בין מיליוני הניו־יורקרים שסופת ההוריקן סנדי שיבשה את חייהם היתה גם השחקנית הישראלית־אמריקאית חני פירסטנברג ‏(“הבורגנים”, “מדורת השבט”‏). הסופה, שהותירה את חלקה התחתון של מנהטן ללא חשמל, אילצה מאות בתי עסק מרחוב 40 ומטה, ובהם גם עשרות מוסדות תרבות בווילג’, להפסיק את פעילותם. “הסרט החדש שלי, ‘הפלנטה הבודדה ביותר’ ‏(The Loneliest Planet‏), עלה להקרנות מסחריות בבית הקולנוע IFC בווילג’ ב–26 באוקטובר, וזכה לביקורות נלהבות אחרי סוף השבוע הראשון להקרנתו”, משחזרת פירסטנברג, “אבל ביום שני, 29 באוקטובר, החשמל נותק וה–IFC נסגר למשך שבוע. באותו יום צוות צילום מ–The Film Society at Lincoln Center אמור היה להגיע כדי לתעד את המחזה שבו אני משחקת בתיאטרון Rattlestick, שנמצא גם הוא בווילג’, וכמובן שהצילום נדחה ונאלצנו לבטל חמש הצגות”.

מצד שני, פירסטנברג היא הראשונה להודות שמדובר בצרות של עשירים. השחקנית הג’ינג’ית שגדלה בניו יורק ועברה עם משפחתה לישראל בגיל 16, החליטה לפני כשנה וחצי לעזוב את הקריירה המבטיחה שלה בתיאטרון הקאמרי שבו שיחקה, בין השאר, ב”המלט”, “גטו” ו”משחקים בחצר האחורית”. ב–2010, זמן קצר לאחר שנישאה בארץ למתמטיקאי ומתכנת המחשבים עידו חזקיה, בנו של השחקן יצחק חזקיה, עברו השניים לניו יורק, ומאז הקריירה שלה משגשגת. בימים אלו מציג בניו יורק הסרט “הפלנטה הבודדה ביותר”, של הבמאית ג’וליה לוקטב שבו פירסטנברג מגלמת את ארוסתו של השחקן המקסיקאי המצליח גאל גרסיה ברנאל. כמו כן היא מופיעה בתפקיד הראשי במחזה החדש והפוסט־אפוקליפטי של המחזאי האמריקאי זוכה פרס פוליצר אדם ראפ, “Through the Yellow Hour”. במקביל, היא הגיעה השבוע לשלב האחרון בתהליך אודישנים מפרך למחזמר בברודוויי ‏(“עוד מוקדם לדבר על זה, אבל הגב שלי נתפס לגמרי מהכוריאוגרפיה”‏). כעת היא מתכוננת לפרויקט הבא שלה: צילומים באוקראינה ל”מקימי”, מיני סדרה בת שישה פרקים של במאי הטלוויזיה רם נהרי המבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של מנחת הטלוויזיה לשעבר נועה ירון־דיין שחזרה בתשובה עם בעלה.

בראיון שנערך בדירתה בניו יורק, נדמה כי פירסטנברג עדיין מתרגלת למעמדה החדש כשחקנית מוערכת בתעשייה האמריקאית. “עברנו לכאן רק לפני כמה שבועות, וכל הזמן היו אורחים בגלל ההוריקן, אז זה עוד לא ממש נראה כמו דירה”, היא מתנצלת על הבלגן באנגלית מושלמת. בסלון יש קיר לבנים חשוף, כיאה לדירות ניו־יורקיות בשכונה באפר ווסט סייד, והסנטרל פארק, שעציו צבועים כעת בגוני סתיו אדמדמים־צהובים, נמצא במרחק דקת הליכה. על הספה פזורים בגדים וחפצים, ובהם טי־שירט כתומה שנושאת את הכיתוב “Hasa Diga Eebowai”. כשאני שואלת את פירסטנברג באיזו שפה מדובר, היא פורצת בצחוק מתגלגל: “זו החולצה הרשמית של המחזמר ‘The Book of Mormons’. ראיתי את זה עם עידו בברודוויי לפני כמה שבועות, ויש שם קטע שבו מורמונים מגיעים לאפריקה ופוגשים שבט שחוזר על הסיסמה הזאת שוב ושוב. הם מתחילים לשיר ביחד איתם, כי הם חושבים שמדובר בסוג של תפילה שבטית עתיקה, ובסוף, כשהם שואלים מה המשמעות של זה, מישהו אומר להם ‘Fuck You, God’”.

