טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזרה לאדום אדום

איפה עובדי המשחטות מאפסנים את הרגשות

תחקיר “כלבוטק” שחשף התעללות בבעלי חיים בבית המטבחיים “אדום אדום” של תנובה לא סיפר את סיפורם המלא של העובדים במקום, חלקם עובדי קבלן. מי מגיע לעבודה נוראית כזאת, האם הוא קורבן וראוי לרחמים, האם אפשר בכלל למנוע התעללות במשחטות, ואולי פשוט אין דבר כזה שחיטה מוסרית

תגובות

יום חול בשעות הצהריים. שתי משאיות ריקות להובלת בעלי חיים עומדות יתומות מחוץ לבית המטבחיים “אדום אדום” בעמק בית שאן. הן כבר פרקו את הסחורה שהובילו ואין בהן צורך להמשך היום. משאית שלישית מגיחה מעבר לסיבוב עמוסה במטען חדש - כ–40 פרים חומים־לבנים, גדולים ודחוסים מובלים בה. היא נבלעת מאחורי השער. כשעה אחר כך מתחילים להגיע בזה אחר זה כלי רכב מסחריים ריקים. נהגיהם עוצרים ליד השומר, מחליפים כמה מילים ונכנסים פנימה. בסביבות שלוש בצהריים כלי הרכב מתחילים לצאת, מלאים הפעם בעובדים של אדום אדום. ואן אחד נוסע לעפולה, אחר לבית שאן וכמה מהם נוסעים אל כפר סולם, יישוב ערבי צמוד לעפולה. אחרי 40 דקות נסיעה, יירדו העובדים בכיכר המרכזית של הכפר, ליד סניף הדואר המקומי. הם ייפרדו זה מזה, חלקם ייכנסו לקנות משהו במכולת הסמוכה ואחרים יתפזרו לבתיהם.

חיות מובלות לשחיטה
ירון קמינסקי

“רבים מתושבי הכפר עובדים באדום אדום”, מכריזים שניים מזקני הכפר, שמעשנים נרגילה על אחת המרפסות בו. אכן, רבים מ–200 עובדי אדום אדום, המפעל לייצור בשר בקר ובשר טלה מקבוצת תנובה, הם מכפר סולם. יש לכך שתי סיבות, אחת ישירה ואחת עקיפה. הסיבה הישירה היא שספק שירותי כוח האדם, גרייב אבו סרור, שמקשר בין הנהלת תנובה לבין עובדים פוטנציאליים, הוא בן הכפר. הוא מכונה בפי התושבים “הקבלן”. הסיבה העקיפה נעוצה בדפוס חברתי, שחוזר על עצמו בכל המדינות המפותחות בעולם. יש קשר הדוק בין שחיטת בעלי חיים לבין שכבות מוחלשות בחברה - מרבית הפועלים בפסי הייצור של בתי המטבחיים מגיעים מרקע סוציו־אקונומי נמוך. בארצות הברית אלו מהגרים מדרום אמריקה וממרכז אמריקה, במדינות אירופה הם מהגרים מאפריקה, ובישראל ערבים.

בחודש שעבר מצאו עצמם העובדים של אדום אדום במרכזה של שערוריית “התאכזרות במפעלי תנובה”. זה קרה בעקבות התחקיר שצולם בסתר במפעל ושודר בתוכנית “כלבוטק”. בקטעי הווידיאו, שצילם העיתונאי ופעיל זכויות בעלי החיים רונן בר, נראים העובדים מחשמלים את העגלים בשוקר פעם אחר פעם, גוררים אותם כשהם כבולים ברגליהם למלגזה, מכים אותם בכל חלקי הגוף ועוד מיני התעללויות.

בעקבות השידור הוחלט לסיים את תפקידו של מנהל המשחטה ונאמר לשאר העובדים שנראו בתחקיר לא להגיע למחרת לעבודה. תנובה טענה שאלו התנהגויות חריגות. “כל מה שראינו לא מקובל עלינו לחלוטין. זה לא בתרבות שלנו, לא בדנ”א שלנו, לא בנהלים שלנו”, הכריז מנכ”ל אדום אדום, ארז וולף, בסרטון שהחברה העלתה לרשת ‏(ראו את תגובת אדום אדום המלאה בסוף הכתבה‏). חלק מהעובדים טוענים שזוהי התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות שנקבעת למעלה.

הדיון באחריות להתנהגות האכזרית כלפי חיות בבתי מטבחיים מעלה שאלה מורכבת, כזו שתקפה לכל משחטה תעשייתית באשר היא: האם אנשים שעובדים בבתי מטבחיים הם שונאי בעלי חיים ואכזריים, או שאולי גם הם קורבנות?

 

התעללות בכל מקום

“זה נורא מה שראו ב’כלבוטק’”, אומר עובד לשעבר באדום אדום מכפר סולם, “זה אסור לפי הדתות שלנו, היהדות והאיסלאם”.

אז איך אפשר לגרום לעגלים לזוז בלי שוקר חשמלי?

“העגלים צריכים להיכנס פנימה אל חדר השחיטה ויש כאלו שלא רוצים לזוז. אבל אפשר לתת להם מכה אחת קטנה, לא מאה כמו שהראו ב’כלבוטק’”.

האיש הזה, גבר בשנות ה–40 לחייו, בעל פנים עגלגלות, נועם הליכות ועיניים יפות מראה, עבד באדום אדום שנה וחצי. הוא עזב לפני שנה “בגלל תנאים לא טובים”, לדבריו, ולא בגלל הקושי המוסרי. עובד לשעבר נוסף מצטרף לשיחה, שמתנהלת באחת מסמטאות כפר סולם. “מה פתאום העובדים? זה באשמת המנהלים”, הוא אומר בנחרצות. “אני עבדתי שם בשחיטה והיו ימים שלמים שהמנהלים לא נכנסו אפילו פעם אחת לראות שאנחנו עושים את זה כמו שצריך. הרגנו 180–200 פרות ביום. זה אבסורד שהעובדים יכולים לעשות מה שהם רוצים”. העובד הנוסף מספר שעזב אחרי חודש וחצי כי היה לו קשה. עכשיו הוא עובד באחת החנויות בכפר. אל הטיעון המוסרי הוא מוסיף גם טיעון קולינרי: “כשנותנים לפרה מכת חשמל, הבשר שלה מתייבש ונהיה לא טעים”, הוא טוען. לשניהם חשוב להדגיש שככה זה בהרבה בתי מטבחיים, לא רק באדום אדום.

את טענתם האחרונה מחזק עובד לשעבר בבית מטבחיים גדול באזור הצפון, שנחשב לאחד המתחרים העיקריים של אדום אדום. אותו עובד מספר שהמראות במקום לא שונים מאלו שנראו בתחקיר על אדום אדום. “במקרה תפסו את תנובה, אבל זה היה יכול להיות גם בית מטבחיים אחר”, הוא אומר. אל האמירה האחרונה מצטרף גם דניאל ארליך, פעיל למען זכויות בעלי חיים ומי שהפיץ את משנתו הטבעונית של גארי יורופסקי בישראל. במסגרת סרט דוקומנטרי שהוא עובד עליו בשנה האחרונה, ארליך מתעד בין השאר גם בתי מטבחיים ברחבי הארץ. “ההתעללות בבעלי החיים בבתי המטבחיים דומה בכל מקום, ובחלק מהמקומות אפילו יותר גרועה ממה שראו בתחקיר של ‘כלבוטק’. בעוד שבאדום אדום המכות ניתנו בשוקרים חשמליים, במקומות אחרים העובדים פשוט מאלתרים עם כלים שונים ואכזריים עוד יותר”.

תמונה מתחקיר כלבוטק

לדבריו, “התנאים שבהם מוחזקים בעלי החיים פחות או יותר זהים בכל המקומות והעובדים מתייחסים אליהם בצורה מכנית וללא חמלה. זה בית חרושת של מוות. אבל חייבים להדגיש שההתעללות של העובדים בחיות מתחילה עוד קודם לכן, ברפתות ובלולים. ראיתי עובדים שקוטמים מקורים של אפרוחים עם ברזל מלובן בקצב מטורף. שוב ושוב ושוב ושוב. אין שום חשיבה על כך שמדובר ביצור עם מערכת עצבים ויכולת לחוש סבל. החשיפה של תנובה היתה רק מראה של התעשייה הזאת”.

נסיעה על כביש העפר שסובב את מפעל אדום אדום מובילה אל נקודת תצפית שממנה אפשר לראות את מלאכת פריקת החיות מהמשאית אל המשחטה. שלושה עובדים מנסים להעביר את הפרים העצומים מהמשאית אל הרמפה החיצונית של בית המטבחיים ועובד רביעי עומד על מרפסת תצפית גבוהה ומתבונן בהם. הפרות מסרבות לרדת מהמשאית, הן מצטופפות עד כמה שאפשר הרחק מהפתח שלה. העובדים מבחינים בעיתונאית ובצלם העומדים מחוץ לגדר וצופים במעשיהם, ונראה שזה גורם להם להתייחס בעדינות רבה יותר לפרות. אחד העובדים מביא מהמחסן מקל ובקצהו כמה רצועות, מעין שוט, אבל הוא לא מכה באמצעותו את הפרות אלא מנער איתו את גג המשאית העשוי יריעת פלסטיק. הם מדברים אל הפרים, הולכים הלוך ושוב ודופקים ברוך על דופנות המשאית. כשהלכנו, התנחמנו בעובדה שאולי הענקנו לפרים כמה עשרות דקות אחרונות של חסד לפני מותם, והצטערנו על כך שייתכן שהארכנו את יום העבודה של העובדים, שייאלצו להישאר עד שהמשלוח ייפרק.

באותה נקודת תצפית אפשר גם לשמוע את זעקות העגלים. כל כמה דקות עולה זעקה קורעת לב אל השמים. בהתחלה הקול נשמע אנושי להדהים, אבל מהר מאוד מבינים שאלו בעלי החיים. היה נראה ששלושת העובדים שעמלו על העברת הפרות מהמשאית אל הרמפה לא שומעים דבר. בר מספר שהאדישות לצעקות היתה השינוי הראשון שחל בו מרגע שהתחיל לעבוד בבית מטבחיים: “ביום הראשון בעבודה שמעתי את הזעקות של העגלים. הם זועקים לא רק כשמחשמלים אותם, אלא גם סתם ככה כשהם ממתינים למותם או צפופים במכלאות. ראיתי שאף אחד סביבי לא שומע את זה. כולם ממשיכים בעיסוקים שלהם כאילו כלום לא קרה. אחרי כמה ימים פתאום נפלה עלי ההבנה שגם אני כבר הפסקתי לשמוע את הזעקות”.

 

טייס אוטומטי במשחטה

רבים מהעובדים במשחטות בישראל הם צעירים בני 18–21. בדרך כלל אלו אנשים שיש להם ניסיון עבר בעבודה עם בקר. המשכורת הממוצעת לפועלים בדרגה הנמוכה ביותר נעה בין 3,500 ל–4,000 שקל בחודש. בתנובה מקבלים את הכסף במזומן - 200 שקל ליום עבודה. לצד זאת יש גם תלוש משכורת, שבו מצוין התשלום לביטוח לאומי. יום העבודה מתחיל בין שש לשבע בבוקר ומסתיים בדרך כלל בשלוש, תלוי בתפקיד ובתקופה בשנה. לקראת החגים בתי מטבחיים עובדים בקצב הרבה יותר גבוה כדי לספק את הביקוש הרב לבשר.

בר מתאר יום עבודה טיפוסי כך: “בכל בוקר בשעה שש הגעתי למפעל, נעלתי מגפיים, החלפתי לבגדי עבודה והתחלתי לעבוד. עבדתי הרבה בניקיונות, שזה אומר למלא עגלות בצואה של העגלים ולשפוך אותם למכולה מרכזית. לפעמים צריך לגרד בשפכטל צואה שנדבקת לברזלים. זו עבודה קשה פיזית ומאוד אינטנסיבית. יש לחץ גדול לעמוד בהספק. אין כמעט רגע דל, פרט להפסקות קבועות: הפסקה של רבע שעה בתשע בבוקר והפסקת ארוכה יותר, כ–40 דקות, לארוחת צהריים בשעה 12:00. מרבית היום עובדים עם העגלים, ורק לקראת סוף היום עוברים לשחוט את הטלאים, שנשחטים בכמויות קטנות יותר”.

צילום: רונן בר
רונן בר

נוסף על המאמץ הגופני הנדרש מעובדי משחטות, קיים האלמנט הרגשי. אפשר להניח שעבור מרבית האוכלוסייה, עבודה כזו דורשת הדחקה של רגשות כמו חמלה, צער או אשמה. על פניו, עובדי משחטות זו אוכלוסייה שמהווה קרקע פורייה למחקרים פסיכולוגיים, אבל אלו כמעט שאינם קיימים.

“זו לא אוכלוסייה שחקרו אותה. היא מודרת לא רק בכל מה שקשור לתנאי העבודה, אלא גם ממחקר”, קובע פרופ’ מולי להד, מהמחלקה לפסיכולוגיה במכללה האקדמית תל חי. “אלו בדרך כלל אנשים שמוכנים לעבוד בתנאים קיצוניים, עם ריחות, מראות וקולות קשים. עבודה כזו דורשת מאדם להיות במצב נפשי של ניתוק רגשי ממה שהוא עושה. הרי חיות מפגינות סבל, אפילו בתיעוד הווידיאו ב’כלבוטק’ שמעו את הצעקות שלהן, אז על אחת כמה וכמה כשנמצאים שם יומיום. כדי להתגבר על החמלה חייבים לעבור למצב של ‘טייס אוטומטי’ ולהתנתק מהרגשות של עצמך ושל בעלי החיים. המנגנון של הקהיית חושים עוזר לאנשים לשמור על השפיות עד גבול מסוים. זו תופעה שכיחה גם במקצועות אחרים, גם רופאים מפתחים מנגנון כזה כדי שלא ייכנסו לתקופת אבל משמעותית על כל חולה שנפטר”.

פרופ’ מולי להד
דרור ארצי / ג'יני

אתה סבור שצריך להיות אדם אלים מלכתחילה כדי לבחור בעבודה כזו?

“הבעיה היא שהפסיכולוגיה מסבירה כל דבר לשני הכיוונים. יכול להיות שהעבודה שם משחררת את האנשים מאלימות בסיסית שיש בהם, ויכול להיות שהיא יוצרת יותר אלימות. אני מניח שיש מקרים של אנשים אלימים שמחפשים לעבוד במקום כזה, אבל זה לא הכרחי. לפעמים אנשים שפועלים באלימות קיצונית הם כאלו שעברו טראומה משמעותית בחייהם ופורקים את הכאב והתסכול שלהם על חסרי ישע, במקרה הזה בעלי חיים”.

יש להתנהגויות כאלו גם בסיס תרבותי, בהרבה מקרים החברה היא זו שמכתיבה מהי התנהגות אכזרית ומה לא.

“חשוב לזכור שאין פסיכולוגיה בלי אנתרופולוגיה. יש תרבויות שבהן התאכזרות לבעלי חיים אינה נחשבת להתאכזרות. רווחת בעלי חיים היא ערך מערבי, מודרני ויחסית חדש בעולמנו. יכול להיות שחלק מהעובדים שנצפו מתעללים בחיות לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם”.

איך אפשר לפתור את זה כחברה?

“הדבר הכי חשוב הוא לדבר על המקומות האלו, לא להחביא אותם. צריך לזכור שמי שבסופו של יום הולך הביתה עם התחושות והמראות הקשים הם בני אדם. זו עבודה קשה להרוג יצורים חיים, בעיקר בעלי חיים גדולים עם יכולת ביטוי. לעובדים האלו מגיעה התייחסות אנושית. הם ראויים לכך שהמעסיקים שלהם יבינו שהם עובדים בתנאים מחמירים מבחינה רגשית. אפשר להקפיד על הנהלים, לא לחשוף את מי שלא צריך למראות קשים ובוודאי לא ללחוץ עליהם לעמוד בהספקים הגבוהים. הלחץ מלמעלה הוא שמביא להתאכזרות. אנשים מסוגלים להרע לאחרים כשמלחיצים אותם לבצע משהו במהירות”.

לקשיים הפיזיים והרגשיים נוספים גם סיכונים בטיחותיים אפשריים. בר מתאר את הבטיחות במפעל אדום אדום: “ביום הראשון לעבודה, נערך לי סיור במפעל והסבירו לי מאיפה לעלות ולרדת, באילו דרכים ללכת ואיך לנהוג במצבים שונים. אבל ביומיום יש את הנהלים ויש את המציאות.

רוב הזמן פשוט מאלתרים. אמרו לי למשל לא להיכנס למתחם של העגלים, כך שהעגלים נשארים בתוך המתחם והעובדים מחוצה לו. אבל בפועל זה לא קורה, חייבים להיכנס למתחם שלהם. היו שני מקרים שכמעט נפגעתי. זה קרה כשהיינו צריכים לגרור עגלים שלא התקדמו בעצמם אל עבר השחיטה עם מלגזה. אני הייתי צריך לדאוג שהרצועות שקשורות לעגל בשתי הרגליים לא יתרחבו כדי שלא יעשה פיסוק גדול מדי וייתקע בעמודים לאורך השביל. המלגזה דחפה את העגל ואני החזקתי את הרצועות שקושרות אותו ונדחפתי יחד איתן. בשלב מסוים הרצועה השתחררה והעגל החליק לעברי. נפלתי. לא קרה לי כלום, אבל זה היה מפחיד. אם הוא היה מחליק בצורה קצת יותר חזקה, הייתי נפגע. ראיתי גם עגלים שניסו לתקוף את העובדים. כשזה קורה, צריך לקפוץ מיד על הברזלים”.

תמונה מתחקיר כלבוטק

ההיררכיה המוכרת

בספר “אומת המזון המהיר: על הצד האפל של הארוחה האמריקאית” ‏(הוצאת הקיבוץ המאוחד. ובאנגלית: “Fast Food Nation”‏), שמתאר את תעשיית המזון המהיר על כל רבדיה, כתוב שאחד מכל ארבעה עובדים במשחטות אמריקאית נפצע לפחות פעם בשנה בעבודה. את הספר, שהפך לרב מכר עם צאתו בארצות הברית בשנת 2001, כתב העיתונאי האמריקאי אריק שלוסר. בתחקיר המקיף שערך שלוסר, הוא ביקר גם בבית המטבחיים “סוויפט אנד קומפני” לייצור בשר בקר וחזיר בקולורדו. שם הוא נוכח לגלות ש–90% מ–2,400 העובדים בפס הייצור הם היספנים. שלוסר מכנה את העבודה בבתי המטבחיים התעשייתיים “עבדות פראית” ובמקום אחר בספר הוא כותב כי זו “העבודה הגרועה ביותר בארצות הברית”.

בסרט העלילתי שנעשה בעקבות הספר ‏(בבימויו של ריצ’רד לינקלייטר ובכיכובם של ברוס וויליס, איתן הוק ואבריל לאבין‏), יש סצנה קשה שמתארת תאונת עבודה. אחד הפועלים בבית המטבחיים “יוני־גלוב” מועד על מכונה שקוטעת את רגלו. החבר שלו, אחד מגיבורי הסרט, מנסה לעזור לו ונפצע גם כן. שניהם מאבדים את מקום העבודה ולא מקבלים פיצויים.

שלוסר מתאר גם את המנהלים בבתי המטבחיים האמריקאיים - אזרחים לבנים על פי רוב, שמגיעים מהיישובים הכפריים שבהם נמצאות המשחטות. הם מרוויחים בין 30 אלף ל–60 אלף דולר בממוצע לשנה, משכורת שנחשבת גבוהה בתחום החקלאות.

בר מתאר את הגרסה הישראלית של היררכיית העובדים הזאת: “מרבית המנהלים באדום אדום הם יהודים וכמובן שכך גם השוחטים, שמרוויחים משכורות גבוהות יותר מהעובדים הערבים בפס הייצור. מבחינה חברתית, אין התמזגות של ממש בין הערבים ליהודים, למרות שגם אין מתח באוויר. בארוחת הצהריים כל קבוצה יושבת בשולחנות נפרדים וכך גם בהפסקות העישון. לא מתוך נוהל כמובן, אלא כי ככה זה בדרך כלל מסתדר”.

בשיחה עם שני שוחטים מאדום אדום, הם מתעקשים כי “אלו הערבים שהתעללו בפרות. לפי התורה זה אסור. תנובה טובה גם לעובדים שלה וגם לבעלי החיים”.

אז איך מאפשרים להתעללות הזאת להתרחש אם זה אסור על פי התורה?

“מעכשיו כבר לא מאפשרים”.

השניים מתייחסים להחלטת הרבנות מהשבוע שעבר, לפיה אם משגיחי הכשרות במשחטה יבחינו בהתעללות, עליהם להטריף את הבהמה. ההוראה הזאת נקבעה בתום דיון שנערך ברבנות בנוגע לתעודת הכשרות של בשר אדום אדום. בדיון נכחו גם בר, שהציג לרבנים קטעי וידיאו קשים שלא נראו ב”כלבוטק”, הרב של אדום אדום והרב של חברת תנובה. בסוף הדיון הוחלט שתעודת הכשרות של המותג לא תילקח ממנו, בשל “היעדר ראיות לליקויים כשרותיים”. וכך נכתב בהודעה הרשמית: “תורתנו הקדושה מצווה עלינו לנהוג בחמלה כלפי בעלי החיים ואוסרת עלינו לצערם, אך עם זאת אנו מורים לרבני בית המטבחיים לקבוע נהלים ברורים שימנעו מעשים מסוג זה על ידי העובדים ואשר עלולים לגרום לחבלות פנימיות ולהטרפת הבהמות”.

