המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

החיים הטובים בבוכרה

קנקן ממבשלת, מסמכים עתיקים וגלימות מוצגים בתערוכה "חוטים של משי" ומשמשים עדות לפריחת הקהילה היהודית הבוכרית לפני מאות שנים

קנקן בירה ממבשלת הבירה של חברת דוידוף בטשקנט הוא אחד המוצגים בתערוכה חדשה שתיפתח ביום ראשון במוזיאון בית התפוצות בתל אביב. מה למשקאות משכרים ולמוזיאון הוותיק של העם היהודי? לבנימין בן דוד (דוידוף), בן 79 מקיבוץ חניתה, יש תשובה.

בן דוד, חוקר הקהילה הבוכרית, הוא נצר למשפחה דוידוף המפורסמת והעשירה ("כמו הטייקונים של היום", כדבריו) שבאמצע המאה ה-19 היתה המשפחה היהודייה הראשונה שהתיישבה בטשקנט – היום בירת אוזבקיסטאן. בשכונת הבוכרים בירושלים עומד עד היום בית דוידוף – ביתו המפואר של יוסף דוידוף, דוד של סבו של בן דוד, שבו שכנה הגימנסיה העברית רחביה.

בשנות ה-90 היה בן דוד שליח עלייה של הסוכנות היהודית באוזבקיסטאן. באחד מביקוריו בטשקנט השתתף בנשף שערכה הקהילה היהודית באחת המסעדות בעיר. רצה הגורל, ולידו ישב בן דוד שלו שמעולם לא הכיר. "אחרי נתק של 70 שנה מצאתי משפחה שלמה שלא ידעתי על קיומה", סיפר.

קרובי משפחתו החדשים-ישנים לקחו אותו לטיול בעיר. בכיכר המרכזית הם ראו את השעון שתרמה משפחתם לעיר לפני מלחמת העולם הראשונה. אחר כך הצביעו על אחד הבניינים, שבו נמצא היום משרד השיכון, וסיפרו לו כי פעם הוא היה בית המשרדים של החברה המשפחתית.

היעד השלישי בטיול שלהם היה מבשלת בירה שרכשה המשפחה בתחילת המאה ה-20, אך הולאמה על ידי הסובייטים לאחר המהפכה הבולשביקית. בן דוד שמע על כך סיפורים, אך מעולם לא ביקר שם לפני כן. "המנהל קיבל אותנו. שאלנו אותו אם הוא יודע למי המפעל הזה היה שייך והוא השיב בחיוב. אבל לא היה שם שום זכר למלה 'דוידוף' – אפילו לא בשלט הכניסה שהוקדש לתולדות המפעל", סיפר. "הסובייטים העלימו את הבעלות היהודית".

;

בלשכתו של מנהל המפעל הבחין בן דוד בקנקן בירה שהיה מונח על אחד המדפים. באותיות קטנות היה כתוב עליו: "חברת יוסף דוידוף, טשקנט, מבשלת בירה". גם מספר הטלפון של החברה המשפחתית היה חקוק עליו. בן דוד ביקש מהמנהל לקחת את הקנקן למזכרת. הוא אף הציע לשלם עבורו, אך המנהל סירב.

חודש לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת ביתו. אשה יהודייה מהקהילה המקומית ניצבה בפתח ובידה חפץ עטוף בנייר עיתון. כשפתח אותו, גילה את הקנקן. "היא לא הסכימה לומר לי איך השיגה אותו", סיפר. לפני עשור נהרס המפעל.

הקנקן הזה מוצג כעת בתערוכה "חוטים של משי – סיפורה של יהדות בוכרה" בבית התפוצות. בן דוד השאיל אותו למוזיאון עם פריטים נוספים מהאוסף המשפחתי שלו כמו שתי גלימות שלבשו בני המשפחה: גלימת משי לבנה, שלבשו פעם בשנה, ביום כיפור, וגלימה לבנה עם פסים שחורים שלבשו בימי אבל. 

קשה לעצור את שטף דיבורו של בן דוד. הוא שופע סיפורים מרתקים. סיפור אחד מתאר את קורותיו של אחיו של סבו, שהיה הבעלים של אחת הגלימות האלה. הוא הסתיר אבנים טובות במקל ההליכה שלו בניסיון להבריח את נכסיו מטשקנט אחרי מהפכת אוקטובר 1917, שהביאה להקמת השלטון הקומוניסטי בברית המועצות. מסע הבריחה שלו, דרך פרס, הסתיים ב-1928 באופן טרגי: הוא נרצח בידי מבריחים מוסלמים שחשקו ברכוש שלו.

הסיפורים והחפצים משתלבים בתערוכה החדשה שמוקדשת כל כולה להצגת סיפורה של יהדות בוכרה – קהילה מפוארת ועתיקה בת כ-3,000 שנה שהיתה עשירה ורבגונית ושמרה על צביון מיוחד.

הקהילה אמנם קרויה על שם העיר בוכרה שבאוזבקיסטאן, אך כוללת גם את שאר יהודי אוזבקיסטאן, טורקמניסטאן וטג'יקיסטאן. מיקומה של הקהילה, באסיה התיכונה, היה יעד לכובשים הגדולים, ובהם אלכסנדר מוקדון, ג'ינגיס חאן, טימור לנג ושליטי האימפריה הפרסית. לצד זאת, העובדה שחיה ופעלה על דרך המשי הביאה לתקופות של שגשוג ועושר של חבריה. אלה מתבטאים בחפצים, פרטי לבוש וכלים מסורתיים יפים. מנגד, הם ידעו גם תקופות של רדיפות, גזירות וגירושים. כמיהתם לישראל הביאה אותם לעלות לרגל במאה ה-19 ולהקים את שכונת הבוכרים בירושלים. אחרי קריסת מסך הברזל היה עוד גל עלייה.

ד"ר זאב לוין, היסטוריון מהחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, סוקר את תולדות הקהילה בקטלוג שנלווה לתערוכה: "מאות השנים שבהן חיו היהודים באסיה התיכונה הביאו לידי אימוץ של מאפיינים רבים מאורח החיים והמנהגים המקומיים. הדבר בא לידי ביטוי בלבוש, בפולקלור, בשפה ובמנהגים שהושאלו מן הסביבה והשתרשו במנהגי העדה", הוא כותב. כך למשל, הנשים היהודיות לבשו רעלה כשיצאו לרחוב וגברים יהודים נשאו כמה נשים. גם מנהגי החתונה והאבלות שילבו אלמנטים שהושאלו מעמי האזור.

כפי שמתאר פרופ' שלום צבר, ראש המכון לחקר פולקלור יהודי והשוואתי באוניברסיטה העברית, בין השידוכים לחתונה עברו לעתים כמה שנים. בתקופה זו הכלה המיועדת מיעטה לצאת לרחוב והחתן ומשפחתו ביקרו בביתה רק במועדים מיוחדים. "לחתן לא ניתן לחזות בכלתו, אשר ישבה עם בנות לווייתה מעבר לווילון. המתנות שהביא לה ולמשפחתה נערכו על טס מקושט בדברי מתיקה והוא מסר לה אותו מבעד לווילון", כותב צבר בקטלוג התערוכה.

זמן קצר לפני החתונה נערך בבית הכלה משתה נוסף שכונה "פגישת המחותנים". בשיאו הודלקה מדורה ונערכו ריקודים המוניים סביבה. האירועים התרבו ככל שהתקרב מועד הנישואים וחלקם מתוארים בקטלוג. ביום הנישואים, מתחת לחופה, נהג החתן לדרוך ברגלו הימנית על כף רגלה השמאלית של הכלה – אות לשליטתו בה בעתיד. בסיום הטקס רקע ברגלו בחוזקה על צלחת הפוכה שרעש התנפצותה הבריח את המזיקים מהמקום. "במהלך כל הטקס נשים זקנות ניצבו מאחורי הזוג והעבירו חוט ומחט בחלוקיהם החגיגיים – סגולה נגד קשירת החתן – הגבלת אונו בליל הכלולות", כותב צבר. 

שפה נכחדת

אוצרות התערוכה, אורית אנגלברג-ברעם ומירב בלס, אומרות שאנשי הקהילה פתחו בפניהן את הבתים והארונות, אם כי לא תמיד בקלות. לדברי אנגלברג-ברעם, בהתחלה הם קצת חששו לשתף פעולה עם שתי הנשים שהגיעו לפתע לביתם. "לפעמים נדרשו גם חמש פגישות עם אותו אדם עד שחשף בפנינו את הפנינה האמיתית. למשל, את התכשיט הכי יקר ששמר מבית סבא". לפיכך רוב המוצגים בתערוכה הם פריטים שהשאילו אנשים פרטיים. דרכם מנסה מוזיאון בית התפוצות לספר את סיפורה של הקהילה המפוארת, שלא ראתה עצמה חלק מהנהגת היישוב והמוסדות הציוניים ואולי משום כך היא פחות מוכרת בתולדות עם ישראל.

לצד זאת, יש בתערוכה גם מסמכים ארכיוניים חשובים. אחד מהם, מכתב בפרסית-יהודית מוקדמת, שמתוארך למאה העשירית ונכתב באפגניסטאן, עוסק בחייו האישיים של הסוחר היהודי עזיז אבו אל-חסן סימן טוב בן יהודה, שפעל על דרך המשי. המכתב הזה, מתברר, הוא העדות המוקדמת ביותר לקיומה של השפה הפרסית-יהודית – שהיתה משותפת לכלל היהודים שחיו באזורים שונים ובהם איראן, אפגניסטאן ובוכרה עד לכיבוש הרוסי בשלהי המאה ה-19.

שפה נוספת שהיתה שגורה בפי חברי הקהילה היא טג'יקית-יהודית – שפת הדיבור והספרות של יהודי בוכרה. במקומות שונים היא מופיעה גם בשמות "יהודית בוכרית" או "שפת יהודי מרכז אסיה". ד"ר חנה טולמס מהחוג ללימודי איסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית כתבה בקטלוג של התערוכה, כי השפה הזו שימשה במקור לתקשורת משפחתית ופנים-קהילתית, אך החל מסוף המאה ה-19, בזכות משכילי העדה, היא הועלתה לדרגה של שפת ספרותית עצמאית. התורה, ההגדה של פסח ויצירות של סופרים בני תקופת ההשכלה תורגמו לשפה זו. אפילו עיתון בטג'יקית-יהודית ראה אור. שמו היה "רחמים" והוא נקרא על שם רחמים דוד באיוף, המו"ל ומייסד בית הדפוס.

גורלה של השפה לא שפר עליה. עד 1928 היא נכתבה באותיות עבריות. אחר כך הן הוחלפו באלפבית לטיני. אלא שבעקבות עליית המשטר הסובייטי "נדונה השפה לכיליון", כדברי טולמס. ב-1940 נסגרו כתבי העת והפרסומים בשפה זו. רק באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת החלו ניסיונות להחיות את השפה.

אחד מהם הוא "העיתון הבוכרי" שמוציא ארגון "ברית יוצאי בוכרה" פעם בחודש ומופץ ב-40 אלף עותקים בקרב הקהילה. בנימין בן דוד עורך את החלק העברי של העיתון, שכולל גם עמודים ברוסית ובטג'יקית-יהודית. אבל אצל יהודים כמו אצל יהודים: לצד "ברית יוצאי בוכרה" פועל גם "קונגרס יהודי בוכרה העולמי" וגם הוא, כמובן, מתהדר בעיתון משלו.

“ואולם, על אף המורשת הספרותית והתרבותית העשירה הזו, רק מעטים מבני ובנות הדור הצעיר של ימינו מדברים טג'יקית-יהודית", אומרת טולמס. התערוכה החדשה, כך או כך, דוברת עברית ואנגלית. 

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 לפני 3000 שנה חה חה חה צוחק אחרון
  • 01:04
  • 05.01.13

זאת אומרת שהיו יהודים בבוכרה עוד לפני גלות 10 השבטים הצפוניים?
אם אני זוכר נכון הגלות הראשונה של ישראלים (לא של "יהודים" משבט יהודה אלא רק של 10 השבטים הצפוניים) היתה בסביבות שנת 700 לפני הספירה, כלומר לפני כ-2700 שנים, כך שאפילו אם "יהודי" בוכרה הם צאצאי 10השבטים הצפוניים עדיין חסרים 300 שנה ל-3000...
או שאולי הכיבושים של המלך דוד (לפני כ-3000 שנה) הגיעו עד בוכרה?
בדקתי עכשיו בוויקי ומצאתי שאכו שומרון בירת ממלכת ישראל נכבשה ע"י האשורים בשנת 721 לפני הספירה, בערך כמו שזכרתי, לפני כ-2733 שנים (אבל ערים ישראליות אחרות נכבשו כמה שנים לפני כן, אז מקסימום 2750 שנים)

  •   קטנוניות טפשית, כתוב בכתבה כ-3000 שנה אורי
    • 11:13
    • 07.01.13

    כ-3000
    הכוונה היא כמה מאות פחות או יותר
    מוזר שאתה יודע לצטט תאריכים בהיסטוריה של ארץ ישראל ועם ישראל, אבל לא מסוגל לקרוא את הטקסט בכתבה נכון

02 הטעות בהצגת תערוכות חשובות בבית התפוצות יהודי
  • 05:45
  • 05.01.13

הייתי בבית התפוצות עם בית ספר לפני עשרות שנים.
עם קריאת הכתבה ניסיתי להבין מדוע מאז לא הייתי שם.
בעיון באתר שלהם נמצאה התשובה: " סגור בשבתות ובחגים."
השבת אבקר במוזאון אחר.

שבת שלום.

03 הבוכרים לא הולכים לתערוכות, הם נפגשים לחגוג בברוך סמרקנד אורי
  • 11:15
  • 07.01.13

לאכול על האש ולשתות תה בוכרי ירוק של פעם

04 ל 01 - מעגלים את השנים ! דני
  • 10:20
  • 20.01.13

זו כתבה כללית, לכן מעגלים את השנים.