כמה ימים לפני חג המולד של 1953, הקריירה והמוניטין של הפיזיקאי רוברט אופנהיימר, “אבי פצצת האטום”, עמדו על פי תהום. בשיא הקריירה שלו כראש המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, כיועץ לענייני מדיניות לאומית לממשלה וכיועץ הנציבות לאנרגיה אטומית האמריקאית, ורק תשע שנים לאחר שפניו עיטרו את שערי המגזינים של “טיים” ו”לייף” כיאה לגיבור לאומי, הוא הושמץ והושפל על ידי אף.בי.איי וזרועות הביטחון האמריקאיות והיה לקורבן הבולט ביותר של עידן המקארתיזם.

פרשת ההשמצות החלה במסמך, שנשלח אליו על ידי לואיס סטראוס, יו”ר נציגות האנרגיה האטומית בארצות הברית, ובו נטען שאופנהיימר מהווה סיכון ביטחוני. המסמך כלל 34 האשמות, שהתייחסו ברובן לעברו הקומוניסטי. חמור במיוחד היה סעיף פוליטי, שלפיו מאז סתיו 1949 התנגד אופנהיימר לפיתוח פצצת המימן, שהיתה לדעת הממשל האמריקאי האמצעי שיכריע במאבק בין המערב לבין ציר הרשע שמרכזו במוסקבה.

זה היה רגע של משבר עבור אופנהיימר, והוא נדרש להכריע אם להתפטר מתפקידיו כיועץ לענייני מדיניות לאומית לממשלה וכיועץ הנציבות לאנרגיה אטומית האמריקאית, או לערער על השעיית סיווגו הביטחוני הגבוה. מרגע שהחליט להישאר בתפקידו, החל מצוד אכזרי אחריו, שהסתיים בשימוע בלתי הוגן, שלילת סיווגו הביטחוני, חרם אקדמי ובסופו של דבר, בהרס מוחלט של האיש.

בדצמבר יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד התרגום העברי של הביוגרפיה של רוברט אופנהיימר, “פרומתאוס אמריקאי - הניצחון והטרגדיה של אבי פצצת האטום”, מאת קאי בירד ומרטין ג’יי שרווין ‏(תרגום: רחל אהרוני‏). בראיון עם בירד, שהתקיים במהלך ביקורו בישראל בספטמבר, הוא סיפר כי שם הספר, שזכה ב–2006 בפרס פוליצר לכתיבת ביוגרפיה, מתבסס על המיתוס היווני של פרומתאוס. האל פרומתאוס יצר את האדם מחומר וגנב את האש למענו. כעונש, כבל אותו זאוס לסלע ומדי יום היה עיט מנקר בכבדו. “שמו של פרומתאוס הפך לשם נרדף למי שמקריב את עצמו על מזבח הדעת”, אומר בירד, “לאופנהיימר היו כל התכונות של פרומתאוס - הוא היה יהיר ושאפתן יתר על המידה”.

משימתם של המחברים היתה לפענח את אישיותו המורכבת ורבת הסתירות של אופנהיימר וכן להשיב על שאלת המפתח: האם אופנהיימר אכן היה קומוניסט? לדברי בירד, “היו הרבה תעלומות סביב אופנהיימר. ביוגרפים רבים ניסו לכתוב עליו ונתקלו בחומה אטומה. הוא היה יותר מדי חידתי, יותר מדי מסתורי - האם אהב את הפצצה או שנא אותה? הוא הגיע ליפן אחרי המלחמה, בשנות ה–60, והתקבל על ידי המון עיתונאים יפנים בנמל התעופה ששאלו אותו אם הוא מרגיש אשם בעניין הפצצה. הוא השיב להם: ‘זה לא שאני לא מרגיש רע, אבל איני מרגיש גרוע יותר הלילה מכפי שהרגשתי בלילה הקודם’”.

בירד אומר שהספר נכתב מתוך מחשבה על מסך הקולנוע. “שרווין רצה שההתחלה של כל פרק בספר תיכתב כמו סצנה בסרט”. לדבריו, סם מנדס, במאי הקולנוע והתיאטרון הבריטי המוערך ‏(“אמריקן ביוטי” ו”סקייפול”‏) רכש אופציה לסרט ושכר תסריטאי שהכין תסריט לפי הספר. “התסריט שיקף את הספר, אך יצא ארוך ומשעמם ומנדס ויתר. בימים אלה תסריטאי אחר משלים גרסת תסריט שמתמקדת בשימוע בלבד והתוצאה נראית מצוינת”.

אישיות סטואית

אבי עידן האטום נולד באפריל 1904 בניו יורק. הוריו היהודים, ילידי גרמניה, היו מזוהים עם “תנועת התרבות האתית”, שדגלה באורח חיים חילוני ובערכי הרציונליות והמדע. רוברט ואחיו הצעיר, פרנק, התחנכו בבתי הספר של התנועה. מחברי הביוגרפיה מצביעים על האירוניה שבאודיסיאה של אופנהיימר: “חיים שהוקדשו לצדק חברתי ורציונליות הפכו למטאפורה של מוות המוני מתחת לענן פטרייה”.

כילד, אופנהיימר גדל בתנאי מותרות ועושר וספג מאמו חינוך למצוינות ודבקות במטרה. מסע לגרמניה וביקור אצל סבו מצד אביו הותיר בו חותם. הסב העניק לו אנציקלופדיה על ארכיטקטורה ואוסף של שברי סלעים, ורוברט היה לאספן מינרלים שאותם תייג בשמם המדעי. בגיל 12 הוא כבר התכתב עם גיאולוגים ודיווח על סלעים שאיתר וחקר בסנטרל פארק. גיאולוג שלא היה מודע לגילו הצעיר הציע את מועמדותו של אופנהיימר לחברות במועדון המינרלוגי של ניו יורק והוא הוזמן להרצות בפני החברים. הוא הגיע עם הוריו והנוכחים בכנס הופתעו לגלות ילד, שלבסוף נתן הרצאה שזיכתה אותו בתשואות.