באתר האינטרנט של התוכנית “כלבוטק” כתב גולש את הדברים הבאים: “מה עושים שם משגיחי הכשרות? אני עבדתי שנתיים במפעל הזה והייתי רואה אותם מסתובבים כל היום עם הידיים בכיסים ובמקום לעשות את עבודתם, הולכים לחדר של הרבנים וקוראים בתלמוד! ונותנים לערבים חותמות של כשרות שיחתמו במקומם!” ‏(ראו את תגובת הרבנות בסוף הכתבה‏).

תמונה מתחקיר כלבוטק

קורבנות העבודה המלוכלכת

בקרב אנשי זכויות בעלי החיים בישראל ובעולם קיימות שתי גישות כלפי העובדים בבתי המטבחיים. חלקם סבורים שאין לרחם על העובדים, שתמיד יש עבודות אחרות שהיו יכולות לפרנס אותם ושהבחירה לעבוד במקום כזה מגיעה עם מידה בלתי מבוטלת של אחריות אישית כלפי בעלי החיים. את העמדה הזאת מייצג באופן בוטה כדרכו גארי יורופסקי, המרצה האמריקאי הפופולרי למען טבעונות. בראיון שהעניק לחדשות ערוץ 2 בביקורו בישראל בספטמבר, הוא אמר את הדברים הבאים: “אני חושב שאנשים שפוגעים באופן ישיר בבני אדם ובעלי חיים, או מנצלים אותם, ויתרו על זכותם לקבל יחס הוגן או שווה... את האנשים שעובדים בבתי מטבחיים צריך להוציא להורג. יש דבר כזה רצח מוצדק. אם אתה הורג מישהו שהורג יצור חף מפשע, זה מעשה אצילי, מעשה הגון, מעשה מוצדק”.

באחת ההרצאות שלו בישראל נשאל יורופסקי בעניין זה. התשובה שלו היתה: “מלקולם אקס וד”ר מרטין לותר קינג היו בשני קצוות מנוגדים לחלוטין. מלקולם אקס האמין באלימות לשם הגנה עצמית או כדי להגן על מי שלא יכול להגן על עצמו, שזה מה שאני מאמין בו. קינג לעומת זאת, היה פציפיסט. אבל כשקינג נשאל פעם על ידי עיתונאי ‘האם אתה יכול לעצור את מלקולם אקס, הוא קיצוני מדי?’ הוא ענה: ‘אל תבקש ממני לעצור את מלקולם אקס, מלקולם אקס יעצור כשהגזענות תיפסק’. זה כל מה שאתם צריכים לומר אם מישהו מעלה ‏(כטיעון נגד טבעונות‏) את הקריאות שלי לאלימות. ‘אל תבקשו ממני להפסיק את גארי, הוא יפסיק כשאנשים יפסיקו לפגוע ולהרוג בעלי חיים’.

“אני הרי לא עושה את זה ללא סיבה מוצדקת... כשנכנסים לבית מטבחיים, רואים שהם האנשים האלימים, הם הטרוריסטים. אם היו לי רובים שלופים, והם היו מצמידים סכינים לגרונות של החזירים, הייתי אומר להם ‘תורידו את הנשק שלכם עכשיו, אתם לא הורגים אותם יותר, זה נגמר’. זה מוצדק. אני לא האדם האלים בסיפור הזה’”.

דניאל ארליך נמצא גם הוא בקבוצה הזאת, אם כי בעמדה פחות קיצונית משל יורופסקי: “אני כן רואה בעובדים של בתי מטבחיים קורבנות של החברה, אבל קורבן שמקרבן קורבנות אחרים - במקרה הזה בעלי חיים - לא מקבל אצלי הנחות. יש מעגל אכזרי של פגיעה, שבעלי החיים נמצאים בתחתיתו. הרי חייבים להיות מנותקים רגשית כדי להפוך למכונה משומנת כזו של גרימת כאב והרג. מה יוצא מאדם שזו העבודה שלו יום אחרי יום אחרי יום? האם הוא מסוגל לעשות הפרדה?”

דניאל ארליך
אילן בשור

אבל כאמור לא כולם רואים את זה כך. בר למשל סבור אחרת: “יש לי אמפתיה לעובדים שם. אני מבין אותם כי אני יודע שברגע שעובדים במקום כזה יומיום, האינסטינקט הבסיסי של אדם הוא לפתח קהות חושים. זה מנגנון שמאפשר להמשיך בעבודה. ברגע שהעובדים האחרים, ההנהלה והחברה בכללותה מתייחסים ליצורים האלה כאל יצורים ללא רגשות, קל לעשות את ההפרדה הזאת. הם לא שונאים חיות, הם אדישים כלפיהן. הם רגילים לכך שבעלי חיים נשחטים ושלצורך כך מעבירים אותם ממקום למקום באמצעים שונים. העובדים לא אשמים במצבם של בעלי החיים בתעשייה. זו הצביעות של החברה שלנו, ששולחת אותם לעשות את העבודה המלוכלכת בשבילנו. אנחנו רוצים שהם ישחטו 300 עגלים ביום כדי שהבשר יהיה זול וזמין. אז מה אנחנו מצפים? שהם ילטפו את הפרות לפני השחיטה? בתי מטבחיים הם שאלה אתית מוסרית של חברה שלמה, לא של פועל פשוט כזה או אחר”.

 

היו עובדים שאתה יכול לומר עליהם שהם אכזריים באופן מיוחד, או שכולם “רק אדישים”?

“אחד העובדים עשה את הדבר הכי קשה שראיתי. הוא תפס עגל בארובת העין בשביל לקבע את הראש שלו כדי שלא יזוז לפני ששוחטים אותו, בזמן שהעגל זועק ונאנק מכאבים”.

וחוץ ממנו, האחרים לא אנשים אלימים?

“מנהל במפעל אמר לי יום אחד שהוא לא יכול להתעכב על כל עגל שמפרפר כדי להבין אם הוא חי או לא. ‘מספיק שאני מצליח בעצמי לראות את זה כל יום ולחיות עם זה’. אני לא אתפלא אם חלק מהם אוהבים כלבים או מלטפים חתולים. זה דיסוננס שקיים בכל החברה שלנו בין חיות מחמד לחיות משק. אז הוא קיים גם אצל העובדים בבתי המטבחיים”.

אל הגישה של בר מצטרפת גם הילה קרן, דוברת עמותת אנונימוס למען בעלי חיים. בטור שפירסמה באתר NRG, בעקבות דבריו של יורופסקי בחדשות 2 ובהרצאות בישראל, היא כותבת: “יורופסקי רומז להשוואה בינו לבין לוחמי חופש שנרצחו, כגון מרטין לותר קינג וגנדי. אך הוא אינו ראוי להיכלל בשורה אחת עם מי שעוצמתם היתה בדבקותם באי־אלימות. ‘עין תחת עין עושה את העולם עיוור’, אמר גנדי, ואילו יורופסקי מצדד בעונש מוות למי שהורג בעלי חיים, עיוור לכך שבמולדתו השבעה, כמו גם בישראל, עובדי המשחטות הם לרוב מאוכלוסיות מוחלשות ואין להם פריווילגיה לבחור במקומות עבודה נעימים יותר”.

“משום מה, כששואלים ילדים מה הם רוצים להיות כשיגדלו, אף אחד לא עונה שהוא חולם לשסע גרונות של תרנגולות או לפשוט עור מפרות מפרפרות. האחריות אינה של תעשיית הבשר והמשחטות המתעללות בחיות ‏(ובאופן לא מקרי גם נחשבות למקומות עבודה מסוכנים במיוחד, שנוטים להפר זכויות עובדים‏) אלא שלנו, הצרכנים שמממנים את התעשייה הזאת מכיסנו”.

את הטור שלה מסיימת קרן כך: “בלי אמפתיה והתנגדות לכל אלימות כלפי בני אדם, ודאי לא נוכל לעורר אמפתיה בת קיימא לבעלי חיים אחרים. אוכלי בשר ושוחטים אינם אנשים רעים: הם עושים מעשים רעים. הם לא זקוקים למטיף שישלח אותם לאש הגיהנום, אלא למידע אמין על הסבל שנגרם לבעלי חיים יומיום בתעשיות הבשר, החלב והביצים”.

ירון קמינסקי
ירון קמינסקי

הטרבלינקה של הפרות

אנשים אכזריים מטבעם או קורבנות מוחלשים, נותרת בעינה השאלה אם ההתעללות בבעלי החיים במשחטות היא פרי של מדיניות ההנהלה, תוצאה של השיטה או המצאה של העובדים עצמם? “לדעתי, ההתעללות נובעת מהשיטה, מהמדיניות שמעודדת אותה”, אומר בר, “גרירה במלגזה זו לא המצאה של העובדים, אלא הליך מקובל. מתוך חמישה עגלים שראיתי במו עיני שקרסו במהלך העבודה שלי שם, אחד מהם הצליחו להקים עם שוקר חשמלי ואת הארבעה האחרים גררו עם מלגזה”. גם אחד העובדים לשעבר מצטרף להצהרה: “זה ‏(הגרירה במלגזה‏) מה שעושים לעגל שלא יכול לזוז בעצמו”.

איך השיטה מעודדת את זה?

בר: “בכמה מובנים. קודם כל, ממה שאני ראיתי, אין הנחיות, נהלים או הסמכה כלשהי שנדרשים כדי לעבוד עם בעלי חיים. במשרד של המכלאות מופיע לוח ועליו ‘יעדי המחלקה’. מדברים שם על תפוקה מרבית, בטיחות ועוד, אבל לא מופיעה אפילו מילה אחת על צער בעלי חיים. בכל הזמן שעבדתי באדום אדום, אף אחד לא אמר לי משהו שממנו אני אמור לייחס לבעלי החיים האלו רגש או חמלה. אף אחד לא מדבר על הנושא. כששאלתי את אחד המנהלים על הנושא הוא אמר לי ‘צער בעלי חיים זה לא הנושא הכי חשוב פה. זה לא באג’נדה שלנו’”.

אחד העובדים, שנראה בתחקיר מחשמל את העגלים פעם אחר פעם ופוטר בשל כך, אמר אחר כך בראיון לתוכנית “צינור לילה”: “אני יודע שלא עשיתי משהו רע. לא עשיתי משהו בכוונה, זו עבודה”.

איפה נכנסים לתמונה הווטרינרים שעובדים במקום?

בר: “העבודה שלהם היא לשים דגש על איכות המוצר והניקיון. מהווטרינרים מצופה לדאוג בעיקר לסניטציה ונושא צער בעלי החיים הוא שולי מאוד. כששאלתי אחד מהם אם הוא שקט לגבי מה שקורה כאן בהקשר של צער בעלי חיים, הוא ענה לי שאי אפשר להיות שקטים בבית מטבחיים. ‘זה טרבלינקה של הפרות’, הוא אמר”.

והשוחטים, שלפי התורה אמורים לגלות חמלה?

“רב חשוב אחד אמר לי לא מכבר שהשוחטים לא פועלים בקשר לצער בעלי חיים, כי הם כל כך עסוקים בפרטים הקטנים של השחיטה. כל טעות הכי קטנה מטריפה את הבהמה וזה יוצר עליהם לחץ גדול. הם צריכים לבדוק שהסכין משוננת בדיוק כמו שצריך, שהחתך נכון ושכל הפרטים הקטנים שההלכה מחייבת אכן מתקיימים. לכן אין להם זמן לראות בכלל שיש חיה מולם”.

תמונות מתחקיר כלבוטק.

ההרחקה היא הדחקה

בשנת 2011 נשחטו בישראל יותר מ–104 אלף עגלים, 40% מהם בבית המטבחיים של תנובה, לפי הדו”ח השנתי של השירותים הווטרינריים. מתווספות לכך מאות אלפי חיות נוספות, שנשחטות שם ובמקומות אחרים. כדי שהספק כזה יתקיים נדרש פס ייצור יעיל מאוד. היעילות הזאת כנראה באה על חשבון בעלי החיים, כי אין זמן להתמהמה עד שהעגל יזוז מרצונו. דבר ההספק הזה הפך לכותרת ספרו של חוקר מדעי המדינה האמריקאי, טימותי פצ’ירט, שלצורך מחקר נרחב על הנושא עבד במשחטה בנברסקה חצי שנה ‏(הוא לא חושף את שמה בטענה כי המטרה שלו אינה לכתוב על מקום ספציפי, אלא על השיטה באופן כללי‏).

פצ’ירט קרא לספרו “12 שניות: שחיטה תעשייתית והפוליטיקה של המבט”. 12 השניות הן על שום הספק ההרג של המשחטה בה עבד. בכל 12 שניות נשחטת שם פרה, כ–300 בשעה, בין 2,200–2,500 ביום, יותר מ–10,000 בשבוע ומעל חצי מיליון בשנה. המשחטה בנברסקה מגלגלת מחזור שנתי של 820 מיליון דולר.

פצ’ירט, שהמחקר שלו מבקש להתחקות אחר מכניזמים חברתיים של נורמליזציה של אלימות, מספר שרק בזכות “הנחמדות, הקבלה והחברות של העובדים האחרים, החזקתי מעמד בעבודה הזאת. הם הראו לי איך לבצע את העבודה, הוציאו אותי מצרות כשעשיתי משהו לא בסדר ולימדו אותי איך לשרוד במקום הזה”.

המשחטה שבה עבד מתוכננת כך שרק 20 מתוך 800 הפועלים על פס הייצור - רובם מהגרים מדרום ומרכז אמריקה, אסיה ואפריקה - עדים לשחיטה עצמה, וארבעה בלבד מבצעים את ההרג עצמו. אותם שוחטים מכונים “The Knockers” ועליהם מוטלת המשימה לירות בחיה ‏(בשחיטה כשרה זה מתבצע עם סכין‏). אחרי שהחיה נשחטת, היא עוברת על גבי מסוע אל עמדות העבודה של הפועלים האחרים, שלכל אחד מהם תפקיד ספציפי. פצ’ירט זיהה 120 סוגים שונים של עבודות, כולן רפטטיביות למדי: חיתוך בטן, ציפורניים, אוזניים, איברי מין ועטינים, קריעת עמוד שדרה או אריזת זנבות, מעי וכדומה. ההפרדה הארכיטקטונית הזאת מאפשרת לעובדים להאמין שאינם לוקחים חלק בהרג בעלי חיים, אלא מהווים פועלים במפעל.

הפתיחה האנקדוטלית של הספר מתארת את השניוּת הזאת בצורה טובה: באחת מהפסקות אחר הצהריים, אחת מהפרות הצליחה להימלט מבית המטבחיים ורצה אל הסמטאות הסמוכות. משטרת אומהה רדפה אחריה והרגה אותה ביריות אקדח. למחרת בהפסקת הצהריים ניכרו כעס, גועל ואימה על מעשה השוטרים ותחושת הזדהות עם הפרה. “הם ירו בה בערך 10 פעמים”, אמרה אחת העובדות הנסערות, “בדיוק כמו שירו במקסיקאי לא חמוש כמה שבועות קודם לכן. אם הוא היה לבן, לא היו יורים בו”. כשהסתיימה ההפסקה, הסתיימה גם הסולידריות קצרת המועד עם הפרות והעובדים חזרו לעבודתם.

את ההסתרה בתוך בית המטבחיים עצמו במקרה של אדום אדום אפשר לדלות מתוך דבריו של אחד מעובדי ההפצה, מי שאחראי על מכירת הבשר לקמעונאים. הדברים נאמרו בעודו יוצא מבית המטבחיים: “הופתעתי מהתחקיר ב’כלבוטק’, לא היה לי מושג שככה זה קורה”.

תמונה מתחקיר כלבוטק

איך זה יכול להיות? אתה מגיע לכאן כמעט כל יום.

“לא מעניין אותי מה קורה שם בפנים, רק מעניין אותי שהסחורה תהיה מוכנה בזמן”.

המחקר של פצ’ירט על מנגנון ההדחקה אינו נעצר רק בעובדים, אלא ממשיך הלאה גם אל אוכלי הבשר. הוא שואל כיצד אלו מצליחים להדחיק את השותפות שלהם בהרג. לדידו, מדובר במנגנון הכולל שלושה שלבים. הראשון הוא הרחקה פיזית: בתי המטבחיים רחוקים מעיני הצרכנים ומועברים ממרכזי ערים לאזורי מהגרים מוכי עוני. גם בישראל התהליך הזה מתרחש. ב–2010 חנך שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, בנימין בן אליעזר, מפעל ביישוב שגב משה שבדרום הארץ. המפעל מעסיק 600 עובדים באופן ישיר ו–1,200 נוספים באופן עקיף, מרביתם בדואים מהיישובים סביב.

אל ההרחקה הפיזית מצטרפת גם הרחקה צורנית: מעטים הצרכנים שרואים את ראש הפרה או הכבשה שהם אוכלים, רובם מבשלים ואוכלים איברים חסרי פנים, שניצלונים בצורת כוכבים או סטייק על מגשית קרטון. לבסוף, ישנה ההרחקה הלשונית: נהוג לכנות פרות “בשר בקר”, “צלי” וכדומה, ותרנגולת נהוג לכנות “שניצל”, “פרגית” או “שיפוד”. בפרק האחרון בספר קובע פצ’ירט שאוכלי הבשר מרוויחים מן המרחק הרב רובדי הזה ומותירים את העבודה הקשה לאחרים, בדרך כלל מעוטי יכולת וזכויות. “מה היה קורה לו אוכלי הבשר, שמרוויחים מהעבודה ‘המלוכלכת’ מבחינה מוסרית ופיזית של מישהו אחר, היו חשים אחריות או אפילו חווים חלק מהעבודה בעצמם. אני מאמין שזה היה גורם לקריסה של המכניזמים שתיארתי - ההרחקה הפיזית, החברתית והלשונית. זה היה ממוטט את ההפרדה בין החיים ‘הנורמליים’ שלנו לבין האלימות והניצול שנדרשים כדי לייצר אותם”.

-----------------------------------------------------

תגובות

תגובת אדום אדום: “עם היוודע המקרה, הודענו באופן חד משמעי ומיידי כי אנו מוקיעים התנהגות זו, מסתייגים ממנה והיא אינה מייצגת אותנו כחברה. ההתנהגות הגסה - כפי שהוצגה בסרטון - היא חריגה מכל הנהלים שלנו. נקטנו מספר צעדים מיידיים: מנהל המפעל סיים את עבודתו במפעל ועבודתם של כל עובדי החברה הקבלנית המעורבים במקרה הופסקה לאלתר. בנוסף, הותקנו מצלמות בשטחי העבודה המדוברים, לשם הגברת הפיקוח והבקרה במשך כל שעות העבודה. כמו כן מונה אחראי נפרד על חצר ההמתנה של העגלים. כל העובדים, הן עובדי אדום אדום והן עובדי הקבלן, עברו ועוברים הכשרות ורענון נהלים באופן תדיר, הכוללים התייחסות נאותה וטיפול ראוי בבעלי חיים.
“השירותים הווטרינריים בישראל ביצעו הדרכות מקיפות. ביוזמתנו הגיעו מאוסטרליה מדריכים שהכשירו את העובדים החדשים. באשר לשוקרים - הם נועדו להגנה על העובדים ויש נוהלי שימוש ברורים בהם. אנו חוזרים ומצהירים: עובד שיעבור על נהלים אלו לא יישאר בחברה. אדום אדום עובדת לפי תקני איכות, בטיחות ובריאות של מכון התקנים ועוברת מספר ביקורות חיצוניות שנתיות. כפי שאנחנו מקפידים שאיכות המוצרים שלנו תהיה הגבוהה ביותר, ותעיד על כך שביעות הרצון של לקוחותינו, כך גם נקפיד שהתנהלות כזו לא תקרה שוב”.

תגובת הרבנות הראשית לישראל: “המשגיחים אכן עסוקים בפרטים של השחיטה, כל טעות קטנה מטריפה את הבהמה ועבודה זו אכן מטילה לחץ על המשגיחים. אולם לא זו הסיבה לכך שהמשגיחים לא דיווחו על ההתעללות. הסיבה היא אי־נוכחותם במקום, שכן פעולת ההשגחה נעשית בעיקר בחדר השחיטה, ואילו ההתעללות המחרידה בוצעה במכלאות ובמעברים. בנוהלי הרבנות נקבע כי המשגיחים לבדם מחזיקים בחותמות המסמנות אם הבשר טרף, כשר או חלק, והם לבדם חותמים בהן על נתחי הבשר. מבדיקה שביצענו בעקבות פניית ‘הארץ’ עולה כי לא נמצאו הפרות של הנהלים הנ”ל בבית המטבחיים המדובר”.

על הכשרות של בית המטבחיים: “הסמכות הנתונה למועצת הרבנות לשלול תעודת כשרות מבתי עסק הנה בגין ליקויים כשרותיים בלבד, ואיננה מאפשרת בנסיבות הנוכחיות להסיר את הכשרות מבית מטבחיים זה. בעתיד ינוסחו נהלים בהם ייקבע כי כל בהמה שתעבור התעללות כגון זו תוטרף לאלתר”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות