רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אסמא אגבארייה זחאלקה: "אני לא הייתי עולה על המרמרה"

2,645. זה מספר הקולות שקיבלה בבחירות הקודמות מפלגת דעם. אבל מאז פרצה המחאה החברתית ודעם הסוציאליסטית הפכה לטרנד תל אביבי חם. מנהיגת המפלגה מסבירה למה העוני לא פחות גרוע מהכיבוש ולמה יש עוד תקווה במזרח התיכון

תגובות

אסמא אגבארייה זחאלקה באקסטזה. לראשונה היא רואה את הדרך למשכן הכנסת בירושלים ברורה וקרובה מתמיד. היא משוכנעת שדעם, מפלגת הפועלים שבראשה היא עומדת, תצליח הפעם לעבור את אחוז החסימה למרות עשרות אלפי הקולות שמפרידים בין ההצלחה הזאת לבין 2,645 הקולות שקיבלה המפלגה בבחירות 2009. לפני ארבע שנים, בראיון שערכתי איתה לקראת הבחירות הקודמות, היא נראתה מופנמת יותר, רצינית יותר, כמו פועלת חרוצה אך חסרת תקווה. אבל משהו השתנה בארבע השנים שחלפו, משהו שאפילו היא עצמה לא חזתה שיקרה כל כך מהר, למרות שציפתה לו בקוצר רוח.

השינוי הזה גם הפיח בה רוח שהיא עצמה מגדירה “אטרף”. היום קשה ממש לעצור את השטף הנלהב של דבריה ובלי קשר למידת ההסכמה או אי ההסכמה עם עמדותיה, אי אפשר שלא להתרשם מהשכנוע הפנימי העמוק שלה. “ב–2009 דיברנו על צדק חברתי. זה היה החזון שהבאנו, אבל זה לא היה רלוונטי למצב התודעתי של הציבור באותו זמן, וזה התבטא גם בקלפי. אבל המחאה של קיץ 2011 חוללה את השינוי. כל עוד לאנשים פה לא היה ממש רע, הם לא חיפשו פתרונות. אבל כשהתחיל הזעזוע באירופה ובעולם הערבי, זה הגיע גם לישראל. הרבה אנשים קיבלו אומץ, הבעיה הפרטית של כל אחד הפכה לקולקטיבית, חברתית.

“ברגע שהמצוקות החברתיות הפכו לשאלה פוליטית, דעם נהיתה רלוונטית, ומהרגע הראשון היינו שם כמפלגה פוליטית, כי ידענו שזה המקום לבנות את המפלגה. שינוי חברתי, כלכלי ופוליטי מהיסוד דורש סביבו תנועה שרוצה בו. כל עוד לא היתה התנועה, דעם היתה דג בלי מים. אבל עכשיו הגיע זמן הקציר. בקיץ 2011 צימצמנו את הפער בין המציאות לבין התודעה הפוליטית הרווחת”.

איליה מלניקוב

לא ציפיתם לזה?

“לא ידעתי שזה יקרה כל כך מהר. זה מרגש מאוד. אני שמחה שאני חלק מהדבר הזה, שהשקעתי במניה החברתית הנכונה. תפקידה של מפלגה שרוצה להנהיג זה לראות קדימה. לי יש חזון, והוא לא היה ברור לאנשים - לדבר על יהודים וערבים ועל סוציאליזם, על צדק חברתי. חשבו שאני חולמת, שכל הערבים שונאים יהודים וכל היהודים שונאים ערבים. ואני יודעת שזה לא נכון. ברגע מסוים, בגלל שהמציאות כותשת אותך, מרוקנת לך את הכיסים והורגת לך את הילדים, אתה מתחיל לחשוב. ברגע שמוחמד בועזיזי הצית את עצמו, הלהבה הזאת שרפה את כל המחסומים והחומות, אחרי 40 שנה של דממה הורגת בעולם הערבי.

“40 שנות קדאפי, 40 שנות משפחת אסד. עשורים רבים מדי שאנשים שותקים. כל השירה והספרות הערבית עוסקות בכמה שהעם הזה אפס. לניזאר קבאני יש שיר שאומר, ‘אנחנו יצרנו את האפס ונשארנו אפסים’. גדלנו על אכזבה, על ‘נכסה’, תבוסה, חוסר אונים. ופתאום העם קם לתחייה, דורש לחיות. לא רוצה למות בהתנגדות אלימה, לא רוצה גן עדן. נפתח עידן היסטורי חדש. וזה היה טבעי שגם ברוטשילד זה יקרה”.