העונש לא איחר לבוא. רוברט הופשט על ידי הנערים והוכה. אחוריו ואשכיו הוטבלו בצבע ירוק והוא הושאר עירום במשך הלילה בחדר הקירור הנעול. הוא נשא בשקט את הסבל וההשפלה. הוא לא התלונן בפני המנהל ונשאר במחנה הקיץ עד סופו.

מחברי הביוגרפיה קושרים את הטראומה של גיל 14 עם האיפוק ההרסני שהפגין על דוכן העדים במהלך משפט השימוע שלו. לימים, כשוועדת השימוע תסיים את עבודתה והסיווג הביטחוני שלו כמדען הבכיר בארצות הברית יישלל ממנו - הוא שוב יקבל את הדין. “השריון החיצוני שלו, שנראה דק ושברירי, הסתיר מאחוריו אישיות סטואית, שקיפלה בתוכה גאווה ונחישות, תכונה שתתגלה שוב ושוב במהלך חייו”, כתבו.

כילד, אופנהיימר למד להשיט סירת מפרש שעגנה ליד בית הקיץ המשפחתי בלונג איילנד. בגיל 16 הוא היה מיומן דיו להשיט מפרשית חד תורנית שאביו קנה לו, והוא קרא לה “טרימתי” - התרכובת טרימתילין דיוקסיד. הוא אהב לצאת לים במיוחד בימים סוערים. באותה תקופה, הפלרטוט שלו עם הסכנה התבטא גם בחיבתו למסעות רכיבה על סוסים בתנאים קשים למשך כמה ימים. ידידיו חשבו שהמשיכה לסכנות שיקפה אצלו נטיות אובדניות - האם אלה היו הנטיות שהובילו אותו לשים את נפשו בכפו בשימוע ב–54’?

באביב 1922, כשהיה בן 18, נסע אופנהיימר למסע רכיבה בניו מקסיקו, שברבות הימים הפכה לאתר ההתבודדות והמנוחה שלו. מסעותיו על סוסי משא, שיצאו מהכפר פריחולס, השוכן ממערב לריו גרנדה, תוך חציית רמות וערוצים, הובילו לאתר שנקרא לוס אלאמוס, שקיבל את שמו משמם הספרדי של עצי הכוריזיה שגדלו לאורך הנחל שזרם בוואדי. בשטח שהשתרע על פני קילומטרים שכנה פנימייה לנערים. 20 שנה לאחר מכן, אופנהיימר בחר במרחב היפה והפראי כאתר הבנייה של מחנה צבאי מסוגר, שבו תוכננה ונבנתה פצצת האטום.

מקרה אבוד

בספטמבר 1922 החל אופנהיימר את לימודי הכימיה בהרווארד. הוא היה גבוה, דק גזרה ובעל עיני תכלת. היה משהו מהפנט בדמותו המוזרה. הישגיו האינטלקטואליים בלטו, אך הוא נותר בודד והתקשה לפתח קשר אינטימי עם נשים. מעת לעת נתקף דיכאון, אבל הוא סיים את לימודי התואר הראשון בכימיה בהצטיינות יתרה.

ארבע שנים מאוחר יותר, כשעבד במעבדת קאוונדיש באוניברסיטת קיימברידג’ באנגליה, שבה חיברו באותן שנים את תיאוריית הפיזיקה הקוונטית, חווה אופנהיימר משבר נפשי. המנחה שלו, פטריק בלקט, הטיל עליו עוד ועוד עבודות מעבדה ואופנהיימר החליט להעניש אותו. הוא הניח על שולחנו תפוח שלתוכו הוחדר חומר כימי רעיל. הוא נתפס וסולק מהאוניברסיטה, ורק לאחר התערבותו של אביו הסכימה ההנהלה לוותר על הגשת תביעה משפטית והוסכם שהוא ימשיך ללמוד על תנאי ובמקביל יקבל טיפול נפשי. הפסיכיאטר הפרוידיאני איבחן אצלו סכיזופרניה וקבע שהוא מקרה אבוד.

לאחר שהתאושש מן המשבר, שב אופנהיימר לקיימברידג’ במטרה לפנות לתחומים המופשטים של הפיזיקה התיאורטית. בעקבות פגישה עם הפיזיקאי הדני נילס בוהר, שהיה למורה שלו, החליט אופנהיימר בקיץ 1926 לנסוע לעיירה הגרמנית גטינגן, למרכז הפיזיקה התיאורטית. בגטינגן הוא מצא את עצמו בחברת הרכב נדיר של מדענים, חלקם זוכי פרס נובל, ובהם פיזיקאים גרמנים שתרמו בהמשך לפיתוח תגלית ביקוע האטום, כשהוזמנו על ידי אופנהיימר ב–42’ לעבוד איתו ב”פרויקט מנהטן”. בין השאר, הוא הכיר את ורנר הייזנברג, המבריק בין הפיזיקאים הגרמנים, שלימים עמד בראש פרויקט האטום בגרמניה הנאצית, ופועלו היווה תמריץ לאופנהיימר להקדים אותו בייצור הפצצה.

בגרמניה של שנות ה–20 שרר משבר כלכלי. כבן עשירים אופנהיימר היה נדיב כלפי רעיו הסטודנטים וכך שיפר את מעמדו החברתי. גם הברק שלו בתחומי ידע רבים תרם לכך. בגיל 23 הוא היה מומחה לספרות צרפתית ושלט בסנסקריט. מצבו הנפשי התאזן. כסטודנט לתואר שני הוא התעלה על עמיתיו ולא פעם תיקן את דברי המרצים שלו. הוא פירסם כמה מאמרים מדעיים, שתרומתם לקידום תורת הקוונטים היתה קטנה, ונחשב לגאון בעל אינטואיציה חזקה, שמצליח לחדור לשורשי בעיות, ועם זאת יהיר, מתנשא ולדעת אחדים - מפחיד.

