15:32
את “החיים כשמועה”, הסדרה האוטוביוגרפית של אסי דיין, ראיתי פעמיים וכנראה אראה אותה שוב. כשראיתי אותה בפעם השנייה ציינתי לפני משפטים שלמים ויפהפיים שלא שמתי לב אליהם בפעם הקודמת. כך יקרה לי ודאי גם בפעם הבאה שאראה את הסדרה.
וזה העניין עם דיין - בין אם הוא מדבר באופן ספונטני ובין אם הוא כותב, צריך להקשיב לא רק למה שהוא אומר אלא בעיקר לאיך שהוא אומר זאת. הצורך של דיין לספר את סיפור חייו הוא אינסופי כמעט. נדמה היה לי לפני שראיתי את הסדרה שכבר קראתי את הסיפור בכל עיתון וראיתי אותו מסופר בכל תוכנית טלוויזיה כמעט, כולל תוכנית ריאליטי אחת שהשתתף בה עם ליאור בנו. למרות זאת, לאחר עשרות אלפי או מיליוני המילים ששפך דיין עצמו בנושא, בכל פעם מצטיירת דמותו קצת אחרת, כולל בסדרה הזאת ולדעתי בעיקר בגלל הבדלי הטון.
איור: אבי עופר
ב”החיים כשמועה”, שהיא מלאכת מחשבת של בימוי בידי עדי ארבל ומויש גולדברג, נוצר רושם עצום על ידי הפער בין קולו הבוגר, הכמעט מרוסק של דיין הנשמע בפס הקול של הסרט לבין התמונות המתעדות את ההיסטוריה האישית של הגבר היפהפה והמוכשר עד טירוף. וכל זה במקביל להיסטוריה המטורפת של כולנו ושל המדינה שהיינו ונהיינו. הקול מתקשר בתודעה לדמותו של דיין כיום כפי שהיא מצולמת בראשית כל פרק ובסופו - דיין מבוגר וחולה, בוחן באופן ביקורתי את חייו כמי שנולד למשפחה עתירת זכויות, גבר צעיר ויפה תואר וברוך כישרונות שאיתרע מזלו להיוולד דווקא למשה דיין.
אסי דיין הוא ללא ספק דמות חד פעמית ובעל סיפור חיים ייחודי, אדם שניסה כל ימיו למרוד במלוכה שנולד אליה ולהמציא לעצמו בהצלחה לא מבוטלת ממלכה משלו כשהמחיר שהוא משלם על הצלחתו היצירתית כאחד מהיוצרים החשובים שפועלים ופעלו פה, הוא לרוב מחיר של אומללות, ייאוש ותסכול ועדיין הוא מרגיש שלא הצליח לגמרי להימלט מגורלו כבנו של האב הגרוע בעולם.
אבל ליוצרי הסרט הזה היה מזל גדול. בארוחת ערב שהשתתפתי בה אמר אחד הסועדים, בעצמו יוצר ידוע שצולם פעמים רבות בראיונות והופעות, שמה שהדהים אותו זה העובדה שנדמה שאין שום רגע בחייו של דיין שלא תועד. הוא מספר בוויס אובר איך הוא נוסע עם אהרונה ליוון ובסרט רואים אותו עם אהרונה ביוון והוא מדבר על הניסיון שלו להתאבד ורואים אותו שוכב במיטה בדיכאון, שומעים אפילו איך הוא מדבר בטלפון עם חבר ומבקש ממנו שיעזור לו להחזיר אליו את ורד. “עושה רושם שהבנאדם לא עשה שום דבר בלי שמישהו צילם או הקליט אותו, מאיפה כל התיעוד העצום הזה?”
במאי הסרט ומפיקיו עשו עבודה ארכיונית מורכבת להפליא בת שלוש שנים כדי להשיג את החומרים האלה אבל העובדה היא שהיה מאיפה להשיג אותם. בלי קשר לשאלה אם דיין בנה את התסריט על פי החומר המצולם או להפך, מתברר שדיין הוא אכן אחד האנשים הכי מתועדים בעולם.
ניסיתי לחשוב מה היה קורה לו היה מישהו מנסה לשחזר את תולדות חיי שלי על פי חומרי התיעוד הנמצאים בביתי ובארכיוני העיתונים. העניין מסובך משום שמאז שעמדתי על דעתי אני מנסה במידת האפשר להתחמק מצילומי סטילס. את כל התמונות שהיו ברשותי השמדתי מזמן ואלו שניצלו מהשמד התגלו לי לאחר מותה של אמי. האחרונה שבהן צולמה ברמת הגולן. אני נראית שם בשמלת מיני שאני זוכרת שהיתה צהובה (התמונה צולמה בשחור־לבן), מחזיקה רובה לתפארת מדינת ישראל, מוקפת בחיילים גיבורים. הייתי אז בת 15 ולא ברור לי איך הצליחה אמי להסתיר את התמונה ממני. התמונות הבאות שלי צולמו בחתונתי, בגיל 23. אין לי אף תמונה שלי בהריון (השתגעת? אני נורא שמנה עכשיו), יש לי הרבה תמונות של ילדי אבל יש מעט מאוד תמונות שלי מצולמת איתם. על זה אני מאוד מצטערת.
בסרט האוטוביוגרפי על חיי היה נשמע הפסקול כך - “נולדתי וסמוך לכך עברו הורי להתגורר בקיבוץ גשר הזיו” (תמונת סטילס של ילדה בחיתול עומדת ובוכה בתוך לול קיבוצי). “למזלי התגורר באותה תקופה בקיבוץ הצלם מיכה ברעם שסבר שאבי היה הגבר הכי יפה בצפון” (כמה תמונות סטילס של אבי, בשתיים מהן הוא מחזיק אותי, תמונה נוספת של אחי בתחפושת זאב, תמונה משפחתית של הורי - אמי הלובשת באטלדרס צבאי, אחי ואני. כולן תרומת הארכיון של מיכה ברעם). “כשהייתי בת שנתיים וחצי עברנו לחיפה” (תמונה מגנון בלה, אני מצולמת עם נר על הראש). “אחי הבכור צביקה היה ילד מאוד יפה” (הרבה תמונות של צביקה עם ובלי כל מיני בנות מסביבו). “בכל שנה בפורים היינו הולכים להצטלם אצל צלם מקצועי” (הולנדית, משביעת נחשים הודית ואחר כך כל מיני וריאציות של ערבי או ערבייה עם עבאייה וכפייה).
“פעם נסענו לירושלים. זה היה בגיל 12 וחצי אחרי שעשיתי דיאטה חריפה מאוד” (תמונה שלי בחצאית מיני, רזה, מול הכניסה ל”יד ושם”), “אחר כך עשיתי עוד פעם דיאטה רצינית” (נדמה לי שכיום קוראים לה בולמיה), “והסכמתי להצטלם בגיל 17 וחצי בג’ינס לבנים וחולצת גולף שחורה. אחר כך התחתנתי. הייתי מאוד רזה בחתונה. נולדו לי ילדים מאוד יפים. יש לי תמונות איתם בעיקר מהשנים האחרונות משום שהם התעקשו לצלם. חוץ מתמונות החתונה והילדים, תמונות הסטילס היחידות שצולמו במשך 30 שנה צולמו או לצורך כתבות בעיתון או באירועים חברתיים. איני שומרת אותן ברשותי. המסקנה - חיי הם שמועה”.
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
