"בסופו של דבר, אנחנו בית ספר של חננות”, אומר רון כתרי, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה. כבר 14 שנים ‏(לא רצופות‏) הוא בתפקיד. רק חמישה מנהלים היו שם לפניו ב–99 שנותיו של בית הספר. 21 אלף בוגרים נמצאים ברשימותיו. 36 מהם קיבלו את פרס ישראל ‏(מהם שלושה בשנה החולפת‏). גם נשיא, ראש מוסד, ארבעה רמטכ”לים, עשרה אלופים בצה”ל ו–37 בעלי עיטורים צבאיים למדו שם, ושלושה שופטי בית המשפט העליון.

כתרי לא מכליל את עצמו ברשימת הבוגרים המוצלחים של בית הספר. “לעבדך הנאמן אין תעודת בגרות”, הוא מגלה. “הישגי במתמטיקה היו מופלאים”, הוא אומר בסרקזם. גם בכימיה הוא נכשל. “אי אפשר היה לקבל שני ציונים שליליים במקצועות פיזיים, אז לא קיבלתי תעודת בגרות”, הוא מסביר. למזלו, הקריירה הצבאית שלו, שבשיאה היה דובר צה”ל, איפשרה לכתרי להשלים תואר אקדמי שני גם בלי לעמוד בהצלחה בבחינות של משרד החינוך.

מאה שמות של אנשים מוצלחים ומוכרים מרוכזים בטבלת אקסל במחשבים של הנהלת בית הספר תחת השם: “בוגרים מפורסמים”. כמה מהאנשים ברשימה, כמו הנשיא עזר ויצמן (שהתנדב לחיל האוויר הבריטי באמצע הלימודים ולכן לא סיים פורמלית), הרמטכ”ל הראשון יעקב דורי והפזמונאי אהוד מנור, כבר אינם בחיים. אחרים, כמו שגריר ישראל בסין מתן וילנאי, נמצאים רחוק מכאן. אבל רובם עדיין איתנו, תופסים עמדות מפתח בתחומי הביטחון, המשפט, הרפואה, המדע, האקדמיה, התקשורת, התעשייה והניהול.

לרגל חגיגות שנת המאה של בית הספר, שייפתחו בחודש הבא, ניסינו לברר מה סוד ההצלחה שלו. אם להאמין לכתרי - כמנהל וגם כתלמיד - “אין נוסחה סודית ואין פתרון בית ספר”. אם היתה נוסחה כזו, ודאי היו מכניסים גם אותה אל קפסולת הזמן שהוטמנה לפני עשור במבואה של אחד מסניפי בית הספר. ואולי בעצם היא מסתתרת שם? רק ב–2033, כשבית הספר יחגוג 120 שנה, נדע את התשובה.

הנקמה באדון גרין

מהמקרה האישי שלו, כתרי מחלץ גם אמירה כללית. “אם שואלים אותי מה עושה את הכרוב חמוץ, אני אומר שבית הספר לא ייצר בהכרח תלמידים מוצלחים מאוד. הוא ייצר בני אדם, שהפכו אחר כך, מתוקף מה שקיבלו פה, לאזרחים מועילים, תורמים ומצטיינים. התובנה הזאת משמשת אותי עד היום: לא ציוניו של תלמיד אלא אישיותו - היא שקובעת”.

משנות ה–20 מלווה את בית הספר הסיסמה “והצנע לכת”, שמבוססת על פסוק מספר מיכה. “הסיסמה הזאת מבטאת את הרעיון שעל ברכיו מתחנכים תלמידי בית הספר - פשטות ואמיתיות, התרחקות מדברי מליצה נבובים ועבודה נאמנה בלי הגזמה של התלהבות מעושה”, נכתב בדברי ההסבר, שמפורסמים באתר האינטרנט של בית הספר.

את הסיסמה הזאת זוכרים היטב בוגרי בית הספר מכל המחזורים. “אני מודה שכשהייתי תלמיד לא כל כך הבנתי מה מצא בית ספר כל כך חשוב ומרכזי בסיסמה הזאת”, אומר עמרם מצנע, לשעבר ראש העיר חיפה ויו”ר העבודה. “שנים רבות אחרי זה גיליתי, שתחת הסיסמה הזאת מקופלים ערכים רבים מאוד. זה לא רק צניעות בלבוש או בהתנהגות, זה גם צניעות בכלל. ההפך מגאווה ויומרנות. האופן שבו אתה מכבד אנשים באשר הם אנשים, רגישות חברתית, הסתכלות על הסביבה שבה אתה נמצא, לא בפטרוניות אלא בגובה העיניים. זה דבר שליווה אותי כל חיי”.

גם האלוף הרצל בודינגר, לשעבר מפקד חיל האוויר, זוכר במיוחד את הסיסמה הזאת: “זה הנכס האמיתי שאני לוקח מבית הספר. הסיסמה הכל כך פשוטה הזאת היא למעשה נכס צאן ברזל. זה בית ספר רציני מאוד, עם מורים מצוינים שחותרים להצלחה, אבל הכל נעשה בצנעה. לא בפאר. בבגדי חאקי לבּנים, ובשמלה כחולה בהירה לבנות”.

בוגרים אחרים זוכרים יותר את המשמעת. משמעת הברזל הפרוסית שהטמיע מנהלו הראשון של בית הספר, ד”ר ארתור בירם, שהונחת שם הישר מברלין. מי שרוצה לרדת לעומקה של המשמעת שנאכפה שם, צריך לחזור בדיוק 70 שנה לאחור ולעיין בחוברת “מידות ונימוסים”, שיצאה לאור ב–42’ ביוזמת ועד ההורים ובברכת הנהלת בית הספר.

“חוסר הרגלי נימוס אלמנטריים אצל ילדינו - תקלה קשה היא בחיינו”, נכתב שם. “כל גורמי החינוך - בית ההורים, בית הספר וכל העוסקים בחינוך ילדים ונוער - לא יוכלו להתעלם מן ההכרח הדחוף למצוא פתרון לשאלה”. על פני 55 עמודים פרש המחבר, שאול ירדני, שלל עצות והנחיות להתנהגות נאותה.

המדריך הזה, שהשנה מלאו 70 לצאתו, הקיף את כל תחומי החיים ואת כל שעות היממה. “היה אדיב כלפי כל בני הבית: ברכם בברכת ‘שלום’ בבואך ובצאתך. היפרד מהם בברכת ‘ליל מנוחה’ בשכבך לישון. קדם פניהם בברכת ‘בוקר טוב’ בקומך בבוקר משנתך. אמור תמיד ‘תודה’ כשאתה מקבל מהם דבר. בקש כל פעם ‘סליחה’ כשאתה מטריח אותם”. כדי לזכור את כללי הברזל האלה, צוידו התלמידים בחרוזים כמו: “שלום, בקול רם - חייב כל אדם!” ו”להוסיף ‘בבקשה’ - לא טרחה כל כך קשה”.

גם אחרי שהוגש האוכל נקראו התלמידים להקפיד על דרך ארץ. “התחלת לאכול - אל תעסוק בשום דבר! אל תקרא ואל תשחק בזמן הסעודה. אל תשמע קול לעיסה או קול לגימה. אל תאכל מועמד! אל תאכל אכילה חטופה! לעס היטב מאכלך בטרם תבלענו... השתדל לגמור כל מנה בזמן אחד עם שאר המסובים. נתבקשת על ידי שכניך להגיש להם מלח, סוכר או כל דבר אחר שבסמוך לך, הגש להם את הממלחה או המסכרת כלה”.

לצמחונים או טבעונים לא היה מקום בימים ההם, אי שם בשנות ה–40 של המאה הקודמת. “השתדל לאכול כל מאכל שמגישים לפניך. אל תעקם את שפתיך על מאכל שאינו חביב עליך”, נכתב בחוברת. בגמר הארוחה, כמובן, נקראו התלמידים להודות “לאמא או לבעלת הבית”.

בחלק אחר של המדריך כתב ירדני: “גם ילדים נבונים ואדיבים עלולים לשגות ולהיות לצחוק אם לא יידעו את הנימוסים המקובלים... ספר זה יהיה לכם למדריך נאמן ולחבר מועיל... כל מה שתלמדו בו יעמוד לכם כל ימי חייכם, לטוב לכם ולאנשים עמם תבואו במגע”.

לא כולם זוכרים זאת בחיוב. עוזי אבן, פרופסור לכימיה וחבר כנסת לשעבר מטעם מרצ, מעיד כי לא אהב את המשמעת הקפדנית. “כבר אז הייתי מרדן. גם היום אני לא אוהב משמעת. היינו צריכים לעמוד כל בוקר עם פתיחת הלימודים ולדקלם כמה פסוקים מהתנ”ך, שנראו לנו תלושים מהמציאות. זה היה - ועודנו - מיותר. גם לא אהבתי את המדים שנאלצנו ללבוש. הקפידו שנבוא כל יום בתלבושת אחידה עם כובע וחולצה עם סמלים עליהם. גם כששאר בתי הספר כבר התירו את הרסן, אותנו עדיין הכריחו לבוא ככה”.

עד היום, ממרחק של 50 שנה, הוא זוכר את המורה לפיזיקה, “האדון גרין”, ש”התייחס אלי בצורה מאוד מאוד לא הוגנת, כי אחותי עשתה לו צרות”, כדבריו. כשאבן נכנס לשיעור היה המורה שואל אותו “אתה אח של אבן?” ומוציא אותו מהכיתה. “הוא רדף אותי ככה במשך שנה. עינה אותי ממש, שלא בצדק”, כדבריו. הנקמה המתוקה של אבן באה כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר היה מרצה באוניברסיטת תל אביב. יום אחד פגש את המורה גרין במסדרונות. “שאלתי אותו מה מביא אותו לאוניברסיטה, והוא השיב לי שהוא בא לעשות תואר שני. הוא שאל אותי מה יצא ממני, והשבתי לו שאני המורה שלו”.

ונקמת בו?

“לא, מאז לא ראיתי אותו יותר”.

גם מצנע, שלמד בפנימייה הצבאית של בית הספר, זוכר על בשרו את המשמעת. “הייתי די פרחח, לפעמים עד לחוסר אחריות שגבלה אפילו בעבירה על החוק”, הוא אומר. לשיא שלילי הגיע כשגנב קומנדקר צבאי והועמד להדחה מבית הספר. “אלא שהגדלות שלהם היתה בכך שנתנו לי צ’אנס נוסף ולא זרקו אותי. שנים אחר כך, כשהייתי בתפקידי פיקוד וניהול, זכרתי להסתכל בתוך הקנקן, בתוכן של האנשים, ולפני שאתה בחמת זעם מדיח מישהו או זורק אותו - להכיל אותו ולתת לו לצמוח”.

יהדות, הומניזם וספורט

הריאלי נוסד ב–1913, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתוצר ישיר של מלחמת השפות שהסעירה את היישוב. היוזמה המקורית להקמתו היתה של “עזרה”, חברה יהודית־גרמנית לא ציונית, שביקשה לסייע ליישוב היהודי הקטן בארץ ישראל בתחילת המאה שעברה. החברה החליטה להקים בחיפה מוסד להשכלה טכנית גבוהה על מנת לעזור ליהודי הארץ לפתח את היישוב. כדי להכשיר את הסטודנטים שעתידים היו ללמוד במוסד האקדמי, נדרשה “עזרה” להקים גם בית ספר שילמד את הילדים מקצועות ריאליים. ההחלטה היתה שאת מקצועות הקודש ילמדו בעברית, אך את המקצועות הכלליים בשפה הגרמנית.

בנובמבר באותה שנה התאספו תושבי חיפה לאסיפת מחאה נגד ההחלטה. “החלטה זו היא התנקשות בנפש האומה העברית ואנו חושבים אותה לאסון לאומי”, נכתב בגילוי הדעת שפורסם אז.

באסיפה הוחלט לייסד בית ספר ריאלי אחר, שיהיה כולו עברי. כך נוסד “בית הספר הריאלי העברי הראשון”. בראשו הוצב ד”ר בירם, איש חינוך ומורה מברלין שעלה לשם כך לארץ ישראל. כפי שהסביר לימים: “היתה אפוא כוונה ליצור מכשיר נגדי, שייקח מן הטכניקום הגרמני את התלמידים”.

במחזור הראשון למדו 60 תלמידים בעזרתם של שלושה מורים. התלמידים ישבו על קרשים ותיבות סבון. כלוח שימשו גיליונות קרטון. ד”ר בירם הציג את חזונו בישיבת המורים הראשונה, שהתקיימה בחודש אדר תרע”ד ‏(1914‏), שבה דיבר על “ההקפדה על קטנות”. הסעיף הראשון בפרוטוקול הישיבה קבע כי “על המורים להרגיל את הילדים בדיבור ברור, בלתי מרושל וקול רם”. בהמשך שקד בירם על הכנת ה”פרוגרמה” - תוכנית העבודה שהתוותה את הקו החינוכי של בית הספר.

התוכנית תאמה את רעיון ה–Realschule הגרמני, ששם לו למטרה להכשיר את התלמידים ללימודים ריאליים ומעשיים ולהתמקד במתמטיקה, טבע, ציור ועבודה. זאת, כהכנה ללימודיהם בטכניקום, לימים הטכניון.

“אף על פי שבית ספרנו הוא מוסד ריאלי, המתכוון ביותר ללימודים המעשיים, בכל זאת לא יציג גבולות צרים לשפה העברית”, נכתב בפרוגרמה. “לא נסתפק בזה שתלמידינו ימהרו לדבר בשפה. עיקר שאיפתנו היא לתת לתלמידים חינוך עברי לאומי. עלינו קשר, אפוא, את נפשות תלמידינו לעברנו הגדול, להנחיל אותם את היצירות הגדולות, שיצר עמנו במשך שנות מאות קיומו. ידיעה עמוקה ביהדות צריכה לשמש להם למקור הרגשתם הלאומית. לא אך את הספרות התנ”כית אנו רוצים להקנות להם, אלא גם את ספרותנו המאוחרת”. בהקשר זה מעניין לציין שפנחס כהן, “המורה העברי הראשון בארץ ישראל”, שהיה מורה לטבע, לימד בבית הספר עוד מראשיתו ב–1913.

השופטת בדימוס דליה דורנר היתה מוכנה לוותר על ההכשרה בחינוך גופני שקיבלה מבית הספר. “הייתי עולה חדשה. המורה להתעמלות אמרה לי ‘קומי’, אז קמתי. ואז היא אמרה לכולם: ‘רואים, ככה לא מתלבשים’, הצביעה על נערה אחרת ואמרה: ‘ככה מתלבשים’. אני לא אשכח את זה עד מותי”.

בכלל, לדורנר היה מאוד קשה בבית הספר הריאלי. “לא קיבלו אותי. לא קלטו אותי. אולי גם בגללי. רובם באו ממשפחות מבוססות, אבל לנו בכלל לא היה מקור הכנסה. לא היו לי חיים חברתיים. לא היו לי חברים וחברות. כשהתגייסתי, בגיל 17, שמחתי מאוד לעזוב את חיפה”, היא אומרת.

כשמתעקשים, אפשר לחלץ ממנה גם זיכרון חיובי. “בכל זאת, בית הספר הריאלי היה מאוד משמעותי מבחינת הלימודים שלו. היו שם מורים מאוד מאוד מרשימים. בזכותם, עד היום אני יכולה לקרוא את התנ”ך כמו ספרות. בזכותם נפתח לי עולם של פילוסופיה. זה לא צחוק”.

מה לקחת איתך מבית ספר לקריירה שלך בבית המשפט?

“בית הספר הזה חינך אותנו לאיזון נכון בין יהדות ודמוקרטיה. למדנו על מדינת ישראל, על יהדות ועל פטריוטיות, אבל גם נתנו לנו על ערכים של חירות האדם ולימדו אותנו מה זה דמוקרטיה, כשהקימו מועצת תלמידים”.

להקמת מועצת התלמידים, כמו גם לשינויים ליברליים אחרים, היה אחראי יוסף בנטואיץ’, מנהלו השני של בית הספר, שכיהן בתפקיד בין 49’ ל–55’. בנו, פרופ’ צבי בנטואיץ’, מבכירי חוקרי האיידס בישראל, היה אף הוא תלמיד הריאלי. “על כל חידוש שאבי הכניס, הייתי חוטף על הראש מהחברים. אבל היו שם חידושים מרעישים כמו מועצת תלמידים, חיבור שנתי, הקטנת המשקל של הבחינות, יום חופשי בשבוע - מושגים מהפכניים בימים ההם”.

עמוד נוח

כמה חודשים לאחר הקמת בית הספר פרצה מלחמת העולם הראשונה. המלחמה יצרה מצב בלתי אפשרי: המנהל, ד”ר בירם, כמו יהודים־גרמנים אחרים, גויס לצבא הגרמני, בעוד חלק מתלמידיו גויסו לגדודים העבריים של הצבא הבריטי.

ב–1919 שב בירם לנהל את בית הספר והחל לעצב אותו כ”בית ספר עמלני”, שבו הוקצה שליש מהזמן למקצועות המלאכה והושם דגש על משמעת ברוח החינוך הפרוסי. ההקפדה על המשמעת הגיעה לשיא בשנות ה–20, כשמורים מבית הספר היו עורכים סיורים ברחובות חיפה, כדי למנוע שוטטות של התלמידים בשעות הלילה ואת כניסתם לסרטים “לא יאים” בראינוע. בכך הם אכפו את תקנות בית הספר ביחס ל”הליכה ברחובות”: “אין התלמידים רשאים להימצא ברחובות בחורף אחרי השעה 9:30 ובקיץ אחרי השעה 10. בערבי שבתות ומועדים רשאים תלמידי כיתה ו’ להימצא ברחוב עד השעה 10:30 ותלמידי כיתות ז’־ח’ עד השעה 11”, נכתב בתקנון.

ביחס לביקור בבית הקולנוע, נכתב: “תלמידי ד’־ח’ רשאים לבקר בראינוע בהצגה ראשונה במוצ”ש ‏(מלבד בהצגות שהנהלת בית הספר הודיעה שאין לבקרן‏)”. תלמידי א’־ג’ הורשו לבקר בקולנוע רק ברשות מחנך הכיתה ובלוויית הוריהם. “תלמידים הרוצים לבקר בראינוע בזמנים אחרים צריכים לקבל רשות מאת מחנך הכיתה”, נכתב.

ההקפדה השתלמה ובית הספר הריאלי זכה לשבחים כבר בראשית הדרך. ב–1927 הכתירה מחלקת החינוך של ממשלת המנדט את הריאלי כ”בית הספר הטוב ביותר בבתי הספר התיכוניים העבריים בארץ ישראל”. בדו”ח המפקד הממשלתי נכתב, בין היתר: “המשמעת בשעת הלימודים נראית הרבה יותר טובה מאשר בבתי ספר תיכוניים עבריים אחרים בארץ ישראל. את היסוד לכך יש בלי ספק למצוא בהשקפת המנהל, הסובר כי משמעת חופשית אינה אלא שם נרדף לאי־סדר... כתוצאה מזאת יכולים במשך זמן קבוע להספיק ללמוד הרבה יותר מאשר בכל בית ספר תיכוני עברי אחר מהידועים לי... התנהגות התלמידים במחלקה ומחוצה לה היתה בדרך כלל טובה. היחסים בין המורים ובין התלמידים נראים מצוינים. בלי ספק הודות למידה המאוזנת של יראה ואמון, שאפשר לכנותה בשם ‘דרך ארץ’”.

גם המורים היו כפופים לכללי התנהגות שהוכתבו מראש. בארכיון של בית הספר הריאלי שמורים מסמכי “תקנות בית הספר” משנים מוקדמות. לדוגמה, ב–48’, נדרשו המורים להקפיד כי “אין השיעור מתחיל אלא אחרי שהמורה נוכח שרצפת החדר והלוח נקיים ושהמעילים והכובעים תלויים במקומותיהם”. לצד זאת נכתב, כי “על המורה לשמש דוגמה לתלמידים בעמידתו הזקופה ובאדיבותו... על המורה לדבר בקול שקט ומתון ככל האפשר. על המורה לבלום את יצר הבדחנות והליצנות של התלמידים וכל שכן להיזהר מלהשתמש בהלצות ודברי בדיחה שאינם במקומם”. בתת הסעיף “צורת הישיבה”, נדרשו המורים להקפיד ש”התלמיד לא יכניס את אצבעותיו אל הפה, לא יכרסם את ציפורניו, לא יחטט באף ולא יתעסק במכשירי כתיבה. ישיבת התלמידים צריכה להיות ישרה אבל לא מתוחה”.

וכיצד היה על שני הצדדים לנהוג כשרצו לדבר זה עם זה? “לעולם על התלמיד להקדים לשאול בשלום מוריו בבית הספר ומחוצה לו. בשעת שאלת שלום על התלמיד להביט בפני המורה”, נכתב בסעיף “דרך ארץ”. “מורה כי יפנה לתלמיד והוא יושב, עליו לקום ולהקשיב לדברי המורה מתוך עמידה ישרה ‏(עמידת נוח‏). אין התלמיד רשאי לדבר עם המורה כשידיו נתונות בכיסיו ועמידתו אינה זקופה”.

בועה חמימה ואשכנזית

המורה נעמי סורוקה מעידה כי לא כל התקנות והכללים המחמירים נאכפו. סורוקה, שבינואר תהיה בת 82, היא בוגרת בית הספר ‏(מחזור תש”ח, 48’‏), והיא המורה הוותיקה ביותר שעדיין פעילה בו. במשך 43 שנים היא לימדה בבית הספר - מ–53’ ועד 96’. היום היא כבר לא מלמדת, אבל עדיין לוקחת חלק בפעילויות שונות של בית הספר. “היה יחס של כבוד למורים מסוימים”, היא מעידה, “אך לא יחסי חברות כמו שיש היום. קראנו להם ‘המורה’ - אף פעם לא בשם הפרטי. היו מורים כריזמטים שהטילו מורא, אבל היו גם מורים שירדנו לחייהם”.

אחד מהם, ד”ר משה ברוור ‏(“אחיו של ברוור מהאטלס”‏), היה מורה לגיאוגרפיה. “בכיתה ח’ שמו לו פעם פצצת סירחון בכיתה, אז הוא אמר: ‘סגרו החלונות - יחדיו נחנקה’”. מורה אחר, אליהו חבובא, לימד ערבית. יום אחד הוא זרק מהכיתה את התלמיד מאיר ‏(זרו‏) זארודינסקי, לימים מאיר זורע, אלוף פיקוד צפון וחבר כנסת מטעם ד”ש. “כשהוא יצא מבית הספר, חבובא נתקל באביו ואמר לו: ‘אדון זארודינסקי, תבוא הביתה, תמצא ילד - תדע זה ממני’”, מספרת סורוקה.

חבובא היה ונותר מושא להרבה מאוד בדיחות וסיפורים מיתולוגיים מהווי בית הספר. מספרים עליו שכשהתלמידים לא היו מרוצים מהציונים שנתן להם, היו מחביאים את היומן שלו בתוך המקור של השקנאי בגן החיות של בית הספר.

אחד השותפים הפעילים במעשי הקונדס היה איש הטלוויזיה דוד ויצטום. “המשמעת היתה מאוד מאוד חזקה, אבל זה הביא גם להרבה מאוד מעשי חתרנות”, כדבריו. “פרוסיה־פרוסיה, אבל בכל אופן היינו בחיפה. בתוך העדה שלנו. זה לא היה עד כדי כך נורא כמו בפנימיות, בבתי יתומים ובצבא. את השוק הגדול שלי ממשמעת קיבלתי רק בטירונות”.

בזיכרונו של ויצטום בית הספר מצטייר דווקא כבועה חמימה. “חממה של הגנה מהחברה האמיתית של ישראל”, כדבריו. “בית הספר היה אחד המקומות שהחביאו אותנו מהחברה הישראלית, או אותה מאיתנו. כמעט לא היו שם מזרחים. מובן שלא היו ערבים או חרדים. באופן כמעט הומוגני היינו החתך הסוציו־אקונומי של שכונת ‘אחוזה’ בחיפה. עשיתי עבודת גמר על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ניגנתי בצ’לו וחשבתי שאנחנו חיים בגרמניה של המאה ה–18. שאנחנו מושבה גרמנית.

“גדלנו בתחושה שישראל זה מה שראינו בבית ספר. בית הספר לא הכין אותנו לחיים האמיתיים בישראל. הוא לא היה שער כניסה. מבית הספר יצאתי ישר לצבא, למלחמת ששת הימים, ואז גיליתי שישראל זה לא מה שחשבתי. בכלל לא. פגשתי אנשים שלא ידעתי שהם קיימים”. במבט לאחור, עם זאת, הניתוק הזה עזר לוויצטום: “כשאתה צמח קצת צעיר, שעוברים עליו זמנים קשים, אתה צריך חממה”.

מהלימודים עצמם הוא זוכר במיוחד את המקצועות ההומניסטיים. “למרות שקוראים לו ‘בית ספר ריאלי’, היה דגש מאוד חזק על מקצועות אחרים. למשל, שנה שלמה למדנו את הכלכלה המדינית לפי ‘הקפיטל’ של מרקס. למדנו סוציולוגיה ומדע המדינה, מקצועות שאז - וגם היום - לא נלמדים בבתי הספר כדבר שבשגרה. במגמה המזרחנית שלנו למדו ערבית בצורה מאוד מאוד יסודית, שאז לא חלמו ללמוד במקומות אחרים".
------------------------------------------------
משמעת מסביב לשעון

סדר היום של תלמידי הריאלי היה נוקשה במיוחד. “לעולם תעשה כל מעשיך בשעות קבועות ביום! קבע לך את סדר היום והתנהג על פיו”, נכתב במדריך למידות ונימוסים. סדר יום רצוי מתחיל עם השכמה בשש וחצי בבוקר ומסתיים במיטה בשמונה בערב.

הבוקר נפתח בשורת הנחיות: “התעוררת בשעה הקבועה, מהר ורד מעל המיטה. עשה הכל בעצמך: סדר את כלי מיטתך, רחץ, נקה שיניך, טול ציפורניך, הסתרק, לבש ונעל”. בצהריים - “אל תהיה בררן! אכול כל מה שמגישים לך”. אחר הצהריים יש להכין את שיעורי הבית. “נסה לעשות הכל בעצמך. אל תפנה לגדולים בשאלות שתוכל לפתרן בעצמך”, נכתב.

אחר הצהריים אפשר ללכת לחברים, לשחק, לקרוא או לנגן. “אם הפסדת במשחקך - היה אמיץ לב וקבל עליך את הדין. ערוך לך רשימה של הספרים שקראת”. בערב, בחברת בני המשפחה, מציע המדריך את הנוהג הבא: “ספר בבית על לימודיך ועל חבריך, שיר את שיריך ושמע תמיד בעצת הוריך. סדר את ילקוטך והכן את בגדיך. צחצח את נעליך, התקלח ונקה את שיניך”.

ומה קורה בזמן הלימודים? “בבוא המורה ובצאתו יקום התלמיד ממקומו. כי ישאלך המורה, קום מיד ממקומך, עמוד עמידה זקופה, הבט אל המורה והשב לו תשובה מלאה וברורה! אם לא שמעת או לא הבנת את שאלת המורה, אל תשאל ‘מה?’ אלא אמור: ‘סליחה, לא שמעתי’ או ‘סליחה, לא הבנתי את השאלה’”.

בהפסקות מותר לשחק, לקפוץ ולרוץ, אך “אל תצרח ואל תצפצף. הצריחה גנאי היא לך, היא מעידה שאינך מחונך כהלכה”. על התלמידים נאסר לצעוק גם באירועים מחוץ לבית הספר. “זכור! גם במסיבה של שמחה - דבר זמר ושמח, אולם אל תצרח!!! הצריחה משביתה כל שמחה ואינה מידת דרך־ארץ”.
------------------------------------------------------
"התלמידה איננה מוכשרת"
הצצה להערות בתיקים האישיים של כמה מבוגרי הריאלי

בית הספר הריאלי הוא אחד היחידים בארץ שהקים ארכיון, שמתעד את ההיסטוריה שלו לדורותיו. מנהל הארכיון, שמעון ולדהורן, חולש על אלפי תיקים שבהם נשמרים בתנאי אקלים נאותים מסמכים רבים מההיסטוריה של בית הספר. בין היתר, נמצאים שם תמונות וספרי מחזור, פרוטוקולים של ישיבות הנהלה, כרטיסי בריאות, “תיקי התפתחות הילד” וכמובן - תיקים אישיים של בוגרי בית הספר.

על אהוד מנור, בוגר מחזור מ’ (59’), נכתב כי “אינו עובד בצורה מסודרת מפני שאין עליו פיקוח” וכי “הנער הנו בלי השגחה כאן ואינו לומד!” בהערת סוגריים נכתב: “הוא נמצא בחיפה אצל אנשים זרים!” אמו של מנור הוזמנה לשיחה על ידי הנהלת בית הספר. “הודעתי לה שהנער אינו עובד די הצורך”, נכתב בתיקו האישי.

אמו, עם זאת, “הסבירה שהוא כותב בקביעות בעיתון ‘קולנוע’ ומרוויח יפה וכן הוא מוקף תמיד בנות”. בשיחה, שהתקיימה בנוכחותו של מנור, הוא “התפרץ בבכי מר”. “מות אביו השאיר פצע עמוק בלבו. יש לנהוג בו בזהירות ולהתחשב במצבו”, נכתב בתיק.
לפני עשר שנים, לרגל חגיגות ה–90, חיבר מנור את “המנון בית הספר” תחת הכותרת: “תהיה ריאלי”. הפזמון של השיר עוסק בסיסמה של בית הספר: “וקח איתך רק שתי מילים לדרך, רק שתי מילים שלא איבדו עוד ערך, בכל מקום שרגלך דורכת, גם אם השמש מאירה לך ומחייכת, גם אם החגיגה שלך נמשכת ונמשכת, רק שתי מילים: הצנע לכת”.

פרופ’ רות גביזון, כלת פרס ישראל למשפטים, למדה במחזור מ”ג ‏(62’‏). ב–53’ נכתב בתיקה האישי כי היא “צעירה מכל בני כיתתה, אף על פי כן עולה עליהם בהבנתה. מוכשרת מאוד בלימודיה, בעלת אמביציה רבה. מהווה כוח חיובי בחברה, צנועה”. עם זאת, גביזון תוארה גם כ”חסרת דמיון, חסרת כישרון לתאר דברים”. שנה לאחר מכן נכתב בתיק כי היא “הבת הטובה ביותר בכיתה”, וצוין כי הוקפצה כיתה. “מוכשרת ביותר בכל השטחים. קנאית לציוניה. מקבלת תפקידים וממלאה אותם ברצון, אך אינה מבקשת תפקידים. אינה בטוחה בעצמה בחברה”.

ד”ר רחל אדאטו, רופאה בכירה וחברת כנסת שעזבה השבוע את “קדימה” לטובת “התנועה” של ציפי לבני, היא בוגרת מחזור מ”ו (65’). בכיתה ב’ נכתב עליה כי היא “ילדה טובה, חרוצה, פיקחית”, אך צוין כי היא “לא מסודרת ביותר”. שנה לאחר מכן נכתב כי “השתדלה במיוחד בהקפדה על הסדר והניקיון במחברותיה” וכי היא “מפותחת בהבנתה למעלה מגילה”, אך תוארה גם כ”ילדה רגישה ונפגעת מהר”.

בכיתה ד’ תוארה אדאטו כ”מוכשרת בהרבה מעל לבינוני. תלמידה מצטיינת”, אך גם “ביישנית מעט ולכן אינה מדברת די ברור”. בכיתה ו’ נכתב כי היא “חרוצה מאוד אך אינה נראית מאושרת”. בכיתה י’ תוארה ח”כ אדאטו כ”ילדה נעימה, פעילה, אחראית ומשתדלת, אך איננה מוכשרת”.
--------------------------------------------------
הצנועים הידועים / נרי ליבנה
בוגרת הריאלי נרי ליבנה חייבת את חייה לבית הספר

הידיעה על קבלתי לכיתה ז’ בבית הספר הריאלי העברי לא עברה חלק בחוגי המשפחה. הדוד משה הגיע במיוחד מקיבוצו בית קשת כדי לנזוף באמי על כך שהיא מתעתדת לשלוח את בתה אל “בית ספרם של הבורגנים החיפאים”. עד היום אני רואה את עצמי כניצולת הריאלי, אבל כוונותיה של אמי היו מעולות. “כשתהיי גדולה”, כך אמרה, “תיפתחנה לפנייך כל הדלתות כשתגידי שאת בוגרת הריאלי”. אבל שום דלת לא נפתחה לפני משום שסיימתי, ברוב סבל, מוקפת בבני סוחרים עשירים, כשעל חולצת התלבושת האחידה שלי מוצמדת הסיסמה שבהקשר של בית הספר הריאלי היא דוגמה נהדרת לשפה אורווליאנית - “והצנע לכת”.

במסגרת אותו “והצנע לכת” ידוע, היינו זוכים בכל יום זיכרון בעצרת הבית־ספרית שהתקיימה במגרש המסדרים בבית בירם, בהרצאות מפיהם של בוגרי ריאלי שהצניעו לכת עד שהגיעו לצמרת הצבא או הפוליטיקה ושעכשיו הגיעו עד אלינו לכרמל כדי לספר לנו, הצנועים, שאנחנו מיטב הנוער או, כפי שהגדיל לנסח הבוגר אהרון ידלין - “האוונגרד של הנוער”. לא, הוא לא התבדח כשהעניק את התואר “אוונגרד” לציבור של מאות רבות של נערים ונערות מאולפים היטב על פי מיטב כללי המשמעת הפרוסית ולתפארת מדינת ישראל.

לא ברור מנין נחלה אמי את השקפתה הכה אוהדת לריאלי, שהרי עובדה היא שסבי וסבתי, שנפגשו שניהם בבית הספר הריאלי, מעולם לא העלו בדעתם לרשום אף אחד מחמשת ילדיהם כתלמידים באותו מוסד. סבא וסבתא שלי היו עדיין תלמידי בית הספר כשברחו עד ליפו כדי להינשא ואחד ממוריהם אף שימש עד בחתונתם שנערכה אצל הרב. כך שלמרות האווירה הסנובית המגעילה, למרות כללי המשמעת הפרוסית, על אף שמכל עשרות המורים אני זוכרת רק שניים לטובה - את מורתי לביולוגיה ואת מורי לתלמוד - בכל זאת אני חייבת משהו לריאלי. את עצם עובדת הולדתי.