טלי ‏(30‏) ואבי סלע ‏(32‏). טלי נוחתת ממיאמי

שלום, אפשר לשאול מה הקטע עם הכובע?

ככה אתה יודע שאתה כבר לא איפה שהיית כשקנית את הכובע.

תשובה מעולה.

אבי סלע ‏(האח‏): היא כתבה לי באיזה מייל מהטיול: “חבשתי את הכובע, בוואיומינג אמרו לי ‘Howdy mam’. בכל מקום אחר בארצות הברית אמרו לי ‘Love the hat’ ובארץ בטח יגידו לי ‘מה זה הכובע הזה’”?

אז הכובע הזה ראה עולם.

כן. הגעתי ממיאמי אחרי שלושה חודשים בכל ארצות הברית. ספרתי, והייתי ב–23 מדינות מתוך 50. לא רע, הא?

מה כלל הטיול?

היו לי שלושה חלומות בטיול הזה: לבקר באלסקה, כדי לראות את החיות ולבקר בטקסס ובדרום הישן. התחלתי עם אלסקה. הייתי שם שלושה שבועות וזו היתה חוויה מדהימה. זה לא היה שיא החורף שמגיע למינוס 60 מעלות, זה היה יותר כמו חורף אצלנו. נסעתי באלסקה ברכבת ויש שם אנשים שעדיין גרים במקומות ממש מבודדים. פתאום הרכבת עוצרת ועולה אשה אחת שגרה שם, היא נתנה לנהג שלושה דגים שהיא דגה והוא הביא לה כמה עיתונים מאנקורג’ ואז היא ירדה.

אבל מה עם החיות, דוב גריזלי ראית?

ראיתי מוס, דוב גריזלי - אגב, המוסים הרבה יותר מרשימים, את הדובים אי אפשר לראות ממש מקרוב. ראיתי לווייתנים, מלא לוטרות חמודות, אבל הכי יפה היה לראות את האורות הצפוניים. מתחילים לראות אותם בספטמבר, לאו דווקא בעונת התיירות המרכזית. צריך לקום בשתיים לפנות בוקר ולצאת החוצה. יש המון אורות צבעוניים וירוקים שזזים. זה נראה כמו חצאית מרקדת בשמים.

טיילת לבד?

כן, אני אוהבת לטייל לבד. אבל אחרי שחזרתי משבוע בהוואי, וראיתי לבה והרי געש, חזרתי לאל.איי ועשיתי מין טיול מאורגן. זה טיול לבני 30 ככה, אנשים מכל העולם שמטיילים לבד. נסענו 12 איש בוואן והמדריך היה הנהג. התחלנו בדרום טקסס, דרום לואיזיאנה והמשכנו עד ניו יורק. חלק מהזמן ישנו באוהלים וחלק בהוסטלים. זה טוב לטייל עם עוד אנשים בחלק מהמקומות, להיות בניו אורלינס לבד למשל זה קצת מפוקפק. ככה גם יצא שהגעתי לניו יורק עם חברים חדשים לחגוג איתם.

מה חגגת?

היה לי יומולדת 30. יצאנו ושתינו וכשחזרתי חיכו לי באכסניה קאפקייקס שהזמינו לי חברים מהארץ.

מה היה הרגע הכי הזוי בטיול?

בליל הבחירות הייתי עם הטיול המאורגן הזה בנאשוויל קאנטקי, שזה הכי מקום של רד נקס, והמדריך שלנו היה דמוקרט בכל רמ”ח איבריו. אז איך שהודיעו מה קורה הוא התחיל שם לצרוח בפאב משמחה ונהיה פתאום שקט בפאב. דממה. כל המקומיים הסתכלו עלינו במבט מפחיד. רגע, האמת, היה משהו אפילו יותר מוזר.

ספרי.

קניתי כרטיס פתוח לאוטובוס הגרייהאונד. נסיעה אחת נמשכה שמונה שעות ואז הייתי צריכה להמתין שש שעות כדי לעלות על עוד אוטובוס לילוסטון. בארצות הברית מי שנוסע באוטובוס זה רק מי שאין לו כסף למכונית, אז אתה מוצא את עצמך עם טיפוסים מוזרים. ראיתי אנשים שיושבים ותופרים את הגרביים שלהם. ואז בשש בבוקר הגיע מיניבוס ל–15 איש ואנחנו היינו שם איזה 21 איש, וכולם לחוצים להגיע לאנשהו. אף אחד לא מוותר. הנהג ביקש מתנדבים שיישבו על הרצפה בנסיעה, אז התנדבתי. ישבנו אחד בתוך השני בנסיעה ארוכה מאוד. ממש הודו בארצות הברית. אבל נהיינו חברים טובים אחרי. שיחקתי טאקי עם איזה מורמוני והוא אפילו ניצח אותי בסוף.

דרך אגב, במה את עובדת?

אני מתכנתת מחשבים. עכשיו אני נשמעת פחות מגניב, הא? זה הטיול אחרי התואר שלי בהנדסת תעשייה וניהול.

מה תעשי עכשיו, תחפשי עבודה?

קודם כל בואי נגיע הביתה.

 

גרגור רומלין ‏(30‏), מהאנובר. ממריא למינכן, גרמניה

איך מכניסים הכל למזוודת טרולי קטנה. זה כל הציוד שלך?

כן. ארזתי עוד זוג נעליים, חמש חולצות, תיק כלי רחצה, גרביים ותחתונים. לקחתי איתי גם את “מאה שנים של בדידות” של גבריאל גרסיה מרקס. אבל זה ספר משעמם. לוקח לי מאה שנים לקרוא אותו.

מה עשית כאן?

באתי ליום אחד לראות את המשפחה שלי ולמסע עסקים של שלושה ימים. אני עובד בביטוח משנה.

מה זה?

אנחנו מבטחים את חברות הביטוח. אם יש להן הפסד גדול ולא צפוי, כמו מה שהיה בארצות הברית לא מזמן, אחרי הוריקן סנדי, אז חברות הביטוח מפסידות לא מעט. כדי שהן לא יתמוטטו לגמרי הן קונות הגנה, פוליסת ביטוח.

ותגיד, יש גם ביטוח לחברות שמבטחות חברות ביטוח?

גם אנחנו לוקחים סיכון, בטח. אנחנו מקבלים פרמיה מהם בדיוק כמו שאנחנו משלמים פרמיה. אני אסביר לך, זה פשוט מאוד...

לפני שאני לגמרי מסתבכת, אולי נדבר על המשפחה שלך בארץ?

דודה שלי חיה בירושלים וסבי גר כאן עד שנפטר.

אתה יהודי?

סבא שלי יהודי - אבל לפי חוקי היהדות זה מורכב. אבא שלי גרמני ואמא שלי חצי יהודייה, מצד אבא שלה, אז בהגדרה אני לא יהודי.

אז סבא ודודה שלך בארץ ואמא שלך בגרמניה? איך זה קרה?

המשפחה התפצלה. סבא שלי חי בארץ שנים רבות. הוא ואמא שלי באו מרומניה. כשרומניה התחילה לשתף פעולה עם גרמניה, סבא שלי עזב. בזמן המלחמה הוא היה ברוסיה. הוא היה כמעט נווד, הוא עבד כמתקן מסילות של רכבות. זו היתה העבודה שלו וזה היה סוג של פלא בעיני, כי אחר כך הוא נהיה איש אקדמיה לכל חייו. הוא התחיל מלימודי רפואה ועבר משם לחוק. הוא היה פרופסור למשפטים בישראל.

מתי הוא עלה לארץ?

בתחילת שנות ה–70 סבא שלי, אמא שלי ודודה שלי עלו לישראל. אמא שלי היתה כאן שנה, בגיל 18. היא הספיקה ללמוד עברית בשלושה חודשים ואז עזבה לגרמניה. בתור ילדה היא הלכה לבית ספר גרמני, היתה לה גרמנית שוטפת וזה היה הדבר הכי הגיוני לעשות.

היא שמחה שבחרה בגרמניה?

כל חורף היא הצטערה שהיא עזבה את ישראל כי היא מאוד רגישה לקור. זה גם לא היה הכי נוח לסבא שלי שאנחנו בגרמניה, אבל הוא הבין ששם החיים שלנו.

הייתם בקשר טוב?

הינו מדברים פעם בשבועיים בערך. אני חושב שהיה לנו קשר די הדוק למרות המרחק. כל עוד הוא היה יכול, הוא היה מגיע הרבה לגרמניה ואנחנו היינו באים לבקר אותו לא מעט. בסוף הוא לא יכול היה להבין הרבה משיחות הטלפון. עניין של גיל.

מה יצא לך לעשות בישראל?

בירושלים ביקרתי הרבה במוזיאון ישראל. הגעתי לתל אביב לראות את הים. הייתי רוצה לטייל יותר בישראל, לראות את הגולן, למשל. הייתי פעם אחת באילת אבל אז הייתי ילד קטן, הייתי שמח לעשות את זה שוב. זו ארץ מעניינת. יש לכם היסטוריה עשירה - כל מי שחלף כאן או שלט בירושלים השאיר את חותמו. שכבות על גבי שכבות. זה מרתק בעיני שאפשר ממש לראות את השכבות האלו היום. תמיד נוח פה. הכלכלה הישראלית די יציבה. והכל איזי גואינג יחסית.

פה? איזי גואינג?

בביזנס בכל העולם לובשים חליפה ועניבה, אבל בגלל שבישראל אף אחד לא הולך ככה אז גם אנחנו לא. זה דווקא נחמד מאוד. פעם ראשונה שבאתי הנה לבשתי חליפה. והסבירו לי בפגישות עבודה שממש לא צריך. בכל העולם זו חובה. בטח באירופה.

תמיד תהיתי איך מישהו נהיה סוכן ביטוח.

אני דובר חמש שפות: גרמנית, אנגלית, צרפתית איטלקית ורומנית וגם קצת פורטוגזית. אני נוסע הרבה בעבודה שלי למדינות זרות ואני מניח שזו אחת הסיבות ששכרו אותי. למדתי בבית ספר לעסקים. כולם כלכלנים. הרבה מתמטיקה. למדתי שיש כזה תחום מקצועי, ביטוח משנה, רק לקראת סוף הלימודים שלי, וזה היה נראה כמו קריירה יציבה.

מה חלמת להיות כשהיית ילד?

שוטר.