כושר קרבי

בניגוד לכוכבות ישראליות אחרות, יש משהו מרענן בכנות של פירסטנברג ובהתעקשות לחרוג קצת מכללי התקינות הפוליטית והציפיות החברתיות, שמחייבות כל עיתונאי ישראלי לשאול מתי כבר יהיו לה ילדים ‏(ככל הנראה השאלה הראשונה שעיתונאים בארץ שואלים שחקניות בנות 9–99‏).

 

משום מה בארץ את תמיד משחקת אחד משני תפקידים: צעירה מסורתית או דתייה או בחורה עם מיניות מוחצנת, שגם נענשת על כך בדרך כלל.

“אין לי מושג למה דווקא בארץ אני נתפסת בדרך כלל כילדה קטנה, או כדמות מאוד מינית. אולי זה גם קשור לעובדה שכשהתחלתי הייתי מאוד צעירה, ונראיתי עוד יותר צעירה מגילי. אני חושבת שהיום, בגיל 33, אני במקום אחר. לשמחתי אני מתחילה לשחק דמויות של נשים, ולא רק ילדות או מתבגרות. אני חייבת להודות גם שאחרי די הרבה שנים של עבודה, אני מרגישה יותר בנוח עם המראה החיצוני שלי”.

שני התפקידים שגילמת לאחרונה, מטפסת הרים שמטיילת עם בן זוגה בגאורגיה בסרט של לוקטב, ושורדת חמושה ומסוכנת במחזה של אדם ראפ, הם תפקידים מאוד מאתגרים מבחינה פיזית. את צריכה לקפוץ, להשתולל ולהילחם עם גברים מאיימים. מה משך אותך לדמויות האלו?

“אלה תפקידים שלא היו נותנים לי בארץ בחיים”, היא צוחקת. “כדי להתכונן לתפקיד של ניקה ‏(הגיבורה של ‘הפלנטה הבודדה ביותר’‏) הייתי צריכה לקחת אינספור שיעורי פילאטיס, לטפס על קיר טיפוס ולרוץ חמישה ימים בשבוע. בחיים לא הייתי בכזה כושר קרבי. ועדיין, שום דבר לא הכין אותי לצילומים של חודשיים בהרים של גאורגיה, באזור שאין בו כמעט חמצן. גיליתי שאני סובלת מפחד גבהים וגם מסחרחורות. מצד שני, ברגע שקראתי את התסריט של ג’וליה, שמבוסס על סיפור קצר של הסופר טום ביסל על זוג צעיר שיוצא לטייל בהרים עם מדריך מקומי, הבנתי שאני רוצה לעשות את הפרויקט הזה. 40 העמודים הראשונים הכילו בעיקר תיאורים של תנועות גוף, ובערך שני משפטים של דיאלוג. זה מאוד ניסיוני ומאוד שונה מהבחינה הזאת”.

 

ומה חשבת כשקראת את סצנה הפתיחה, במסגרתה את קופצת על גגון פח בעירום מלא, וברנאל מתיז עליך מים חמים כדי שלא תתקררי?

“לא התייחסתי ספציפית לעירום. הסתכלתי על התפקיד כולו כאתגר. זה קצת מצחיק בעיני, כמה אמריקאים שפגשתי כאן לאחרונה באודישנים אמרו לי ‘אז אנחנו מבינים שאת תמיד מופיעה בעירום מלא’, וזה מאוד הפתיע אותי, כי למעשה זו הפעם הראשונה שבה אני עושה את זה. אני גם לא מייחסת לזה חשיבות מאוד גדולה, גדלתי במשפחה מאוד פתוחה, עם יחס מאוד ליברלי לגוף ולעירום. הגוף היה חלק מהטבע, ולא בהכרח משהו מיני. אני חושבת שהבנתי שהגוף שלי הוא מיני בתחילת גיל ההתבגרות, אבל רק בגיל 18 התחלתי באמת להפנים את זה. כשגדלתי בניו יורק הרבה חברים סביבי איבדו את בתוליהם בגיל 12 אבל אני רק התנשקתי לראשונה בגיל 14. כשהגעתי לישראל הבנתי שזו חברה עם יחס מאוד שונה לגוף ומיניות. כשקראתי את התסריט סמכתי מאוד על ג’וליה, והעובדה שהיא אשה מאוד הרגיעה אותי. הרגשתי שאני בידיים טובות. זה היה הדבר הראשון שצילמנו. הייתי עירומה במשך כמה שעות, היה לי מאוד קר, וזו היתה חוויה נהדרת”.

למרות הפתיחות, פירסטנברג מספרת שלראות את עצמה מדלגת לראשונה על מסך גדול ללא בגדים היתה חוויה טראומטית למדי. “כל החופש של להיות עירום ולהרגיש חלק מהטבע מתנדף כשאתה מסתכל על עצמך, והשיפוט הביקורתי שלנו נכנס לתמונה”, היא מסבירה. “זו סצנה מאוד לא מחמיאה, באופן מכוון כמובן, ולא האמנתי שככה בעצם נראה הגוף שלי. זה העלה מחדש המון בעיות של דימוי עצמי שתמיד התמודדתי איתן. כשגדלתי צחקו על הגוף שלי כי הייתי רזה מדי. נסעתי למחנה קיץ בגיל 11 ולבשתי מכנסיים קצרים, והאחות אמרה לי מול כל החברים שלי שאני אנורקסית ושהיא חייבת לעקוב אחרי כדי לוודא שאני אוכלת. בגלל הטראומה הזאת עד גיל 20 לא לבשתי מכנסיים או חצאיות קצרות.

“בשלב אחר היה לי קשה עם האוזניות הגדולות שלי, והילדים קראו לי דמבו, אז כשהייתי בת 15 התחלתי לאסוף את השיער כדי שהאוזניים שלי יבלטו עוד יותר. החלטתי להשלים עם מה שלא אהבתי בעצמי על ידי העצמה שלו, כדי להחזיר לעצמי את השליטה. היום אני הרבה יותר שלמה עם עצמי. אגב, להיות עירומה על במה, כמו שאני עושה במחזה של אדם, זו תחושה אחרת לגמרי מלהצטלם בעירום לסרט. זה משחרר לחלוטין, וזה כיף”.

את רואה את עצמך עושה את זה גם בארץ, מול קהל ישראלי?

“תלוי בתפקיד כמובן, אבל אין סיבה שלא. כאמור, בעירום עצמו אין שום דבר בעייתי בעיני, השאלה היא אם זה משרת את התפקיד והדמות”.

יוצאת לקרב חייה

ב”הפלנטה הבודדה ביותר” ‏(שהוקרן בארץ בפסטיבל חיפה‏), סצנת הפתיחה הנועזת מסייעת ללוקטב לעצב את דמותה של הגיבורה, צעירה עצמאית ואתלטית שרק רוצה לראות מקומות חדשים, וגם את האינטימיות המורכבת ומלאת התשוקה בינה לבין בן זוגה, אלכס. התוצאה היא סרט סוריאליסטי ומטלטל שעוקב אחרי מסעם הרגלי של בני הזוג והמדריך הגאורגי שלהם על רקע נוף מרהיב של הרים ואגמים. יש מעט דיאלוגים, והצופים לומדים להכיר את הדמויות דרך שורה של סצנות ארוכות שבהן הם משתעשעים זה עם זו ומעבירים את הזמן בשיחות עם המדריך ובהטיית פעלים בספרדית.

לוקטב היא במאית צעירה שסרטה העלילתי הראשון, “יום ולילה, יום ולילה” זכה לביקורות נלהבות בזכות טיפולו המקורי בסיפורה של צעירה שמסתובבת ברחובות ניו יורק כשתרמיל מלא בחומר נפץ על גבה, מבלי שהצופים מצליחים להבין מי בדיוק שלח אותה למשימת ההתאבדות הזאת, ולמה. הסגנון הפואטי הייחודי של לוקטב נוכח גם ב”הפלנטה הבודדה ביותר”, שזכה לביקורות משבחות ובשבוע שעבר נודע כי הוא מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי הגותהאם, ה”אוסקר” של הקולנוע העצמאי, לצד “המאסטר” של פול תומאס אנדרסון ו”ממלכת אור הירח” של ווס אנדרסון. אתר הסרטים Movieline כינה את הסרט “אחד הסרטים הטובים של השנה”, וכתב כי לפירסטנברג יש “יופי בלתי שגרתי” וכי “היא וברנאל נותנים לנו הצצה להיסטוריה של הדמויות שהם מגלמים בכל תנועת גוף או מילה שהם מוציאים מהפה”.

כמעט במקביל החלו להתפרסם גם הביקורות על המחזה של ראפ. בן ברנטלי, מבקר התיאטרון של “הניו יורק טיימס”, אמנם כתב כי מדובר במחזה טוב פחות ממחזותיו הקודמים של ראפ, אבל הוא הקדיש מקום נרחב למשחקה של פירסטנברג, וציין כי “היא מצליחה לגלם דמות שנראית כאילו היא מוכנה לצאת בכל רגע לקרב חייה, ואין ספק שהיא תוכל למלא את נעליה של סיגורני וויבר בהמשכון הבא והבלתי נמנע בסדרת ‘הנוסע השמיני’”. כשאני שואלת את פירסטנברג אם ההשוואה לכוכבת הוליוודית כמו וויבר הפתיעה אותה, היא מתקשה להסתיר את החיוך. “כן”, היא אומרת. “כנראה שזה תפקיד שמוציא ממני משהו אחר”.

האסוציאציה לז’אנר האימה הפסיכולוגית של “הנוסע השמיני” אינה מקרית: מחזהו של ראפ מתרחש בניו יורק פוסט־אפוקליפטית, ופירסטנברג מגלמת את אלן, צעירה שלא יצאה מדירתה כבר 52 ימים, מאז שבעלה יצא לחפש מזון ולהזעיק עזרה. בשבועות שחלפו מאז היא התקיימה על אפרסקים משומרים ונאלצה להרוג גבר שפלש לדירתה בזמן שמגפה מסתורית משתוללת בחוץ והורגת את הבודדים שהצליחו לשרוד. מה בדיוק גרם לאפוקליפסה הזאת? למה דווקא אלן שרדה ואחרים לא? כמו לוקטב, גם ראפ מעדיף להמטיר על הקהל פחות תשובות ויותר שאלות.

“כל העבודה שלי עם אדם היא חלום שהתגשם”, מספרת פירסטנברג. “ב–2005 רם נהרי ראה בניו יורק את המחזה הכי מצליח שלו, ‘Red Winter Light’ ואמר לי שאני חייבת לקרוא אותו כי יש דמות במיוחד בשבילי. קראתי אותו והתאהבתי בסגנון שלו לגמרי, ומאז קראתי את כל המחזות שהוא כתב. אחרי שסיימנו לצלם את הסרט של ג’וליה דיברתי עם אחד המפיקים, והוא אמר לי שהוא עובד על עיבוד קולנועי למחזה של אדם ראפ. כמובן שמיד אמרתי לו שתמיד חלמתי לשחק אצלו, והוא קישר בינינו. אדם היה מדהים. הוא ענה לי באותו יום והזמין אותי לארוחת ערב, ואם זה לא מספיק, בזמן הארוחה הוא סיפר לי שהוא בדיוק סיים לכתוב מחזה חדש, ושאל אם אני אהיה מוכנה לקרוא אותו. כמובן ששנייה אחרי שיצאתי משם התקשרתי בצרחות לעידו. הייתי כל כך מאושרת”.

בנוסף לעובדה שהיא דוברת אנגלית כשפת אם, ולכן יכולה לדלג בקלילות מעל משוכת המבטא או השפה שבדרך כלל מותיר שחקניות ישראליות בתפקידי משנה, נראה כי המזל שיחק תפקיד חשוב בהצלחות האחרונות של פירסטנברג. בשיחה אחרי הקרנת “הפלנטה הבודדה ביותר” בניו יורק, לוקטב סיפרה לקהל שלמעשה היא הגיעה לפירסטנברג בטעות. היא חיפשה שחקן לא־אמריקאי לתפקיד הראשי, וחברה הפנתה אותה ל”יוסי וג’אגר” כדי לבדוק את האופציה ללהק גבר ישראלי, אבל לוקטב פשוט התאהבה בנוכחות הפיזית של פירסטנברג. באופן דומה, ראפ התכוון ללהק אותה לתפקיד המשנה של מוד, ורק לאחר שהשחקנית הראשית שהיתה אמורה לגלם את אלן פרשה מההפקה, הוא ביקש מפירסטנברג לגלם את הגיבורה.

“זה היה רגע בלתי נשכח”, פירסטנברג משחזרת, “הייתי בשדה התעופה, בדרך לטיסה לארץ אחרי חודש של חזרות אינטנסיביות בתפקיד מוד, ומשום מה הייתי בטוחה שאדם רוצה לפטר אותי. ראיתי את השם שלו על הצג של הטלפון הנייד, ואמרתי לעידו ‘שיט, הוא הולך לפטר אותי. איזה באסה’. ואז, כשעניתי לו, הוא שאל אם אני מוכנה לשחק בתפקיד הראשי, והייתי כל כך מופתעת שאפילו לא עניתי בחיוב. אמרתי לו שאני צריכה לדבר עם הסוכנת שלי. דקה אחר כך התקשרתי אליה והיא כמובן צרחה עלי בטלפון ‘תמיד תגידי להם כן! אל תתקשרי אלי, פשוט תגידי כן! וזהו, התקשרתי אליו ומאותו רגע היו לי בערך עשרה ימים ללמוד בעל פה טקסט של 60 עמודים”.

הלם תרבות בישראל

כאמור, למרות שהמחזה זכה לביקורות מעורבות, רבים מהמבקרים המובילים בניו יורק ציינו לטובה את המשחק של פירסטנברג. כשהיא נשאלת אם ראפ גילה לה יותר משהוא מגלה לצופים על הרקע לחורבן שמתרחש במחזה, פירסטנברג עונה בשלילה. “אלן היא כמו הצופים: היא לא יודעת את מי להאשים. יש מי שאומר לה שאלו מיליציות של מוסלמים, אבל אחר כך היא נפגשת עם אסיר שמדבר על תיאוריות קונספירציה של תאגידים כלכליים. אין לה מושג מה קורה”.

גם לא ברור מתי האירועים האלו מתרחשים: בעתיד, בעבר, בהווה מדומיין.

“היו לנו הרבה שיחות על השאלה הזאת, ואני למשל טענתי שזה יכול להתרחש אפילו מחר. אני חושבת שאנחנו חיים בתקופה מאוד מבלבלת. אני לא מצליחה להבין את הרוע והשנאה שאני רואה בעולם, והמחזה חידד אצלי את התחושות הללו. אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו. אני חושבת שבישראל יותר קל להבין את זה, בעיקר כשיש מלחמה כמו עכשיו. אבל זו אשליה לחשוב שבאמריקה הקיום יותר בטוח. כאן אנשים חיים בבועה. בכל פעם שאני עולה על הרכבת התחתית אני חושבת מתי זה יקרה - מתי מישהו יפציץ אותי או יירה בי. אין אפשרות לדעת מתי איזה מטורף יגיע עם נשק חם, ואני באמת חושבת ששום מקום לא מוגן, בטח שלא ניו יורק”.

פיתחת את השקפת החיים הזאת בארצות הברית או בישראל?

“המעבר לישראל ללא ספק היה הלם. הייתי נערה ניו־יורקית שלומדת בבית ספר לאמנויות בניו יורק, ופתאום ההורים שלי ישבו מול הטלוויזיה וראו את קלינטון, רבין וערפאת חותמים על הסכמי אוסלו והם פשוט בכו מהתרגשות. הם היו בטוחים שאוטוטו יש שלום נצחי במזרח התיכון, ולכן עברנו לארץ. אבל בשנה שבה עברנו לתל אביב שמעתי את הפיצוץ של הפיגוע בקו 5, חודש אחר כך רבין נרצח, ואני פשוט לא הבנתי למה ההורים שלי הכריחו אותי לעבור לסרט הספילברגי הגרוע הזה. כילדה אמריקאית שגדלה בניו יורק לפני אסון התאומים לא היה לי שום מושג מה זה טרור”.

הלם התרבות כבר שיכנע את פירסטנברג שאין לה מה לחפש בצבא. לדבריה, “שנייה אחרי שעברנו קיבלתי פתאום צו ראשון. למזלי זה היה בשנה שבה היה עודף של מתגייסות, וביקשתי דחייה של שלוש שנים כדי ללמוד בבית צבי, אבל הם פשוט שיחררו אותי, אז הפכתי ל’משתמטת’. חשוב לי להשתמש במילה העברית ‘משתמטת’ כי קשה לי עם היחס הזה”.

אז איך את מגדירה את עצמך - ישראלית או אמריקאית?

“אני תמיד אהיה ישראלית עבור אמריקאים, ואמריקאית עבור ישראלים. אבל באמת שאין לי צורך בהגדרות. אני לא קשורה למקומות, אלא לאנשים. אני לא מתגעגעת לאדמה, אלא לחברים, לחוויות ולאורח חיים. גדלתי על מוזיקה של שלמה גרוניך וכוורת, אבל תמיד יהיו לי המון פערים וחורים שלישראלים אין. ואנגלית היא שפת האם שלי”.

ובסופו של דבר, איפה היית רוצה לחיות?

“הייתי רוצה לחיות בשני מקומות, ולגדל ילדים גם פה וגם שם. זה כמו לבחור בין שירה למשחק - אני חייבת לשחק, וחייבת לשיר. אני חייבת קהל כדי להיות שמחה, וזו גם ברכה וגם קללה. אבל אני חושבת שהיום אני במקום הרבה יותר שלם ורגוע. כשעברתי לפה אחרי ‘הבורגנים’ זו היתה בריחה. ממש לא רציתי שיידעו בארץ שאני גרה בארצות הברית. היה לי ברור שישר יכניסו אותי לנוסחה של ‘השחקנית הישראלית שנוסעת לכבוש את הוליווד’, וזה מאוד רחוק מהאמת. אני לא מנסה לכבוש כלום, אני שחקנית, וזו העבודה והתשוקה שלי. ובכל זאת, היום כבר לא אכפת לי אם ישראלים יגידו שאני מנסה להצליח. אני חיה את חיי, ואני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד למעט לבעלי, למשפחה, לחברים שלי ולעצמי. וכל עוד אני עושה מה שאני אוהבת ולא פוגעת באף אחד - טוב לי”.

netalexander@gmail.com