חמישי שעבר, תשע בבוקר. חייכנית ובטוחה בעצמה חנין זועבי נכנסת לבית המשפט העליון, מלווה בנציגי מפלגת בל”ד. המצלמות מופעלות והמיקרופונים מורמים והיא קורנת אופטימיות. 15 שנה חלפו מאז המירה את המאוויים להיות עיתונאית בקריירה פוליטית בתנועת בל”ד. את פריצת הדרך הראשונה שלה עשתה זועבי בבחירות לכנסת הקודמת, אז הוצבה במקום השלישי ברשימה והיתה לאשה הראשונה המשמשת ח”כית מטעם מפלגה ערבית.

יש לה תחושה נחרצת של מחויבות. ניסיון החיים שלה כפלסטינית שחיה במדינת ישראל ‏(“אומרים שאני האשה הכי שנואה בארץ”‏) הכשיר אותה לעטות ארשת פנים שלא מסגירה רגשות. משא השנתיים וחצי האחרונות מאז משט המרמרה לא ניכר בה, אף על פי שספגה אש מכל עבר ולמדה טעמו של לינץ’ פוליטי.

היא מתיישבת על הספסל בשורה הראשונה באולם בית המשפט העליון, כשלצדה יו”ר בל”ד, ד”ר ג’מאל זחאלקה, וד”ר באסל גטאס, מספר שלוש ברשימה. קרובים וחברים מביטים בה בגאווה. “הנה הגיבורה הלאומית שלנו”, קובעת האשה שלידי.

הדיון בבית המשפט העליון על פסילת מועמדותה של זועבי התכנס בהרכב מורחב של תשעה שופטים בראשות נשיא העליון, אשר גרוניס. את ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה–19 - שבין חבריה ח”כ אופיר אקוניס מהליכוד ולצדו נציגי עוצמה לישראל, אריה אלדד, מיכאל בן־ארי ואיתמר בן גביר - ייצג עו”ד אבי הלוי. עורכי דינה של זועבי, חסן ג’בארין וסאוסן זהר מארגון עדאלה, לא נעו בעת טיעוניו של הלוי, גם כשחזר וקרא לה “חנין זואובי” ואת ח”כ זחאלקה הפך לח”כ מסאלחה.

הלוי ביטא חשש מהיות ישראל דמוקרטיה חלשה ונאיבית. זועבי, אמר, מהווה סכנה מעצם שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הנראטיב שלה, הוסיף עורך הדין, יוביל לכך שלא יחגגו את יום העצמאות ובערי ישראל ירבו שדרות שייקראו על שמם של יאסר ערפאת וג’ורג’ חבש. על שטרות הכסף, כך על פי חזון האימים של עורך הדין, יככבו ערפאת, עימאד מורנייה ואחמד ג’עברי ובמקום “התקווה” נקבל את “בילאדי בילאדי” ‏(שהוא בכלל ההימנון המצרי מ–79’‏). הלוי לא שמע מן הסתם שאת ההימנון הפלסטיני הרשמי ניגנה בחיפה התזמורת הלאומית הפלסטינית לפני שנתיים בדיוק. לדברי הלוי, ההשתתפות של זועבי במשט המרמרה ביטאה תמיכה בטרור ובמאבק המזוין של חמאס. המאמרים שלה, כמו גם מצעה של בל”ד, מזכירים לו, איך לא, “תהליכים היסטוריים שקשה לנבא אותם... לקח המון זמן להבין מה שקרה בגרמניה ואנו יודעים איפה זה נגמר”. בתום הדיון, הצהיר ח”כ בן־ארי שאם בית המשפט העליון לא יאשר את הפסילה ראוי ששופטי העליון יישלחו אחר כבוד לכהן בעזה.

דקות ספורות לאחר שזועבי ונציגי בל”ד יצאו מהאולם נשמעו שאגות הקרב. “מחבלת! טינופת! להעיף מפה את כל המחבלים ואת משתפי הפעולה שזורקים מחבלים מהסיפון!” זועבי המשיכה לחייך, אבל החיוך קפא ומתח את שרירי פניה כבעווית. בן־ארי הניף ידיים כמאיים לתקוף. זחאלקה אחז בזרועה של זועבי ומהצד האחר סוכך עליה גטאס גבה הקומה, תוך שעוזריהם מנסים למנוע את הגישה אליה. נציגי הימין גמרו אומר בלבם: זועבי לא תמסור הצהרה לתקשורת בתוך הבניין. השיטה שלהם בדוקה. אחרי הצעקות מנסים, מתוך דחיפות, להתקרב לקורבן. הנהג של בן־ארי עשה עבודה יפה. הדחיפות הפכו להתנגחות, הכל כדי שאפשר יהיה לגלגל עיניים כשהקטטה תסתיים. “שכחת מה השמאל הקיצוני עשה לכהנא בשנות ה–80 בעצרת בכיכר נח בגבעתיים”, אמר ברוך מרזל מעוצמה לישראל. “הערבים התחילו קודם. מה רצית, שנושיט להם את הלחי השנייה?”

כשצוותי הצילום הניפו מצלמות וסגרו על הנצים, זועבי ואנשיה נלכדו בצבת אנושית וחלפו כמה דקות עד שהסדרנים ואנשי הביטחון התעשתו ‏(“אירוע כזה עוד לא ראיתי בבית המשפט”‏), אמר אחד מהם. “שימו לב מי התוקף, תעשו משהו!” צעקה מישהי. לבסוף זועבי ואנשי בל”ד נאלצו לצאת מוקפים בסדרנים. בן־ארי נראה מרוצה כשדיבר עם הכתבים: “אם לא יפסלו אותה היא תזרוק פצצה בכנסת, ואז יגידו שני קילו פצצה זו לא מאסה קריטית... צריך להעיף אותם לסוריה”.

הכהניסטים ניצחו. זועבי נאלצה למסור את ההצהרה לתקשורת הרחק מהבניין, על הכביש הראשי. המתח עדיין ניכר בפניה בעת שהתראיינה לתקשורת המקומית והזרה. “ציפינו שאנשי הביטחון יתערבו”, אמר ח”כ זחאלקה, “ולצערי הם לא עשו את העבודה שלהם. החלטנו לצאת מדלת צדדית כדי למנוע הסלמה. הכהניסטים לא היו מעזים לתקוף אותה. אני מכיר אותם כפחדנים מימי כסטודנט באוניברסיטה העברית, אז תקפו בדיוק כך סטודנטים ערבים. אני חושש לחייה בגלל ההסתה באינטרנט ובטלוויזיה, שעלולה לדחוף מטורף אחד לנסות לפגוע בה. כל הזמן יש איתה אנשים, אבל לא תמיד היא מסכימה. זו אחת הבעיות שלנו”.

 

הורגים את השליח

“הרגשתי הקלה”, הודתה הח”כית אחרי שתשעת השופטים קבעו פה אחד שהיא רשאית לרוץ לכנסת. “תהיתי אם החלטת השופטים בעליון תשנה את דעתם של אזרחים מהשורה ששוכנעו שעברתי על החוק וסיכנתי את חיי החיילים. בטח לא אהפוך מאשה שנואה לאשה אהודה, אבל אולי ישקלו להקשיב למה שאני אומרת. הרי לא משנה אם אני מתייחסת לתעסוקת נשים או למעמדה של נצרת, זה שוב ושוב המרמרה והאשה האיומה והמאיימת הזאת”.

כשהתעוררה ביום שישי בבוקר בבית הוריה, אמה חיבקה אותה ונשקה לה, אך לא אמרה מילה מטוב עד רע. “גם אבי לא אמר כלום. כל כך טיפוסי. אני הבכורה ומתקופת הילדות אני לא משתפת את ההורים. ‘חנין לא מדברת’, מתלוננת אמא כבר שנים, וזה נכון”. את התקרית בבית המשפט העליון עם נציגי הימין זועבי מבטלת. היא מתעקשת שאינה מפחדת מהם ואפילו גיחכה כשקלטה שנבהלתי. “אני יכולה לנצח את הימנים שתקפו אותנו בבית המשפט העליון. אני דמוקרטית ויש לי ערכים ואילו הם אספסוף”.

האם אפשר להתרגל למאסות של שנאה מהסוג הזה?

“אני ממשיכה לעבוד באותה התלהבות. אבל זה מצטבר לקושי מהבחינה הנפשית. אני בן אדם שקל להכניס אותו ללחץ, כי אני קצת עצבנית. זה מבנה האישיות שלי ואני חיה עם זה”.