בקיץ 1927, כשתעודת הדוקטור באמתחתו, שב אופנהיימר לניו יורק. היה לו דימוי של כוכב עולה בין הפיזיקאים התיאורטיים, כמי שלמד את מכניקת הקוונטים ממקור ראשון והיה בקי בחידושיה. קרן רוקפלר מימנה את מענק המחקר לפוסט דוקטורט שלו. בחופשות הוא פקד את המדבריות של ניו מקסיקו - גן העדן הפרטי שלו, שבו מצאה אישיותו המסוכסכת רגיעה.

כמרצה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, לימד אופנהיימר את הפיזיקה החדשה - מכניקת קוונטים לתלמידי התארים המתקדמים. היה בו מן השחקן ושיעוריו דמו לטקסים דתיים, שבמהלכם הוא דיבר בקול שקט ונהג לצטט מדענים ומשוררים. הוא היה מיומן וכריזמטי, אך לא תמיד מובן. קוצר רוחו נוכח מה שפירש כטיפשות של התלמידים הסתיים בדרך כלל בהערות ארסיות שהופנו לעברם. זה לא הפריע לו להפוך למרצה נערץ וב–1931 תלמידיו חיקו את סגנון לבושו - חליפה אפורה וחולצת ג’ינס כחולה, צרכו מוזיקה ושירה צרפתית כמותו וספגו ממנו את טעמו המשובח ביין ובאוכל.

עם עליית היטלר לשלטון בינואר 1933 פלשה הפוליטיקה לחייו של אופנהיימר. בגרמניה פוטרו פרופסורים ממוצא יהודי ממשרותיהם והוא תרם לקרן סיוע לפיזיקאים שברחו מגרמניה ובהם מדען שהיה הפרופסור שלו בגטינגן.

את אהבת חייו, ג’ין טאטלוק, פגש ב–1936. הייעוד המקצועי שלה היה פסיכואנליטיקנית פרוידיאנית והיא היתה חברה פעילה במפלגה הקומוניסטית. אהבתם נמשכה שלוש שנים, שבמהלכן הוא הושפע מהאקטיביזם הפוליטי־חברתי שלה ופעל למען מטרותיה של “החזית העממית” ‏(מיסודה של המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית‏) שקמה בתגובה לעליית הפשיזם באירופה.

ב–54’, כאשר עמד מול חוקריו בשימוע הביטחוני, הוא הסביר שהיחס אל היהודים בגרמניה ב–1936 עורר את זעמו וכי הוטרד מהשפל הכלכלי הגדול בארצות הברית, שבעטיו הסטודנטים שלו לא מצאו עבודה.

השמאל הפוליטי נחשב באותה תקופה בקליפורניה לזרם די מרכזי. קשרי הידידות שהחלו להירקם אז בינו לבין האאקון שוואלייה, מומחה לספרות צרפתית, מרקסיסט וחבר המפלגה הקומוניסטית, נידונו גם הם בשימוע שלו ב–54’, כאשר שוואלייה טען בתוקף שאופנהיימר היה חבר אקטיבי במפלגה.

בשנות ה–30 הקדיש אופנהיימר מזמנו ומכספו לפעילויות שנועדו לקדם צדק חברתי וכלכלי באמריקה. לפי הביוגרפיה, קשריו עם המפלגה כאינטלקטואל המחויב מבחינת פוליטית היו קצרים ואינטנסיביים. הוא היה אוהד בלתי תלוי של מדיניות הניו־דיל והוקיר את מאבקי המפלגה למען זכויות העובדים בארצות הברית.

תיקו הראשון של אופנהיימר באף.בי.איי נפתח במארס 41’, לאחר שהשתתף במפגש של חברי המפלגה בבית ידידו, שוואלייה. גם אחיו, הפיזיקאי פרנק אופנהיימר, ורעייתו היו חברי המפלגה הקומוניסטית והיו נתונים למעקב. רוברט אופנהיימר השתתף בקבוצות דיון שהתקיימו בבתים פרטיים בברקלי ובביתו. כפרופסור, הוא נשא נאומים על נושאים פוליטיים וחתם על עצומות.

ב–1939 אופנהיימר וטאטלוק, שכבר עבדה כרופאה פסיכיאטרית, נפרדו. כעבור זמן מה הוא פגש במסיבה את קיטי האריסון, שהיתה נשואה ללא ילדים. האריסון, ילידת גרמניה, גדלה בפרבר עשיר של פיטסבורג בפנסילבניה. בעלה השני היה מנהיג קומוניסט שנהרג בשדה הקרב בספרד במלחמת האזרחים. לאחר מותו ההירואי היא היתה חברה פעילה במפלגה. כשאופנהיימר הכיר אותה, היא היתה נשואה בשלישית לרופא.

בקיץ 40’, כשהרתה לאופנהיימר, היא התגרשה מבעלה ובנובמבר 40’ הזוג נישא. חבריו של אופנהיימר טענו שהאריסון סוערת, אסרטיבית וקולנית מדי. ההפך הגמור ממנו. במאי 41’ נולד בכורם, פיטר, וב–45’ נולדה בתם, טוני. ההורות לא היתה חלק מפותח בחייהם של בני הזוג, עד כדי כך שאופנהיימר הציע לחברת המשפחה לאמץ את בתם. החברה דחתה את ההצעה.

תגלית הביקוע

בינואר 1939 התפרסמה ידיעה עיתונאית, שלפיה שני כימאים גרמנים, אוטו האן ופריץ שטראסמן, הוכיחו בהצלחה שאפשר לפצל את גרעין האורניום לשני חלקים או יותר, וכי הם ביצעו ביקוע על ידי הפצצת אורניום בניוטרונים. התגלית החשובה ריגשה את אופנהיימר, שראה מיד גם את האפשרות להשלכות קטלניות. בפקולטה לפיזיקה במעבדת הקרינה בברקלי פעלו פרופסורים נודעים לפיזיקה ותלמידי המחקר, שאופנהיימר טיפח, להפיכת הרעיון התיאורטי לפצצה ממשית.

ב–18 בספטמבר 42’ קיבל על עצמו הצבא האמריקאי את ניהול פרויקט מנהטן. אופנהיימר נחשב למועמד הראוי לניהולה של מעבדת הנשק הסודי שתוקדש לפיצוח פצצת האטום, אך בשל פעילותו הפוליטית, הצבא לא אישר את סיווגו הביטחוני. בטופס ביטחוני שמילא הוא שטח את שמות הארגונים שבהם פעל ולדרישת הצבא הצהיר שהוא מנתק את כל קשריו עם הפוליטיקה. הוא מונה לתפקיד “מתאם הפריצה הגדולה” ‏(הכינוי המקורי של הפרויקט‏) והחל לגייס את מיטב המדענים, בהם הפיזיקאים הנס בֶּתֶה, אדוארד טלר ואחרים, וכינה אותם “המאורות שלי”.

הפרשה שסיבכה את אופנהיימר היתה קשורה לידידו שוואלייה. בחורף 42’–43’, לפני שעזבו את ברקלי, הזמינו רוברט וקיטי אופנהיימר לביתם את בני הזוג. במפגש הזה סיפר שוואלייה על שיחה שהיתה לו עם מכר משותף, ג’ורג’ סי. אלטנטון, פיזיקאי יליד אנגליה שלמד בקיימברידג’. אלטנטון הציע ששוואלייה יבקש מאופנהיימר להעביר מידע על עבודתו המדעית בפרויקט מנהטן לדיפלומט מהקונסוליה הסובייטית בסן פרנסיסקו. אופנהיימר השיב בשלילה ואף אמר שזה אקט של בגידה, אבל סיפור הרשומון הזה יהיה בעוכריו במהלך השימוע ב–54’.

בשימועים שנערכו בשנות ה–40 אופנהיימר טען ששוואלייה ניסה לפנות לשני מדענים נוספים שעבדו בפרויקט מנהטן. אלא שבחקירה הנגדית שלו ב–54’ אופנהיימר נלחץ ואמר ששיקר בשימועים הקודמים, וקישט את הסיפור מתוך כוונה להגן על חבריו. הגרסאות השונות והסתירות בעדויות שלו בעניין זה סיבכו אותו. אולם הראיות מעידות דווקא על כך שגרסתו הראשונה של אופנהיימר היתה מדויקת. מדוע אפוא חזר בו? מחברי הביוגרפיה טוענים שהפרשה מתיישבת עם נטייתו של אופנהיימר לומר “דברים חסרי היגיון, כאשר העניינים מסתבכים יותר מדי”.

אבל בשלב זה, בגיל 39, כמנהל המדעי של מעבדת הפצצה, אופנהיימר פתח דף חדש בחייו. נפלה בחלקו ההזדמנות לשלב בין אהבתו לפיזיקה לכמיהה לנופיה של ניו מקסיקו. הוא הוביל את נציגי הצבא ללוס אלאמוס, לאזור שבו שכנו המבנים של בית ספר לנערים שמוקמו בראש הר־שולחן שהתנשא לגובה של 2,200 מטר. הצבא אישר והמחנה הוקם על רקע הנוף המרהיב של הרי סאנגרה דה קריסטו.

מעבדת לוס אלאמוס נפתחה במארס 43’ והתקבצו בה כמאה מדענים, מהנדסים וכוחות עזר. תוך כשנתיים המחנה הצבאי המסוגר הפך לעיירה ובה 4,000 אזרחים ו–2,000 אנשי צבא. רק איזידור רבי, ידידו של אופנהיימר מימי הפוסט־דוקטורט ב–1928 סירב להעתיק את מקום מגוריו ללוס אלאמוס. הוא לא רצה לתת ידו למהלך שבאמצעותו “פסגת שלוש המאות האחרונה בפיזיקה” תהיה ייצור כלי נשק של השמדה המונית.

בינתיים, אנשי אף.בי.איי המשיכו במעקב צמוד אחרי אופנהיימר. פגישותיו הסודיות עם אהובתו לשעבר, ג’ין טאטלוק, תועדו גם הן. היא היתה יעד למעקב עד 44’, אז נמצאה מתה כשהיא יושבת על כריות וראשה שקוע באמבטיה מלאה חלקית. במכתב היא הסבירה את המעשה בדיכאון שלה, אך מותה נותר תעלומה. אופנהיימר חש אשמה על שניתק עמה את הקשר כדי לא לסכן את עבודתו בלוס אלאמוס. ב–75’ כשנודע על החיסולים היזומים של סי.איי.איי, גברו החשדות בקשר למותה.

המעקבים אחרי אופנהיימר נמשכו גם לאחר שהוענק לו סיווג ביטחוני גבוה ועל אף העובדה שהגנרל לזלי ר. גרובס, שפיקח עליו בלוס אלאמוס, אמר שהוא בוטח בנאמנותו. שיחות שנערכו עמו על עברו הפוליטי הוקלטו שלא בידיעתו והיו לחלק מהתיק הביטחוני שלו. לדברי בירד, זה לקח שנים עד ששותפו לכתיבת הביוגרפיה, מרטין ג’יי שרווין, זכה לראות את תיקו עב הכרס של אופנהיימר, 8,000 עמודים מצונזרים, בארכיון אף.בי.איי. בשנות ה–90 שרווין קיבל גרסה פחות מצונזרת של התיק שכללה תמלילים של שיחות הטלפון שאף.בי.איי הקליט בביתו ובמשרדו של אופנהיימר. לדברי בירד, מדובר ב”חומר מדהים”.

קץ המלחמות

בדצמבר 43’ הפיזיקאי הדני נילס בוהר הגיע ללוס אלאמוס והביע בקול את דעתו, שחובה על אמריקה לדווח לרוסים על קיומו של פרויקט הפצצה ולהבטיח להם שלא תהווה איום המכוון נגדם. בלוס אלאמוס, דיבר בוהר על ההשלכות העתידיות שיהיו לפצצה על המין האנושי.

בוהר סיפר לאופנהיימר שהוא פגש בקופנהגן את ורנר הייזנברג, הפיזיקאי הבכיר בגרמניה, שהם פגשו בגטינגן, שסיפר לו שהוא עובד במרץ על בנייתו של כור אטומי. אך באביב דיווח המודיעין האמריקאי שלגרמנים אין תוכנית יישומית של הפצצה. למרות זאת הוחלט שמדעני לוס אלאמוס ימשיכו לפתח אותה בלא קשר להתקדמות של הגרמנים.

