חלף כבר חודש מאז חזרתי מגרמניה ועדיין לא נקרתה לפני ההזדמנות ללבוש את מעיל הצמר האפור הכבד, לכרוך סביב צווארי את צעיף הפשמינה האדום הארוך שמצאתי תלוי על הגדר ליד מוזיאון פרגמון ולנעול את נעלי הלק השחורות הגבוהות שקניתי בפרוטות בשוק יד שנייה בפרברלינר. יש משהו נעים ומרגיע כל כך בבגדים חורפיים. אתה לא לובש אותם - הם עוטפים אותך, מרפדים את המפגש עם העולם האכזר. כשצועדים ברחובות מרוצפים הם משמיעים איוושה נעימה שמתחרה רק ברשרוש הרך והמנחם כל כך שנשמע כשצועדים על ערימות עלי שלכת צבעוניות. וכשמתלווה לכך המיית טיפות הגשם המרוככת על ריפוד עלי השלכת נשמעת באוזניים מנגינה שלה הרמוניה שמימית.

בגשם הרך מהלכים גברים גבוהים כסופי בלורית ונטולי כרס במעילי צמר ארוכים ומשובחים וצעיפים ארוכים וגם נשים בלי גיל בכלל. כי החל מגיל מסוים, 40 ומשהו או 50, נדמה כי מאבדות כל הברלינאיות האמיתיות את צבעיהן והופכות לגבירות בבז’. שערן, שלרוב גזור בתספורת קצרה, אינו צבוע, פניהן נקיות מאיפור כמעט לגמרי, והן לובשות מתחת למעיל הרוח דוחה הגשם בגדים נוחים וחסרי צורה בצבעי קרם ובז’, נועלות נעליים נוחות ומכוערות, מה שפעם היו קוראים בשם “נעליים חצאיות” - מעין “נעלי גולדה” שמיררו את שירותן הצבאי של בנות דורי. כמה נוח ונעים להיות אשה כזאת, הייתי אומרת לעצמי בכל פעם שהייתי עולה על הרכבת התחתית או עומדת מאחוריהן בתור לקופה בסופרמרקט. אשה שוויתרה, השלימה עם גילה, כבר לא רואה עוד שום צורך להשתדל, אשה שפרשה מהמירוץ. ומדוע שלא אהפוך גם אני לאשה כזאת? אלמד גרמנית וגם לרכוב על אופניים ואזמר לעצמי “זו אני הגבירה בבז’”, אטייל לאורך הנהר והתעלות, אקנה בשווקים ואוכל במסעדות הזולות ובכל מקום כולם יהיו כל כך נעימים ומנומסים.

כמעט בכל ארץ שאני מגיעה אליה, אני מנסה לדמיין את עצמי כבת המקום. לא תיירת אלא תושבת המקום, אפילו ילידה ‏(כמעט בכל מקום חוץ מכמה יוצאים מן הכלל כגון בוקרשט, ניו דלהי וקזבלנקה‏). כמובן, אף פעם איני מדמיינת את עצמי כאחד מהמסכנים - הגברת לבושת הסמרטוטים העומדת בתחנת הרכבת התחתית בפאריס וצועקת לעצמה; האשה השחורה המחטטת בפחי הזבל. חייהן של הנשים בחו”ל שהייתי רוצה הם חיים חסרי דאגות, שלווים, חיים של סדר יום קבוע ובלתי ניתן לשינוי, ארוחות מסודרות ומזינות, סופי שבוע של מפגשים משפחתיים וטיולים בחיק הטבע עם אופציה לטיפוח תחביב כלשהו ואולי אפילו השתתפות בטיולים מאורגנים.

אלו חיים שהייתי יכולה לחשוב שהם מאוד משעממים כל עוד אני נשארת אני, אבל האשה ההיא שהייתי יכולה להיות, לו הייתי יכולה לחיות שם, היתה יודעת ליהנות מהשקט. היא היתה מוצאת את היופי שבפרטים הקטנים משום שהיתה בכלל מסוגלת להבחין בקיומם של אותם פרטים. כשהיא היתה עומדת אל מול מצלמת הסלולרי של הבן שלה על ערימת שלכת בשדרה, היא לא היתה שואלת את עצמה אם העצים שמסביבה גורמים לה להיראות עוד יותר רזה והיא כמובן גם לא היתה כורכת צעיף אדום ותולה על כתפה תיק אדום גדול, כמוני האמיתית באותה התמונה.

כן, אני יודעת, יש גם משהו מטעה מאוד במראה הכאילו סתמי של אותן נשים בבז’ שהרי גרתי אצל אחת כזאת, הגברת רנאטה. “אין לי בעל”, הודיעה לי ברגע שבו פתחה לפני את דלת ביתה בטמפלהוף, “הוא עזב אותי”, הסבירה. שבוע לאחר מכן נגרם לנפשי נזק בלתי הפיך לדעתי, כשהפתעתי אותה בעיצומה של סצנת אהבה גופנית לוהטת עם הדיירת השנייה, ברברה, נהגת המונית מצפון גרמניה, המכוערת אפילו עוד יותר מרנאטה. אבהיר גם שאותה סצנה התרחשה על שטיח הסלון שצבעו בז’ ואילו ברברה עצמה, בטרם עזבה את הכפר הצפוני שבו גדלה, עסקה בפחלוץ בעלי חיים.

אבל מקרים קיצוניים כמו רנאטה וברברה לא יפריעו לי לדמות לעצמי את נשות הבז’ כסמל לאותה שלווה וסיפוק שמשמעותו בעצם השלמה ושמחה במה שיש והיעדר חלומות וציפיות למה שאי אפשר להשיג.

למה חזרתי, אני שואלת את עצמי מהרגע שבו נחתתי בנתב”ג אל תוך יום קיץ לוהט. השמש סימאה את עיני ומתחת למעיל התחילה לזרום הזיעה. סוף אוקטובר, אמרתי לחברים שבאו לאסוף אותי מהשדה, אפילו שמצוץ אווירה של סתיו אין באוויר וברחובות הולכים נשים בגופיות וגברים במכנסי ברמודה וסנדלים, כאילו לא היו בברלין אתמול 6 מעלות. חודש חלף מאז ובינתיים ירדו גם כמה טיפות גשם, ייתכן שאי שם בארץ נראו החצבים אבל הסתיו עדיין איננו כאן. שום דבר טוב לא קרה לי מאז ששבתי. להפך. שרידי השקט שהבאתי איתי משם נמחו כבר בתור לביקורת הדרכונים של הנוסעים החוזרים בנתב”ג. לא רק שהשלום לא פרץ בינתיים, קיבלנו מאז גם מלחמה אחת, פיגוע, אירועים פוליטיים מביכים ועדיין אף עלה אחד לא שינה את צבעו לגוונים של זהב וכתום וחום של שלכת. בכל אשמה כמובן השמש העזה שרק צבעי טמבור יכולים לה והיא אינה מותירה תחתיה שום מקום לנשים בבז’.