את חושבת שהניסיון לפסול אותך והמתקפה של אנשי הימין יביאו עוד מנדטים?

“זה מגדיל את האהדה ואת הגאווה העצמית של האזרחים הפלסטינים בישראל. זה חשוב יותר ממנדטים. אתמול הייתי בחוגי בית באום אל־פחם. נפגשתי עם 150 נשים בשישה בתים ושמעתי שוב ושוב, גם מנשים לא פמיניסטיות, את המשפט ‘אנחנו גאות בך שאת אשה’”.

מאז המשט לעזה חלפו כשנתיים וחצי, בהן חוותה זועבי דה־לגיטימציה שטורדת את מנוחתה, בשל האפקט שיש לו על דעת הקהל הערבית שניזונה בין השאר מהתקשורת הישראלית. “הפכו אותי לטרוריסטית שרוצה לזרוק את היהודים לים ולהשמיד את המדינה. החזון שלי, מדינת כל אזרחיה ושוויון לאומי ואזרחי לכל, נדחק לפינה. העשייה הפרלמנטרית שלי כאילו לא קיימת. בכנסת ה–18 הגשתי הצעות חקיקה ויזמתי הצעות לסדר”. זועבי הגישה בכנסת היוצאת 124 הצעות לסדר, שהתמקדו בהעסקת נשים ערביות בשוק העבודה, במחסור במעונות טיפוליים לנערות ובאכיפת החוק במקרים של אלימות בכלל ואלימות נגד נשים בפרט, כולל רצח בתוך המשפחה, וגם בענייני חינוך, זכויות הילד ועוד.

“הכנסת ה–18 היתה הכי גזענית בהיסטוריה של כנסות ישראל. התיקון לחוק האזרחות, שכולל הצהרת נאמנות למדינה היהודית שיזם יו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, אומץ על ידי הממשלה. אפילו ח”כים מקדימה יזמו חוקים גזעניים. הפסקתי לדבר עם ח”כים רבים שהסיתו נגדי. האש הכי חזקה באה מחברי כנסת של קדימה, שהם יותר קרובים לציפי לבני. החל בישראל חסון שכינה אותי ‘שופכת דמים’ והציע לבדוק אם אין עלי סכין וכלה ברחל אדטו ואורית זוארץ הפמיניסטית, שמציגה את עצמה כראש הלובי למען שוויון זכויות לנשים. רק הסתה פראית. ‘טרוריסטית מחבלת’, כינו אותי חסון ויוליה שמאלוב ברקוביץ’. אנסטסיה מיכאלי ניגשה אל דוכן הנואמים והניפה ידיים לעברי כדי למנוע ממני לדבר. סדרני הכנסת אמרו לי שהם לא ראו דבר כזה בהיסטוריה של הכנסת”.

 

איך הרגשת?

“הרגשתי גועל. חלק מחברי הכנסת הם לא מקצועיים ובנוסף הם בעלי עמדות גזעניות. לו היו להם אידיאולוגיה גזענית מנומקת ותרבות פוליטית, זה היה מקובל. רצו למחוק אותי. אווירה של העולם התחתון ממש. באתי לכנסת יומיים אחרי אירועי המרמרה, המומה מן העובדה שמחאה פוליטית הפכה למרחץ דמים. קיוויתי שחברי הכנסת ירצו לשמוע עדות ממקור ראשון. הייתי מוכנה שיתחקרו אותי. כמה נאיבית הייתי. קיבלתי פוליטיקה של שנאה. יום אחד עברתי במסדרון הכנסת וח”כ מטעם קדימה שוחח עם ידיד. שמעתי שהוא אומר, ‘בא לי להרוג מישהו’, והוא כיוון את מבטו אלי. האווירה היתה כה טעונה ואלימה, שהרגשתי שלו היה לחברי הכנסת נשק הם היו הורגים אותי. עוצמת האלימות שלהם היתה כעוצמת האלימות שצה”ל הפעיל נגד משתתפי המשט”.

האם מישהי מחברות הכנסת ניסתה להגן עלייך?

“אף לא אחת. שלי יחימוביץ’ שתקה. ציפי לבני לא התייחסה. אני מודעת לעובדה שהיא לא סובלת אותי בגלל עמדותי, אבל לא שמעתי ממנה כיו”ר האופוזיציה שום גינוי. לא בכנסת ולא באוזני העיתונאים. היא לא חשבה שהתקיפות המילוליות והפיזיות נגדי רציניות דיין, כדי שתעיר שזו לא התרבות הפוליטית שהיא מצדדת בה. זו היתה אכזבה לא במישור הלאומי, אלא במישור האנושי”.

“מירי רגב כינתה אותי סוס טרויאני ואמרה בערבית שאלך לעזה. היא גזענית ואלימה בסגנון העולם התחתון. בערבית אנחנו אומרים כאחת מהשוק. בדיון על תקציב התרבות והספורט שאלתי את לימור לבנת על התקציבים המיועדים לבתי הספר הערביים. היא לא השיבה וכשהתעקשתי היא אמרה, ‘את יכולה לחזור למרמרה’. ביקשתי שיירשם בפרוטוקול, שבמקום להשיב לשאלה מקצועית השרה שולחת אותי לעזה, שאין לי כל שייכות למקום הזה וזאת כאשר אני יושבת בוועדת התרבות והספורט”.

שלושה חודשים זכתה זועבי לאבטחה צמודה 24 שעות ביממה. עד לרגע זה אין לה מושג כמה קבוצות שנאה יש נגדה בפייסבוק. את המלאכה הזאת היא משאירה לעוזרים שלה. מאות מכתבי איום על חייה הגיעו לשולחנה, אבל היא לא פתחה אפילו אחד מהם והורתה להשמיד את רובם. “קיבלתי גם כמאה מכתבי הזדהות”.

חששת לביטחונך?

“לא. אמי פחדה וביקשה שהשומרים ילוו אותי לכל מקום. אחרי שלושה חודשים הפסקתי את האבטחה. מסע השטנה האלים העיק עלי יותר. זה נזק חמור מפחד. לו הייתי מאמינה בבדלנות, לו דרשתי אוטונומיה מלאה לערביי ישראל ולא רק אוטונומיה תרבותית כפי שגורסת בל”ד, ניחא. הנזק בא לביטוי בפגיעה בלגיטימציה שלי מול אזרחיה היהודים של המדינה. החיים של כולנו, יהודים כערבים, צריכים להיות חיי שותפות וזכויות שוות לכל. אני זקוקה לאזרח היהודי בתל אביב, בחיפה ובנתניה שיבין ויאמץ את החזון שלי. אי אפשר שרק האזרחים הערבים יאמצו את החזון של בל”ד. מרגע שעושים לי דה־לגיטימציה זה חונק אותי”.

למה את מתכוונת?

“האזרחים היהודים והערבים יכולים לחיות ביחד. אין כוונתי לערבי הטוב שמצופה ממנו לציית לגבולות השיח בישראל, שאומר ‘אני חי בשלווה במדינה דמוקרטית ואני מקבל את המציאות שלי ורוצה להיות ישראלי במלוא מובן המילה’. כח”כית אני מכוונת לערבי בעל הגאווה העצמית, שלא מוותר על זכויותיו. שוויון וגאווה עצמית הולכים ביחד. אני רוצה שהמסר הזה יגיע לשני הצדדים. גם אם תיפטרו מחנין זועבי, אני רק אחת מני רבים שהגיעה באקראי לכנסת. כל צעיר וצעירה ערבים יגידו לך שאני מייצגת אותם. כמי שמסמלת את הדור החדש, קיוויתי שהמסרים שלי ייקלטו גם בתל אביב. קרה ההפך. ג’מאל זחאלקה נתפס כיותר מתון ומקובל ומעדיפים אותו למרות גילו ‏(זחאלקה בן 56, ד”ק‏). אני לא מקובלת”.

איך הפכת לאויב העם?

“זו המציאות שבה הורגים את השליח. כאשר אני מצביעה על אי השוויון בין ישראלים יהודים לישראלים פלסטינים ועל מצב של גזענות, ואני חוזרת ואומרת שעלינו להיאבק כי יש בעיה במבנה החוקי של המדינה, תוך שאני מנתחת את הפסיכולוגיה הקולקטיבית ומצביעה על המדכא והמדוכא ומראה שאין דו־קיום ובטח לא מצב של שוויון, רוצים לחסל את המודל המסוים הזה. כאמור, המדינה ואזרחיה התרגלו למודל של הערבי הטוב. אני ההיפוך שלו”.

חזרה למרמרה

לפי סקר שפורסם בתקשורת, 55% מהאוכלוסייה היהודית חשבו שוועדת הבחירות צריכה לפסול את התמודדותך לכנסת ה–19.

“אחוז דומה מקרב האוכלוסייה היהודית חושב שהמדינה אמורה להקצות תקציבים גדולים יותר ליישובים היהודיים. חנין זועבי היא לא הבעיה. אני נאבקת למען השוויון בין האזרחים היהודים והערבים במדינה לפי הגדרת החוק וזה מרתיח רבים. הכל החל במשט לעזה, שיצא מטורקיה במאי 2010 כדי לשבור את הסגר על הרצועה. היינו חמישה ערבים מישראל - השייח ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית; השייח חמאד אבו דעאבס, מנהיג הפלג הדרומי של התנועה; מוחמד זידאן, ראש ועדת המעקב העליונה; ולובנה מסארווה, פעילת ארגון ‘עזה החופשית’, שנעצרו ושוחררו. אבל מי שמתעסקים איתה מאז ועד היום זו ח”כ זועבי. אני מניחה שזה מכיוון שדיברתי יותר מדי עם התקשורת הבינלאומית ותיארתי את הגופות וסיפרתי שלא העלינו בדעתנו תסריט של מתקפה על ידי לוחמי שייטת 13. הסברתי שהמצור על הרצועה אינו לגיטימי ושרצינו לשבור את מזימת ההשתקה סביבו”.

שאלה שחזרה ועלתה - האם ראית נשק חם על המרמרה?

“לא היה נשק חם על הספינה. גם בדו”ח ועדת טירקל נאמר שלצה”ל היה מודיעין שלא היו ברשות הפעילים במרמרה אמצעי לחימה ושלא תוכננה התנגדות אלימה אם ינסו להשתלט על הספינה. באנטליה ערכו חיפוש יסודי על כולנו. חמישה ימים דיברנו על נושאים פוליטיים. המרמרה היא לא רחוב בחברון, שאפשר להכריז עליו שטח צבאי סגור ולירות חופשי. ועדת טירקל לא זימנה אותי להעיד. אולי חששו שאשבש דבר מה. ועדת חקירה בינלאומית היתה האמצעי הראוי לברר את כל השאלות. בישראל חששו ממסקנותיה”.

 

אבי בניהו, דובר צה”ל אז, אומר שקשה לקבל אישור לטענותייך שעזרת לחיילי צה”ל. מה קרה שם?

“צה”ל תיעד הכל בווידיאו. ביקשתי לצפות בקלטות וגם הצעתי לעיתונאים שידרשו גישה לחומר המצולם, כדי שגלי ההסתה המופנים נגדי ייפסקו. אני לא יכולה להתעמת עם שקרים, בכך המדינה חזקה ממני. אחרי שהסתיימה ההשתלטות על המרמרה לוחמי השייטת ירדו לסיפונים התחתונים, פתחו את הדלת וקראו: ‘ח”כ חנין זועבי, את יכולה לגשת?’ הם ביקשו שארגיע את האווירה כדי שלא תהיה עוד אלימות. מרגע זה כל הזמן צילמו אותי”.

איך הגבת?

“צעקתי. כל חמש דקות הכניסו גופה או פצוע. למה לא קראתם לי לפני ההרג? רציתי לעזור כי פחדתי שיירו בנו. תיווכתי בין החיילים לנוסעים. פעילה ביקשה להביא חלב לבנה בן השנה. רצו לפנות פצוע והסברתי שהוא נפגע בעמוד השדרה ועוד. כל הזמן המשיכו לצלם אותי. לא שמעתי שצה”ל התלונן על התנהגותי. במשך שנתיים וחצי מסיתים נגדי וחיילי שייטת 13 שהיו על המרמרה שותקים. היועץ המשפטי לממשלה, שלא תומך בח”כ זועבי, שלל ב–22 בדצמבר 2011 את מעורבותי במעשים פליליים כלשהם בהשתתפותי במשט. לאחר שבחן את מכלול הראיות בתיק, הוא אימץ את עמדת הפרקליטות והורה על סגירתו. ועדת האתיקה של הכנסת קבעה כי אין בידיה ראיות מבוססות שידעתי מראש על האלימות המתוכננת נגד חיילי צה”ל”.

ההחלטה שחברי כנסת ואישי ציבור ערבים ישתתפו במשטים לעזה יצאה מוועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל ועל המרמרה שהה, כאמור, ראש הוועדה מוחמד זידאן. זועבי יצאה למשט כי זה היה התור שלה. “זחאלקה יצא לקפריסין כדי להשתתף במשט קודם. המשט התעכב וזחאלקה נאלץ לשוב ארצה. כשהגיע תורי חשבתי שעלינו להשתמש בכל הכלים הלגיטימיים במאבק שלנו. אני לא יכולה להרשות לעצמי לומר שבהפגנה מסוימת אשתתף ובמשט לעזה לא. מה גם שהפגנות כבר לא אפקטיביות ונדרש אקט בעל מסר ברור וחזק. פחות מחודש אחרי המרמרה קראתי שנתניהו אמר, ‘היום, אחרי הסרת המצור האזרחי, אין שום סיבה והצדקה למשטים נוספים’. הבחנתי שלראשונה הוא השתמש במונח ‘מצור אזרחי’. אלמלא המרמרה נתניהו לא היה מאמץ מונח שכה זר לו”.

מה עם המחיר ששילמת?

“מילאתי חובה מוסרית. מחר אקח חלק בהפגנה והצבא יפתח באש כמו באוקטובר 2000. אז זה הסתיים ב–13 הרוגים. הרי בסוף מאשימים את המפגינים, ולא את צה”ל שנהג באלימות. אין סיבה להתמקד במקרה הפרטי של חנין זועבי. אני חיה במדינה שלא בודקת אם הפרתי את החוק ומעמידה אותי לדין. המדינה שופטת אותי על פי קונסנזוס פוליטי שהרוב היהודי קובע לכלל האזרחים. אני לא מוכנה לשלם על מה שלא עשיתי.

“המשט היה חלק ממאבק פוליטי, כדי שגם האזרחים הערבים ירוויחו ממנו. פתחתי דלת שאומרת, ‘קחו אותנו ברצינות. אנחנו קשי עורף ולא חיות המחמד שלכם’. גם השמאל הציוני סומך על הערבי המבוית. די! תפסיקו להגדיר לערבי את כללי המשחק ולהורות לו איך לנהל את המאבק הלגיטימי שלו. מספיק עם המלצות בנוסח ‘כדאי להנמיך את התדר של הלאומיות, לחזק טיעון כזה ולוותר על אחר’. תשכחו מזה. כשאנחנו נאבקים אנחנו עושים זאת בלשון ובשיח שלנו ובלי גינוני דיפלומטיה. כשהגעתי לכנסת הכתבים יעצו לי, ‘אל תהיי מודל עזמי בשארה’. רוצה לומר - תהיי מודל יותר מקובל עלינו”.

האם את מודל בשארה?

“החזון של מדינת כל אזרחיה מהפכני. בשארה לא עשה חשבון ולא פעל בשיטת ‘מה עלי לעשות כדי שיקבלו אותי’. הוא לא אהוד על השמאל הציוני. בעינינו הוא לא נתפס כלאומן. אני לא פחות לאומנית ממנו”.

אירופה מחכה לכם

האם תצליחי לשכנע שיקבלו את החזון של מדינת כל אזרחיה?

“אנחנו משפיעים וכרגע אנחנו עוברים שלב שהוא חשיפת הסתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. אני לא רוצה לסגור דלתות ולשאול את עצמי אם אנו רחוקים מהמטרה או קרובים אליה. עכשיו עלינו לחשוף את הסתירה בין דמוקרטית ליהודית. כ–30 אחוז מהיהודים מעדיפים ערכים יהודיים על פני ערכים דמוקרטיים. כלומר, הם מזהים את הסתירה בין יהודית לדמוקרטית שמובנת לכל אזרח במדינות באירופה ובארצות הברית. יהיה שלב שגם האזרחים היהודים יבינו זאת, במיוחד בהתחשב במציאות הפוליטית העכשווית, עם שפע החוקים נגד זכויות האדם, סתימת הפיות ו’מוניטורינג’ אחר מרצים באוניברסיטה המזוהים עם התנגדות לכיבוש והניסיונות לסגור מחלקות לא ממושמעות באוניברסיטאות. ועוד אומרים שאני לא דמוקרטית. בהמשך נעבור לשלב השלישי והוא, איך פותרים את הסתירה בין יהודית ודמוקרטית”.

איך זה קשור לסכסוך בין שני העמים ומה עם זכות השיבה?

“הפתרון שבל”ד מציעה הוא שתי מדינות דמוקרטיות, אבל המציאות השתנתה ופתרון שתי מדינות לשני העמים הולך ומתרחק. מאז האינתיפאדה השנייה ומדיניות ה’אין פרטנר’ וחוק הרחבת ההתנחלויות, המציאות הולכת בכיוון של מדינה אחת לפי העיקרון של ‘כל אזרחיה’ - שוויון אזרחי ולאומי לפלסטינים וליהודים. מדינה דו־לאומית”.

למה המפלגות הערביות כל כך מפולגות? האם ההבדלים בין העמדות של בל”ד לאלו של חד”ש, דעם ורע”מ־תע”ל לא מאפשרים הליכה משותפת?

“לו היה סיכוי להליכה משותפת, זה היה מביא לנו עוד ארבעה־חמישה מנדטים. חד”ש רוצה לשמור על הדואליות ויש לה שיח אחד לאזרחים היהודים ושיח אחר לגמרי ברחוב הערבי. בנאומים שלהם הם אומרים ‘שתי מדינות נקודה’. הם לא מבהירים למה הכוונה. חד”ש מדברת על השתלבות על בסיס התנאים של המדינה היהודית, כלומר השתלבות מול הריבון היהודי.

“יש עיוות ולא מעט דמגוגיה בטיעונים של המפלגות הערביות. מדברים על הפרדה לאומית - שתי מדינות לשני עמים כמצע של דו־קיום - ואילו התפיסה של מדינת כל אזרחיה שממצדדת בדו־קיום מתוך שותפות אזרחית מלאה, מושמצת כמצע שלא מאמין בדו־קיום. הדמגוגיה הזאת מלווה את בל”ד במשך כל שנות קיומה. זה מגוחך.

“כערבייה שחיה פה עם האזרח היהודי יש לי זכויות במולדת, אבל לא על המולדת. זה סוג השוויון שמעניקה לי המדינה היהודית. אני אומרת שלא ההשתלבות של הערבים במדינה היא העיקרון החשוב, אלא השוויון וההשתלבות במישור האזרחי”.

אסמא אגבארייה זחאלקה, שעומדת בראש דעם, חביבה על התל־אביבים. מה דעתך עליה?

“יותר נוח לצדד בה, מאחר שהמצע של דעם מנסה לברוח מהנושא האמיתי, כלומר מהסכסוך הלאומי בין הפלסטינים ליהודים. כמו שלי יחימוביץ’, היא מתרכזת בצד המעמדי שמדבר יותר על שוויון כלכלי וחברתי. הגיע הזמן שכולנו נתעמת עם השאלה המרכזית. סוגיות כמו איכות הסביבה חשובות, אבל הן מועילות לבריחה מסוגיית הסכסוך והיחסים בין יהודים וערבים. אני מגינה עליכם בגופי, מגינה על האזרחים היהודים הדמוקרטים כמי שנמצאת בחזית של המאוימים. הנורמליות נמצאת בסכנה. לא רק הדמוקרטיה מאוימת. ישראל לא היתה דמוקרטית אף פעם. המחאה החברתית הוציאה אותי מדעתי, כי הם לא אמרו מילה על הסכסוך וחמקו מכל שיח פוליטי מדיני כאילו אין קשר בין הדברים. ראשיה הצהירו שהם לא פוליטיים ושצריך לחזור למדיניות של שנות ה–70 וה–80. אלו השנים שהפקעת האדמות היתה בשיאה. אני לא חושבת שמנהיגי תנועות המחאה יודעים דבר מה על ההפקעות האלה”.

אולי ההבדל ביניכן טמון בכך שהיא מסרבת להפוך את הלאומנות הערבית לסוג של גטו?

“בכל פעם שאומרים שמדינת כל אזרחיה הופכת אותנו לגטו לאומי אני צוחקת. לפי החזון של בל”ד אני מחזקת תשתית אזרחית בלי לפגוע בזהות הלאומית שלי, שאינה סגורה וגזענית. זו זהות מודרנית, שמאמינה בערכים והולכת בצורה הרמונית עם הנושא של שוויון מגדרי ועם צדק חברתי. אני חילונית ואני מדברת על חזון של שותפות ושוויון בין האזרחים. שתי מדינות לשני עמים זה בדלנות וזה חזון לאומני וגזעני. במובנים רבים אני יכולה להיות יותר קרובה לפמיניסטית יהודייה שמאמינה בזכויות הלאומיות של הפלסטינים מאשר לגבר ערבי שלא מאמין בשוויון בין גברים ונשים”.

השמאל הציוני, כאמור, מכעיס אותה לא פחות מהימין ולדעתה הוא מדקלם את השיח על שלום ופתרון שתי מדינות באותה אוטומטיות שבה עושה זאת בנימין נתניהו. “כל אחד יכול לדבר. דו־קיום אינו מושג פוליטי ברור דיו. כשאני מדברת על הפלסטינים בישראל אני רוצה לדבר על זכויות. מדובר בעם שגורש מהמולדת שלו, שחי כעת במסגרת של מדינה ציונית שמתביישת ללמד את הילדים שלה את השפה הערבית. מדינה שמסרבת לראות את עצמה כחלק מהמזרח התיכון ותמיד רוצה לתפוס את עצמה כחלק מהמערב. לפעמים אני שואלת את עצמי למה היהודים בחרו לבוא לפה, אם הם לא מכבדים את התרבות והשפה של האזור. בחרתם לבוא הנה ולהקים מדינה שאין לה שום זיקה לתרבותו של המקום והיא מנותקת וחשדנית כלפי תושביו.

“מתייחסים אלי כאילו אני לא חלק מכאן. היהודים באו לארץ הזאת ולא רצו להשתלב, להתערות, להכיר את הילידים ואת שפת המקום ותרבותו. חולפות שנים ובאים אלי וטוענים שאני ישות זרה ואין לי מקום פה. זה מגוחך. אני נלחמת בעד שוויון, כדי שיכירו במיקום שלי במולדת ובעובדה שזו המולדת שלי. זה מחייב לשנות את הנראטיב של ‘ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ’”.

כלומר?

“אני רוצה לחיות איתכם, אבל תחיו גם אתם איתי. תכירו בעובדה ההיסטורית שבאתם הנה ואני כבר הייתי פה. עשיתם מה שעשיתם, גירשתם את העם שלי וכו’. רוצים לפתוח דף חדש - בבקשה. אבל יש למחוק את העוול של העבר ולהכיר בו ואז נוכל לדבר על שוויון. לא די בשוויון של תקציבים ושל זכויות אזרחיות. אני רוצה שתכירו במיקום ההיסטורי־הפוליטי שלי. השמאל הציוני רוצה למחוק את מה שקרה לפני 48’. הקיום הציוני מתייחס לציונות כפרויקט של שחרור לאומי ולא כפרויקט שבו הוקמה מדינה על חשבון מולדת אחרת ועם אחר שגורש מפה. אתם רוצים למחוק אותנו ואחר כך לעצב אותנו מחדש ואז נדבר על שוויון? לא ולא”.

למחוק אתכם?

“גם ליהודים שהגיעו ממדינות ערב והיו בעלי תרבות דומה לזו שלנו מחקו את הזהות התרבותית. לא רק יצרו פלסטיני חדש, שקוראים לו ערבי ישראלי, שחייב להיות נאמן ולבטל את זהותו. יצרו זהות חדשה גם ליהודים שבאו מהמזרח. זה הפרויקט הציוני שביקש ליצור יהודי חדש מלאכותי. הם נזקקו למלאכותיות הזאת כדי לממש את המטרות האידיאולוגיות, שהיו חשובות יותר מהמהות של בני האדם שבאו הנה”.

לשיטתך אין מוצא. האם שני העמים יצליחו לחיות ביחד?

“האזרחים היהודים החליטו לחיות במרחק קילומטרים ספורים מהכפרים הערביים, כדי שיוכלו להפקיע עוד ועוד אדמות ולחנוק את היישובים הערביים ולממש את תחושת הריבונות שלהם. אלא שאז הם אמרו, ‘אנחנו לא רוצים לראות אתכם וגם קולות המואזין מפריעים לנו’, ובנו גדרות שלא תראי כמותן בשום מדינה מתוקנת. אפילו בעיר לוד יש גדרות הפרדה. ומה אומר נתניהו? ‘באירופה הנמיכו את קולות המואזין, ינמיכו גם כאן’. תראי איך הוא מתאר את המסגד, שהוא חלק מהזהות והתרבות של המקום הזה, כאילו המיקום והחשיבות התרבותית שלו הם כמו באירופה. אבל פה זה לא אירופה. הישראלים לא יודעים מהי אהבת מולדת אמיתית”.

מהי אהבת מולדת?

“לאהוב את המולדת זה אומר לאהוב ולכבד את ההיסטוריה שלה ואת הילידים של המקום. אוהב מולדתו לא גודע עצים ולא בונה גדרות מכוערות ולא הורס את הנוף הטבעי. זו לא אהבה, זה פרויקט של אדנות שבא לומר, ‘אנחנו האדונים ואנחנו רוצים למחוק את הישות האחרת הקודמת שנמצאת פה’. אני חושבת שרוב הערבים מקבלים ומסתדרים עם העובדה שהיהודים חיים בארץ. הבעיה שהיהודים לא מסתדרים עם הנוכחות של הפלסטינים. מי שלא מקבל את הפלסטינים כחלק מהמקום ולא מאמץ את העובדה שכאן זה לא אירופה, שיחזור לאירופה”.

געגועי לבשארה

למה התפיסה של מדינת כל אזרחיה מעוררת התנגדות כזאת?

“בגלל תחושת האיום והפחד שנועדו להצדיק את העוול שנגרם לפלסטינים. זה מין דיסוננס קוגניטיבי. הישראלי לא מסתדר עם הסתירה, שמצד אחד הוא גירש את הפלסטינים ודיכא אותם ומה לא, ומצד שני הוא בטוח שהוא מוסרי וצודק. כאשר אתה טובח בעם אחר ומדכא אותו, עליך להצדיק את זה ואז קל לומר שהפלסטינים טרוריסטים ומאיימים. הכהניסטים אומרים שאני טרוריסטית ולכן חייבים דמוקרטיה מתגוננת”.

מדוע אין יהודים ברשימה של בל”ד?

“אין יהודים בעשרת המועמדים הראשונים ברשימה”.

אולי הטיעון שאין ליהודים מקום במדינת כל אזרחיה נכון?

“ממש לא. כאשר אלמנט מסוים הוא דומיננטי את לא טורחת להזכיר אותו. שמנו דגש במצע על המקום של הקורבן כי באנו מהמקום הזה, ולא בגלל שאנחנו רוצים לחסל את הצד השני שמקומו ממילא מובטח ואין צורך להגדירו מחדש. אנחנו מאמינים בהגדרה העצמית של הקולקטיב היהודי שנוצר פה, שיש לו מאפיינים תרבותיים ייחודיים ושפה וזהות”.

ערבים רבים מצדדים בשירות בצה”ל. מה עמדתך?

“אנחנו נגד שירות צבאי ונגד התחליפים כמו השירות הלאומי. גם המדינה לא מתכוונת ברצינות, שהרי היא לא הכריזה על שירות חובה והיא לא תאפשר שערבים יקבלו הכשרה צבאית קרבית. הכל טעון אידיאולוגית. למה שאשרת בצה”ל אם אני לא נאמנה למדינה? המדינה, בשיא חוצפתה, אומרת לי שאני צריכה להיות נאמנה, משמע - להיות ציונית. זה חצוף לשאול אותנו מדוע בל”ד שוללת שירות צבאי. אף אחד לא קונה את התירוץ הטיפשי שצעירים ערבים ישרתו במוסדות חלופיים במסגרת שירות לאומי.

“איפה נשרת? רוב היישובים הערביים כפריים ונראים כמו סלאמס. אין בהם רחובות סלולים או גן ציבורי וספרייה ראויה. אין לנו בתי חולים ולא מרכזי תעסוקה או מפעלי תעשייה. אני חושבת שהמדינה מתכננת מצב של מלחמה, שבו האזרחים היהודים יגויסו לשדות הקרב והערבים ינהלו את החזית הפנימית האזרחית. מה המסר לנוער הערבי? ובכן, לא מקובל שעלינו לשרת את המדינה, כי זה מנוגד להיסטוריה ולערכים שלנו. המדינה צריכה לשרת אותנו ועליה להחליט אם היא רוצה להמשיך להיות יהודית דמוקרטית. אם כן, אנחנו לא מחויבים לשרת אותה בשום צורה שהיא”.

מדוע שהיישובים הערביים לא יעודדו פעילות קהילתית עצמאית בתוכם ויעודדו את התושבים לשלם מסי עירייה?

“אנחנו חברה פסיבית בכל המישורים. אנחנו מהמיעוטים הכי שקטים בעולם. אם מדינה כלשהי, פלסטינית למשל, היתה עושה ליהודים מה שעשו לאזרחים הערבים, היהודים היו מתקוממים מזמן ובצורה הרבה יותר קשה. נדרש שיח חדש, שמכיל ביקורת עצמית. השלטון המקומי חייב להיות מקצועי ולא חמולתי, כדי שישקף את האינטרסים של התושבים. זה יעצים את המאבק שלנו מול רשויות המדינה. נוטים לשכוח שבין 49’ ל–66’ היינו תחת ממשל צבאי. אני מסכימה איתך שהביקורת צריכה להיות מופנית לא רק כלפי המדינה, אלא גם כלפי החינוך והמציאות המדכאת שהובילה לפסיביות של החברה הערבית בארץ”.

מדוע, במשך שנתיים, לא נשמע קולכם בנושא ההרג בסוריה ולא גיניתם את הנשיא בשאר אסד?

“מי אמר שלא גינינו? אני לא חייבת לגנות בעברית. זה שלא שמעו על כך בתל אביב לא אומר שאני מסכימה שיקבעו לי מבחנים איך ומה לומר. פירסמתי מאמרים שהופיעו גם באתר ‘ערבס 48’ והצהרתי שאנחנו נגד ההרג של כל הצדדים. יש לנו ידיעות על כל מיני ארגונים כמו אל־קאעידה, שגם הם אחראים להרג, ואמרנו שאסד כמנהיג של סוריה אמור לקבל אחריות להרג שמבצעים ארגונים חמושים. אגב, העמדה הרשמית של בל”ד היא שאנחנו בעד הדרישות הלגיטימיות של מנהיגי המהפכה ובעד דמוקרטיה לעם הסורי ומצדדים בחופש וחירות ומתנגדים לדיקטטורה”.

האם את מעריצה את עזמי בשארה, שאינו חף מלאומנות ושהרתיע רבים, כולל אלו שתמכו ברעיון מדינת כל אזרחיה?

“בשארה הפך עולמות והחזון של מדינת כל אזרחיה מהפכני. אני מעריצה אותו. בשארה לא עשה חשבון ולא פעל לפי התפריט של ‘מה אני צריך לעשות כדי שיקבלו אותי’”.

האם אתם נפגשים?

“מדי פעם, בעמאן, שם הוא מנהל מוסד מחקר מהחשובים בעולם הערבי. הוא מתעניין ושואל מה קורה בבל”ד. בשארה אינטלקטואל ואיש פוליטי שהשפיע בהופעותיו בתקשורת הערבית, בפרט באל־ג’זירה, על המהפכה במצרים. כאמור, אני מעריצה אותו. הוא נתפס כלאומן אבל הוא האדם ששיכנע אותי שעלינו להתייחס ברצינות לאזרחות שלנו ושניתן לפייס בין האזרחות לבין הלאומיות. לפני שפגשתי אותו ניתקתי בין השתיים. החרמתי את הבחירות לכנסת מגיל 18 ולא השתמשתי בזכות הבחירה שלי. הרגשתי שהאזרחות שלי כאן והלאומיות שלי הרחק שם ובחרתי בלאומיות. נהוג לתאר את בשארה באופן אינסטרומנטלי, אבל הוא הציג חזון של חיים משותפים לשני העמים. הוא האיש הכי דמוקרט שפגשתי. כשם שאני התלבטתי מה הזהות שלי כבר בגיל היסודי, כך אף פלסטיני לא נזקק לבשארה בשביל הפיוס המסוים הזה בין האזרחות ללאומיות”.

מדוע הוא נמלט מישראל?

“החלטנו בבל”ד שעליו לעזוב. מרגע שהבנו שהשב”כ, ואל תגידי לי שאני מדקלמת סיסמאות, תפר לו תיק כדי לשים אותו בכלא, לא לארבע־חמש שנים אלא למאסר עולם, החלטנו שיעזוב. התייעצנו עם משפטנים ערבים ועם כמה וכמה משפטנים מתל אביב כדי לקבל חוות דעת מה כובדו של התיק. הרי אמרו על בשארה שהוא קיבל טלפונים מאנשי חיזבאללה וכיוון את הטילים. איזה כיוון? עיתונאים ריאיינו אותו והשיחות הוקלטו. אפשר בקלות להפוך את אופן הניתוח כאילו הוא סיפק מידע. מאיפה יש לו אינפורמציה? איך יכוון טילים? המשפטנים בתל אביב אמרו שיש חומר מסווג שנמסר רק לשופטים ואז יהיה קשה להגן עליו”.

הוא מתגעגע ארצה?

“כן, אני חושבת שכן”.

בהתחשב ברצף האירועים שחוותה בשנתיים האחרונות, זועבי מתגלה כבעלת כושר עמידה וכישורי מנהיגות. האם אלה יסללו בבוא הזמן את דרכה לרשת את בשארה וזחאלקה בתפקיד יו”ר בל”ד? “בהחלט”, היא אומרת. “אני בטוחה, על סמך עמדותיהם של חברי בל”ד, שהם יבחרו בי כאשה שתעמוד בראש הרשימה”.

לא ז’אן ד’ארק

אמרנו שהיא מעצבנת כמעט את כולם. אולי בגלל שהיא רהוטה וחכמה. בטח גם בגלל שהיא נאה ומטופחת ולבושה נשי והיא לא מהססת לעטות על גופה חולצות בעלות מחשוף נדיב. יש בה משהו מתריס שהוא גם מדליק ונורא ישראלי, אף על פי שתארים כאלה מעצבנים אותה. היא לא מהססת לקרוא תיגר על התפיסה שערבייה ישראלית אמורה להיות כנועה וממושמעת. כשהיא פותחת פה היא תוקפת בלי היסוס והמזג שלה סוער. היא מוצאת שהמתקפות עליה בכנסת ומחוצה לה שיקפו אפליה על רקע של מגדר ואפילו שנאת נשים.

היא הגישה קובלנה נגד ח”כ יוחנן פלסנר מקדימה, שאמר מעל הדוכן בכנסת ולא חזר בו: “שבוע אחד בעזה ואנחנו נראה מה קורה לך. רווקה בת 38, נראה איך מתייחסים אליה שם... אל תדאגי, כמו שגברים לא נוגעים, אנחנו לא ניגע בך”. כשזועבי ביקרה בחברון בפברואר השנה, עשרות מתנחלים התעמתו איתה ואיתמר בן גביר צעק לעברה: “איך זה שאף אחד לא רוצה להתחתן איתך, מחבלת”. ח”כ אריה ביבי מקדימה כה עלץ כשוועדת הכנסת החליטה להמליץ על שלילת זכויותיה הפרלמנטריות, שקרא לעברה: “את מגורשת, מגורשת, מגורשת”, כאילו היו בעיצומו של טקס גירושים לפי ההלכה היהודית. באתרי האינטרנט יש שלא מהססים להעלות השערות באשר לזהותה המינית, מפני שלא נישאה.

את הפגישה הראשונה קיימתי איתה לפני כשלושה שבועות בנצרת. מקצה הרחוב הראשי בעיר זהר שילוט הניאון המואר של זועבי עם הסלוגן, “העם שלך מגן עליך”. שש בערב והעיר מקושטת באורות צבעוניים לחג המולד. היא שבה משפרעם, שם היא ושני מועמדי בל”ד לכנסת, זחאלקה וגטאס, עשו את היום. הם שוחחו עם אזרחי המקום ונפגשו עם בני נוער. היא היתה אמורה להיות מותשת אבל נראתה ערנית. ערב הבחירות לכנסת והימים שלה מתחילים השכם בבוקר ומסתיימים בסביבות שתיים לפנות בוקר.

למשמע השאלה האם ההחלטה של ועדת הבחירות לפסול אותה ‏(לפני שבית המשפט העליון הפך את ההחלטה‏) מדכאת אותה, היא אמרה לא ולא. מושגים כמו פסימיות אופטימית זרים לה.

“להיאבק זו דרך חיים. אני לא ז’אן ד’ארק ואין לי מחשבות על גיבורים. היא היתה גיבורה. גם אין לי ולא היה לי מודל שהשפיע עלי. אדם כמוני, שמשחר ילדותו נתקל באפליה, לא זקוק למודל. החינוך של הורי הכי השפיע עלי. חונכתי להיות אדם עצמאי ובהמשך יכולתי לקשר בין הגאווה העצמית לבין הגאווה הקולקטיבית והתחלתי לשאול שאלות של זהות.

“כשהייתי נערה שאלתי את אמי למה אין בנצרת הערבית מרכז תרבות ובריכת שחייה והיא לא ענתה. כשהייתי כבת 12 שאלתי למה אני ישראלית והיא אמרה, ‘את פלסטינית’. ‘איפה פלסטין?’ שאלתי. ‘אני לא יודעת’, היא השיבה. כבר כילדה ידעתי שאני אזרחית במדינת ישראל ושהמולדת של העם שלי היא הארץ הזאת שהיתה פלסטין לפני 48’ ואני חלק מאותו העם”.

הרגישות לעקרון השוויון בין בני האדם נבטה בה באותן שנים. “כשהייתי בכיתה ו’ שאלתי את אמי למה היא כל הזמן במטבח ומדוע היא לא נוהגת או מעשנת כמו הגברים. אמי, מורה למתמטיקה במקצועה, עשתה רישיון נהיגה, אבל מהמטבח היא לא יצאה עד היום”.

מדוע לא שאלת את אביך למה הוא לא נכנס למטבח?

“האשמתי את אמא שהיא מקבלת את המצב. למדתי אז שמי שזכה בפריבילגיה חי אותה ומתקשה לוותר עליה. למה שאבי יוותר על הפריבילגיה שלו? הסקתי שזה המצב הטבעי, אבל הרגשתי שאי השוויון בין המינים אינו הוגן”.

אביה פארוק זועבי, יליד נצרת 1937, נשא לאשה את בת דודתו עיישה, גם היא ילידת העיר וצעירה ממנו בחמש שנים. סבה מצד אביה וסבה מצד אמה הם אחים והוריה גדלו והתחנכו בנצרת. אביה, כמו אביו, היה עורך דין והשלים את התואר במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ב–65’. אביה היה שופט בבית דין שרעי וב–92’ יצא לגמלאות.

המשפחה מתגוררת בבית של שלוש קומות בשכונת אספניול בנצרת. הראיון התקיים בחלל שבקומת הקרקע, המשמש לאירוח וגם מתפקד כחדר כושר. שלושה מכשירי הליכה ביתיים ממוקמים ליד ספרייה שבה רוב הספרים מתמקדים בדיאטות, כושר גופני וחיים בריאים. כולם בעברית. הקומה התחתונה משמשת אותה כמעין משרד וחלל שבו היא מארחת אנשים לענייני עבודה.

חנין, בת 43, היא הבכורה. את לימודי התואר הראשון בחוגים לפסיכולוגיה ופילוסופיה עשתה באוניברסיטת חיפה. את התואר השני השלימה בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים וחלמה להיות עיתונאית. אחותה ג’נאן שוקדת כעת על הדוקטורט בשפה הערבית באוניברסיטת בר אילן ונשואה לאיש פרסום. האח חוסני משמש מרצה לכלכלה באוניברסיטת תל אביב ונשוי לעורכת דין. הצעירה בבני המשפחה נקראת היבאה, בת 34. היא סיימה לימודי משפטים ומתגוררת בעכו עם משפחתה. זועבי מוסיפה מתוך צחקוק, “כולם נשואים פלוס שלושה”.

עוד לפני שהחלה ללמוד בבית הספר היסודי נצרת ב’, החינוך בבית היה ממוקד. “היה ברור שההישגים בלימודים הם הדבר החשוב ביותר. המטרה היתה לא להביא ציון למטה ממאה ואין לבזבז זמן על שטויות. הבית היה חם ואוהב, אבל היה ברור שהלימודים מעל לכל. לו היתה לי ילדה הייתי מחנכת אותה בדיוק באותו אופן”.

היא אהבה ללמוד ובלטה בהישגיה כבר מהכיתות הראשונות בבית הספר היסודי. אבל כבר מגיל צעיר היא גילתה נטיות מרדניות. כבכורה היה עליה לשמש דוגמה לאחיה, אבל חנין היא היחידה במשפחה שבחרה לא לדווח לאן היא הולכת ומתי תשוב. “היה קל לשכנע את אמא לתת בי אמון, מאחר שהייתי תלמידה מצטיינת”.

בשנות היסודי היתה מבודדת והעדיפה להישאר בבית ולבלוע ספרים. היא וכמה תלמידים שזכו בתחרות כתיבת חיבורים הוזמנו לטקס בבית הנשיא בירושלים. היא לא הבינה מדוע עליה לקרוא את החיבור שלה בתרגום לעברית וזוכרת שזה היה סיוט שקומם אותה.

היא החלה לפרוח בשנות לימודיה בתיכון סנט ג’וזף שבנצרת. היא גילתה מנהיגות, היתה מעורבת בפעילות בוועדות בית הספר וגם כתבה בעיתון בית הספר. בשישית נעשתה אדם פוליטי. היא התעמקה בכתביו של המשורר מחמוד דרוויש וטרחה על ההכנות לקראת שבוע התרבות הפלסטינית ולקראת יום הנכבה. היא החלה לחקור וללמוד את ההיסטוריה של בני עמה.

האם דיברו בבית על פוליטיקה?

“בדרך כלל לא. דיברו רק כשהתרחשו אירועים משמעותיים. לא היה חינוך לפוליטיקה. יש פחד בחברה הערבית. גם כיום הורים יאמרו שהם לא מרשים לילדים שלהם להשתתף בהפגנות, מחשש שלא יאפשרו להם ללמוד באוניברסיטאות בארץ או שמאוחר יותר הם יתקשו למצוא עבודה. הייתי כבת 13 כשהתרחש הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון וצפינו בו בבית בשידורי הטלוויזיה. שאלתי את ההורים המון שאלות. הצילומים המזעזעים לא חדלו להטריד אותי. לא קיבלתי תשובות ולא הבנתי. כשהייתי בי”ב פרצה האינתיפאדה הראשונה ואז התחדדה בי השאלה מה יהיה סופו של אי הצדק המתמשך כלפי הפלסטינים”.

הוריה, היא מעידה, היו ליברלים יחסית לחברה הערבית. הם לא הציקו לילדיהם. “הייתי מבלה עם החברות שלי אחרי הלימודים. היו לי גם חברים מבית הספר, אבל לא היה מקובל להיפגש מחוץ לבית הספר. היינו חמש בחורות מובילות בשכבה ואיתן נפגשתי ועד היום אנחנו בקשר. הן, כצפוי, נשואות עם ילדים”.

האשה שהשפיעה יותר מכל על חנין היתה סבתה, פטמה זועבי, שנולדה בסוריה. את בעלה, שהיה גם קרוב משפחה, שידכו לפטמה כשהיתה כבת 14 והחתן המיועד ביקר את משפחתו בסוריה בדרכו מאיסטנבול לנצרת. “היא תמיד חזרה ואמרה לי שהכריחו אותה להתחתן בגיל 14 ושהיא מעולם לא אהבה את בעלה. לפני נישואיה היא רכבה על סוסים, ניגנה בעוד ושרה שירי פולקלור סוריים. מגיל 15 היא ילדה שבעה בנים ושתי בנות. היא היתה אשה מתקדמת וכשמלאו לי 18 מישהו בא וביקש להתחתן איתי. היא הרימה קול צעקה ואמרה שקודם עלי להשלים את לימודי”.

 

משפחה של “ערבים טובים”

מותר לנסות לדבר עם זועבי על אהבה ‏(“היו לי אהבות”, היא אומרת‏) אבל חלילה מלדון באפשרות של מימושה. “זה אסור בחברה שלנו. אין עדיין שוויון ברור בין גברים לנשים ואין חירות”.

כאמור, היא לובשת לא פעם חולצות בעלות מחשוף אבל לדבריה, “אסור לי לעשות פדיחות”. במילים אחרות, אין להעלות על הדעת שנקיים שיחה על המיניות של האשה הערבית או על קשר עם גבר מחוץ למסגרת הנישואים ‏(“זה הקו האדום”‏). חלילה אם נדון באופציה של אמהות חד־הורית. באירועים כהלוויות או ניחום אבלים היא מתייצבת בלוויית גברים ומתוקף מעמדה רשאית לשבת בחברתם, אף שחלים חוקי הפרדה בין נשים וגברים. באירועים פוליטיים היא עשויה להיות האשה היחידה בחדר וזה קביל. לפני שהלכה לפוליטיקה נהגה ללכת בגפה לבתי קפה ולקרוא ספר. היום כבר לא.

להיות רווקה בחברה הערבית נתפס כסוג של חריגות. האם את מרגישה בדידות?

“אני לא סובלת מהיותי רווקה ולא ממש בחרתי במצב הזה. אני מסכימה איתך שמי שרוצה להתחתן מתחתנת גם כאשר זה כרוך בפשרה. הייתי שמחה יותר לו פגשתי את הגבר הנכון והייתי מקימה משפחה. לא פגשתי אותו עדיין והמסגרת של בעל וילדים משלי לא ממש חסרה לי”.

מדוע שאשה עצמאית ודעתנית כמוך תגור עם הוריה?

“מפני שאני לא רוצה לחיות לבד. אני לא יודעת לבשל ואכן זו לא סיבה טובה מספיק. ייתכן שנכשלתי בחיי האהבה שלי, כי לא הצלחתי להתאהב ולהקים משפחה עם הגבר שבחרתי. אני לא מחפשת בן זוג באתרי היכרויות אבל אני מאמינה שגם כאשר את עובדה קשה את עשויה להכיר מישהו. למה את חושבת שגבר ערבי לא יתחיל איתי? ברור שלא אהיה זו שתיזום את הקשר. זה דיון היפותטי, כי אני לא מתעסקת בסוגיה הזאת. אני לא מרגישה שאני רוצה ילדים. ייתכן שיום אחד אתחרט על כך”.

בבית ההורים אין לה יחידת דיור משלה והיא מתגוררת בחדר ילדותה הישן. אחרי יום עבודה ארוך ומתיש היא אוהבת לחזור לחדר שלה ולחיק המשפחה החם והמסוכך כאילו נותרה אותה ילדה קטנה. “אני לא זקוקה לפרטיות והורי נותנים לי אוויר כמה שאני צריכה. אמשיך לגור בבית הורי תמיד גם אם חלילה יקרה להם משהו. אחיה שם לצד אחי, שמתגורר עם משפחתו בקומה העליונה”.

זועבי חזרה אינספור פעמים בראיון על המושג “ערבי טוב”, זה שמשתלב ומתאים את עצמו לזהות הקולקטיבית של מדינת ישראל. לא מעט אגדות כרוכות בהיסטוריה של משפחת זועבי, שבה לא מעט “ערבים טובים”. רן כסלו כתב ב–70’ ב”הארץ” שזו אחת המשפחות האצילות והעתיקות באזור ושלפי המסורת הערבית היתה אם המשפחה בתו של הנביא מוחמד. משפחת זועבי היתה מקורבת לבית המלוכה הירדני ולמשפחת המופתי הירושלמי. שניים מבניה היו שרים, האחד בירדן והשני בסוריה. קרוב אחר, קומוניסט, נרצח בכלא הסורי.

סיף א־דין זועבי, שהיה חבר כנסת מטעם מפא”י וראש העיר נצרת, היה דודם של הוריה. קרוב משפחה אחר היה השופט עבד אל־רחמן זועבי, שכיהן בבית המשפט העליון ובין השאר היה חבר בוועדת החקירה לבדיקת הטבח בחברון בפברואר 94’. בן משפחה אחר, מקרבה שנייה, היה איש מפ”ם עבד אל־עזיז אל־זועבי. גם הוא כיהן כראש העיר נצרת, וכמו כן כסגן שר הבריאות והקים משפחה עם חברת מפלגה יהודייה. “היהודים לא באו לחיות בארץ ישראל במקום הערבים אלא יחד איתם”, אמר במארס 69’ בראיון לטלוויזיה הישראלית.

זועבי אינה מתרגשת מההיסטוריה המשפחתית והמיתוסים לא מעסיקים את מחשבותיה. “לא גדלתי על האגדות האלה. מעולם לא אמרו לי בבית הורי שמוצאי ממשפחה מיוחסת. ההיסטוריה של המשפחה לא הוצגה כבעלת עוצמה או מוניטין. הורי אמידים, אבל לא עשירים. חונכתי בצורה צנועה וזה פטר אותי מרגשי אשמה”.

הסיפור של בני משפחת זועבי בארץ מקפל בחובו את ההיסטוריה של המפעל הציוני, שגייס לצדו ערבים ששיתפו פעולה עם הסוכנות היהודית וקק”ל וגם במלחמת העצמאות. סיף א־דין זועבי היה אחד מהם. ידוע לך על כך?

“קראתי כל מה שנכתב על בני המשפחה ששיתפו פעולה עם המפעל הציוני ועם השלטון. בספרו ‘ערבים טובים’, ד”ר הלל כהן כותב בפירוט על המשפחה. ההורים שלי רחוקים מרחק רב מהקטגוריה של ‘ערבים טובים’. הדמות הבולטת בשיח הפוליטי בבית היה גמאל עבד אל־נאצר שדיבר על לאומיות ערבית חזקה. את שיתוף הפעולה עם הציונות והשלטון אני רואה כחלק מההתפתחות של הפלסטינים בתוך ישראל.

“אבא שלי לא היה מסכים עם מה שהם ייצגו והיה מוסיף שהם נהגו כך כי לא האמינו שבכוחם לנהל מאבק בעל זהות פלסטינית. הם האמינו בחולשה שלהם. האמינו שהמדינה תהיה חזקה ואילו להם יש אופציה אחת לשמור על האינטרסים של העם שלהם. הם לא חשבו שהם בוגדים. זו היתה הדרך לשרוד במולדת שלהם”.

מה ישראלי בך?

הקריאה שלה בעיתונות הישראלית סלקטיבית. יועציה שולחים לה לינקים למאמרים המומלצים, כולל מ”מעריב” ו”ישראל היום”, וגם מהעיתונות הבינלאומית ובעיקר מהעיתונות בערבית שרואה אור בלונדון ובאתר הערבי ARABS48. בכתבות המצולמות שעשו עליה בערוץ 1 ובערוץ 2 היא לא צפתה. היא לא מחמיצה שום ביוגרפיה של מנהיג ישראלי וקראה גם את זו של נתניהו. כשמדובר בספרות היא מעדיפה ספרות ערבית ולאחרונה קראה את הספרים של רביע ג’אבר ובהא טאהר.

“אני מחוברת לספרות שרואה אור במצרים, בלבנון ובסוריה אבל גם קראתי ואהבתי את כתביו של אמיל חביבי”. היא מעריצה את הסופר צ’ינגיס אייטמטוב ובמיוחד את ספרו “והיום איננו כלה”, אותו קראה יותר מפעם אחת בתרגום לעברית. גם ספרי מילאן קונדרה, אלברטו מורבייה וז’וזה סאראמאגו חביבים עליה והיא קוראת אותם בתרגום לעברית.

“קופסה שחורה” של עמוס עוז היה הספר הראשון שקראה בעברית. “אני לא יודעת למה, אבל אהבתי אותו. ‘סיפור על אהבה וחושך’ הכעיס אותי, במיוחד האופן שבו עוז תיאר את ירושלים ואת הגיבורים שבאו להפריח את השממה והמדבר”. “ספר ציוני”, היא אומרת. היא הסתפקה בקריאת מחציתו.

מה ישראלי בך?

“אני לא מבינה את השאלה. הרי אין תרבות ישראלית אחת. אני תוצר של מציאות ישראלית ושל המציאות שלי. אני מאמינה שאחרי 48’ נוצר פה עם ישראלי שאנחנו מכירים בהגדרה העצמית שלו. זה נושא שאנחנו חייבים לפתח יותר במצע של בל”ד. אני נפגשת עם יהודים שמעירים לי, ‘אתם מדברים על אופייה הלאומי של מדינת כל אזרחיה ועל הזהות הלאומית של הערבים, ואיפה היהודים?’ הם צודקים. נכון, עוצבתי כאן אבל אל תציגי את זה בהרמוניה כי יש ניכור. בקומה השנייה בכנסת תלויה תמונה גדולה של פליטות שגורשו מהכפרים שלהן והתינוקות בידיהן. הייתי בטוחה שהתמונה מתארת את גירוש הפלסטינים ב–48’ והתברר לי שהתמונה מתעדת גירוש יהודים”.

יש לך חברים ישראלים יהודים?

“כיום אין לי. כשהייתי סטודנטית היתה לי חברה יהודייה”.

-------------------------------------------------------------

תגובות

מנהיגת מפלגת דעם, אסמא אגבארייה זחאלקה ביקשה למסור: “דעם אינה מפלגה ערבית ואין לה כל חלק במוסדות המגזר הערבי כמו ועדת המעקב למשל. העובדה שהמפלגות הערביות לא מתאחדות נובעת מפערים פרוגרמטיים ביניהן וגם מתחרות בין המנהיגים השונים על מקומם ברשימה מאוחדת. הוויכוח עם בל”ד וחד”ש הוא תפיסתי, אידיאולוגי ופוליטי כפי שבא לידי ביטוי במסע הבחירות הנוכחי של דעם בו המסרים בעברית, ערבית ורוסית, מאוחדים והמפלגה מוגדרת על כן מפלגת שמאל ערבית־יהודית ורשימתה נותנת ביטוי מלא להרכב זה”.

בתגובה לטענת זועבי שדעם בורחת מהתמודדות עם הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אומרת אגבארייה זחאלקה: “לעומת שלי יחימוביץ’, הטוענת שהסכסוך אינו פתיר ועל כן אין לעסוק בו, דעם מדגישה את הקשר האמיץ בין השלום והצדק החברתי, בעוד המדיניות שנוקטת בל”ד אינה תורמת לסיום הסכסוך שאני פועלת כדי לסייע בפתרונו. למען הסר ספק, המשפט הראשון הפותח את המצע של דעם קורא לסיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67’”.

תגובת מפלגת חד”ש: “איננו מתכוונים לענות על ההתקפות של ח”כ זועבי. הגנו בעקביות על זכותה של ח”כ זועבי להתמודד לכנסת למרות שאנחנו חולקים על השקפותיה והשקפות מפלגתה.

“חד”ש היא תנועה סוציאליסטית יהודית־ערבית. זו הדרך שאנחנו מציגים בפני הציבור ובה אנחנו מעוניינים לקבל תמיכה בלי להתחבר לכוחות שהמסרים שלהם שונים והפוכים. מבחינתנו, בחברה הישראלית, שותפות יהודית־ערבית היא המקום המוסרי לעמוד בו. לא מפתיע שמי שאינו שותף בדרך הזאת, אצל היהודים והערבים כאחד, משתמש באופן מודע ולא תמים בחשדנות ההדדית שממילא קיימת בקרב שני העמים.

“אנחנו גאים מאוד בתמיכתנו בפתרון שתי המדינות. הסיסמה ‘שתי מדינות לשני העמים’ היתה סיסמת הבחירות שלנו כבר בשנות ה–80. עם כל המכשולים שהוצבו מאז, זה, לדעתנו, הפתרון הריאלי היחיד שהוא הוגן לשני עמי הארץ. אנחנו לגמרי תומכים בזכות שני העמים להגדרה עצמית ולגמרי מתנגדים לכל סוג של אפליה לאומית. בניגוד לזועבי, אנחנו לא רואים בכך כל סתירה. ברוח זו גיבשנו גם תוכנית כוללת לשוויון לאוכלוסייה הערבית, על בסיס ההכרה בה כמיעוט לאומי לכל דבר ועניין”.

יועץ התקשורת של שרת התרבות והספורט לימור לבנת מסר בתגובה לטענה שלבנת אמרה לזועבי בכנסת, “את יכולה לחזור למרמרה”: “לשרה לימור לבנת אין, לא היתה ולא תהיה כל סולידריות עם מי שהביעה הזדהות ועודדה טרוריסטים לפגוע בחיילי צה”ל. ניתן לומר שהשרה לבנת השיבה לזועבי בלשון פרלמנטרית ראויה, וזאת בלשון המעטה”.

הדוברות של ציפי לבני ושלי יחימוביץ’ ביקשו שלא להגיב.

מה דעתכם/ן על עמדותיה של זועבי? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק