כשפול ארליך נולד, ב–1932, היו בעולם שני מיליארד בני אדם. כשספרו “פצצת האוכלוסין” פורסם ב–68’, חיו על פני כדור הארץ שלושה מיליארד וחצי בני אדם. היום יש בו שבעה מיליארד ולפי התחזיות, עד 2050 יצטופפו עליו תשעה מיליארד. פרופ’ ארליך לא המציא את העיסוק בבעיית גידול האוכלוסייה, אבל ספרו הביא לדיון גלובלי ערני שמסרב להרפות, זכה לשבחים על הגברת המודעות לסוגיה וספג ביקורת חריפה על חוסר הדיוק של התחזיות המובאות בו. וכך, יותר מ–40 שנה אחרי שהספר יצא לאור, ארליך הוא עדיין מדען פעיל ואחד האקדמאים החשובים ביותר המזהירים כי גידול האוכלוסייה הוא האיום הגדול על עתיד האנושות.

הוא ביולוג אמריקאי־יהודי מוערך ורב תארים, מאמרים ופרסים מאוניברסיטת סטנפורד. “פצצת האוכלוסין” ‏(The Population Bomb‏) הוא ספר עיוני שחזה כי אוכלוסיית העולם תגיע לממדים שכדור הארץ לא יוכל להכיל, מה שיביא למשבר מזון עולמי, למגפות קטלניות, למלחמות על משאבים ולשלל אסונות סביבתיים. אבל להמולה סביב “פצצת האוכלוסין” תורמת גם האישיות של ארליך הבלתי נלאה: הוא פירסם קרוב ל–50 ספרים עיוניים, מאות מאמרים מדעיים, העניק כאלף ראיונות בכלי תקשורת שונים וממשיך לעבוד, לחקור ולנסוע בכל העולם.

המפגש הראשון עם ארליך מתרחש בנמל התעופה בן גוריון, לשם הוא מגיע אחרי שתי יממות בשדות תעופה בשל טיסות שבוטלו. הוא בא לישראל כדי להשתתף בכנס של אוניברסיטת בן גוריון על מדבּוּר, אחרי שלושה שבועות של מחקר באוסטרליה, ומתעתד לעשות עוד עצירה בדרך עד שישוב לביתו בסטנפורד, קליפורניה. כל זה לא מותיר סימנים של תשישות או קהות חושים בפניו של האיש בן ה-80, התמיר והזקוף, תכול העיניים ומסביר הפנים. חוש ההומור שלו פעיל וזיכרונו פנומנלי. אם נדרשת לו שהות קצרה להיזכר בשם של חוקר או ספר, פרטי אינפורמציה שהוא זורק תכופות לחלל האוויר, הוא מחייך ואומר “סלחי לי, יש לי רגע קשישות”, ומיד אחר כך מכריז בשמחה את השם הרצוי.

ספרו של ארליך נחשב, לצד שני ספרים נוספים שיצאו באותה התקופה - “אביב דומם” של רייצ’ל קרסון ‏(64’‏) ו”גבולות לצמיחה” שנכתב על ידי קבוצת מדענים ‏(72’‏) - אחד ממחוללי התנועה הסביבתית, שנולדה בשנות ה–70 ותפחה מאז לתנועה הבינלאומית האדירה שהיא היום. מעבר לחלוציות, אין ספק שהעניין המרכזי שמושך אש בספר הוא הנושא השנוי במחלוקת והרגיש שבמרכזו: ילודה. זהו דיון שאנשים מתקשים לנהל בלי לגלוש לפסים אידיאולוגיים, דתיים או פוליטיים.