“יש בנושא זה ויכוח היסטורי מעניין בין היסטוריונים עד היום”, מסביר בירד. “לפי הביוגרף של הייזנברג, טום פאוורס, הייזנברג לא ייצר נשק עבור הגרמנים מסיבות אידיאולוגיות, ולא כפי שחשבו, שזה נגרם כתוצאה מכשל מתמטי. בתחילה, הדעה היתה שהייזנברג חישב את כמות האורניום המועשר שדרוש לבניית פצצה אחת, וקיבל תוצאה לא מעשית. פאוורס טען שלא ייתכן שהייזנברג שגה בחישוב פשוט כל כך וכי הוא חיבל בפרויקט בכוונה. זה דבר מדהים שמדען גרמני החליט לא לבנות נשק להשמדה המונית ומדען אמריקאי החליט לעשות זאת”.

בשלהי 44’ דנו מדעני לוס אלאמוס בפגישות רשמיות בהיבטים המוסריים והפוליטיים של פצצת האטום. אופנהיימר חשב שהעיסוק פוליטי ומיותר וטען שהפצצה תשים קץ לכל המלחמות. מטרתם, הוא אמר, להגיע ראשונים לסוף המירוץ, להשלים את פיתוחה של הפצצה ולערוך את ניסוי הראווה. הוא האמין שעם כינון ארגון האו”ם באפריל 45’ יידון עתידו של העולם אחרי המלחמה.

ב–12 באפריל 45’ מת הנשיא פרנקלין רוזוולט וכשיורשו הארי טרומן תפס את מקומו עמדו בעלות הברית על סף ניצחון באירופה. הרס ערי יפן החל במארס 45’ בהטלת פצצות נפלם על טוקיו שבערה. 100 אלף איש נהרגו. ההפצצות המסיביות נמשכו וביולי 45’ כל ערי יפן, למעט חמש, נהרסו ומאות אלפי אזרחים נהרגו.

לאחר שהיטלר התאבד ב–30 באפריל 45’ וגרמניה נכנעה, נשמע שוב קולם של הפיזיקאים שחששו מן האפשרות שפצצות אטום יוטלו על יפן וזה יחשוף את ארצות הברית לסכנה שגם ברית המועצות תהפוך למעצמה גרעינית. אך הם סומנו כחתרנים ונאמנותם הוטלה בספק. אופנהיימר היה אמביוולנטי. לימים אמר שלא ידע אם ניתן להביא את היפנים להיכנע בדרכים אחרות. לדבריו, הוא לא היה מודע לעובדה שיפן ביקשה תנאי כניעה מתקבלים על הדעת. אולם בירד סבור שרעיון “קץ המלחמות” שימש כרציונליזציה יותר מכפי שהיה אמונה ממשית של אופנהיימר, לפחות לקראת סוף המלחמה, כשהאיום של ניצחון הפשיזם הוסר. “באביב 45’, כשהוא והפיזיקאים שלו עבדו מסביב לשעון לבנות את הפצצה, אחד מהם ציין שהגרמנים הובסו ושאל מדוע אם כן הם עובדים כל כך קשה לבנות נשק להשמדה המונית? אופנהיימר היה אמור להפסיק, אבל הוא לא היה יכול. הוא היה שאפתן מדי”.

בקיץ 45’, בשטח מדברי מבודד בדרום ניו מקסיקו, הצבא האמריקאי גידר שטח של כ–40 קילומטר ובנה בונקרים ממוגנים לצופים בניסוי הגרעיני הראשון, ניסוי טריניטי. מחברי הספר מתארים כיצד פרץ האור הכביר ומיד אחריו נשמע רעם - השאגה העצומה של הפיצוץ. הצופים חזו בכדור כתום שהתרומם כשזיקי אש פורצים ממנו, ובענן שהשחיר מאבק רדיואקטיבי.

האופוריה היתה גדולה. היו שפרצו בריקודים וצחקו משמחה כילדים. אופנהיימר ציטט מתוך ה”בהגאוואד גיטה”, שירת האל ההינדית, “עכשיו אני הפכתי למוות, משמיד העולמות”. הוא ידע שאחרי הפיצוץ העולם לא יחזור למה שהיה קודם.

“מדען מתבכיין”

לאחר האופוריה באה הנפילה. אופנהיימר החל לחוש מועקה. הוא הביע חשש לגורל האזרחים היפנים, “האנשים הקטנים האומללים האלה”, ויחד עם זאת לקח חלק פעיל בהכנות לשיגור הפצצה לעבר הירושימה. הוא סיפק הוראות מדויקות לקצינים הבכירים בחיל האוויר כיצד להטיל את הפצצה בצורה ההרסנית היעילה ביותר: “יש לבחור בליל ירח... אסור להטיל את הפצצה בגשם או מבעד לערפל...” הורה.

ב–6 באוגוסט 45’ בשעה 08:14 הוטלה על הירושימה פצצת אורניום. באודיטוריום בלוס אלאמוס התאסף קהל גדול שרקע ברגליו והריע כשאופנהיימר עלה על הבמה והניף את ידיו מעל לראשו כמנצח בזירת אגרוף. כעבור שלושה ימים החריבה פצצה נוספת את נגאסקי. מחברי הספר כותבים שמודיע חשאי מטעם אף.בי.איי דיווח כי שלושה ימים לאחר מכן, ב–9 באוגוסט, אופנהיימר היה “שבר כלי עצבני”. הוא חווה היטב את ממשות הרוע ושקע בייסורי מצפון. ב–14 באוגוסט יפן נכנעה והמלחמה הסתיימה.

באותם ימים התחוללה באופנהיימר מטמורפוזה, והוא החל לנהל מאבק להוצאתה של הפצצה אל מחוץ לחוק. הוא גרס שתפקידה של אמריקה לגרום לכך שמלחמות עתידיות יהיו בלתי אפשריות, אבל הממשל האמריקאי החליט על המשך עבודה במלוא הקיטור בפרויקט מנהטן. אופנהיימר התפטר ממשרתו כמנהל מדעי ובחלוף חודש הצהיר, “אם פצצות האטום יצורפו לארסנל של עולם הנתון בעיצומה של מלחמה, או לארסנל של אומות המתכוננות למלחמה, כי אז יבוא יום שבו יקלל המין האנושי את השמות לוס אלאמוס והירושימה”.

כמי שזכה בתהילה מדעית ונודע בעולם כולו הוא חזר והשמיע את דעתו בפומבי, שהפצצה הנה נשק של טרור ושל תוקפנות. פצצת הירושימה הושלכה על אויב מובס לחלוטין, הוא אמר, “זהו נשקו של התוקפן, ויסוד ההפתעה והטרור טבוע בתוכו בדיוק כמו החומר הגרעיני הבקיע”.

הוא ביקש לעצור את התפשטות הנשק הגרעיני באמצעות פיקוח בינלאומי ולשם כך פנה לנשיא טרומן ב–25 באוקטובר 54’, אלא שהפגישה לא עלתה יפה. מאז ומתמיד היתה לאופנהיימר בעיה עם אנשים בעמדות כוח. “הוא היה מאוד יהיר כלפי אלה שהיו בעמדות מנהיגות בכירות ממנו. היתה לו בעיה עם משמעת”, אומר בירד. השיחה עם הנשיא נתקעה ואופנהיימר איבד שליטה. במקום להרשים את הנשיא בטיעוניו ולשכנע אותו בצורך הדחוף בפיקוח על האנרגיה האטומית, הוא פכר בעצבנות את אצבעותיו וקונן שהוא מרגיש שיש לו דם על הידיים. טרומן מיהר לסיים את הפגישה ואחר כך חזר ואמר שאופנהיימר הוא “מדען מתבכיין”.

ההזדמנות הוחמצה. המדען האינדיבידואליסט בעל ההשפעה הגדולה בוושינגטון סומן. העונש הגיע בהמשך בדמותו של ג’יי אדגר הובר, שהחזיק בתיק אופנהיימר השמור באף.בי.איי ובו מידע על קשריו של הפיזיקאי עם הקומוניסטים, תזכירים, דו”חות מעקב ותעתיקי ציתותים מוקלטים. החקירה נוהלה אישית על ידי הובר ומטרתה היתה רדיפה אחר המדען והצגתו כבוגד.

במארס 46’ אופנהיימר חזר והציע את הבינלאומיות של המדע כפתרון, וגרס שיש להקים רשות בינלאומית לפיתוח גרעיני שתגן על העולם מפני השימוש בנשק גרעיני ותאפשר לעולם ליהנות מהיתרונות של האנרגיה האטומית; רשות שתהיה לה בעלות ריבונית על כל מכרות האורניום ועל מתקני האנרגיה הגרעינית להפקת חשמל.

אך לא יצאה שנה ואופנהיימר שינה את דעתו וב–47’ הוא קיבל את רעיון מערך ההתגוננות של ארצות הברית, המבוסס על כמויות גדולות של נשק גרעיני. מעמדו היה איתן. הוא עמד בראש ועדת הייעוץ לנציבות האנרגיה הגרעינית והחזיק בסיווג הביטחוני הנכסף. הוא שימש כנשיא איגוד הפיזיקאים האמריקאי והיה חבר במועצת המנהלים של הרווארד. שינוי התחולל בו והוא תמך בקו הנוקשה של טרומן נגד ברית המועצות. חבריו מצאו שהוא זז ימינה במפה הפוליטית.

בשלב זה, האיש “שהפעיל את השפעתו המרושעת על חייו של אופנהיימר”, לפי מחברי הביוגרפיה, היה לואיס סטראוס, אחד ממינוייו של טרומן לנציבות החדשה לאנרגיה אטומית. כשהוא ואופנהיימר נפגשו בסוף 46’, סטראוס, שכיהן בחבר הנאמנים של המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, הציע לאופנהיימר לשמש כמנהל המכון. אופנהיימר התמהמה ולא השיב וסטראוס הנעלב נאלץ להכריז על מינויו למרות שתשובתו של אופנהיימר לא הגיעה. ברבות השנים ידעו היחסים בין השניים עליות ומורדות וסטראוס נעשה אויב נחוש של אופנהיימר.

כשאופנהיימר התמנה לראש המכון למחקר מתקדם בפרינסטון החל אף.בי.איי לבדוק את הסיווג הביטחוני של המועסקים על ידי נציבות האנרגיה האטומית וכך ניתנה ההזדמנות לנהל חקירה פתוחה על עברו הפוליטי האדום. תחילה, הסיווג הביטחוני שלו אושר על ידי חברי הנציבות, אבל כעבור חודש, באפריל 47’, חשף הובר מידע חדש על כך שרוברט ואחיו פרנק אופנהיימר נמנו עד 42’ עם התורמים הבולטים למפלגה הקומוניסטית בסן פרנסיסקו. להובר היתה הזדמנות להניע את התיק של אופנהיימר באף.בי.איי, שכלל אפילו רמיזות לנטיותיו ההומוסקסואליות של המדען.

באביב 49’ ניהלה הוועדה לפעולות אנטי אמריקאיות חקירה שמטרתה לגלות עקבות של מרגלי אטום במעבדת הקרינה בברקלי. האחים אופנהיימר שימשו יעד כמו גם ארבעה מתלמידיו לשעבר. מחברי הביוגרפיה כותבים שבהופעתו בפני חברי הוועדה אופנהיימר השתדל להשביע את רצונם ואף ציין שמות. הוא יצא ללא פגע מהשימוע הזה, אבל המידע שנתן בעדותו שרף את אחד מתלמידיו לשעבר, המדען ג’ו ויינברג.