המרמרה היתה טעות

היו רגעים שנראה היה שזה הולך דווקא לקטסטרופה. מצד אחד אגבארייה זחאלקה מתארת תחושות התעלות כשהלכה בתוך המון המפגינים, שצעדו כאיש אחד למען מטרה חברתית. מצד שני, היו רגעים שהמציאות המרה טפחה על פניה. בהפגנה במלאת שנה למחאה, בכיכר מוזיאון תל אביב ביוני 2012, סירבו מארגני העצרת לאפשר למספר 4 ברשימת דעם, וופא טיארה, לעלות לבמה לנאום, למרות שכך סוכם מראש. אגבארייה זחאלקה חוותה את הסירוב כאקט גזעני דווקא במקום בלתי צפוי. בסרטון וידיאו שהופץ ברשת נראית זעקתה, במעין נאום ספונטני שנשאה לא על הבמה, אלא בין המפגינים. “מצד אחד נוצר פה סוג של עם חדש, העם של המוחים”, היא נזכרת. “ושם הרגשתי הכי בבית. הרגשתי שאני בכיכר תחריר. אבל כשמנעו מוופא לדבר בהפגנה, הרגשתי שזה הסוף. כל הזמן אמרנו שיהודים וערבים יכולים לעבוד יחד, והנה עכשיו לא נתנו לה לעלות לדבר. ואז כשהסרטון עלה, היה מבול של צפיות ותגובות. הרבה אנשים באו בזכות הסרטון הזה, אנשים שפעם ראשונה שמעו עלינו. זה היום שבו דעם נולדה בעיני הציבור, דווקא מתוך הדחייה”.

אגבארייה זחאלקה נולדה ביפו לפני 39 שנה, נצר מצד אביה למשפחה גדולה מאום אל־פחם. בגיל ההתבגרות התגברה אמונתה הדתית והיא הצטרפה לתנועה האיסלאמית. ב–95’, בזמן שלמדה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, הוצעה לה משרה כעורכת לשונית בעיתון מפלגת דעם בערבית, “אל־סאבר”. כשהגיעה למפגש עם פעילי המפלגה הופתעה לפגוש יהודים דוברי ערבית רהוטה, ולאט־לאט חל בה שינוי, שהוביל להצטרפותה למפלגה ולבסוף גם להפיכתה למנהיגה שלה. ב–2006 היא היתה האשה היחידה שעמדה בראש מפלגה שרצה לכנסת. ב–2009 כבר הצטרפה אליה ציפי לבני וב–2013 היא עומדת לצד לבני, שלי יחימוביץ’ וזהבה גלאון - ארבע נשים המנהיגות מפלגות פוליטיות. אבל העובדה הזאת אינה יוצרת מבחינתה של אסמא שותפות גורל או הזדהות, כמו שהיא מסרבת לכל ניסיון למצוא קווי דמיון בינה לבין חנין זועבי, חברת הכנסת מבל”ד.

“בל”ד היא מפלגה ערבית לאומית ובורגנית, זו לא מפלגה שדוגלת בצדק חברתי. אני לא מתחרה בחנין זועבי. זה לא הציבור שאני פונה אליו. אני פונה ל–50% מהציבור הערבי שמאס באופציות הפוליטיות שמציגות לו המפלגות הערביות. המפלגות הערביות דוגלות בשיח לאומני, מתעסקות רק בשאלה המדינית ומזניחות את השאלות החברתיות־כלכליות ואת המצוקות שהציבור הערבי סובל מהן. עזה ותל אביב זו שאלה אחת. השאלה המדינית צריכה ללכת יחד עם השאלה החברתית. יש 50% עוני ברחוב הערבי, 80% מהנשים ברחוב הערבי לא עובדות. זו קטסטרופה. זה עם שיכול לחשוב על לשחרר את פלסטין? זה עם שצריך קודם לשחרר את עצמו. ואין לזה ביטוי.

“אף מפלגה לא באה לעשות עבודה אמיתית, לארגן את הציבור, להילחם בעבודות הקבלן. אני מגיעה לוועדות בכנסת ולא רואה אף נציג ערבי, גם כשדנים בשאלות שנוגעות מאוד לציבור הערבי, כמו בטיחות בעבודה. מה זה העיסוק הזה כל היום רק בנכבה? שוכחים שהיום בכל בית יש נכבה. אשה שלא עובדת זה נכבה. בחור שעובד דרך קבלן ולא מקבל את הזכויות שלו, זה נכבה. ובלי להוריד מהחשיבות של הנכבה, מה עם הנכבה של ימינו? את המציאות של היום אתם חייבים לשנות, ואת ההיסטוריה אתם לא יכולים לשנות”.

אסמא בהפגנה ביוני

 

העובדה ששתיכן נשים ערביות שהולכות נגד הזרם, לא נראית לך כנושא שיקרב את האג’נדות שלכן?

זה לא מספיק להיות אשה. גם שלי יחימוביץ’ היא אשה, גם ציפי לבני אשה. אשה זה טוב, אבל לא מספיק. זה גם לא מספיק להיות ערבי. גם בשאר אל־אסד הוא ערבי. אני רוצה להפוך את השונות התרבותית לכוח, וזועבי הופכת את זה לחומה שמפרידה בין האנשים. אני לא רוצה שיצביעו לי כי אני ערבייה. לא על הטיקט הזה אני רצה. השאלה היא איזה מין ערבי אתה. אני הולכת על זהות מעמדית. אני חושבת שהזהות המעמדית היא הרבה יותר נכונה במקומות כמו ישראל, שרוויה בסקטורים שונים וזה קיבוץ גלויות, כולל הערבים. אני חושבת שמה שיכול לחבר ולקדם את האנשים זה להעיז לצאת מהסקטוריאליות. לצאת מהגטו. והיא ‏(זועבי‏) תקועה בתוך הגטו, היא מבודדת, מבדלת.

“השאלה שתחבר היום בין כולם היא השאלה של הצדק החברתי־כלכלי. אלה דרישות של כל בן אדם באשר הוא. אנחנו שווים, אנחנו ביחד בונים דרך שלישית. זו הדרך השלישית שהאביב הערבי הציע. לא להיכנע לארצות הברית ולתכתיבים של ישראל לפלסטינים ולהפרטות, ולא להיכנע למלל הלאומני, להתנגדות הפונדמנטליסטית שזועבי היא חלק ממנה. אני לא יכולה לקרוא למוות. ההתנגדות הזאת, האלימה, שחמאס הלך בה ושחיזבאללה הולך בה, אנחנו רואים לאן זה הוביל היום - לטבח העם הסורי. אני לא יכולה להיות חלק מזה, אף פעם לא הייתי חלק מזה, ולכן גם לא הייתי רלוונטית לציבור הערבי, בגלל העמדה הזאת, שהיא לא פופולרית. ערבי צריך להיות דמוקרטי, צריך לתת לעם את חופש הביטוי, לתת לעם את האפשרות לעבוד בכבוד. ואם אתה לא עושה את זה, לא מעניינת אותי הערביות שלך”.

מה את חושבת על העלייה של זועבי למרמרה?

“אני לא הייתי עולה על המרמרה. אני גם לא חושבת שהיא תעלה שוב על המרמרה. מעבר לכל העניין של הבידוד והבידול ולהציג את עצמך כנגד וכאנטי, אני חושבת שלעלות על המרמרה היה לתת כוח לחמאס נגד אבו מאזן. אני לא בעד אבו מאזן ולא בעד חמאס, אני בעד שהשמאל הפלסטיני יבנה דרך שלישית. ברגע שאת תומכת בצד כנגד צד את מעמיקה את הפילוג הפלסטיני. ואני לא חושבת שזה אינטרס של העם הפלסטיני להעמיק את הפילוג כנגד ישראל, כנגד הכיבוש. אסטרטגית זה היה מעשה לא נכון מבחינה פלסטינית”.

תגובתה של חנין זועבי: “אני לא רוצה להתייחס לדברים אלה. הם לא שונים מהדברים שנאמרים נגדי מטעם הימין ומטעם השמאל הציוני. התרומה המשמעותית היחידה של גב’ אסמא אגבארייה היא שריפת כ–3,000 קולות בכל מערכת בחירות וזה בהחלט לא עוזר לציבור הערבי ולא לטובת השכבות החלשות ככלל”.

המציאות תנצח

את אומרת שמבחינת התודעה המעמדית יש בשלות לקבל את הרעיונות שלכם, אבל מה לגבי הגזענות, משני הצדדים? את חושבת שהיום היהודים או הערבים בשלים יותר להצביע למפלגה יהודית־ערבית?

“אני כנראה לא אהיה ראש הממשלה. לא כל הציבור יצביע לי. אבל הציבור שיתעקש על הגזענות - אני אחכה לו. אני אמשיך להאמין, כמו שהאמנתי שיגיע הרגע של הצדק החברתי, שהתובנה תבשיל, כך אני מאמינה שיגיע הרגע שאנשים יתפכחו מהגזענות. אני גם מאמינה שיהיו כאלה שיילכו עם הגזענות עד הסוף, עד לפשיזם. אני לא תמימה. אבל הגזענות היא סוג של מודעות כוזבת, כי אתה חושב שיש לך פריבילגיות כיהודי בארץ, אבל בעצם אין לך. היום המדינה הזאת היא מדינת העשירים, לא מדינת היהודים. מי שמבין וחווה את זה בכיס שלו, במקרר שלו, ביוקר המחיה, ביכולת לשלם את ההוצאות של החיים, מי שחווה את זה ביומיום, אני מציעה לו לחשוב שלא בגלל הערבי המצב שלו הוא כזה, אלא בגלל המדיניות שנעשית בשמו כיהודי, והוא צריך פשוט לשנות דיסקט.

“אני יודעת שלא כל המדינה תצביע דעם. זה אתגר גם לציבור היהודי, להצביע לאשה ערבייה, למרות שאנחנו מפלגה יהודית־ערבית - לא רק ערבית - וזה אתגר לחברה הערבית, להצביע למפלגה שבראשה עומדת אשה. בכל יום יש לנו חוגי בית בכל מיני מקומות בארץ. נפגשתי עם רוסים ועם מזרחים, גיליתי מכל המפגשים האלה, שהמסר שלנו מתקבל ממש כמו מים לתוך אדמה יבשה. אנשים רוצים עוד ועוד. זו הזדמנות פז שאני הולכת איתה לרחוב הערבי, שלא זז, שלא השתתף במחאה. אני אומרת להם, תראו איך הציבור היהודי מקבל אותנו. תראו איך הם מקבלים אשה ערבייה שאומרת להם בפרצוף איך צריך להתמודד עם הכיבוש, עם הגזענות ועם כלכלה של הפרטות. והם בהלם, כי הערבים כבר מזמן הפסיקו לדבר עם היהודים והיהודים עם הערבים”.

את באמת חושבת שתצליחי לגרום להם לחשוב אחרת?

“זה לא אני שאצליח, זו המציאות שתצליח”.

לא היה כדאי לפחות להחליף את השם למשהו שלא נשמע כמו מפלגה ערבית?

“בל”ד זה בעברית - ברית לאומית דמוקרטית. חד”ש זו מילה בעברית. זה עזר למישהו? רוב המצביעים שלהם ערבים. דעם התחילה את דרכה במגזר הערבי, מתוך תפיסה שצריך לסיים את הכיבוש. זה היה בשנים שעוד לא חווינו את נחת זרוען של ההפרטה והגלובליזציה. מאז עברו 20 שנה והמציאות בישראל השתנתה ללא היכר. דעם מצאה את עצמה עונה גם על צרכים של אוכלוסייה גדלה והולכת בציבור היהודי. עברנו ממפלגה בצד היותר לאומי של המפה, למפלגה שנמצאת יותר בצד המעמדי, הסוציאליסטי של המפה. לא שינינו את השם ואני חושבת שזה היה נכון, כי השם הערבי הוא סוג של קשר, לינק, זה גורם מאחד. זה קשר גם עם תנועות שמאל במדינות ערביות, וגם מזכיר לישראלים שיש ערבים, יש שאלה מדינית, יש בעיה קיומית. השם הוא כמו נייר לקמוס לציבור היהודי שמגיע ואומר, ‘אני רוצה להתחבר לערבים, לצאת מהגטו, להתחבר לפלסטינים’. הפירוש של המילה הוא ראשי תיבות של השם המקורי בערבית, ודעם זו תמיכה, סולידריות. במקור השם היה ‘ארגון הפעולה הדמוקרטי’. השם הוא אתגר שלא רוצה להתחבא. אנחנו חיים בתוך המזרח התיכון”.

נראה שאין אצלך שום הפרדה בין הפוליטיקה לבין החיים האישיים.

אגבארייה זחאלקה צוחקת. “כן, מישהו משלם על זה מחיר, הבן שלי אדם ובן הזוג שלי מוסא, אבל אין מה לעשות. החלטתי בגיל 22 שאני לא אחיה טוב בזמן שאנשים מסביב שוקעים. יכולתי, אבל בחרתי שלא. אין תקומה לאחד בלי האנשים מסביבו. לכן אני רתומה לעניין הזה. הילד שלי לא יגדל לחברה שמנצלת את העובדים שלה והורגת את האנשים שבתוכה. לא בשביל זה הבאתי אותו לעולם. אני משלימה את זה שהבאתי אותו לעולם בזה שאני מכינה לו סביבה נורמלית לחיות בתוכה. אני לא עושה את זה בשבילי, אלא בשבילו.

“אין פה קריירה פוליטית. אני כמובן גם אמא שמחבקת, אני לא מאכילה אותו במרקסיזם. אני הולכת לשחק איתו במגרש המשחקים. אפילו אכלנו במקדונלד’ס. כרגע זה לא קורה הרבה, בגלל הבחירות, אבל מוסא מפצה על זה. אני פוגשת אותו לשלוש שעות ביום במקרה הטוב ומספרת לו שאמא הולכת לדבר עם אנשים שידאגו להביא צעצועים לכל הילדים. הוא אמר שגם הוא רוצה, והבטחתי לו שיקבל”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות