול”.

לבית החולים הגיעה, בסופו של דבר, עם צירים בכל ארבע דקות. הצוות הסכים להתחיל את הלידה בחדר הטבעי, אבל “היה להם ברור שהם לא הולכים לסיים שם. הם פתחו לי וריד והוא התנפח ושוב התחיל דיון סביב מצב הברזל שלי ועל כך שאין סיכוי ללידה טבעית. הצירים בינתיים הלכו ונחלשו ובסופו של דבר נעלמו לגמרי. נשארתי עם פתיחה של שלוש אצבעות ומבחינתי הלידה נגמרה, לא יכולתי ללדת שם. לא הרגשתי בטוחה, לא שהם קשובים אלי, לא הרגשתי שהם בעדי”. למרות התנגדות הצוות, קרן חתמה על טופסי ויתור והלכה הביתה. “לא הייתי חיוורת, לא הייתי חלשה. הם רצו שאלד בניתוח כדי שיהיה להם יותר נוח ומצד שני יש אותי, בן אדם די עקשן, שיודע מה הוא יכול לעשות. היה ברור לי שהם טועים ואני צודקת”.

קרן חזרה לביתה ומצאה, דרך הדולה שלה, את ד”ר שיפטן. “הוא בא, ישב והסביר: ‘נכון שאת מאבדת דם בלידה, אבל לא כאלה כמויות. את יכולה ללדת בבית’. הוא הרופא הראשון ששאל אותי איך אני מרגישה. סמכתי עליו. פתאום היה רופא מיילד, שבוודאי גם לא רוצה לאבד את הרישיון שלו, ובכל זאת אומר את הדברים שאני מרגישה”. בסופו של דבר זכתה קרן ללידה טבעית, אמנם כואבת וממושכת, אך לדבריה מדובר היה בחוויה מעצימה.

המקום שבו תנאי הרוגע והשקט קיימים, בדרך כלל, הוא כמובן מרכזי הלידה הטבעית בבתי החולים, שם מתמנית לכל יולדת מיילדת פרטית, שמלווה אותה לאורך כל הלידה. בלסקס התרשמה מאוד ממרכז הלידה הטבעית בתל השומר ומהמיילדות העובדות בו. היא מציינת את השיעור הנמוך של לידות קיסריות במרכז - כ–4%, נמוך בהרבה מהממוצע הארצי.

כמובן, לידה כזו עולה כסף שנדרש בעיקר כדי לשלם על המיילדת הפרטית. “חדר הלידה יכול להיראות כמו מלון חמישה כוכבים, אבל זה לא משנה אם המיילדות והרופאים לא מתנהגים כמו שצריך”, טוענת בלסקס. “העניין הוא לא במותרות אלא בהבנה, חופש, אמון”.

תנאים כאלה אינם אפשריים במערכת הציבורית, טוען פרופ’ אריאל מני, מנהל חדרי לידה בבית חולים ליס. “אני אגיד לך את האמת, פשוט אין לנו אפשרות להקצות מיילדת לכל יולדת. פשוט אין. יש לנו 16 חדרים, ושבע־שמונה מיילדות במשמרת וזה מספר גבוה יחסית למקומות אחרים. לא שזה משמח אותי, אבל אלו המגבלות, בכל הארץ”.

צילום: קורן לוי
קורן לוי

אתם מקבלים כ–11,000 שקל ליולדת ממשרד הבריאות, זה לא מספיק כדי לשלם על מיילדת פר יולדת?

“את השאלה הזאת צריך להפנות להנהלת בית החולים. מצדי, שיהיו כמה שיותר מיילדות, הלוואי שתהיה מיילדת לכל יולדת. אבל אלו חלומות שלא יתגשמו, כנראה, בזמן כהונתי”.

בליס פעל, עד לפני כמה שנים, חדר לידה טבעי ללא תשלום אך הוא נסגר בגלל שאי אפשר היה להקצות מיילדת פרטית לכל יולדת, מבלי לפגוע במצבת כוח האדם של המחלקה. בהיפוך תפקידים מעניין, נדמה כי כיום הרופאים הם אלו שנמצאים במגננה. “פציינטיות שלי באות ואומרות, אני רוצה לידה טבעית. ואני אומר, אין בעיה, תעשו מה שאתן רוצות, תנהלו את הלידה”, אומר פרופ’ מני, “אבל אל תרגישו רגשות אשם אם אתן רוצות אפידורל. זה לא אומר שנשברתן, זה לגיטימי. מה שיוצא הם תסכולים, שחלקם יוצאים עלינו. אבל יש גם מגבלות לתהליך עצמו, ואנחנו פה כדי לעזור כשהתהליך יוצא מגבולות הנורמה שהגדרנו”.

הטענות הן שאפשר לנהל את הלידה כך שהיא תצריך הרבה פחות התערבויות.

“מאוד יכול להיות שאפשר, השאלה היא באיזה מחיר. אני מסכים גם עם הקביעה שהצוותים מתערבים יותר ממה שצריך. אנחנו עושים 100 ניתוחים קיסריים כדי להציל ילד אחד. יכול להיות שבדיעבד, ב–99% מהמקרים ההתערבות לא היתה מוצדקת. עם זאת, זה ההבדל בינינו לבין מדינות עולם שלישי, והסיבה שבגללה מות ילודים נמוך אצלנו יחסית”.

בתגובה טוענת בלסקס כי “אפשר לקיים מערכת שלא צריכה לעשות קיסרי רק למקרה ש־, כי יש דרכים אחרות לעשות הערכה של התינוק. אם יש השגחה טובה, בדרך כלל קל לזהות אם משהו מתחיל לצאת מחוץ לפרמטרים” ‏(ראו למטה).

איזון בין מדע וטבע

בלסקס דווקא חושבת שגם ל”לידות העשירים” שמציעים מרכזי הלידה הפרטיים יש תפקיד. “הערך האמיתי שלהם הוא לא לנשים שיכולות להרשות את זה לעצמן אלא בכך שהם מהווים מודל למרכזי לידה ציבוריים. באנגליה, מרכז הלידה הראשון היה פרטי כמו בתל השומר. ייסד אותו יהודי גורדון, ואז הממשלה עשתה מחקר פיילוט במימון מרכז כזה, והתוצאות היו נפלאות, ועכשיו הממשלה מקימה מרכזים כאלה בכל הארץ. השירות הציבורי אצלנו עדיין לא אידיאלי, אבל זה משתפר. לו יכולתי לאחל לישראל משהו אחד, זה היה שהמרכז בתל השומר יהווה מודל למרכזי לידה ציבוריים. יש להם הרבה מה ללמד את המדינה”.

אולם מעבר לתג המחיר מסתתרת שאלה בסיסית יותר, הנוגעת לאתוס הצרכני של הלידה הפעילה. האם אפשר באמת “לבחור” לידה, כפי שבוחרים בין מכונית היברידית לג’יפ? לידה אינה מחלה, אבל היא גם אינה קורנפלקס שבוחרים מהמדף בסופר. מדובר במצב רפואי שהבלתי־צפוי בו רב על הצפוי. כותבת שורות אלו התוודעה לספר “לידה פעילה” במהלך ההריון השני, לאחר שהראשון הסתיים בירידת מים מוקדמת, 18 שעות בחדר לידה, אפידורל ולידת ואקום. למרות התקוות שהספר עורר בי, שבלידה השנייה הגוף שלי יציית לתיאוריה של בלסקס ויידע ללדת לידה יפהפייה מוצפת באוקסיטוצין ואנדורפינים, נגמר ההריון השני בירידת מים מוקדמת, אפידורל וניתוח קיסרי. לכאב הפיזי שהתלווה לפרוצדורות, ולמרות השמחה בתינוקות הבריאים, התלוותה גם אכזבה קשה מחוסר יכולתי ללדת כפי שנאמר לי שאני אמורה לדעת. אולי לא קראתי את כל הפרקים בשימת לב? אולי לא עשיתי מספיק יוגה? האכזבה הובילה אותי לתהות: האם אין באתוס הלידה הפעילה גם מלכוד מסוים, שמבטיח לנשים בחירה במקום שבו, פעמים רבות, אין להן בחירה כלל?

“אני מבינה על מה את מדברת”, עונה בלסקס כשאני מספרת לה את הסיפור ומעלה את השאלה, “חשוב מאוד - ואני אומרת את זה לנשים שאני מחנכת ללידה - להבין שמה שיקרה מאוד בלתי צפוי. אפשר לצפות שלרוב הנשים תהיה לידה טבעית, אבל כשמשהו קורה, האלמנט הרפואי הכרחי. מאוד חשוב שהיית בבית חולים ועשו לך מוניטור. אני לא יודעת למה עשו לך אותו בשכיבה, אולי היה צורך, אולי זה היה הליך שגרתי. אבל הכי חשוב שילדת תינוקות בריאים. זה לא בהכרח אומר שלא היתה לך לידה פעילה - היית בשליטה כמה שיכולת להיות. בסופו של דבר, לא היתה לך ברירה. לאנשים שטיפלו בך היתה אחריות לוודא שהתינוק ייצא בריא. זו העדיפות הראשונה. אבל - וזה אבל גדול - הרבה פעמים נעשות התערבויות לא נחוצות, והן מובילות לסיבוך. זו ההבחנה שצריך לעשות.