הספר יצא בקריאה לפעולה מיידית להגבלת הגידול האקספוננציאלי של האוכלוסייה האנושית בעולם. הקריאה, שהמחבר ממשיך בה מאז, מעוררת את זעמם של אנשי דת מצד אחד וליברלים מצד שני. “כל הדתות שולטות על המיניות של מאמיניהן, ולכן קשה להתחיל לדבר על דמוגרפיה בתוך עולם שמוכתב על ידי אנשי דת”, מסביר ארליך את הצד הזה של המשוואה. מן העבר השני ניצבים הליברלים, שקושרים הגבלת ילודה למשטרים נוקשים כמו זה שבסין. קשה לשכנע מצדדים בזכויות הפרט לראות בהתערבות של הממשל בהחלטה אינדיבידואלית כמו מספר הילדים במשפחה דבר הכרחי או חיובי.

בין שני הקטבים הללו נמצאת גם העובדה שדיון בפיצוץ אוכלוסין מכיל באופן אינהרנטי גם סיג ושיח על חדר המיטות, ומרבית האנשים לא ששים לפצוח בדיון אינטלקטואלי או סביבתי על המתרחש במיטה הזוגית. ולמרות הקושי, יש לחזור ולומר את המובן מאליו: מרבית הבעיות הסביבתיות בעולם נובעות מפיצוץ אוכלוסין. התחממות גלובלית, מדבּוּר, התכלות משאבים, אובדן שטחים פתוחים, זיהומים למיניהם, צמצום המגוון הביולוגי, פסולת שאינה מתכלה ועוד רבים וגרועים אחרים - המשותף לכולם הוא הגורם המרכזי שהוביל אליהם, יותר מדי בני אדם שחולקים כמות משאבים נתונה וסופית.

 

יותר שוויון, פחות ילדים

איש מאנשי איכות הסביבה, ביניהם גם ארליך, אינו סבור שהפתרון לבעיית התפוצצות האוכלוסייה הוא הפסקה מוחלטת של ילודה. הפתרון הפשטני והסכמטי ביותר בנמצא מציע שני ילדים למשפחה. שניים שמחליפים שניים. אבל ברור שהסיפור אינו מסתכם בסכמה שטחית זו. בספרו מציע ארליך להקטין את שיעור הגידול האנושי במקביל להגדלת אספקת המזון. לפי השקפתו, ארצות הברית צריכה להנהיג את מגמת הגבלת האוכלוסייה מאחר שהיא צורכת יותר ממדינות אחרות ומכיוון שיש לה תפקיד מנהיגותי בעולם. הוא מציע עידוד כלכלי בצורה של מסים וסובסידיות, שינוהלו על ידי משרד ממשלתי חזק שעוסק באוכלוסייה וסביבה.

הספר מעלה עוד שלל פתרונות אפשריים לבעיה, אבל היום קובע ארליך שהצעד הראשון והחשוב ביותר הוא “מתן זכויות שוות לנשים. ברגע שלנשים יש הזדמנויות שוות לאלו של הגברים, וביניהן גם גישה חופשית לאמצעי מניעה, באופן טבעי יהיו פחות ילדים בעולם. רוב המשפחות מרובות הילדים הן בחברות פטריארכליות, שם הילדים מהווים כוח עבודה ומספקים ביטחון לעתיד להורים שאין להם פנסיה”.

את ההשתלשלות שהובילה לכתיבת “פצצת האוכלוסין” מתאר ארליך כך: “כשהתחלתי ללמד בסטנפורד עסקתי בעיקר באבולוציה. סמסטר בסטנפורד נמשך עשרה שבועות, אז במשך תשעה שבועות הייתי עונה על השאלה ‘מאיפה באנו?’ ובשבוע האחרון על השאלה ‘לאן אנחנו הולכים?’ ההרצאות של השבוע האחרון נעשו פופולריות ועוד ועוד מאזינים החלו לגדוש אותן. בשלב מסוים הציעו לי להרצות על הנושא מול Commonwealth Club ‏(פורום דיונים מבוקש, שבו מרצים שונים משוחחים על ענייני ציבור ומדינה‏). ההרצאה שם שודרה ברדיו, מה שהוביל להרצאות רבות נוספות”.

ההצלחה המסחררת של ההרצאות הובילה לספר, שהפך לרב־מכר בן לילה. “המוציאים לאור חשבו שאולי נצליח אפילו להשפיע על הבחירות לנשיאות ב–68’, אבל זו היתה מחשבה תמימה”, אומר ארליך ‏(בבחירות ניצח ריצ’רד ניקסון‏).

הביקורת המרכזית נגד המשנה שלך היא שאתה תולה את האשמה במקור הלא נכון. המשבר הסביבתי לא נובע מפיצוץ אוכלוסין, אלא מצריכת יתר וחלוקת משאבים לא הוגנת. הרי ידוע שתושבי המדינות העשירות יכולים לנהל את אורח החיים הצרכני שלהם רק כי תושבי המדינות העניות חיים ברעב ובמחסור.

“הוויכוח מה גורם נזק גדול יותר - גודל האוכלוסייה על כדור הארץ, צריכת המשאבים המוגזמת או אופן החלוקה הבלתי שוויוני - הוא כמו הוויכוח מה תורם יותר למשולש, הבסיס או הצלעות. אי אפשר להפריד בין שלושת הנושאים. אם מסתכלים על המספרים במשך זמן, רואים שגודל האוכלוסייה אכן משפיע יותר מצריכה. מצד שני, צריכה היא אספקט שאנחנו יודעים להתמודד איתו יותר בקלות. אם לא נשנה את שלושת הגורמים האלו במקביל, איכות החיים שלנו תשתנה דרמטית. ולא בגללנו, בגלל הטבע. היום האנושות אולי מכה בטבע, אבל ברור שהטבע יכה אחרון”.

אם נפחית את הצריכה, גודל האוכלוסייה יהיה פחות קריטי?

“המצב היום כל כך גרוע, שכל דבר יכול לעזור. לא מזמן שלחנו לכתב העת הכלכלי ‘The Journal of Economic Perspectives’ מאמר שנכתב במשותף על ידי סביבתנים וכלכלנים. המאמר שואל ‘האם אנחנו צורכים יותר מדי?’ הם הסכימו לפרסם את המאמר, אבל בדלתיים סגורות כינו אותו ‘המאמר של חבורת הקומוניסטים’. קשה לדבר על הפחתת צריכה בתוך הגמוניה קפיטליסטית”.

כפי שניתן לצפות מאדם שמשנתו מספקת לו עימות יומיומי עם ארגונים דתיים, ארליך אינו מייחס חשיבות גדולה ליהדותו ונרתע מכל דבר שרוח דתית נושבת ממנו. ובכל זאת הוא מרבה לדבר על ישראל ברגש עז, גם בהרצאות בביקור וגם ברגע הראשון שכפתור ההקלטה ברשמקול נלחץ: “ישראל מאוכלסת יתר על המידה. איך אנחנו יודעים זאת? לפי טביעת הרגל האקולוגית”. כוונתו למדד שמכמת את המשאבים הנדרשים ואת יכולת ההכלה של מזהמים ביחס לגודל האוכלוסייה. במדד המקומי שפורסם ב–2007 נקבע כי אם כל תושבי העולם היו חיים ברמת החיים של ישראלי ממוצע היו נדרשים שלושה כדורי ארץ. לפי התחזיות, בעוד פחות מארבעה עשורים יחיו בשטח ישראל 20 מיליון בני אדם. “המחשבה על 20 מיליון ישראלים מטרידה מאוד אחרי שנוסעים כאן בכבישים”, צוחק ארליך, ואז מרצין: “ישראל יכולה להיות המדינה המפותחת הראשונה שתאמץ מדיניות אוכלוסין. עליה להכריז שציונים אמיתיים לא מקימים משפחות גדולות”.

אין סיכוי שזה יקרה, המצווה הראשונה בתנ”ך היא “פרו ורבו” והאיום הדמוגרפי הוא חלק מרכזי מהאתוס הציוני. בקרב ישראלים חילונים פחות משלושה ילדים נחשב מעט ובקרב דתיים שיעור הילודה הוא כמעט שבעה ילדים למשפחה ‏(ראו למטה‏).

