“ברחוב שלנו בכפר אוריה גרות שמונה משפחות - שלוש מהן עזבו לארצות הברית בשנה האחרונה. מה שמטריד אותי הוא שזה לא מדגם מייצג. בעיר הסמוכה אלינו יש שכונות שלמות של מהגרים - רובם חרדים אנגלו־סקסים. אלו אנשים עובדים, אבל הילדים שלהם כבר במערכת חינוך שאינה מעודדת יצרנות”. כך פותח את פגישתנו תומר טרבס, ממייסדי תנועת “עורו”.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההגירה לישראל אמנם חיובית, אבל סקר שערכה בשביל מוסף “הארץ” חברת המחקר מידע שיווקי סי. איי. בהנהלת נעם רז ומרב שפירא, מראה כי 37% מהישראלים מצהירים שהם שוקלים מעבר לארץ אחרת מתישהו בעתיד. ראוי לציין כי רק 2% מכלל הנסקרים מציינים שבסופו של דבר הם ממש בטוחים שיהגרו לארץ אחרת, ומדובר רק בעניין של זמן.
הסיבה העיקרית שציינו רוב אלה השוקלים הגירה היא הקושי להתקדם כלכלית בישראל (55% מתוך השוקלים מעבר). נעם רז, מנכ”ל מידע שיווקי, מכנה את התופעה הזאת “פנטזיה”. “אנחנו רוצים לחשוב שיש לנו דרך לצאת מכאן, אבל רק 2% באמת מתכוונים לקום וללכת”, הוא מסביר.
פנטזיה או מציאות - אי אפשר להתעלם מכך שרבים מהישראלים רוצים, ברמה זו או אחרת, לקום ולחפש להם מקום אחר לחיות בו. הנטייה לשקול מעבר לארץ אחרת בולטת באופן משמעותי יותר בקרב מצביעי שמאל, גילאי הביניים (30–49), חילונים ושכירים וכן אצל תושבי הדרום (ראו למטה) וגוש דן. חשוב לציין שהעבודה על הכתבה והסקר בוצעו לפני מבצע עמוד ענן, אם כי ההסלמה בדרום, כמו גם רוחות המלחמה שלא היתה מול איראן, כבר נשבו בעוז.
“מה שקורה כיום במדינה מזכיר את התהליך שעבר על ירושלים”, אומר טרבס. “ירושלים חיה בכל יום כל סכסוך אפשרי. מי שעזב אותה לאורך השנים הם אלה שיכלו לפרנס והעיר הפכה לענייה. בלי תקציבי ההעברה של המדינה היא לא היתה מתקיימת”. טרבס מכנה זאת “עזיבת המסוגלים”, ומסביר שבניגוד לעבר, אז כינו את העוזבים “יורדים” ונראה היה שהם הולכים לעבוד כנהגי מוניות - הפעם מדובר בשכבה של אנשים בעלי כישורים, שיכולים להתפרנס בארצם, אבל בוחרים לעשות זאת במקום אחר. “אנשים עוזבים את ישראל בגלל מה שקרה לרעיון הציוני. ברגע שהזיקה לישראל נחלשת, הטעם להישאר נמדד על פי איכות החיים וישראל נמצאת במקום לא טוב מבחינה זו”.
הקביעה של טרבס היא מסוג האמירות שמקפיצות את הטוקבקיסטים, אבל בסופו של דבר היא מגובה במספרים. על פי דו”ח “מצב המדינה 2011–2012”, שפירסם לאחרונה מרכז טאוב, מצבן של המשפחות הצעירות והעובדות בישראל הורע בחמש השנים האחרונות (בלי להחשיב את המשפחות הערביות והחרדיות, שמצבן הורע עוד יותר). על פי נתוני ה–OCED ישראל מפגרת ברוב המדדים. בהשקעה בחינוך - ישראל מפגרת אחרי מדינות ה–OCED ב–2% ונמצאת במקום ה–29 מתוך 36. בהשקעה בבריאות אנחנו נמצאים במקום השלישי מהסוף. במדד איכות החיים נמצאת ישראל במקום ה–25 מתוך 36 ובמדד הממשל אנחנו מדורגים במקום האחרון.
נכון - גם פעם היה קשה ובתקופת הצנע ודאי לא היה כיף גדול. אבל בניגוד לעבר, היום האופציה של מעבר לחו”ל נתפסת כלגיטימית יותר. רבים מייחסים את השינוי התפיסתי לשינוי שעבר המושג “ציונות” בישראל של העשורים האחרונים. השינוי הזה משפיע גם על זהות המהגרים. חוקרים הבוחנים את תחום ההגירה טוענים שהעוזבים היו תמיד המסוגלים. עזיבה של מדינה ומקום מוכר דורשת אנרגיה רבה והחלשים מתקשים לגייס את המשאבים. המיואשים - הם כבר ויתרו ונשארים במקום.
אבל נראה שה”מסוגלים” החדשים, כפי שמתאר אותם טרבס, בכל זאת שונים מהפרופיל של אלה שעזבו בשנות ה–80. ההבדל המשמעותי בא לביטוי בתפיסת הזיקה לארץ ישראל. מסקר “הארץ” עולה בצורה בולטת כי מצביעי ימין, מסורתיים ודתיים נוטים לטעון כי מדינת ישראל היא המקום המרכזי של העם היהודי ולכן לא יעזבו את הארץ. טענה זו, שבעבר עמדה בבסיס התנועה הציונית כולה, כבר לא מאפיינת את כלל המשיבים לסקר.
טרבס גורס ש”ימין ושמאל בישראל של היום נחלקים על דבר אחד - על איפה אנחנו מעמידים בסולם הזהות שלנו את הזהות היהודית. ככל שאתה יותר הומניסט וליברל, אתה ממקם את הזהות היהודית שלך במקום נמוך יותר. זה כך מאז שבנימין נתניהו לחש על אוזנו של הרב כדורי: ‘השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים’”.
סביר להניח שרבים מאלה שמגדירים את עצמם מרכז ושמאלה במפה הפוליטית, ידחו את הטענה (אולי אפילו ברוגז). אבל נראה כי נוצר שבר בין תפיסת היהדות שלהם לבין האופן שבו הם מבינים את תפיסת היהדות של המדינה. מרגע שההחלטה לחיות בישראל כבר איננה ערכית נכנסים לתמונה הפרמטרים הכלכליים, ואז נראה שחלק לא מבוטל מהישראלים חושבים שעתידם במקומות אחרים יהיה ורוד יותר. ליתר דיוק, מהסקר עולה כי הסיבה העיקרית שציינו רוב השוקלים הגירה היא הקושי להתקדם כלכלית בישראל (55% מתוך השוקלים מעבר).
על פי מחקר שערך יוסי הרפז בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ב–2007, יותר מ–100,000 ישראלים החזיקו באזרחות של מדינות מזרח אירופה ומרכזה, עלייה של כמעט 100% ביחס למספר המחזיקים באזרחות כזו בשנת 2000. הנפקת דרכון זר נחשבת היום סוג של תעודת ביטוח ולאו דווקא מעידה על כוונות הגירה.
אפשר לטעון שגם פעולה זו תואמת את תיאוריית הפנטזיה של רז, אך קשה שלא ללמוד ממנה על הנטייה ההולכת וגוברת של ישראלים לחשוב שישראל אינה בהכרח המקום שכדאי לחיות בו. ראוי לשים לב גם לזהותם של אלה המוציאים דרכון אירופי: אלה הם בנים ונכדים ליוצאי אירופה - כלומר, אשכנזים.
“אולי לא פוליטיקלי קורקט לומר זאת, אבל האשכנזים הפכו ממי שהמדינה ייצגה אותם למי שיש להם מגזר משלהם”, אומר נעם מנלה, חוקר ומרצה בארץ ובחו”ל על השפעות דור ה–Y על ארגונים ועל החברה. “האשכנזים הופים לעוד מגזר, בדומה לחרדים, ערבים ורוסים. הרבה אשכנזים נוהגים להפטיר בהומור ‘הפכנו למיעוט מבוטל’, ובהתאם לזה אנשים שואלים את עצמם מה מחבר אותי לכאן? היום אדם מחפש שייכות מתוך תחומי עניין וערכי חיים, ולא רק שייכות לאומית. אם אני מרגיש תחושת ניכור, עדיף להרגיש את זה במקום נוח יותר על פני הגלובוס, שגם מציע לי אפשרויות מגוונות ומעניינות להתפתחות מקצועית. סטארטאפיסט ישראלי צעיר יכול להרגיש קירבה רבה יותר לסטארטאפיסט אמריקאי בעמק הסיליקון מאשר לשכן שגר בדלת ממול”, הוא מוסיף.
מנלה מצביע על כך שהקשר הלוקאלי נחלש, משום שהמדינה פרמה במו ידיה את חוט השייכות הקושר בינה לבין אזרחיה בתהליך שנמשך עשרות שנים. השירות הלא שוויוני, ההקצנה הדתית, ההפקרה הכלכלית של החלשים, ההפרטה הטוטאלית. המדינה הופכת דתית יותר ואנשים המגדירים עצמם ליברלים מתקשים להתחבר אליה. כשר החינוך, גדעון סער מנסה להעמיק את החיבור של אנשים עם המדינה, אבל הוא עושה זאת דרך סמלים שנויים במחלוקת, כמו היציאה הכפויה לקבר רחל בשטחים. זוהי טעות גדולה בהבנת הקשר החדש המחבר בין אנשים בעולם הפתוח”.
הפיתרון, לדעתו של מנלה, צריך לנבוע מחידוש תחושת השייכות. זאת משימה לאומית. “פעם חיברו דרך סמלים לאומיים גדולים והיום הדבר היחיד שיכול לחבר הוא הערבות ההדדית, שעליה המדינה צריכה לקחת בעלות. שוויון בנטל. הסכנה הקיומית שפעם חיברה אותנו יחדיו היום גם מרחיקה בינינו. כי המדינה לא השכילה ליצור פיצוי או תמורה לבעיה הקיומית באזורנו. הטעות הקלאסית היא לנסות לחבר את האנשים למדינה דרך סמלים פטריוטים ישנים כאשר הם מחפשים ערבות הדדית”, הוא מסכם.
משבר אידיאולוגי
מבחינתה של שירלי (השם המלא שמור במערכת), מידענית ממרכז הארץ, ההגירה מישראל נוכחת בכל ארוחת ערב משפחתית, או ליתר דיוק, היא בולטת באי הנוכחות של בניה. בנה הבכור ניר, בן 28, עזב בפברואר האחרון לטורונטו והצטרף לאחיו עידן, בן 27, שמתגורר שם מאז שסיים את השירות הצבאי. הבן הצעיר במשפחה מתגייס בימים אלו לצה”ל.
המעבר של הבנים היה הדרגתי. בהתחלה נסע עידן ללמוד בטורונטו ועבד בזמן הלימודים כמאבטח באל־על. תוך כדי שהייתו בעיר התחבר לקהילה היהודית וקיבל הצעת עבודה מחברה מקומית גדולה. שירלי מסבירה ש”שם יש לו המון הזדמנויות להתפתח מבחינה אישית ומקצועית, בלי להתחנן ובלי טובות, ולכן הוא החליט להישאר”.
הבן הבכור הצטרף לאחיו הצעיר משום שהרגיש, לדברי אמו, ש”לא סופרים אותו כאן. מעדיפים על פניו את המגזרים שלא משרתים, לא תורמים ולא עובדים ובנוסף קיים קושי למצוא מקום תעסוקה ההולם את כישוריו, שיאפשר לו ולמשפחה שיקים להתפרנס בכבוד”. אף ששירלי יכולה להזדהות עם ההרגשה של בנה, היא מצטערת על הבחירה שלו. “לא חינכנו את ילדינו לעזוב. אנחנו מאוד מעורבים ופעילים חברתית ועצוב לנו שהם לא רואים עתיד במדינה הזו”.
הבנים של שירלי טרם הכריזו על ההחלטה לעזוב לצמיתות, אבל שירלי חוששת שיתקשו לחזור. מבחינתה מדובר במשבר אידיאולוגי. “חינכנו אותם שזה הבית שלנו והארץ שלנו ואסור לוותר על המדינה. בתור ההורים זה מאוד קשה. גם נשארים לבד וגם יש בזה התרסקות ערכית. לא לילד הזה פיללנו”. בכל מקרה, שירלי מאמינה שמי שתקבע אם הם יחזרו או יישארו תהיה בת הזוג של כל אחד מהבנים.
למרות התקווה של בניה שהוריהם יצטרפו אליהם בטורונטו, שירלי מדגישה שלא מדובר באפשרות ממשית. “לא חשבנו להצטרף, כי זה נוגד את הערכים שלנו. אנחנו לא מוותרים על המדינה הזאת כי אנשים שילמו עליה מחיר. אנחנו מבוססים יותר מרוב הצעירים. אני לא חושבת 100 פעם לפני שאני קונה מילקי, ולכן פחות בוער לי לעזוב”.
לדעתה, מי שעוברים כיום להתגורר בחו”ל הם מיטב בניה ובנותיה של ישראל. “אלו אנשים איכותיים, טובים, שיכלו לתרום, מרופאים ואחיות ועד מהנדסים. פעם קראו להם נפולת של נמושות, אבל היום מדובר באנשים כישרוניים. שם הם בולטים לטובה. הם נחשבים חכמים ומוצלחים ביחס לקנדים, וזה חבל מאוד. הרבה לא חוזרים”.
כאמור, בפברואר האחרון עבר בנה של שירלי, ניר, לטורונטו. ניר למד בארץ הנדסת תעשייה וניהול, ובשנתיים שלאחר תום לימודיו עבד במקצוע. הוא מציין שלא הרגיש שהעבודה משתלמת מבחינת השכר או התנאים. את הסיבות למעבר הוא תולה בכמה גורמים. הראשון בהם הוא שירות המילואים. מאז שהשתחרר מהצבא, ב–2006, הוא נקרא למילואים לעתים תכופות, אבל חש שלא זכה להערכה על כך, בלשון המעטה. “הפסדתי המון בגלל המילואים, גם בזמן הלימודים וגם בעבודה. הרגשתי שעדיף בשנים הראשונות לבנות את עצמי ללא הפרעות”.
סיבה נוספת לעזיבה היא ההזדמנות שחיכתה לו בקנדה. “זאת מדינה שנמצאת בתנופה כלכלית ויש בה המון הזדמנויות, מפני שזאת מדינה גדולה, שאוכלוסייתה קטנה יחסית, ולכן היא גם קולטת הגירה”. אבל מעבר לאינטרסים הפרטיים, ניר מציין גם גורמים כלליים יותר לעזיבה. “הייתי מאוד פעיל במחאה. מפריע לי שיש פחות סולידריות חברתית. הממשלה כבר כמה שנים דואגת לסקטורים מצומצמים בחברה. בעיקר מפריעה לי התמיכה שניתנת לחרדים ולהתנחלויות, על חשבון מעמד הביניים. אנשים שרוצים להתפרנס בכבוד יצאו לרחובות, אבל שום דבר לא השתנה”.
עוד דבר שלא השתנה, ושפעל גם הוא כזרז שדחף להחלטתו של ניר, הוא חוק טל. “הבטיחו לשנות את חוק טל ובסוף ביבי בחר בשותפים האמיתיים שלו. זה פגע בי. אתה רוצה לתמוך במי שלוקח חלק במארג האמיתי של הכלכלה והמדינה. במקום זה בחרו בסקטורים שחיים על חשבון מי שעובד קשה”. בנושא הזה לא רבים מרגישים כמו ניר. מהסקר שלנו עולה כי אי השוויון בנטל צוין רק על ידי 15% מהנשאלים כסיבה לרצונם לעזוב.
ניר אינו צובע את החיים בקנדה בוורוד: “זה לא שהחיים שם קלים, אבל הלחץ פחות יומיומי, ואתה פחות מחובר למדורת השבט, לחדשות, כך שהלחץ פחות מורגש. אני מרגיש שאני עובד פחות קשה ומרוויח יותר. יש לי הרבה חברים פה, אבל המשפחה חסרה”.
אחד הדברים המפתיעים שחושף הסקר שערכנו הוא שרצונם של רוב הישראלים לעזוב את הארץ אינו קשור למצב הביטחוני כאן, אלא להיפך. כאשר האיום הביטחוני גדל, הציבור הישראלי רואה בעזיבה בגידה, ולכן בזמנים כאלה מעטים עוזבים. כל החוקרים שעמם שוחחנו לצורך כתיבת הכתבה טוענים שמעטים הישראלים שעוזבים מסיבות אידיאולוגיות. הכיבוש, החוקים האנטי־דמוקרטיים ואפילו צווי השמונה שהפכו לנפוצים בשנים האחרונות, לא גורמים לאנשים לקום ולעזוב.
מה שבדרך כלל שובר את גב הישראלי הוא המצב הכלכלי. יש מתאם בין עלייה בכמות ההגירה מחוץ לישראל לבין המצב הכלכלי. בהתאם לכך, הגרף שפירסם פרופסור סרג’יו דלה־פרגולה מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, מראה על מגמת עלייה בהגירה אל מחוץ לישראל בשנים האחרונות. דלה־פרגולה נשען על נתוני היציאות לחו”ל לעומת הכניסות לארץ. על פי הערכתו (במאמר “הרהורים על הגירה” שפורסם בכתב העת המקוון “הגירה”), בשנת 2011 יצאו את ישראל כ–14 אלף ישראלים (בהערכה גסה) ולא שבו אליה.
למרות זאת, דלה־פרגולה, יליד איטליה, דואג להזכיר שהמצב באיטליה ובמדינות אירופה מערביות אחרות קשה יותר. “ביליתי באיטליה חודשיים בקיץ ושם המצב הרבה יותר חמור, בעיקר בנוגע לאבטלה. באיטליה יש 9% אבטלה, ובקרב צעירים 34%. בקבוצות הגיל הצעירות אצלנו בישראל יש הרבה שעובדים, ושם לרבים אין כלום. אפילו לאנשים בשנות ה–30 המאוחרות לחייהם אין תעסוקה. הם לא מתחתנים וגרים בבית ההורים”.
הגודל קובע
כשמדברים על הגירה לתוך מדינה, ישראל נמצאת במקום מיוחד. אנחנו המדינה השביעית בעולם מבחינת מספר המהגרים המתגוררים בה ביחס לכלל האוכלוסייה. ככלל, תופעת ההגירה בין מדינות הולכת ומתחזקת בשנים האחרונות. על פי נתוני מחלקת האוכלוסייה של האו”ם, ב–2010 חיו 214 מיליון איש בארץ שונה מזו שבה נולדו. ב–2000, לעומת זאת, עמד המספר על 179.
בהתאם לכך, מדגיש דלה־פרגולה, העלייה בשיעור העוברים בין מדינות היא מגמה גלובלית. “בשווייץ יש מדד הגירה יוצאת (ירידה) יותר גבוה משל ישראל. לכאורה, שווייץ היא מדינה אידיאלית, עם כמות אוכלוסייה זהה לזו של ישראל. ההסבר לעזיבה שם הוא מגבלת הגודל, שיוצרת בעיית תעסוקה בקרב האזרחים הכישרוניים, שחלקם יכולים למצוא בקלות עבודה בחו”ל”.
על פי דלה־פרגולה, מגבלת הגודל בישראל משמעותית ביותר וגורמת לישראלים רבים לחוש שהגיעו לתקרת הזכוכית שלהם. בהתאם לתחום העיסוק שלו, הוא בוחר להדגים את הבעיה על הסביבה האקדמית. “כאקדמאי מתוסכל אני רואה את התקנים מצטמצמים והולכים. זה מוריד את מספר מקומות העבודה. זאת בעיה של מדינות קטנות”.
דלה־פרגולה מסביר שמדד הניידות של מדינת ישראל מפותח מאוד, בזכות שיתופי הפעולה האקדמיים הרבים של אקדמאים ישראלים עם אוניברסיטאות בחו”ל ובזכות התלות התעשייתית ביצוא לחו”ל. “היום חוקרים מדברים על רב־לאומיות. לרובנו יש יותר מזיקה אחת משמעותית בחיים, אף על פי שבשביל רובנו מרכז הכובד נמצא במקום אחד. היום כל יורד יכול לבקר בארץ 20 פעמים בשנה אם ירצה. זה משפיע על האופן שבו אפשר לזהות מיהו מהגר”.
למרות המגמה העולמית והעובדה שמשכילים מקבלים הצעות עבודה רבות יותר בחו”ל, דלה־פרגולה מאמין שצריך ללמוד כיצד להתמודד עם הבעיה בישראל. “צריך לחזק את המדיניות. לחשוב יותר על הזדמנויות המתאימות למבנה האוכלוסייה. כשהאוכלוסייה משכילה, כמו במקרה של ישראל, החברה זקוקה לפתרונות עבודה של משכילים. צריך יותר מחקר ופיתוח”.
בכל מקרה, דלה־פרגולה מדגיש שהחברה בישראל ממשיכה להיות מאוד אופטימית. לדבריו, הוא מתבסס על נתונים מסקר האושר של האו”ם ולכן אי אפשר לחשוד בהטיה שלהם. “צריך לתפוס את ההגירה כהזדמנות, ולא כ’אוי ואבוי’. יש אנשים שמבלים יום פה ויום שם, חמישה ימים בלונדון וסוף־שבוע בארץ. צריך לשנות את התפיסה של מיהו מהגר בהתאם, להסיר מכשולים ולסייע למי שרוצה לחיות ולעבוד בארץ”.
לפי הנתונים הרשמיים, היקף ההגירה מישראל הוא שלושה עוזבים מתוך אלף תושבים. מיכל סבח, דוקטורנטית לדמוגרפיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שחוקרת הגירה מישראל, מדגישה שבהשוואה למדינות מפותחות בעולם, כמו הולנד, ניו זילנד, אוסטרליה וכן הלאה, ההגירה מישראל נמוכה יחסית.
סבח מסבירה שלכל חברה יש פרופיל של מהגר. בישראל, כמו במדינות מפותחות אחרות, ככל שההשכלה גבוהה יותר, כך עולה הסיכוי להגר. הסיכוי שבעלי תואר שלישי יהגרו גבוה מהסיכוי שבעלי השכלה תיכונית ומטה יעשו זאת. על פי מחקרים קודמים, הסיכוי של בעלי תארים אקדמיים להגר גבוה יותר מפי שניים בהשוואה לבעלי השכלה תיכונית. “בדרך כלל המהגרים יהיו בעלי השכלה טכנולוגית ויעסקו במשלח יד שיש בו דומיננטיות גברית. הסיכוי של אשה שעוסקת במשלח יד ‘גברי’ להגר גבוה ביותר מפי שניים ביחס לנשים שעוסקות במשלחי יד ‘נשיים’ או מעורבים”, מוסיפה סבח.
על פי נתוני המחקרים שעליהם מתבססת סבח, המהגרים היהודים יכולים להיות אופטימיים. מהמחקרים, שנערכו בארצות הברית - מדינת היעד הפופולרית בקרב מהגרים יהודים - עולה כי הם משתלבים בתוך זמן קצר יחסית ומשפרים את מצבם הסוציו־אקונומי. אבל לא כדאי למהר ולארוז. סבח מדגישה ש”בכל מקרה כ–20% מהמהגרים בזמן נתון חוזרים ארצה ומי שמהגר עושה זאת כי הוא יכול. ההנחה שעומדת מאחורי המודלים היא שאנשים מבצעים החלטות על בסיס רציונלי ומשווים את האפשרויות שיש להם במדינה אחרת”.
אין תקווה
את שרון עיני ועמית נבו הנתונים האלו לא מפתיעים. השתיים פתחו לפני שנה וחצי חברה בניו יורק, המתמחה בסיוע לישראלים אשר עוברים לעיר. החברה, Get It Done NY, מסייעת למי שעובר לעיר למצוא דירה ובית ספר, ובקיצור להתאקלם. נבו עצמה הגיעה לניו יורק ב–1997 עם בעלה. “קסם לנו לנסות את ניו יורק. התחתנו. היינו פה בירח דבש. התאהבנו ובחרנו לנסות. לא תיכננו להישאר פה עד היום”, היא מספרת.
עיני הגיעה לעיר בגיל מוקדם הרבה יותר. הוריה עזבו את ישראל כאשר היתה בת 8. בגיל 17 החליטה לחזור לארץ, אבל אחרי כמה שנים שבה לניו יורק. “הקמנו את החברה אחרי שזיהינו את הצורך בשירות כמו שלנו. שתינו היינו עוד קודם במרכז העניינים. ידענו על אנשים שמגיעים, הבנו שרבים זקוקים לעזרה ושיש עלייה במספר הבאים לפה”, מספרת נבו.
כמי שגדלה בניו יורק, עיני אומרת שהיא מרגישה את השינוי בתכונותיהם של הבאים לעיר. “בעבר אלו היו אנשים בגילאי 18–30, שלא היה להם הרבה והם באו לנסות את מזלם בניו יורק. היום יש יותר משפחות. זה קשור גם לכך שיש יותר אופציות למשפחות. פעם היתה הרגשה שזה רחוק. היום יש הרגשה שזה הרבה יותר נגיש. גם לקפוץ על טיסה ולנסוע לארץ זה שום דבר, ולאנשים יש יותר אומץ לנסוע בידיעה שתמיד יוכלו לבוא לבקר”.
לדברי נבו, מהשיחות שקיימו עם משפחות שעבדו עמן עולה כי הסיבה העיקרית למעבר מישראל לניו יורק היא כלכלית. “אלו אנשים שמרגישים שאפשר להרוויח פה יותר מאשר בארץ ושבארץ הם הגיעו למיצוי”. סיבה נוספת שצפה היא סוגיית ההשכלה הגבוהה. רבים עוברים לחיות בחו”ל, משום שהמעבר מאפשר להם להתפתח אקדמית באופן שאינו אפשרי בישראל. בנוסף, משפחות רבות חשות שרמת החינוך בארץ אינה מספקת.
רן הר נבו, יזם היי־טק, נחרץ הרבה יותר. “התירוץ שלי לא לחיות בישראל הוא יחסית טוב”, אומר הר נבו בחיוך. “הקמנו חברת סטארט־אפ בישראל ואחרי שגייסנו 5 מיליון דולר עברתי לניו יורק כדי לפתח את כל הצד העסקי ולהכיר את השוק. זה היה לפני ארבע וחצי שנים. החברה נמכרה ל–AOL ב–2010. היא עדיין חברה ישראלית־אמריקאית ויש לנו בארץ 70 עובדים”.
הר נבו, בן 38, עבר לארצות הברית עם אשתו, וכעת הם כבר הורים לילדה. בשנים שבהן הוא גר בניו יורק, קהילת הישראלים העוסקים בתחום האינטרנט בעיר גדלה. היום, הוא צוחק, מכנים אותם “המאפיה הישראלית”. “יש דיבור בעיר סביב השאלה מה קרה שיש פה כל כך הרבה ישראלים. אנחנו מרגישים את התגברות הרצון לעבור בעלייה בבקשות לרילוקיישן”, הוא אומר. “היום כשאני חושב על חזרה לארץ עולה השאלה מה אני יכול לעשות בישראל”.
הר נבו מסביר את הסיבה לכך: “האינטרנט הופך להיות אחת התעשיות הגדולות והמדליקות. הוא גלובלי לגמרי. אי אפשר לנהל אותו מישראל. אם היינו מנסים לנהל את החברה מישראל, לא היינו מצליחים”. יש סיבות נוספות. “התחושה היא שבארץ יש מצוקה כלכלית ופוליטית, שלמעמד הבינוני בישראל, שאני רואה את עצמי חלק ממנו, יש שני חסמים מעל הראש: החסם של היכולת לפרוח כלכלית, שנובע משוק לא תחרותי וקרטליסטי, והחסם של חוסר תקווה. בצד הפוליטי, השיח הוא שיח של ייאוש. שיח קנאי ולא ליברלי. יושב איש משכיל, חילוני בשנות ה–30 לחייו, שהתעשייה הישראלית מאפשרת לו דרך החוצה, כי יש בישראל תעשיית אינטרנט חכמה ומוצלחת, ומבין שזה מסלול שיאפשר לו גם יציאה מישראל”.
הנטייה של אנשי ההיי־טק לעזוב את הארץ לטובת עבודה בחו”ל נראית טבעית וברורה, אבל הם לא היחידים שמוצאים עבודה בחו”ל בקלות יחסית. אמנם המשבר הכלכלי פגע באירופה ובארצות הברית ולכאורה אפשר היה לצפות לקושי בהגירה, אבל בפועל יש מקצועות מסוגים שונים שמאוד מבוקשים כיום בחו”ל. בעלי המקצועות הללו שייכים בעיקר למה שזכה לכינוי “המעמד היצירתי”.
את השם טבע ריצ’רד פלורידה, כלכלן אמריקאי שפיתח תיאוריה בנוגע להתחדשות עירונית ופריחה כלכלית בעיר. לפי פלורידה, ערים שמצליחות למשוך את אנשי “המעמד היצירתי” נהנות מפריחה כלכלית. תיאורטיקנים רבים מתנגדים לתיאוריה של פלורידה, אבל ראשי ערים רבים אימצו אותה בחום. בהתאם לזה, בעלי המקצועות שעונים להגדרת היצירתיות (מעצבים, אדריכלים, יזמים, הייטקיסטים וכן הלאה), נחשבים ”מבוקשים” וקל להם להתארגן על אשרות עבודה ושהייה.
תל אביב אמנם נחשבת אחת מאותן ערים שהמעמד היצירתי אוהב, אבל רוב האדריכלים בארץ יתקשו לממן במשכורתם שכר דירה בתל אביב. הגלובליזציה, שמזינה את ההתעניינות במעמד היצירתי, הופכת את השאלה בדבר הקושי לגור מחוץ לישראל לכמעט אנכרוניסטית. הר נבו מהסס לרגע כאשר שואלים אותו אם לא היה לו קשה לקבל את ההחלטה לבנות את חייו הרחק מישראל. “אני חושב שיש משהו בנרטיב הישראלי שהוא קצת ילדותי. הנרטיב הוא כל הזמן לטעון שאין כמו בארץ. זה נרטיב כל כך חזק שהוא מוטמע בך, אבל פתאום אתה מגלה שזה לא נכון. יש כמו בארץ - והשמים לא נופלים כשעוזבים אותה. מי שחוזר לארץ לא חוזר כי אין כמו בארץ, אלא מפני שזה הבית שלו - ובית באמת קשה להחליף”.
ניסיון העבר מעיד שלישראלים יש קושי גדול יותר לוותר על התפיסה הרואה בישראל בית. “רוב האנשים לא עוזבים כדי להגר”, מסבירה פרופסור תמר הרמן, סגנית הנשיא לעניינים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה, שחוקרת במשך שנים את החברה הישראלית ואת ההגירה כחלק ממנה. הרמן מוסיפה שרבים עוזבים בגלל עבודה או לימודים, אבל לפעמים הזמן שהתכוונו להקדיש לכך הולך ומתארך. “זאת לא הגירה מתוכננת, אלא מהלך מתמשך, שבסופו של דבר מסתכם בהגירה. מעטים אורזים מראש את החיים שלהם כדי לעבוד לחיות במקום אחר לנצח”.
לפי הרמן, גם היום הגירה מישראל לא נתפסת כהצלחה גדולה. “נכון שהיום יש פחות ביקורתיות ביחס למהגרים. אף אחד כבר לא יקרא להם נפולת של נמושות, אבל הרוב הם אנשים שחיים חיים בינוניים. אין אצלם גאווה גדולה על הצלחה והם מרגישים שהם צריכים להתנצל”.
העובדה שישראלים נוטים לא להכריז על ההגירה שלהם כעל עובדה סופית קשורה לזיקה שלהם לישראל לאחר העזיבה. הרמן מדגישה שהישראלים שומרים על קשר חם עם הארץ ולא מעטים מהם חוזרים בגלל הילדים, או ליתר דיוק בגלל השינוי שעובר על הילדים. “הילדים הופכים לאמריקאים, קנדים או אירופים וההורים מרגישים שהם מאבדים את השפה המשותפת איתם. הישראליות בדרך כלל לא מחזיקה בדור השני”.
על הקשר החם עם ישראל יכול להעיד חיים (שם בדוי), נשוי ואב לתינוק בן שנה, שמתגורר כיום בפאלו אלטו. חיים עבר לארצות הברית לפני כשנה, כדי לפתח את הסטארט־אפ שלו. כמאמר הקלישאה, “אפשר להוציא את הישראלי מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהישראלי”, את הבוקר שלו הוא מתחיל באתרים הישראליים “הארץ” ו”YNET”. לדבריו, הוא פוגש ישראלים פעמים רבות במשך היום, מדבר על ישראל וכן הלאה. במקרים רבים, השיחות מתמקדות במה שהוא מכנה “הנושא הדמוגרפי” - “לא ערבים ופצצות, אלא חרדים. שמדינת ישראל הולכת לכיוון של הקצנה דתית וחרדית ואי אפשר לשנות זאת, כי מחצית מישראל תהיה כזאת בעתיד הלא רחוק”.
השיחה עמו מתקיימת ביום הראשון של הגשם בסן פרנסיסקו בקרבת החומוס “אורן”, אייקון ישראלי בעמק הסיליקון. חיים מאמין שמי שעובר לחיות בחו”ל לא עושה זאת כדי “לרדוף אחרי משכורת טובה. איכות החיים כאן טובה, אבל בשביל מי שהרוויח טוב בארץ, לא מדובר בשיפור”, הוא מדגיש ומוסיף שההבדל נעוץ במה שלא קיים: “אין פה לחץ על הכבישים, אין פה בעיות דמוגרפיות, פה לא מפחדים מבחינות מיצ”ב ובתי הספר הציבוריים מהטובים בארצות הברית לא עולים גרוש. החיים פה נוחים כי הם מאוד רגועים”.
למרות הנוחות של החיים בעמק הסיליקון, חיים מתקשה להתחייב על כך שהוא נשאר לתמיד. “יש גם רצון לחזור לישראל ולעשות שינוי”, הוא מסביר, ומוסיף שברור לו מדוע רבים נשארים. “יש פה אנשים שיושבים במשרות בחברות מרכזיות ויש להם בעיה למצוא תפקידים מקבילים בישראל. אלה אנשים שמרוויחים 300,000 דולר בשנה”.
אקדמיה במצוקה
נבו ועיני מתרגמות את התחושה של הר נבו וחיים למילים. “המחסום לעזיבה הוא המשפחה. הרבה מהעוברים מחפשים דירות שיש בהן חדר לסבתא”, אומרת שרון. אבל שתיהן מעידות כי החסם הזה הולך ומתרופף. “יש אפילו משפחות שמבצעות את המעבר כאשר יש להן ילד או ילדים בצבא. זה קושי. יש משפחות שמתפצלות. הם עוברים מכיוון שהעבודה שלהם דורשת מעבר לניו יורק, אבל רואים שאחרי כמה זמן הם מתחילים לדבר על להישאר”, מספרת נבו. “אחרי שהם מתגברים על הפחד הראשוני הם מקבלים ביטחון להישאר עוד. בהתחלה מחכים לראות איך הילד מסתדר, זה הפחד של רוב המשפחות. אחרי שהילדים נקלטים קל להם יותר”.
נושא נפוץ בשיחות על הגירה מישראל הוא בריחת המוחות מהאקדמיה. “שיעור המרצים האירופים שעובדים ב–40 הפקולטות המובילות בארצות הברית הוא כחצי אחוז עד כארבעה אחוזים. כלומר, על כל מאה מרצים שעובדים בגרמניה, 2.9 עובדים בארצות הברית. בישראל, על כל מאה מרצים בארץ יש 25 מרצים בארצות הברית”. את הנתונים הללו חושף פרופסור דן בן דוד, מנהל מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, כלכלן בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, שחקר את סוגיית בריחת המוחות לפני כחמש שנים.
בן דוד טוען שבישראל יש נסיגה ברמת החיים ומסביר שאף על פי שבריחת מוחות לארצות הברית אינה תופעה ייחודית לישראל, מבחינת השיעור שלה, אין לה אח ורע. באוניברסיטאות הנחשקות כמו ייל, סטנפורד והרווארד המספרים גבוהים אף יותר. “בחוג למדעי המחשב בסטנפורד יש שמונה ישראלים. זאת כבר כמעט תת מחלקה”, מוסיף בן דוד בחצי חיוך.
על פי המחקר של בן דוד, ישראלים הם מי שהשלימו תואר אקדמי בישראל ועזבו רק אחר כך. כמו כן, מדובר רק בבעלי קביעות או בכאלה הנמצאים במסלול לקביעות. מי שנמצאים בארצות הברית בשנת שבתון, או פרשו לגמלאות, לא נכללו במחקר. כך גם מי שמלמדים במקביל לעבודתם בארצות הברית, גם באקדמיה בישראל - אפילו אם מדובר בקורס אחד.
בן דוד מסביר שבארץ מעודדים את האקדמאים ללמוד גם בארצות הברית, אבל בניגוד לעבר פחות ופחות מאלה שנסעו לשם חוזרים. “מי שנסע ללמוד תואר מתקדם בכלכלה כבר לא חוזר. זאת אחת הסיבות לכך שכיום החוג לכלכה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית מאחדים קורסים בתארים המתקדמים. יש מחסור במרצים”.
בן דוד לא חושש רק למצבן של האוניברסיטאות, אלא גם לדמותה של מדינת ישראל. “אני חושש שנגיע לנקודת אל־חזור דמוגרפית בישראל. דמוגרפיה זה לא רק לידות, אלא מי נשאר לגור כאן. היום עוד אפשר להעביר את המדינה למסלול בר קיימא, אבל בעוד עשור זה לא יהיה אפשרי. היום מחצית מילדי ישראל מקבלים חינוך שרמתו נמוכה מרמת החינוך במדינות עולם שלישי, ומספר הילדים הולך וגדל. על זה צריך לדבר בבחירות”.
האם בריחת המוחות מהאקדמיה קיימת גם במקצועות אחרים? במחקר שערכו הפרופסורים עומר מואב ואריק גולד למרכז שלם, נכתב: “בקרב האוכלוסייה המשכילה, בעלי תואר בוגר ומעלה, הנטייה לרדת מהארץ גבוהה מזו של בעלי השכלה נמוכה. מעל 2.6% מכלל היהודים הנשואים המשכילים בקבוצת הגיל 25–40 בשנת 1995 מוגדרים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כיורדים בשנת 2002, זאת לעומת כ–1.1% בלבד בקרב בעלי ההשכלה הנמוכה”.
מואב וגולד ניתחו את נתוני מפקד האוכלוסין של 1995, בצירוף אינדיקציה לגבי סטטוס ירידה בשנת 2002. הם קובעים שאוכלוסיית המהגרים מישראל אינה מהווה חתך מייצג וכי שיעור הצעירים המשכילים בה גבוה משמעותית מחלקם באוכלוסייה הכללית. על פי מחקרם, הם קובעים שישראל ואיטליה הן שתי המדינות המפותחות היחידות שבהן מספר המהגרים המשכילים שעוזבים את המדינה גדול ממספר המהגרים המשכילים שמהגרים למדינה. זהו דפוס הגירה שקיים במדינות עניות.
נתון מעניין נוסף שחושפים מואב וגולד הוא סוג העיסוק של אלה שבוחרים לעזוב. חברי סגל בכיר באוניברסיטאות תופסים את המקום הראשון, עם שיעור הגירה מחוץ לישראל של 6.5%. בעקבותיהם הרופאים, עם שיעור הגירה של 4.8%. אחר כך מגיעים המהנדסים והמדענים (שאינם עובדי אוניברסיטה), ששיעור ההגירה שלהם עומד על קצת יותר מ–3%. על פי נתוני המחקר, יש מתאם בין רמת ההשכלה להגירה בעיקר בקרב גברים, ובעלי תואר שני מהגרים יותר מבעלי תואר ראשון. בשיא מחזיקים האקדמאים והרופאים.
עם זאת, הנתונים על הגירה מישראל בעייתיים מאוד לניתוח. בביקורת הגבולות לא שואלים כל אחד מה מטרת נסיעתו, ולכן קשה לקבוע מי עוזב ולכמה זמן. משום כך החוקרים מסייגים את נתוניהם, ולכן אפשר לדבר על מגמה של עזיבה אבל קשה לדבר על תופעה.
עניים בכל מקום
שגיא בלשה, מנכ”ל ארגון ILC, חש שבשנים האחרונות דווקא מגיעים פחות ישראלים לארצות הברית, מפני שהמצב הכלכלי שם אינו כה נוח בהשוואה לישראל. לטעמו, הרצון לעבור לאמריקה הוא תוצר של מיתולוגיה. “בישראל גדלנו על ברכי התפיסה שאמריקה זה פסגת השאיפות, ארץ האפשרויות, לעומת ההלקאה העצמית שיש בארץ. דור שלם גדל על התפיסה הזו. ישראל מתאפיינת בתזזיתיות והיא סטארט־אפ ניישן, ויש תחושה שאמריקה מנומנמת”.
למרות זאת, בלשה מדגיש שרבים רואים בארצות הברית את הצעד הבא בקריירה. בלשה מספר על בחור שפגש לאחרונה, שבחר לעזוב קריירה נוחה עם משכורת טובה, תנאים נוחים ואפילו קביעות, ולהגיע לארצות הברית. “סביר שהוא יצטרך להתפשר. שאלתי אותו מדוע הוא עשה זאת. הוא אמר שהם רוצים לנסות גם באמריקה. זו אשליה של אמריקה. אם פורטים אותה לפרוטות, מלבד מעט ישראלים שבאמת הצליחו, רובם חיים ברמת חיים בינונית ורובם לא עשו את המכה”.
הארגון שבראשו עומד בלשה מנסה לעודד את הישראלים ליצור קהילה ותרבות ישראליות בלוס אנג’לס. אחת הפעילויות של הארגון היא חלוקת מזון למשפחות ישראליות עניות. “כל שבוע אנחנו מחלקים עשרות ארגזים לישראלים שאין להם מה לאכול. בסופו של דבר יש פה הכל, מעניים ועד למעמד הגבוה. גם רמת החיים מאוד דומה לזו שבישראל ויש כאן געגועים עזים לארץ”.
על פי בלשה, הקהילה הישראלית בארצות הברית מונה 250 אלף תושבים - יותר מנתיבות, אופקים, בית שאן ונשר גם יחד. בהתאם למספר הישראלים הרב, קיימת שונות גדולה במידת ההצלחה שלהם. אמנם לפי הנתונים אחד מחמישה מהגרים חוזר, אבל בפועל מהגרים ותיקים מישראל מתקשים להודות, גם בפני עצמם, שהם כנראה לא ישובו.
שירלי וגנר, בת 43, אמנית, נכללת אף היא באותה סטטיסטיקה. וגנר המתגוררת בלונג איילנד, ליד ניו יורק. לניו יורק נסעה שנתיים אחרי שסיימה את לימודי האמנות במדרשה, ב–1997. למרות השנים הרבות שהיא עושה בחו”ל, וגנר עדיין מצהירה שלא עזבה. “אף פעם לא הרגשתי שעזבתי. בעצם נסעתי לסמסטר שהתארך לעוד סמסטר ולאט לאט זה הפך ל–15 שנה”, היא אומרת.
בראיון שמתקיים כמה ימים אחרי ביקורה של הסופה סנדי בניו יורק, מדגימה וגנר בחיוך רחב את העובדה שהיא לא ממש מרגישה אמריקאית. “אני כל הזמן מתלוננת שאין לי כישורים להתמודד עם הוריקן. זה לא החג שלי”. היא מציינת כי תמיד חשה געגועים, אבל כעת הם קיימים בצורה כרונית. “אני בטוחה שאחזור והשאלה היא רק מתי. כאן זה מיקום שלי, לא המקום שלי”.
מבחינתה של וגנר, תחושת הנדודים היא דווקא מקדם אטרקטיביות לא קטן לעבודות שלה. “יש היום עניין באמנות שבאה ממקומות שונים, בעיקר בישראל. ויש הרבה אמנים שמצליחים כאן גם בלי שהם חיים פה. כשעזבתי לגרמניה היתה מגמה להציג אותי כמי שגרה בגרמניה”.
דבריה של וגנר מחזירים אותנו לאדם הדינמי שתיאר דלה־פרגולה - אזרח העולם הנודד. נראה שערן אייזנהמר, אדריכל שחי כרגע בתל אביב, עונה על ההגדרה. בשלוש השנים האחרונות התגורר אייזנהמר כמעט שנה בברלין וכמעט שנה בסן פרנסיסקו, ובין לבין היה כמה חודשים בתל אביב. כרגע הוא בארץ, אבל כבר מתלבט מה יהיה היעד הבא.
אייזנהמר בחר בחיי הנוודות, כפי שכל אמא פולנייה היתה מכנה זאת, מסיבות כלכליות ומעשיות. בתקופה שהתגורר בברלין, כשנה וחצי, הוא התפרנס משני פרויקטים אדריכליים שתיכנן בארץ. מי שמכיר את המטריה האדריכלית ובעיקר את שכר הטרחה הממוצע לאדריכל במשק, יודע שמדובר במשימה בלתי אפשרית.
“החיים בברלין זולים וגם היתה לי תחושה של חיבור לעיר. אולי זה עניין של תרבות”, מצהיר אייזנהמר בחצי חיוך ומסביר שהסבים שלו היו ייקים. ההכשרה שלו כאדריכל איפשרה לו לקבל רישיון עבודה. אבל מעבר לשאלת יוקר המחיה, אייזנהמר מסביר שהחיים בברלין גרמו לו לראות ביתר בהירות את התהליכים הקפיטליסטיים, כפי שהוא מכנה אותם, שעברה תל אביב. “בברלין החיים יותר פשוטים. הדוגמה הכי פשוטה להסבר היא התנועה בעיר. בזכות מערכת התחבורה הציבורית לא צריך להחזיק אוטו וזוג אופניים הוא כלי רכב מספק”.
מבחינתו של אייזנהמר, החיים נוחים יותר כשאתה לא נכנע לחיים דרך הכסף. “אין בישראל רשת ביטחון וכמעט אין תמורה סוציאלית. לא מתחשק לי לחיות באווירה הזו. בברלין הבנתי שלא חייבים לחיות בשביל הכסף ואנשים יכולים ליהנות מזמן פנוי. לא צריך לרוץ כל הזמן”. הוא מציין שהמעברים בין ארצות עזרו לו לראות את החיים בישראל אחרת, וכיום, כשהוא חי תקופה בתל אביב, הוא נהנה מכך שזו לא המציאות היחידה שלו. “אני לא מרגיש ניתוק, אלא הדברים מגיעים אלי אחרת”.
הרצון לחוות את הדברים אחרת עומד כנראה בבסיס רוב מקרי ההגירה היום. כפי שיכולים להעיד רועי אזולאי (34) ובת זוגו, ליאת ראובני (38). השניים חיים באוקספורד, אנגליה, כבר ארבע שנים. הסיבה למעבר היתה לימודי תואר שני במינהל עסקים ואזולאי מסביר שאף על פי שהלימודים לתואר נמשכים שנה, התכנון המקורי היה לעבור לחמש שנים. “תמיד סיקרן אותנו לגור בחו”ל ורצינו לספוג קצת ניסיון מהעולם הגדול”.
עם סיום התואר התחיל אזולאי לעבוד בחברה בת של אוניברסיטת אוקספורד, מעין חממה טכנולוגית שתומכת בכ–15 חברות. ראובני, שיננית במקצועה, לא עובדת באנגליה וכיום היא מגדלת את יונתן, בן שנה וחצי, שנולד באנגליה, ומיקה, בת חמש וחצי, שנולדה בישראל. “כאן זה עניין נפוץ שאחד מבני הזוג לוקח הפסקה מעולם העבודה ומאפשר למשפחה להתקיים בצורה פחות חומרנית, כדי לתת את התנאים הטובים ביותר לילדים עד לכיתות הראשונות. בישראל זו לא נחשבת בחירה לגיטימית”.
מעבר ללגיטימיות של השהות עם הילדים, אזולאי מציין גם את הנוחות של יום העבודה האנגלי, שאותו הוא מכנה “שפוי”, ומוסיף ש”ברור שהחיים כאן נוחים יותר בהרבה מובנים”. אבל למרות זאת הוא מתעקש שמבחינת המשפחה, הבית הוא בישראל והם אינם מתכוונים להישאר באוקספורד לנצח. ההצהרה מרשימה, אלא שלפני כמה שבועות קיבל אזולאי הצעה שיהיה לו קשה מאוד לסרב לה, ואם יסכים המשפחה תישאר עוד שנתיים בחו”ל. “ההחלטה מתקבלת ברגשות מעורבים, כי מאוד חיכינו לחזור. כשעזבנו התלבטנו כי אהבנו את החיים בישראל והיה לנו כיף. אבל ההצעה הזאת היא הזדמנות של פעם בחיים”, מסביר אזולאי בנימה מתנצלת.
מעמד בקריסה
כל המהגרים מישראל שהתראיינו לכתבה זו שייכים למעמד הביניים, אותה ישות מעורפלת, שלקראת הבחירות הפוליטיקאים מוכיחים שניתן להתייחס אליה בשלל צורות. אבל השאלה אם אנשי מעמד הביניים שייכים לעשירון החמישי, השביעי או השמיני אינה רלוונטית. בכל מקרה, רוב הכלכלנים מודים שזהו הבסיס למדינה דמוקרטית חפצת חיים ובעלת כלכלה בריאה. מעמד הביניים נושא בנטל המסים (אין לו רואי חשבון מצוינים כמו אלה שזוכים לו בני האלפיון העליון) והוא זה שנושא בנטל שירות המילואים. כשהוא יצא לרחובות במסגרת המחאה, גילה שמקבלי ההחלטות נותרו אדישים למצוקותיו.
אף על פי שלא חל שינוי משמעותי, ניתן בכל זאת לטעון שהמחאה שינתה לפחות דבר אחד: בעקבותיה הפך הרעיון שמעמד הביניים בארץ נשחק - לאקסיומה. המשכורות של מעמד הביניים נשחקה ב–7.7% לאורך העשור האחרון. בהתאם, נראה שהאפשרות של אזרח ממעמד הביניים להידרדר עוד, היא גבוהה. לעתים כל מה שמפריד בין רווחה לעוני הוא קטסטרופה בריאותית או תעסוקתית.
“15.5% מהפונים לעמותות הסיוע בשנה האחרונה הגדירו עצמם בעבר משפחות ממעמד הביניים”, אמר עו”ד ערן וינטרוב, מנכ”ל ארגון “לתת”, בראיון ל–”The Marker” בספטמבר 2012. הבעיה הכלכלית בישראל אינה תוקפת רק את מעמד הביניים. בשנים האחרונות גדל מאוד אי־השוויון בישראל ונפערו פערים גדולים. כתוצאה מריכוז העושר אצל מעטים, נוצר מצב שגם מי שנחשב שייך לעשירון העליון, לא תמיד מרגיש שיש לו לאן להתקדם כלכלית.
אם נוסיף לכך את עליית מחירי הנדל”ן ואת העובדה שחברות במועדון היוקרתי של “העשירון העליון” לא מקנה אפשרות לרכוש דירה, אין פלא שגדל כאן דור שמרגיש חסום כלכלית ושחש שבמקום אחר תנאי חייו ישתפרו. השילוב בין חוסר ביטחון כלכלי לבין תחושה של חוסר תקווה מסביר את הרצון לעזוב. אם איננו חושבים שחיי ילדינו יהיו יותר טובים משלנו, למה בעצם להישאר?
הבעיה מחריפה כאשר חוזרים למעמד ה”מסוגלים”. מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק, יצא לאחרונה נגד מדיניות ההגירה של ארצות הברית. הוא קרא לרשויות להפוך את הגישה למקילה יותר, כדי לעודד אנשים מהמעמד היצירתי לעבוד בניו יורק ולא רק לתייר בה. בניו יורק, בברלין, בסינגפור, במוסקווה ובערים נוספות בעולם מחזרים כיום אחרי אנשים בעלי הבנה טכנולוגית וכישורים יצירתיים, מקילים על המעבר שלהם ועל האפשרות לעבוד. מדינות רבות משקיעות אנרגיה ומשאבים בגיוס אנשים שיוכלו להקפיץ את הכלכלה שלהם קדימה. האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה לאבד את האנשים האלו לטובת מי שמחזר אחריהם יותר ממנה?
----------------------------------------------------------------
הרהורים על עזיבה
אפרת עיני (33) מעצבת גרפית
כבר כמה שנים מזמזמת לי בראש המחשבה “לגור בחו”ל”. מין פנטזיה בת ביצוע, אלא שהביצוע נדחה כל פעם מסיבה אחרת. רק אסיים את הלימודים. רק אעבוד שנה־שנתיים. רק אסיים עם החוזה של הדירה. אולי אנסה קודם למצוא עבודה שם. אכין תיק עבודות ואז. נעבור את החורף ואחר־כך נראה. באביב.
מסתבר שפנטזיית הנסיעה היא לא רק שלי. כל מי שחלקתי איתו את הנושא הגיב בצורה חיובית. אף אחד לא אמר “אבל מה רע לך פה?” את זה רק אני אמרתי לעצמי, וזו עשויה להיות הסיבה שלא נסעתי, לפחות לא עד היום. לא רע לי פה. תל אביב נהדרת, עשירה בתרבות, כל החברים שלי פה, רצועת החוף אמנם שנויה במחלוקת, אבל רוב הזמן עושה את העבודה. הכל מאוד קרוב ומוכר.
אבל באופן פרדוקסלי, תחושת הנוחות דווקא גורמת לי לזוז במקום באי נוחות ומעלה את הצורך לפרוץ גבולות. כי קטן פה, והכל קרוב ודומה מדי, ואין באמת אלטרנטיבה עירונית לתל אביב. אף פעם לא שמעתי על מישהו שעובר לחיפה כי שם מגניב יותר, או כי שם הכל קורה. גם המציאות פה הולכת ומכבידה, עם כל התבטאות פוליטית, עם כל מהלך ביטחוני, עם כל שחיתות ועוולה שנחשפות. העין, השכל והלב כבר הופכים קהים.
אז עוד יומיים אני נוסעת מפה, ויש לי תחושה שעל הגב לא אשא רק את התיק ואת פנטזיית הנסיעה שלי, אלא גם את זו של אלה שנשארים פה. פנטזיה שכוללת בראש ובראשונה חיים שקטים יותר, וגם אפשריים יותר כלכלית ועשירים יותר תרבותית. אני דווקא יודעת שבאותם מקומות שקשה לי פה יהיה לי קשה שם, ואני מזהירה את כל מי שבא להיפרד ממני, שאין מה להתרגש ושבהחלט קיימת האפשרות שאחזור אחרי חודש. אבל יש לי תחושה שבכל מקרה, גם אם אחזור הנה, בעוד כמה חודשים אני אהיה במקום אחר.
יריב ארז (42), מנכ”ל חברת סחר פשקול י.א.
לפני כ–14 שנה עזבנו את ישראל כזוג, ואחרי כתשע שנים חזרנו לישראל כמשפחה. אחרי חמש שנים, אנחנו שוב מתלבטים אם להישאר או לארוז. חזרנו לישראל כי חשבנו שזה המקום לגדל את הילדים. רצינו להיות קרובים למשפחה, לסבים, לסבתות וגם רצינו שיגדלו בישראל ויידעו שזה הבית. במובנים רבים הסיבות הללו עדיין אקטואליות, אבל אני מרגיש שהמחיר שאנחנו משלמים הוא גבוה מכפי שחשבתי.
היה לנו טוב בחו”ל - ולטוב, כמאמר הקלישאה, מתרגלים מהר. רמת החיים שלנו היתה גבוהה ולא מדובר רק בפרמטר של הכסף, למרות שאי אפשר להתעלם ממשמעותו. בישראל אוהבים לספר שבארצות הברית, אם תהיה תקוע בצד הדרך עם פנצ’ר אף אחד לא יעזור לך. זה לא נכון, כמו הטענה שאצל האמריקאים הכל פלסטיק. בהרבה מקומות בארצות הברית זה לא ככה, הרי אנשים בניו יורק לא מתנהגים כמו האנשים בסן דיאגו.
בכלל, החיים בארה"ב מאוד קלים. הכל זמין, בכבישים קל ואפילו בחניה קל. בארץ אתה מנסה להיכנס לאוטו אחרי הסופר וקשה לך לפתוח את הדלת בלי להיתקע באוטו שליד. וזה בלי לדבר על כך שהקופאיות בסופר מחייכות ולא נובחות עליך כמו בארץ ועוד לפני שאני מתייחס למציאות הישראלית, שדורשת האזנה לחדשות כל חצי שעה.
כשאני בוחן עם עצמי את החיים פה, אני חושב שאולי התחלקתי על בננה. נכון שגדלנו פה והלכנו לצבא ולכן תמיד נרגיש שישראל זה הבית. אבל אחרי כמה שנים בחו”ל אתה רואה שנחמד שם - ותמיד ממשיכים לחפש את זה. אז כרגע אנחנו בישראל. הילדים כבר יותר גדולים ויותר מורכב לשנע אותם. מצד אחד נמצאות הנוחות ורמת החיים מבחינה כלכלית, וממול ניצבים ערכים, כמו ציונות ומשפחה. נכון לעתה, הערכים ניצחו.
יאיר אסולין (26), סופר
במינכן, לראשונה, הצלחתי לכתוב יצירה ארוכה בפרוזה. הרומן שלי, “נסיעה” (הוצאת חרגול, עם עובד), נכתב שם. לפני כן, בישראל, כתבתי בעיקר שירים. במינכן, לראשונה, הצלחתי ללמוד את ספרו הגדול של הרמב”ם, “מורה הנבוכים”, במלואו. לפני כן ניסיתי כמה פעמים והתייאשתי. כך גם לגבי הספר “קול הנבואה” של הרב הנזיר או “הישות והאין” של סארטר. כך גם לגבי “הפואמה הביתית” של אהרן שבתאי. רק במינכן הצלחתי למצוא מספיק אוויר כדי לשקוע אל הדרכים הארוכות האלה. רק מחוץ לישראל.
במינכן הכרתי ניצול שואה שסלד מישראל. כזה שבחר להמשיך לחיות בגרמניה. כזה שלא יודע מילה אחת בעברית. יהודי נטול ישראליות. במינכן הכרתי גם ישראלי ש”ירד” לפני שנים ועדיין מאזין בלילה לגלי צה”ל. בסופי שבוע הוא מקבל עיתונים בעברית. הוא לא היחיד. כל עיר גדולה בעולם מרכזת בתוכה גולים שלא גלו. אנשים שהמולדת לופתת אותם גם בנוף האחר, גם בשפה הזרה.
במינכן ראיתי לראשונה את הזהות שלי מבחוץ (יהודית, ישראלית, כללית). הייתי תושב ממש, לא תייר. מה זה “תושב ממש”? סופרמרקט קבוע, שניים־שלושה בתי קפה, שני פאבים, בית כנסת קבוע, היכרויות מהסוג שמבשיל במשך שבועות, נסיעה בתחבורה הציבורית בהיסח הדעת, הבחנה בניואנסים.
חייתי שם שנה. נסעתי כדי ללמד פילוסופיה יהודית. חזרתי כי הבנתי שהמקום שלי (שפה, תודעה) הוא כאן. מינכן היתה בשבילי פרספקטיבה, כלי מגדיר, הקשר, קנה מידה. ולא, מינכן היא לא הסיפור. מינכן היא סמל לחיים מחוץ לישראל. מינכן היא סמל לחשיבות מבחינתו של אדם, בטח יוצר, להכיר לעומק מקום אחר, חשיבה שונה, תודעה, מנטליות. מינכן היא גם סמל לאשליה כאילו אפשר להשיל את העור ולהיות פתאום מישהו אחר ממקום אחר. אי אפשר, לא באמת.
רותי מאירי־ניוגרוש (35), קולנוענית
אני כותבת באייפון שלי. כרגע זה הקשר שלי לעולם, כי רוב הזמן צמודה אלי תינוקת בת חמישה שבועות. כבר שנתיים וחצי אני גרה במנצ’סטר, אנגליה, נשואה באושר לאלכס, יהודי אנגלי שנולד פה.
לפני כשלוש שנים וחצי התחלתי להרגיש דגדוג כזה בבטן, שאני פשוט לא יכולה יותר להישאר בארץ. זה היה לפני הטילים על תל אביב, לפני המחאה, לפני עוד הרבה עוולות שקרו מאז. כבר לפני עשר שנים שיכנעתי את סבא שלי להוציא את הדרכון הסלובקי שמגיע לו. מאז הוא כבר הספיק להשתמש כמה פעמים בהנחת גימלאי ברכבות אירופיות, וכמה שנים מאוחר יותר פתחתי אני בתהליכים להוצאת דרכון.
לפני שהתחיל הדגדוג הייתי תל אביבית טיפוסית: קריירה פורחת בטלוויזיה, כלבה, חתול, בילויים, יוגה וים. אהבתי כל שנייה בחיי. הייתי גם שמאלנית פעילה, חדורת מוטיבציה לשנות: הקמתי קבוצה ללימוד ערבית, הלכתי להפגנות, ערכתי סרטונים בחינם. פעלתי למען אמונותי. עד שהותשתי. ואז בא הדגדוג, שאמר לי להתחיל להוציא קצת יותר אנרגיה על עצמי וקצת פחות על מדינה אטומה שלא שמה עלי.
את אלכס הכרתי בחתונה של החברים הכי טובים שלנו. יותר שמאלץ מזה אין. בערך שנה אחרי שהתחלתי בתהליכי המעבר לאנגליה, היקום שלח לי את אהבת חיי. האנגלי. היה ברור שאני אעבור לאנגליה ולא הוא לישראל. היה קשה לוותר על המשפחה והקריירה, ולפעמים אני תוהה איך זה היה אילו אלכס היה עובר לגור איתי בדירה השכורה שלי בתל אביב. אבל אז המציאות מחלחלת לפנטזיה ואני יודעת שאם זה היה קורה הייתי עדיין שקועה בחובות, בלי בית או דירה משלנו. וזה לא שכאן הכל מושלם. אבל גם במנצ’סטר הייאוש הרבה הרבה יותר נוח.
עופר אדרת (31), עיתונאי
חורף 2009-2010 היה קשה במיוחד בברלין. הטמפרטורות צנחו עמוק מתחת לאפס. בעיתונים כתבו, כי זה "החורף הקשה ביותר מאז עליית היטלר לשלטון" וכי "זקני גרמניה לא זוכרים כדבר הזה". הכותרות של הצהובונים, “בילד" בראשם, ספרו את הטמפרטורות לאחור מדי יום. “סופה בסוף השבוע", “8-”, “10-”. ואפילו "היום: 20-!”.
אני, שהגעתי לברלין לחודשיים במסגרת חילופי עיתונאים, קיללתי את הרגע שבו החלטתי להישאר מעבר לנדרש. “בוא הביתה", “תחזור", “מה אתה עושה שם" – היו המסרים החד-משמעיים שקיבלתי מדי יום מהבית. הגעתי לשם – לא בפעם הראשונה – במסגרת תוכנית בינלאומית ע"ש העיתונאי הגרמני-יהודי ארנסט קרמר. במקרה או שלא, הוא הלך לעולמו, בשיבה טובה, בחורף ההוא ממש.
באתי במטרה להישאר קצת יותר. רציתי לחוות את אירופה, לטעום קצת חיים באווירה אחרת ולברוח קצת מהשמש הנצחית של הבית. אלא שתוך זמן קצר הבנתי עד כמה אני תלוי בשמש הזאת וכמה אני אוהב אותה ומתגעגע אליה – גם בלי שידעתי.
אחרי שלושה ימים בלבד כמתמחה במערכת העיתון ”טגסצייטונג”, עיתון השמאל של גרמניה, החלטתי שנחמד וחמים יותר יהיה לעבוד מבית הקפה הסמוך לדירה בה התגוררתי. מהר מאוד הבנתי את הטריק: כמה שפחות להיות בדרכים ובתנועה - כמה שיותר לשבת בפנים. רצוי קרוב לבית. כל שהות בלתי נחוצה בקור הגרמני מסוכנת לבריאות. הפיזית והנפשית כאחד.
כמות השעות בה שרצתי בקפה "אוברהולץ" שב"רוזנטאלרפלאץ" – משכנם של בעלי ה"מק-בוקים" ומעוז חביב על תיירים, זרים ובכללם לא מעט ישראלים – אמורה היתה לבדה להקנות לי אזרחות של כבוד.
אבל כבוד גדול מדי לא היה שם. קור עצום דווקא כן. מדי ערב הוא החריף. גם אחרי שהצטיידתי במיטב התלבושת החורפית המקומית: כולל גרבי צמר אימתניים, שמאז מעלים אבק בארון שלי בתל אביב. בהדרגה נחסמו בפני עוד ועוד אפשרויות תנועה. המדרכה קפאה, השלג נערם ברחובות, ומרחב המחיה שלי (ביטוי שעדיף לא להזכיר בגרמניה היום) הצטמצם לכמה מאות מטרים – מסביב לבית.
הרגשתי חנוק. תוכניותיי להישאר בברלין עד הקיץ (לפחות) נראו לפתע כמו חלום רחוק. כמו הזיה. כמו טירוף מערכות. ואז הגיע הערב המכריע. חזרתי הביתה מהקפה השכונתי, רועד כולי מקור, ומפנטז על המקלחת החמה. הטמפרטורה בשעות האלה צנחה לשיאים שלא חשבתי שאי פעם אראה כמותם: מינוס עשרים ושש מעלות.
כשבאתי לפתוח את ברז המים גיליתי שהצינור קפא. בעלת הבית אמרה לי להרתיח מים בקומקום ולשפוך על הצינור - כדי להפשיר אותו. אני בחרתי דווקא בדרך אחרת. נכנסתי לאינטרנט, גלשתי לאתר של "אל-על", בדקתי מתי הטיסה הקרובה, והזמנתי כרטיס לשש בבוקר. ככה, בלי לארוז, בלי לתכנן, בלי לומר שלום. מעולם לא שמחתי כל כך לעלות על טיסה שהיעד שלה הוא ישראל. מעולם לא התרגשתי כל כך לקבל פיתה חמה מהדייל.
למחרת, בתל אביב, על חוף הים, השמש זרחה. על סוכת המציל היה כתוב 25 מעלות. מדהים, חשבתי לעצמי. תוך כמה שעות עברתי 50 מעלות. הייתכן? אולי זה שיא גינס. אבל לא רק הטמפרטורה השתנתה. פתאום ראיתי שגם בחודש ינואר אפשר לחיות, לצאת החוצה ולהיות באוויר הפתוח. גיליתי, שבמרחק ארבע שעות טיסה יש גן עדן ושמו ישראל, שבו השמש תמיד זורחת, האנשים מחייכים והחורף הוא העונה הנעימה ביותר מכולן.
וברלין? מאז הספקתי לבקר בה כבר כמה וכמה פעמים. לפעמים עבודה, לפעמים פלז'ר – ולרוב שניהם יחד. כל פעם לשבוע-שבועיים, לא יותר. בקיץ, כשקשה כאן בתל אביב, אני מזכיר לעצמי למה בכל זאת אני חי כאן ולא בברלין. הקור, האפלה, השירות הגרוע, הפרצופים החמוצים, האנשים האנטיפטיים, הצביעות האירופאית והאוכל הגרוע הם סיבות מספיקות. כן, אני מתגעגע מאוד לעיתונים הגרמניים, לרחובות הנקיים והשקטים, לחופש ולמרחב. אבל בחייכם, קר שם לאללה.
--------------------------------------------------------
מעגל קסמים רע / פרופ’ ערן ישיב
הרכב האוכלוסייה בישראל מציב אותה בעמדה ייחודית בהשוואה למדינות מערביות אחרות, עמדה שעלולה לדרדר עוד ועוד את מעמד הביניים ולהגביר את ההגירה השלילית. מהם הגורמים לסחרור המסוכן הזה ואיך אפשר לצאת ממנו?
ישראל עוברת שינויים דמוגרפיים בעלי השפעה דרמטית. ההגירה ממנה היא מרכיב משמעותי אחד בפאזל הדמוגרפי. יש אפשרות שההטרוגניות באוכלוסייה והשינויים בה יפעלו להגברת ההגירה מישראל ולהרעה נוספת במצבה, במעין מעגל קסמים.
ההטרוגניות באוכלוסייה הובילה את ישראל למצב של כלכלה דואלית: חלק אחד, המושתת על אוכלוסייה משכילה ויצרנית, דומה למשקים המפותחים. החלק האחר, שכולל אוכלוסייה שבחלקה אינה עובדת ובחלקה מועסקת במשלחי יד ובענפים בעלי פריון לעובד ושכר נמוכים - תקוע ב”מלכודות עוני”.
לפיכך, ישראל מוצאת את עצמה כיום עם פיגור חמור בתשתית האנושית ובתשתית הפיזית. הפיגור בתשתית האנושית בא לביטוי בהשתתפות נמוכה בשוק העבודה, ברמה נמוכה של תוצר לעובד, בשיעור גבוה של עובדים חלקית (שלא מרצון) ובתופעות של אפליה והעסקה מבזה בענפים רבים. הפיגור בתשתית הפיזית בא לביטוי בכבישים שהם מהצפופים בעולם המערבי, בזיהום סביבתי, במערכת חשמל הפועלת כמעט ללא רזרבות, במערכות מים וביוב קורסות, במערך כבאות ירוד ובשירותי חירום המתקשים להתמודד עם אתגרים.
המחאה החברתית של קיץ 2011 נוצרה למעשה על רקע העובדה שמעמד הביניים “נלחץ” בין שכבה עשירה, שהשתלטה על מקורות רבים, לבין שכבות חלשות ונזקקות, שלא מספקות תוצרים ושואבות מקורות. כדאי לשים לב לתהליכים הדמוגרפיים המתרחשים בסביבה זו. כעת יש 20% ערבים וכ–10% חרדים, שעשויים להגיע יחד לכדי 40% מהאוכלוסייה בעוד 20 שנה. לפי תחזיות עדכניות, עוד לפני מחצית המאה ישתווה משקל החרדים לזה של הערבים והמרכיב היהודי הלא חרדי יהיה 54% בהשוואה ל–70% כעת.
שום מדינה מערבית אינה חווה מצב כזה, שבו נתח נכבד ביותר באוכלוסייה נמצא ברמה כלכלית שונה מאוד ומנהל אורח חיים תרבותי־דתי שונה מאוד משאר האוכלוסייה. במדינות אירופה, למשל, יש הזדקנות וירידה בריבוי הטבעי, אבל המשקל של האוכלוסייה התלויה או הנחשלת כלכלית אינו מתקרב לממדים הישראליים. השינויים הדמוגרפיים הללו מביאים למצב שבו אוכלוסיות המתקשות בשוק העבודה נעשות דומיננטיות במשק. פירושו של דבר ש”העוגה הלאומית” לא תוכל לצמוח בקצב הרצוי ויהיה קשה יותר ויותר לחלק אותה. במישור החברתי־תרבותי תתגבר ההשתלטות של יסודות שמרניים ודתיים על החברה בישראל, שכבר החלה.
תסריט סביר אחד הוא שישראל תהפוך למקום “בלתי אפשרי” בשביל אותו פלח באוכלוסייה הנושא בעול הקידמה. מדובר באוכלוסייה משכילה, חילונית, שיש לה אורח חיים מערבי ושאיפות לחיים נורמליים. ההגירה מישראל כעת היא בסדרי גודל של ממוצע מדינות ה־OECD. אולם כאשר יחמיר המצב, אפשרי בהחלט ששיעור ההגירה יעלה פי שניים או אפילו פי שלושה, לרמות השוררות כיום במדינות כמו פורטוגל או אירלנד. מה גם שהמשבר העולמי והמשבר האירופי ידעכו בסופו של דבר, ושוב ייפתחו אפשרויות כלכליות טובות בחו”ל.
בנוסף, העוזבים יהיו צעירים יחסית, משום שלאנשים מבוגרים קשה יותר להגר. תהליך זה יהיה בבחינת מעגל קסמים רע: האוכלוסייה שכיום תורמת כלכלית ותרבותית בצורה משמעותית תעזוב וכך תחליש עוד יותר את האוכלוסייה הנשארת ותתמרץ עזיבה נוספת.
שתי האפשרויות המרכזיות למניעת תסריט רע זה הן: ראשית, התערבות ממשלתית לשינוי המבנה המשקי. פירושו של דבר תוכניות מאסיביות לשיפור התעסוקה בקרב הערבים ובקרב החרדים, תגבור משמעותי של אמצעים כמו מס הכנסה שלילי המעודד יציאה לעבודה והפחתה משמעותית של קצבאות התומכות באי עבודה. גם תכנון מושכל יותר של תמהיל ההוצאות ותמהיל המסים בישראל יכול להביא לשינוי חיובי. צעדים אלו יכולים להפחית את חוסר האיזון הגדול השורר כיום. בהקשר זה המלצות ועדת טרכטנברג הן מענה בלתי הולם ובלתי מספק, משום שאינן מציעות את הפתרונות הדרושים בסדר הגודל התקציבי הנדרש.
שנית, פעילות ממשלתית קונקרטית לקידום הסדר מדיני כלפי חוץ ולביסוס הדמוקרטיה כלפי פנים. התהליכים הקיימים הפוכים - ובסופו של דבר הם שיביאו להגירה משמעותית מישראל של הכוחות החזקים בתוכה.
הכותב הוא פרופ’ לכלכלה וראש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, מנהל פורום ספיר למדיניות כלכלית וראש צוות כלכלה במרכז טאוב
---------------------------------------------------------------------
ובדרום אין כל חדש
מבצע עמוד ענן החזיר את דרום הארץ לכותרות. מעבר לדיווחים על נפילות הרקטות נחשפו שוב הנתונים העגומים של האזור, כ–60% משטח מדינת ישראל. נראה שלא בריא להיות תושב הדרום - הפערים בין הפריפריה למרכז בולטים מאוד בתחום זה: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ”ס) ל–2012, שיעור תמותת התינוקות באזור הדרום הוא הגבוה בישראל - שישה תינוקות ל–1,000 לידות, לעומת 2.6 בלבד במחוזות תל אביב והמרכז.
אם בוחנים את תוחלת החיים, הדרומיים מפסידים. תוחלת החיים בבאר שבע היא 77 שנים בממוצע, בעוד ממוצע תוחלת החיים בישראל על פי ה–OECD הוא 81.6. שיעור מקרי המוות גבוה במעט יותר באזור הדרום מהממוצע הארצי: 6.5 מקרי מוות ל–1,000 נפש, לעומת 6 במרכז. לא בטוח שהנתון הבא קשור בקשר ישיר, אבל בדרום שיעור הרופאים המומחים הוא 43%, לעומת 70% במרכז.
גם בתחום התעסוקה הנתונים לא מצביעים על יתרון לתושבי הדרום. ב–2011 עמד שיעור המובטלים על 6.4%. לצורך ההשוואה, בתל אביב ובמרכז היה שיעור האבטלה באותה שנה 5.1%. רק בצפון המצב היה קשה יותר (6.6%).
אמנם עוד לא ברור אם מבצע עמוד ענן שיפר את חייהם של תושבי הדרום מבחינה ביטחונית, אבל בכל מקרה נראה שהחיים בדרום לא קלים, ובהתאם לכך תושביו הראו נכונות גבוהה, יחסית לשאר תושבי הארץ, להגר מכאן. על פי סקר מידע שיווקי סי. איי. מנובמבר האחרון, לשוקלים הגירה יש נציגות נאה של תושבי הדרום. בקבוצה זו צוין באופן בולט יותר חוסר היכולת להתקדם כלכלית (63.1%), אך ייתכן שבתוך כך חבויה גם שחיקה בעקבות המצב הביטחוני. הסקר נערך בימי ההסלמה בדרום, לפני מבצע עמוד ענן.
בתשובה לשאלה “האם אתה מאמין שעתיד ילדיך יהיה טוב יותר משלך”, 35.6% מתושבי הדרום השיבו בחיוב, אבל 44.5% דווקא חשבו שהוא יהיה פחות טוב. בהתאם לכך, 42.7% מתושבי הדרום שוקלים בחיוב הגירה מישראל, יותר מכל אזור אחר בישראל. אמנם 43.1% השיבו על השאלה בשלילה, אבל גם זה נתון נמוך יחסית לשאר האזורים בארץ.
נראה שתושבי הדרום השכילו לנחש, עוד לפני המבצע, מה תהיה המלצתו של שר הביטחון לאחר הפסקת האש: “מי שלא יכול להתמודד עם המצב בארץ - שייסע לפינלנד או לשווייץ”, והם חושבים על זה ברצינות.
מגמה מדאיגה או פנטזיה לא מזיקה? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוקרוצים לקרוא את כל הטורים והכתבות במוסף הארץ? הורידו כעת את האפליקציה האינטראקטיבית החדשה לאייפד