“כשמשהו מסתבך, את לדעתי לא בהכרח מאבדת את הכוח. מדובר כאן בשותפות עם המיילדות והרופאים, וחשוב מאוד להקשיב להם. חשוב להבהיר שזו לא תנועה רדיקלית, שאומרת שאין מקום לרפואה בלידה. מה שצריך הוא לרכוש מחדש את האיזון בין טבע ומדע. להבין את הפיזיולוגיה כדי שנוכל להבין איך גורמים לתהליך הזה לעבוד. לא הייתי רוצה ללדת בלי לדעת שיש לי תמיכה של טיפול רפואי מתוחכם”.

לצד היולדות הרבות שנהנות מפרי מאבקן של בלסקס ושותפיה לדרך, ישנן גם אלה שמטילות ספק בחשיבות שתנועות כמו “לידה פעילה” מייחסות לתהליך שנמשך רק כמה שעות. נ’, בת 46 מתל אביב, חולקת על החשיבות הקריטית המיוחסת לתהליך הלידה, לאחר שילדה את בתה לפני שש שנים בבית חולים איכילוב, בלידה קלה ומהירה, בשימוש באפידורל ובנוכחות בני משפחתה. “מה שחשוב הוא הילד עצמו וכל החיים שנפרשים אחר כך”, היא טוענת. “עם כל הכבוד והיקר ללידה, אי אפשר להתמקד בה לנצח ולהעצים אותה לממדי ענק. אני אומרת את זה דווקא מתוך כבוד לגוף, ולאחר שילדתי והתרגשתי מאוד. הלידה לא חשובה ביחס למה שחשוב באמת - הילד. ברור לגמרי שבתי חולים הם ממשק בעייתי, ומובן שיש גם ממד של שליטה בגוף האשה באמצעות הממסד, שהוא קונסטרוקט גברי. יש לתקן את האופן שבו מארגנים וממשטרים לידות בבתי חולים. אבל מה שקורה בינתיים הוא שדוחפים נשים אחורה עוד יותר, לתוך הלידה עצמה, באופן שמקטין ומחליש אותן כקבוצה ומנציח את הרגע הזה שהוא - במצב שבו אין סכנה רפואית או נזק - לא חשוב בכלל ביחס למה שקורה אחריו”.

“זו אפיזודה זעירה, אבל היא קריטית”, עונה בלסקס לטענות, “זו לא ההזדמנות האחרונה ליצור חוויית התקשרות עם התינוק, אבל מאוד חשוב לנסות להבין את התהליך ולהקל עליו. אני כן מאמינה שאנחנו רגישים סביב הלידה שלנו, ולפעמים חרדה ופחד יכולים להתחיל בחוויית הלידה”.

כיום מבלה בלסקס את רוב זמנה בנסיעות בעולם, כדי להעביר סדנאות והרצאות, ובניהול מרכז הלידה שלה בלונדון שמציע קורסים לנשים הרות, יוגה הריון והרצאות, ועוברות בו, להערכתה, 60–70 יולדות בשבוע. לאלו שנאבקות במדיקליזציה של הלידה ובקשיים שמשרד הבריאות מערים על לידות בית, היא מציעה להיות בקיאות באמיתות החוקיות, המשפטיות והכלכליות שנמצאות בבסיס סטטיסטיקות הלידה. “לעתים קרובות, התערבויות בלידה נובעות מפחד מתביעות. לפעמים המניע כספי: בברזיל רופאים מקבלים תשלום על לידה, בין אם היא טבעית ובין אם לאו. אז האִם תחליט לבלות שעות עם אשה שיולדת בלידה טבעית, או שתעשה שמונה ניתוחים קיסריים ביום? אני לא בטוחה איך זה עובד כאן, אבל הכרחי לעשות ניתוח של ההשפעות על מערכת הלידה בישראל”.

בבריטניה, היא מספרת, כל אשה יכולה לבחור ללדת בבית חולים או בלידת בית, עם מיילדת שמספקת לה המערכת הציבורית, אך זה לא הגיע בלי מאבקים ציבוריים, שהביאו לדו”ח פרלמנטרי בשם “דו”ח וינטרטון” מ–91’ שתוצאתו היתה יתר חופש בחירה לנשים בלידה.

היא עצמה עדיין לא עייפה מהנושא. “כל כך הרבה קורה, כל כך הרבה מידע חדש נכנס, שזה נותן לי השראה להמשיך. יש כל כך הרבה צורך. לפעמים זה נראה כמו מאבק כנגד הסיכויים - הייתי לא מזמן בשתי המדינות עם אחוז הקיסריים הכי גבוה בעולם, ברזיל וטורקיה. בשתיהן יש אנשים שרוצים לשנות. אני מאוד שמחה לתרום למאבק, בעיקר בישראל”.

------------------------------------------------------------------

ומה בארץ?
בישראל יש שיעור גבוה במיוחד של ניתוחים קיסריים

בכל העולם נרשמת בעשורים האחרונים עלייה בניתוחים קיסריים, שגרמה למישל אודן, מחלוצי הלידה הטבעית, להכריז כי אנחנו נמצאים ב”תחתית התהום”. לפי ארגון הבריאות העולמי, שיעור הניתוחים הקיסריים הרצוי נע בין 10% ל–15%. דו”ח של הארגון מ–2010 שחקר את שיעורי לידות הקיסרי ב–137 מדינות, העלה שב–54 מהן היה שיעור הניתוחים הקיסריים פחות מ–10% בעוד שב–69 היה שיעור הקיסרי מעל 15%. הדו”ח העריך, כי ב–2008 בוצעו כ–6.20 מיליון ניתוחים מיותרים. עלותם של הניתוחים המיותרים היא כ–2.3 מיליארד דולר. שיעורי הקיסרי הגבוהים בעולם הם בארצות הברית שם הגיעו ל–32.9% ב–2009 לעומת 20.7% ב–96’. גם בארץ חלה עלייה בניתוחים קיסריים - מ–16.2% בשנת 2000 ל–19.4% ב–2010. עם זאת, בשלוש השנים האחרונות לא חלה עלייה באחוז הניתוחים ומ–2008 חלה אפילו ירידה קלה.

לפי כתבה שהתפרסמה בנושא ב”Scientific American”, מחקרים שונים העריכו כי הסיכוי שזירוזי לידה יובילו לקיסרי נע בין 20% ל–50%. לדברי יהודית שי, אחראית מרכז לידה בבית חולים ליס בתל אביב, “ברגע שאשה לקחה אפידורל היא לקחה את כל החבילה. זה מדלל את הורמוני הלידה בדם וכמו להכניס תרופה לכוס מים, היא פחות אפקטיבית. קטטר חיוני עם אפידורל, והיא שוכבת במצב מאוזן ולא מנצלת את כוח הגרביטציה. הרעיון הוא לקצר את הלידה. ככל שלידה מתארכת, היא מסתבכת. זו הסיבה לכל ההתערבויות”.

לדברי מיכל בונשטיין, דוברת אמה”י ‏(ארגון מיילדות הבית‏), אחת הסיבות היא עומס יתר. “זה סרט נע. זה לא רק בחדר לידה, תסתכלי על מחלקה פנימית. כמובן שחדרי לידה הם הדובדבן בקצפת, אבל גם זה לא מספיק”. ההתערבויות התכופות, אומרת בונשטיין, יקרות ומיותרות. “נשים רבות בחדר לידה צורכות התערבויות טכנולוגיות שדורשות מיומנות ברמה הגבוהה ביותר. אפידורל מחייב ציוד מתאים, עירוי, מוניטור, מד לחץ אוטומטי, מרדימים. המיילדת צריכה להיות צמודה למרדים, לא לאשה. הסיפור מצריך מכשור מאוד רציני. אשה בריאה וצעירה נכנסה לחדר לידה על הרגליים, ועכשיו היא חולת טיפול נמרץ שחייבת השגחה. וכל דבר מביא להתערבות נוספת”.