“גם לישראל לא תהיה ברירה בסופו של דבר והיא תבין שיש ביטחון אחר מעבר לביטחון צבאי. כשישראל תהפוך לצחיחה לחלוטין ויהיה בה מזג אוויר קיצוני, היא תיאלץ להתמודד קודם כל עם בעיית התפוצצות האוכלוסין. עצוב לי שאנשים לא מבינים שיש דברים הרבה יותר בוערים וטריוויאליים מכוח צבאי. הגיע הזמן שהישראלים, הפלסטינים והמדינות השכנות יחשבו איך אפשר לפתור את בעיות המים, הקרקעות והזיהום של האזור. אומרים שזה לא פרקטי או כמו שאת אומרת, שאין סיכוי, אבל אני יודע שהמעשה הלא פרקטי הוא להתווכח על נושאים דתיים בזמן שהאלמנטים החיוניים להמשך ההישרדות שלנו עומדים על הכף”.

ההפסד בהתערבות

ב–80’ התרחש אירוע אנקדוטלי משעשע בקריירה של ארליך - “התערבות סימון־ארליך” המפורסמת. ג’וליאן סימון המנוח, פרופסור למינהל עסקים באוניברסיטת מרילנד, הכחיש נמרצות, תוך שימוש בהוכחות מספריות, את התחזיות האפוקליפטיות של ארליך וטען מעל כל במה אפשרית שהוא טועה. סימון הזמין את ארליך לבחור חמישה משאבים גולמיים ותאריך יעד שבו הוא סבור שמחירם יעלה, מתוך הנחה שבשוק חופשי עליית מחירים היא סימפטום לכך שכמות המשאבים אכן הולכת וקטנה. סימון טען אז שמחיר המשאבים דווקא יירד. השניים חתמו על התערבות וקבעו שהמפסיד ישלם את הפרש המחירים לכאן או לכאן.

סימון הסביר את פשר ניצחונו בספר “מצב האנושות” משנת 96’, שעל פיו אכן יותר אנשים צורכים יותר משאבים, כמות המשאבים פוחתת והם מתייקרים בשל כך. אבל התופעה הזאת גורמת לכך שאנשים מתחילים לתור אחר פתרונות יצירתיים למחסור, מה שגורם למשאבים הראשונים להיות פחות אטרקטיביים ולכן זולים יותר. “בחברה חופשית תמיד מוצאים פתרונות חלופיים. ובטווח הרחוק ההתפתחויות החדשות גורמות למצב להיות טוב משהיה קודם לכן”, כתב שם. ארליך לא נשאר חייב וכבר בשבוע שבו הפסיד התראיין ל”ניו יורק טיימס” ותיאר את סימון כאיש שקופץ מבניין האמפייר סטייט בניו יורק ובקומה העשירית אומר שזה לא נורא כמו שמספרים.

עתה אומר על כך ארליך: “התייעצתי בזמני עם הרבה קולגות ואנשים מהתחום, לא יצאתי להתערבות הזאת לבד. היום אני יודע שאם היינו קובעים תאריך יעד מאוחר יותר, למשל עכשיו, או משאבים גולמיים אחרים, כמו נפט, היינו מנצחים ‏(מחיר מתכות כמו זהב וכסף ומחירם של משאבים כגון נפט ואורניום אכן עלו בשנים האחרונות בעקבות ביקוש הולך וגובר; נ”א‏). בדיעבד זה היה דבר מטופש, אבל אז קיווינו שהמהלך ישתיק את ג’וליאן לזמן מה”.

יש שניוּת רגשית בתחזיות שלך - מצד אחד יש הרצון האקדמי שהן יתגשמו ותוכיח לעולם שאתה חוקר טוב. מצד שני, העולם יהיה מקום נורא אם הן יתגשמו. איך מיישבים את הסתירה הזאת?

“מנסים לגרום לאנשים לשנות את ההתנהגות שלהם כדי שהתחזיות לא יתגשמו. היום אני יודע בוודאות ש’פצצת האוכלוסין’ היה ספר אופטימי מדי. אז לא חשבנו שהתחממות גלובלית תהפוך לבעיה כל כך חמורה, לא הבנו לאשורו את הנזק של גזי חממה, לא כתבנו על אובדן המגוון הביולוגי כי המושג עוד לא נולד ולא הכרנו את מגפת האיידס”.

אזכור מגפת האיידס על ידי ארליך מעלה מחקר מרתק, שערך הפיזיקאי האמריקאי ג’פרי ווסט, גם הוא מסטנפורד. ווסט חקר עשרות ערים ברחבי העולם באופן סטטיסטי וגילה, בין השאר, שאם מכפילים את האוכלוסייה העירונית פי שניים, שיעור חולי האיידס עולה ב–15%. ארליך תורם לסטטיסטיקה היבשה הסבר ביולוגי: “כשיש מעט אנשים ופורצת מגפה, או שכולם מתים או שכולם הופכים לחסינים והחיידק מת. אבל ככל שיש יותר אנשים וככל שרבים יותר מהם חיים בתנאים של תזונה לקויה, הם הופכים לרגישים יותר לווירוס והוא הופך לאפידמי. כל המחלות המידבקות מועברות אל בני אדם מבעלי חיים, ולכן החקלאות המודרנית המתועשת מפחידה מאוד. היא כמו לונה פארק לחיידקים”.

מאחר שסביבה שזורה תמיד גם בפוליטיקה והימים הם ימי אחרי־בחירות בארצות הברית וטרום־בחירות בישראל, הנושא עולה תכופות. “הבחירות בארצות הברית היו מאוד מתסכלות בשבילי ובשביל העמיתים שלי. לא דיברו בכלל על הסביבה”, אומר ארליך. “הנושא המרכזי היה החוב. זה שטויות. על כל דולר של חוב, יש שני דולרים של עודף איפשהו. אפשר לפתור בעיות כלכליות על ידי חלוקת משאבים נכונה, אבל אי אפשר לעשות משא ומתן עם הסביבה. אי אפשר ללכת לטבע ולהגיד, ‘בבקשה תן לנו להעלות את הטמפרטורה העולמית בשתי מעלות צלזיוס. מה הסיפור שלך?’”

עיניים רבות נשואות אל המזרח בדאגה, בעיקר אל סין. מה אתה חושב?

“המזרח מחקה את המודל המערבי, וזו טעות גדולה. בדרום קוריאה מתרחשת עכשיו מהפכה תעשייתית חדשה, בהודו יש בעיות של מים ואדמה וסין היא המקום המפחיד ביותר מהבחינה הסביבתית - צריכת הבשר שם עלתה ב–30% בעשור האחרון. כשמדובר ב–1.3 מיליארד בני אדם, זה אומר הרבה מאוד משאבים, אנרגיה וגזי חממה. עם זאת, אחד האספקטים המרתקים בביקורים שלי בסין הוא שאפשר לדבר שם על הגבלת ילודה באופן הרבה יותר פתוח מאשר במקומות אחרים בעולם”.

זיק של תקווה

ארליך נשוי לאן רעייתו 58 שנה. השניים חתומים כמחברים משותפים על ספרים עיוניים רבים בנושאי סביבה. “היא מתחילה את הפרק ואני ממשיך, או להיפך”, הוא מתאר. אן השתתפה גם בכתיבת “פצצת האוכלוסין”, אבל שמה לא מופיע עליו מפני שהמוציא לאור טען שספרים עם שני כותבים מוכרים פחות. “היינו אז צעירים ושמחנו שמו”ל בכלל פונה אלינו, אז הסכמנו”, מסביר ארליך. בני הזוג הסכימו לפשרה נוספת בדמותו של שם הספר. הם רצו לקרוא לו “אוכלוסייה, משאבים וסביבה”, אבל המו”ל התעקש על “כותרת מפוצצת” ‏(השם שנבחר בסופו של דבר נלקח ברשות מוויליאם דרייפר, שקרא כך לפלייר פוליטי שחיבר בנושא גידול האוכלוסייה ב–54’‏).

“אן למדה ביולוגיה אבל מעולם לא סיימה. הייתי מכנה אותה ‘מדענית מצוינת מעידן אחר’. כשהתחתנו אלו היו זמנים אחרים. היתה ציפייה שאני אפרנס והיא תנהל את הבית. אני לא חושב שהסיטואציה שלנו היתה אידיאלית, אבל זה מה שהיה מקובל אז ושמחנו בחלקנו”.

לשניים יש בת אחת, ליסה, שלאחרונה עשתה הסבה ממרצה לכלכלה באוניברסיטת מרילנד למאמנת כלבים. “היא מאושרת היום כפי שמעולם לא ראיתי אותה”, הוא מספר, “היא טוענת שללמד כלכלה ולאמן כלבים זה דומה - בשניהם משתמשים בעיתון מגולגל”.

יש לכם בת אחת מטעמים סביבתיים?

“מצד אחד לא רצינו לוותר על ההורות, ומצד שני חסכנו הרבה מאוד משאבים בכך שלא הבאנו עוד ילדים לעולם. לדעתי, הסיסמה הטובה ביותר לעניין הילודה היא עדיין ‘לעצור בשניים’. אם למרבית האוכלוסייה לא היו יותר משני ילדים ולמיעוט שלה לא היו כלל, שיעור הילודה היה טוב. היינו עומדים על ממוצע של ילד וחצי למשפחה. חצאי הילדים הם אלו שמסוגלים לבחור בנשיא כמו ג’ורג’ וו. בוש”.

עם אופניים או בלעדיהם, אשתו של ארליך מצטרפת אליו לעתים קרובות למסעותיו הרבים בעולם, ממדינות מתוירות ומוכרות ועד לג’ונגלים וסוואנות שרגל אדם מערבי כמעט ולא דרכה בהם. “כשהתחתנו הבטחתי לאן שנראה יחד את העולם ולשמחתי הצלחתי לקיים. אני טוב בנסיעות על חשבון כספים של אחרים”, הוא צוחק ומוסיף, “אם את רוצה לטייל בעולם, כדאי לך להיות ביולוגית”.

ארליך מאוהב במחקריו הביולוגיים. הוא מסוגל להגיע רחוק מאוד בשביל לבחון מין לא מוכר של פרפרים. האהבה הזאת מלווה גם בכאב רב על ההכחדה של מינים ביולוגיים רבים. הוא מציין שמשלל האסונות שגרמה האנושות, אובדן המגוון הביולוגי הוא החמור ביותר. “לשקם מגוון ביולוגי לוקח מיליוני שנים, והמגוון הביולוגי הוא החלק המרכזי שמפעיל את החיים שלנו. אם נפטרים מטורפים טבעיים, אי אפשר להיפטר ממזיקים, אם אי אפשר להיפטר ממזיקים, ממשיכים להשתמש בחומרי הדברה כימיים. כשממשיכים להשתמש בחומרי הדברה כימיים, גורמים לכך שהמזיקים הופכים לעמידים וחוזר חלילה”.

יש לך רגעים של ייאוש מהמין האנושי?

“אחד הדברים שהוכחנו מעל לכל ספק סביר בעשור האחרון הוא, שאם מספרים לאנשים את העובדות המדעיות, זה לא גורם להם לשנות את ההתנהגות שלהם. סקר שנערך לאחרונה הצביע על כך ש–70% מאזרחי ארצות הברית לא חושבים שבני אדם הם הגורם להתחממות הגלובלית. ובכל זאת, הסיפור הבא נותן לי זיק של תקווה: כשהנשיא אברהם לינקולן פגש את הארייט ביצ’ר, מחברת הספר ‘אוהל הדוד תום’, הוא אמר לה, ‘אז את האשה הקטנה שסיפורה חולל את המלחמה הגדולה הזאת’. כך שגם מסרים קטנים יכולים לגרום לשינויים גדולים. ניסיון העבר מלמד שהאנושות יכולה להשתנות ברגע אחד באופן רדיקלי, כמו שקרה למשל עם נפילת ברית המועצות. אין סיבה שזה לא יקרה גם בתחום הסביבתי. שינויים יכולים להתרחש בן לילה, כשהזמן מתאים. התפקיד שלנו הוא לדאוג לכך שהזמן יהיה מתאים”.

-------------------------------------------------------

פרה קדושה ישראלית

“בישראל, בגדה המערבית ובעזה חיים 11 מיליון איש. המספר הזה יכפיל את עצמו בתוך כמה עשורים. לא ברור איך אפשר לקיים אוכלוסייה כזאת לאורך זמן בשטח של 26 אלף קמ”ר”, כך פותח פרופ’ דני רבינוביץ’, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

אל רבינוביץ’ מצטרפים אקדמאים נוספים, שמנסים לעורר דיון בסוגיית הדמוגרפיה. תמיר קליין, איל רוטנברג ודן יקיר, מהמחלקה למדעי הסביבה וחקר האנרגיה במכון ויצמן, כתבו במאמר שכותרתו “המשבר האקו־דמוגרפי”: “קצב הילודה וההגירה בישראל הם פועל יוצא של תפיסות חברתיות ומדיניות ממשלתית הנחשבות רגישות מבחינה ציבורית... למרות הקשר שבין גידול אוכלוסייה לאיכות הסביבה ‏(כמו גם לשאר תחומי החיים כדוגמת חינוך, בריאות ורווחה‏), בישראל עלה הנושא הדמוגרפי לדרגת טאבו וכמעט שלא מתקיים דיון עקרוני ומדעי בהשלכות הגידול”.

רבינוביץ’ מוסיף שהציונות רואה עצמה כאחראית לשני מאבקים מספריים - הגדלת מספר היהודים בישראל, כאמצעי להתגבר על התביעות הסותרות של הפלסטינים, והצלה של כמה שיותר יהודים מהתפוצות. “המחשבה הכמותית היא היחידה שמגדירה את מדיניות ההגירה של ישראל והיא מוחקת כל סיכוי לחשוב על גבולות היכולת של המשאבים הקיימים. לצדה מתקיימת תרבות שמעודדת ילודה באופן אגרסיבי, שמגובה באידיאולוגיה ונתמכת על ידי מערך רפואי מפותח ותמריצים כספיים. כך נוצרת פרה קדושה ישראלית: משהו שאיש לא שואל עליו את השאלות המתחייבות. גם לא באקדמיה”.

בחוברת שפירסם כתב העת “אקולוגיה וסביבה” על ההשפעות הסביבתיות של גידול האוכלוסייה בישראל מופיעים הנתונים הבאים: השיעור השנתי של גידול האוכלוסייה בישראל הוא 1.8%, הגבוה ביותר מקרב המדינות המפותחות; בשנים 1970–2005 גדל שיעור צריכת החשמל ב–768%; בשנים 2000–2008 גדל שיעור הקילומטרז’ השנתי הכולל של כלי הרכב ב–30%; 77% מכלל התחלות הבנייה בשנים 1998–2007 הן בנייה צמודת קרקע עתירת שטח על חשבון ריאות ירוקות.

לדברי רבינוביץ’, “כדי שיתפתח דיון צריכה להיות לגיטימיות. במקרה של ישראל, הדחיפות הנצחית של הקונפליקט שומרת את עניין הקיימוּת מחוץ לתחום. לא הייתי מתיימר לטעון שהעימות האזורי ייפתר על ידי שימוש במחשבה סביבתית, אבל היא בהחלט יכולה לסייע”.

להגביל את מספר הילדים לשניים? נשמע הגיוני?