“הנה הולך השוטה”

ב–29 באוגוסט 49’, באתר מבודד בקזחסטן, פוצצה ברית המועצות בחשאי פצצת אטום - העתק של פצצת הפלוטוניום שפותחה בפרויקט מנהטן. בתגובה אישר הנשיא טרומן את האצת קצב ייצורו של הנשק הגרעיני של ארצות הברית. הנשיא גם הוקסם מהרעיון לפתח פצצת מימן. אופנהיימר, שכאמור התנגד למירוץ החימוש המתעצם של המלחמה הקרה, נכשל פעם נוספת בניסיון לשכנע את הנשיא טרומן שמוטב לסגת מהרעיון לבנות פצצה קטלנית מזו שהוטלה על הירושימה.

“איפה היינו היום אם אופנהיימר היה מצליח לשכנע לא לבנות את פצצת המימן?” שואל בירד, “אם הוא היה מצליח להסביר לעם האמריקאי שכלי הנשק האלה מאיימים הרבה יותר ממה שהם מגינים על ארצות הברית? הרוסים והאמריקאים ואחרים מתחילים לצמצם את כמות כלי הנשק האלה, אבל מה היה המצב אילו היינו עושים את זה בשנות ה–50 ולא יובל מאוחר יותר?”

בינתיים, סטראוס, אויבו הפוליטי של אופנהיימר, התמקד בחיפוש אחר חומר מפליל אודותיו. ב–50’ אף.בי.איי, הוועדה לפעולות אנטי אמריקאיות של בית הנבחרים ומשרד המשפטים הידקו את טבעת החנק סביב אופנהיימר. סטראוס, שביולי 53’ התמנה רשמית לעמוד בראש נציבות האנרגיה האטומית, פתח במערכה להרס המוניטין של אופנהיימר, או כמו שניסח זאת איזידור רבי, “ידעתי שמבקשים לשלח בו את הכלבים”.

בשיתופם של בכירים בבית הלבן הוסכם שסטראוס ימנה בצו מנהלי צוות לטיפול בסיווג הביטחוני של אופנהיימר. הציגו בפניו שתי אפשרויות: לפרוש בשקט או לערער על השעיית סיווגו הביטחוני. “ברגע שאופנהיימר הודיע לסטראוס שהוא החליט לא להתפטר, הניע מנכ”ל נציבות האנרגיה האטומית, קנת ניקולס, את גלגליה של אינקוויזיציה אמריקאית יוצאת דופן”, כתבו מחברי הביוגרפיה.

כמה ימים לאחר שתביעתו של סטראוס הגיעה לאופנהיימר, הוא פגש ליד משרדו את אלברט איינשטיין. איינשטיין אמר לו שהוא סבור שההתקפה עליו שערורייתית. כמי ששירת את ארצו באמונה, לא היתה לאופנהיימר, לדעת איינשטיין, שום מחויבות להפקיר את עצמו לציד מכשפות. הוא סבר שעליו להפנות לאמריקה את גבו. אבל אופנהיימר, שחשב שאיינשטיין לא מבין את המצב לאשורו, רק הניד בראשו והלך משם. בתגובה, מחברי הביוגרפיה כותבים, איינשטיין אמר לעוזרו: “הנה הולך לו השוטה”.

גדול הפיזיקאים בכל הזמנים חזה ששיתוף פעולה של אופנהיימר עם ועדת הבדיקה הביטחונית הממשלתית תביא להשפלתו, וחמור מכך, שמרגע שישתף עמה פעולה הוא יעניק לגיטימציה לתהליך המרעיל. איינשטיין צדק. קל היה לפגוע באופנהיימר. משפט השימוע הרס את חייו.

אף.בי.איי המשיך במעקב ובהאזנות הסתר הלא חוקיות אחר אופנהיימר. השימוע הביטחוני נוהל כמשפט. התביעה יוצגה על ידי רוג’ר רוב השמרן, ששימש עוזר התובע הכללי של ארצות הברית ונחשב לתוקפן ובעל כישרון לחקירה צולבת. ועדת השימוע ‏(ע”ש היו”ר גורדון גריי‏) התכנסה ב–12 באפריל 54’ בבניין משרדים ליד אנדרטת וושינגטון בחדר שהוסב לאולם משפט. אוגדנים שהכילו מסמכים מסווגים של אף.בי.איי ונערמו על שולחן השופטים הדהימו את פרקליטיו של אופנהיימר. שלא כמקובל בהליך כזה הם לא ידעו על קיומם, כך שנמנעה מהם האפשרות להגיב עליהם.

אף.בי.איי צותת גם לפרקליטיו של אופנהיימר ולעורך־דינו לא אושר הסיווג הביטחוני המתאים, מה שהקשה על עבודתו. מחברי הביוגרפיה כותבים שהשימוע היה בלתי הוגן והתנהל תוך הפרה ברורה של כל כללי המשפט המקובלים. “ועדת גריי היתה בית דין בלתי מורשה, שבו השופט הראשי קיבל הנחיות מהתובע. כפי שיטען לימים הנרי ד. סמית, שהיה חבר בנציבות האנרגיה האטומית - כל בדיקה אובייקטיבית של אופן התנהלות השימוע היתה מביאה לביטול ההליך כולו”.

ב–6 במאי 54’ נחרץ דינו של אופנהיימר. הסיווג הביטחוני נשלל ממנו והפרשה סימנה את ניצחון המקארתיזם. החרם שהוטל על אופנהיימר היה מעין התראה לקהילת המדענים שאין להביע עמדה גלויה נגד מדיניות הממשלה. ידידו איזידור רבי אמר, “השימוע השיג בדיוק את מה שיריביו רצו שישיג: הוא הרס אותו”.

לדברי בירד, ההשלכות של הרדיפה אחרי אופנהיימר ניכרות עדיין באמריקה של היום. “הם לקחו את המדען המפורסם ביותר של ארצות הברית חוץ מאיינשטיין והשפילו אותו. למעשה הם אמרו לו - אתה יכול לעסוק במדע ולייעץ לנו אבל אסור לך להשתמש ביוקרה שלך כמדען כדי לדבר על מדיניות חוץ או על פוליטיקה. המדענים הם הסמכות העליונה ואיתם צריך היה לקיים דיונים פילוסופיים רציניים כיצד להשתמש בטכנולוגיה. אבל מאז אופנהיימר, מדענים לא יכולים לדבר על הנשק הגרעיני. אנחנו עדיין בתקופת המקארתיזם. הליברלים מפחדים להיראות חלשים בנושאים של ביטחון לאומי”.

מסקנת מחברי הביוגרפיה היא שהרדיפה אחר אופנהיימר כחלק מציד האדומים לא היתה מוצדקת. “כל ניסיון לתייג את אופנהיימר כחבר המפלגה הקומוניסטית הוא תרגיל חסר תוחלת, כפי שנוכחו לדעת סוכני אף.בי.איי, למרבה תסכולם”, הם כותבים. אופנהיימר לא היה חבר המפלגה הקומוניסטית. הוא תרם לה כספים למטרות אנטי־פשיסטיות ולקח חלק בפגישה אחת של חבריה, אבל כרטיס חבר לא היה לו.

אתה חושב שבמובן מסוים אופנהיימר רצה להיות קורבן? מה קרה בשימוע לאותו אדם מבריק?

“הוא התמוטט וזו עובדה. אבל הוא רצה להתמוטט. כלומר, הספר מראה שמבחינה פסיכולוגית הוא הרגיש שהיה עליו להיענש. הוא היה יכול להחזיר מלחמה, אבל הוא נתן לתובעים להרוס אותו. אדם אמביציוזי כזה, שרצה להיות בתוך הממסד, נשלל ממנו הסיווג הביטחוני והוא לא הוזמן אפילו לתת הרצאות אקדמיות באוניברסיטאות. זו היתה מהלומה כואבת שהרגה אותו”.

אילו תחושות הוא עורר בך?

“הגעתי למצב שהערצתי אותו עמוקות, אבל גם חשתי תסכול עצום. לעתים אתה רוצה לתפוס אותו, לנענע אותו ולהגיד, ‘אופּי ‏(כינוי החיבה של אופנהיימר‏) מדוע עשית את זה?’ אסור היה לו למסור את עצמו למשפט. היה עליו לצאת אל הציבור”.

הזדקנות מהירה

בגיל 50, קפצה זיקנה על אופנהיימר. “אם תסתכלי על תמונות מתחילת שנות ה–50, הוא עדיין נראה אדם צעיר. בתמונות מ–55’–57’ הוא אפור, רזה - ברור שהשימוע גבה ממנו מחיר יקר”, אומר בירד. אופנהיימר ובני משפחתו חמקו לחופשת שיט במפרשית באיי הבתולה, אך המעקב אחריו נמשך וסוכני אף.בי.איי הגיעו לרחרח אפילו באי סנט ג’ון שם בילתה המשפחה.

בחורף 66’, לאחר שאובחן סרטן בגרונו, החל אופנהיימר את המאבק האחרון על חייו. במכתב לתלמיד לשעבר הוא כתב: “מעולם לא הבעתי חרטה על מעשים שעשיתי ויכולתי לעשות בלוס אלאמוס. למען האמת, בהזדמנויות שונות ורבות חזרתי ואישרתי את תחושתי כי - על כל השחור והלבן - זה משהו שאיני מתחרט עליו”. עם כתב עיתון “לייף” הוא דיבר על אתיקה ואחריות. “אין משמעות לאחריות ללא כוח. הכוח יכול להיות רק זה שיש לך על מעשיך שלך. אבל ידע רב יותר, עושר רב יותר, פנאי רב יותר - כל אלה מגדילים את התחום שבו האחריות אפשרית”.

אופנהיימר מת ב–18 בפברואר 67’ בביתו בפרינסטון. בן 62 היה. גופתו נשרפה. קיטי, רעייתו, לקחה את כד האפר וביום חורפי סוער יצאה מבית החוף המשפחתי בהוקסנט ביי עם בתם טוני ושני ידידים מהאי סנט ג’ון, והחבורה הפליגה בסירת מנוע לעבר קארוואל רוק, אי קטן שניתן לראות מביתם. קיטי שמטה את הכד, שלא שקע מיד, והסירה שטה סביבו עד שנעלם.

טקס האשכבה התקיים ב–25 בפברואר 67’. למרות הקור העז התאספו בפרינסטון שבניו ג’רזי 600 ידידים ועמיתים, בהם חתני פרס נובל, פוליטיקאים, גנרלים, מדענים, משוררים, סופרים ומלחינים, להתאבל על מותו של הפיזיקאי הדגול רוברט ג’יי אופנהיימר.

בין חתני פרס נובל שנכחו בטקס היו פיזיקאים נודעים כאיזידור א. רבי, ידידו של אופנהיימר, מרגוט, בתו של איינשטיין וחתן פרס הנובל הנס בֶּתֶה. בין הנוכחים היה הממונה מטעם הצבא על פרויקט מנהטן, הגנרל לזלי ר. גרובס. הנשיא לינדון ב. ג’ונסון שלח את יועצו לענייני מדע, דונלד פ. הורינג, מוותיקי לוס אלאמוס, שהשתתף עם אופנהיימר בניסוי טריניטי. אנשי ספרות ותרבות באו להעלות את זכרו ובהם המשורר סטיבן ספנדר, הסופר ג’והן אוהרה והכוריאוגרף ג’ורג’ בלנשין. איש לא שכח איך תשע שנים קודם לכן הוכרז אופנהיימר על ידי הממשל הרפובליקאי של הנשיא דוויט ד. אייזנהאואר כסיכון ביטחוני.

את האולם מילאו צלילי “מזמורי הרקוויאם” של סטרווינסקי. ראשון הספיד אותו הנס בתה, שאמר: “הוא עשה יותר מכל אדם אחר כדי להאדיר את הפיזיקה התיאורטית האמריקאית...” ג’ורג’ קנאן, דיפלומט והיסטוריון, אמר, “מעולם לא התמודד איש... עם הדילמות שעורר ניצחון כוחו של המין האנושי בתקופתנו על איתני הטבע - כוח שאינו עומד בשום יחס לכוח המוסרי האנושי... ולא היה איש ששאף בלהיטות גדולה יותר ממנו לתרום מיכולתו למניעת הקטסטרופות שפיתוח נשק ההשמדה ההמונית מאיים להביא על העולם...”