פרופ’ אריאל מני, מנהל חדרי לידה בבית החולים ליולדות ליס, מבקש להזכיר כי העלייה נובעת גם מנתונים אובייקטיביים. נשים כיום יולדות לידה ראשונה בגיל מאוחר יותר ונעזרות יותר בטיפולי הפריה, שיש להם סיכוי גבוה יותר להסתיים בלידת תאומים ‏(שיעור הלידות הראשונות בגיל 40 ומעלה עלה מ–3.7% ב–95’ ל–4.5% ב–2009, לפי נתוני משרד הבריאות, ומספר מחזורי הטיפול בהפריה חוץ־גופית עלה ב–92% מאז שנת 2000‏). כל אלו מעלים את הסיכוי לסיבוכים בלידה, ומקלים את האצבע על הדק ההתערבויות.

פרופ’ יריב יוגב, יו”ר החברה הישראלית לרפואת האם והעובר ומנהל חדרי הלידה בבילינסון, טוען כי “העלייה בשיעור הניתוחים הקיסריים בישראל מתונה יחסית ואינה משקפת את הטרנד העולמי. תכנון המשפחה בישראל שונה, נשים שואפות למספר רב של ילדים וחוששות להפחית סיכוי להרות בפעם הבאה. בבתי החולים בישראל מתנהלת רפואה טובה. אם אני רופא שלך בארצות הברית, אין לי סבלנות לחכות. במערכת ציבורית זה פחות רלוונטי”.

הטענה היא שהממסד הרפואי לא מאפשר ללידות להתפתח כראוי ומתערב יותר מדי.

“בתוך מרווח של בטיחות, אשה יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה. אנחנו יודעים שבלידה יש מעט רזרבות, זה מטוס חד־מנועי מעל האוקיינוס. בתפיסה שלנו, כל עוד אשה רוצה ללדת ללא אלחוש, אין בעיה, כל עוד נשמרת הבטיחות בניטור העוברי והלידה מתקדמת. חלק מהנשים מפרשות את זה כך שרוצים לזרז אותן. זה ממש לא נכון, אבל אם הן נכנסו לחדר לידה וגמרו בלידה מכשירנית או בניתוח, זה לא מה שציפו לו ויש איזו תחושה של כישלון.

“שיעור השימוש באפידורל בישראל הוא 62% וביותר ממחצית המקרים קורה שאשה שלא רצתה אלחוש, נשברת ורוצה אפידורל. מהניסיון האישי שלי, קל מאוד לתכנן לידה, אבל כשעומדים לחתוך בבשר החי ומציעים את האופציה, זה נראה אחרת”.

אבל לפי “לידה פעילה”, סביבה רפואית מלחיצה וחסרת פרטיות יכולה לחסום את התקדמות הלידה.

“אני מאמין ברפואה מבוססת הוכחה, ואני לא מכיר מחקר שאומר שאם אשה עומדת בקבלה למחלקה ואז אומרים לה להיכנס, זה משפיע על ההורמונים במוח. לידה זה מאוד מלחיץ, אין לה שליטה מלאה, זה מאוד כואב. אנחנו משתדלים מאוד להיות בני אדם אבל לא תמיד מצליחים, וגם אצלנו יש חארות. אבל בדרך כלל, בכוונה, אנחנו מאוד רוצים”.

יש גם טענה שהחשש מתביעות משפטיות מכתיב התערבות יתר.

“הדברים התקדמו בשני מישורים. אחד הוא ריבוי תביעות רפואיות על לכאורה פאשלות או בעיות במהלך ההריון, והעובדה ששיפרנו את היכולת שלנו לאבחן מי נמצאת בסיכון מוגבר, ומי בסיכון נמוך. אנחנו מבצעים כיום הרבה תרשומת מדיקו־לגאלית. יכול להיות שמבצעים גם בדיקות והתערבויות מוקדמות יותר. בתרבות ללא תביעות, אולי היו פחות לידות מכשירניות וניתוחיות, אבל לא בטוח שהתוצאה היתה טובה יותר. אולי המחיר היה יותר ילדים פגועים”.

מנגד מבקשות בונשטיין ושותפותיה לקדם את אפשרות לידת הבית. מספר לידות הבית בארץ נמצא בעלייה. אולם בניגוד לבריטניה, שבה כל יולדת יכולה לבחור ללדת בבית חולים ציבורי או לקבל מיילדת לביתה, בארץ השירות פרטי ומחירו כמה אלפי שקלים, והוא עולה גם באובדן מענק הלידה ליולדת. השנה הקשיח משרד הבריאות את הנהלים הנוגעים ללידת בית. בין השאר, יולדת שתרצה ללדת כך תהיה חייבת להציג בפני המיילדת מכתב מרופא המשפחה המעיד כי היא בריאה. הצעד הוביל למחאות בקרב יולדות ומיילדות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות