המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

הדיקטטור הנאור

ההיסטוריון צבי יעבץ שנא ביורוקרטיה, בז לקריטריונים ולנהלים ופחד מהמחשב. כראש חוג מיתולוגי באוניברסיטת תל אביב, שאותה הקים, הוא קיבל סטודנטים בלי בגרות והאמין שלכל אחד מגיע להוכיח את עצמו. לפני חודשיים, בגיל 87, הלך לעולמו

בשנת 1941, כשהיה בן 16, השתנו חייו של הנער צבי צוקר מצ’רנוביץ שברומניה. לאחר שאמו מתה בגטו, הוא הועלה על הרכבת בדרך למחנה ההשמדה. צוקר החליט לברוח וקפץ החוצה. החבר שהיה עמו נשאר ברכבת, כי לא רצה לעזוב את הוריו. לצוקר, מנגד, כבר לא היה מה להפסיד. “גם אני לא הייתי קופץ אילו אמי היתה בחיים”, סיפר לימים.

סיפור הבריחה שלו עוצר נשימה. הוא שב לביתו וחשף מטמון קטן - קופסת תכשיטים שאמו הטמינה בחצר. בהמשך חבר לקבוצה של 17 צעירים נוספים, שרכשו בעזרת המטמון ספינת נהרות קטנה. מצוידים באטלס מבית הספר, הם החלו לנווט את דרכם החוצה אל הים השחור.

בתום שבועיים התנפצה הספינה אל צוק ליד חופי טורקיה. התחנה הבאה היתה הכלא הטורקי. הטורקים חשבו שהם מרגלים, וחקרו אותם ארוכות. קצין טורקי בכיר, שהזדמן למקום ושמע שהם יהודים, קרא לנציגי הסוכנות והקהילה היהודית בקושטא, שסייעו להם.

מצבה של החבורה היה בלתי אפשרי. הטורקים איימו להחזיר אותם לרומניה. הבריטים לא התירו להם להפליג לארץ ישראל. החבורה שיגרה מכתבים לרוזוולט ולצ’רצ’יל, פתחה בשביתת רעב ואיימה להתאבד. בתום שבועיים של משא ומתן החליטו הבריטים להעביר אותם לקפריסין עד תום המלחמה. בכך הם היו לפליטים היהודים הראשונים באי, לפני שהפך למחנה מעצר ענק למעפילים לישראל.

צבי יעבץ ז"ל. אחרי האירוע המוחי הפסיק לקרוא ולחייך. רפרודוקציה: ניר כפרי
צבי יעבץ ז"ל. אחרי האירוע המוחי הפסיק לקרוא ולחייך. רפרודוקציה: ניר כפרי.

סופה של האודיסאה היה ב–44’, כשצוקר פגש בקפריסין בחיילי הבריגדה היהודית, חיים שורר, לימים עורך “דבר”, ואברהם יפה, לימים אלוף פיקוד צפון וח”כ. השניים סייעו לו להגיע לארץ ישראל בדרך לא חוקית. “הצלחתי להימלט מהגיהנום והגעתי לארץ אחרי תלאות ופיתולים, אחרי נסיעות הרפתקניות בים השחור”, סיפר. אחרי המלחמה הוא אימץ את שם נעוריה של אמו - ונקרא מאז צבי יעבץ.

כמעט 70 שנה חלפו מאז. יעבץ הצעיר היה לפרופסור שהתמחה בעת העתיקה, היסטוריון בעל שם וחתן פרס ישראל למדעי הרוח. הוא פירסם ספרים ומאמרים רבים והיה חוקר פורץ דרך ומרצה נערץ. הוא הקים את אוניברסיטת תל אביב, היה הדיקן הראשון בפקולטה למדעי הרוח ועמד בראש החוג להיסטוריה במשך שלושה עשורים. הוא הקים את המכללה לפיקוד ומטה ‏(פו”ם‏), שמכשירה קצינים בכירים בצה”ל; וסייע בהקמת מכללת בית ברל. בינואר האחרון הלך לעולמו בגיל 87, אחרי כמה שנים שבהן הידרדר מצבו הבריאותי בעקבות אירוע מוחי.

בחוג להיסטוריה, בבניין גילמן, נשאר חדרו של יעבץ כעדות אילמת לחייו ומותו. גם כיסאו השבור והכובע שלו עודם שם. בחוג מכנים אותו “חדר יעבץ”. זה החדר המרכזי בחוג, אך הוא עומד ריק ולא מאויש עד היום. “אנחנו עושים שם ישיבות, אבל לא הייתי יושב שם”, אומר פרופ’ אייל נווה, ראש החוג הנוכחי. “כל ראשי החוג שבאו אחרי יעבץ ישבו בחדר סמוך או נשארו בחדרים שלהם”.

פרופ’ דיוויד כץ, ראש החוג בעבר, עמיתו וחברו של יעבץ, אומר כי “יעבץ היה ראש החוג לנצח. זה היה לגמרי בלתי אפשרי להחליף אותו. זה כאילו שמישהו ינסה להחליף את הרב עובדיה יוסף”. ב–2000 הכין כץ תמונה של ראשי החוג לדורותיו, מ–56’. “היו שם רק חמישה אנשים. יעבץ, שהיה בתפקיד שלושה עשורים, לא הבין למה זה מצחיק”.

נווה דווקא מבין זאת היטב. את יעבץ הוא מכנה “דיקטטור נאור”. “מצד אחד, הוא בנה את החוג בצלמו. הוא קבע פה הכל. בלי ועדות, בלי מכרזים - אבל עם הרבה חן וקסם. כשהוא היה מתעצבן, קולו היה מהדהד במסדרונות. מי שהוא שנא - שירחם עליו אלוהים”. מצד שני, לדברי נווה, “הוא יצר חוג לתפארת, שנחשב הכי טוב בארץ כל כך הרבה שנים. הוא נתן את כולו, ודווקא בזכות הכוח והעוצמה שלו הוא לא חש מאוים מאיש, וקידם וטיפח רבים וטובים”.

ד”ר עדו יעבץ, בנו של פרופ’ יעבץ, הוא חוקר ומרצה במכון כהן לפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניבסיטת תל אביב. יעבץ הבן מבין היטב למה הכוונה בתואר “דיקטטור נאור”. “הרושם שלי היה שאבא לא נהג להעמיד דברים להצבעות. הוא החליט והוא עשה. אבל זה היה נאור - משום שהכל נעשה תוך התחשבות עצומה במה אומרים מסביב. אני חושב שבעיניו התוצר הסופי של התנהלותו היה עדיף על אותה ‘דמוקרטיה של קריטריונים’, שבה משמשים קריטריונים לכיסוי על פחד מקבלת החלטות נכונות”, הוא אומר. “הוא רצה שאנשים יעזו, יקחו אחריות ויקבלו החלטות. הוא רצה אוניברסיטה שבה פועלים לפי השכל הישר - לא כזו שבה מתייעצים עם עורך דין לפני כל צעד”.

סלידתו של יעבץ מביורוקרטיה זכורה לכל מי שהכיר אותו. הוא בז לתקנות, לקריטריונים ולנהלים וגילה גמישות אדמיניסטרטיבית ויכולת “לעגל פינות” - אם חשב שהדבר מוצדק. במאמר שפירסם ב–95’ בכתב העת “אלפיים” הסביר יעבץ: “התנגדותי החריפה לתקנונים נוקשים לא נבעה מחוסר עקרונות. אדרבא, רציתי להיות כפוף לחוקי יסוד אחדים, אבל סירבתי במשך כל שנות שירותי באוניברסיטת תל אביב להשתעבד לתקנונים שמטרתם היחידה להכביד על חיי הפרט ולהקל על עובדי המינהל”.

לנגד עיניו ראה את אמרתו של הפילוסוף היווני אנכארסיס, שקבע לפני 2,000 שנה: “החוקים כמוהם כקורי עכביש. החזקים עוברים דרכם ואילו החלשים נתפסים ברשת”. נאמן לגישה זו, יעבץ קיבל לאוניברסיטה גם סטודנטים בלי בגרות או עם ציונים נמוכים, כדי לתת להם הזדמנות שווה להוכיח את עצמם. הוא סבר כי השיטה הנוכחית אינה הוגנת: “לוקחים אנשים בגיל 18 לצבא. בגיל 22 מענישים אותם על כך שלא רצו ללמוד כשהיו ילדים”, אמר בהופעה בתוכנית “חיים שכאלה” בערוץ 1 ב–91’.

כך קלט לחוג גם מבוגרים בני דורו שהנסיבות ההיסטוריות לא איפשרו להם להשלים את מסלול הלימודים. אחד מהם היה ולטר גראב, סוחר ארנקים משוק הכרמל, שבזכות יעבץ הפך לפרופסור להיסטוריה שחקר את גרמניה וצרפת בעת החדשה וייסד את מכון “מינרבה” להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה. כאלה היו גם מיכאל הרסגור, המורה מתיכון עירוני ד’ שהפך בזכות יעבץ לאחד ההיסטוריונים המוכרים במדינה; יעקב מלכין, הדרמטורג מהבימה, שניהל מרכזים קהילתיים והיה איש רדיו, ובהזמנתו של יעבץ הקים את החוג לקולנוע, אף שהשלים את הדוקטורט רק בגיל 50; ושלמה בן עמי, הנער מהמעברה, שיעבץ טיפח בחוג להיסטוריה עד שהיה לפרופסור, שגריר ושר בממשלת ישראל.

חבריו של יעבץ מספרים על חתול שמסתובב באוניברסיטה כבר שנים. כשנשאל מה מעשיו שם, השיב: “יעבץ הבטיח לי תקן”. במאמר ב”אלפיים” כתב יעבץ בהקשר זה: “אף פעם לא האמנתי שחייבים ‘להוציא לאדם את הנשמה’ לפני שמעניקים לו דרגה אקדמית. העלייה בדרגה מואצת במקצת מגבירה חדוות היצירה אצל אנשים צעירים. הם שמחים בחלקם, אוהבים את מקום עבודתם ומסבירים פנים לזולת. אוי לו לסטודנט הנופל לידיו של פרופסור מר־נפש”.

חדר העבודה של יעבץ בביתו ברמת אביב. היה קורא 14 שעות ביום
חדר העבודה של יעבץ בביתו ברמת אביב. היה קורא 14 שעות ביום. צילום: ניר כפרי

פשוטי העם

הגמישות, התעוזה והאמונה שיוכל לגבור על כל מכשול ביורוקרטי ליוו אותו מתחילת הדרך. זמן קצר לאחר בואו ארצה פנה להגשים את חלומה של אמו המנוחה, שאמרה לו כי עליו להגיע לירושלים וללמוד באוניברסיטה העברית. “באתי לירושלים וניגשתי אל המזכיר האקדמי, מר פוזננסקי”, סיפר יעבץ. “מה אדוני? אדוני בא מהגולה? לאדוני אין תעודות וזה מובן. אדוני יצטרך לעבור בחינות בעברית קודם כל, ספרות עברית, לשון עברית, תנ”ך, משנה. הייתי רוצה לדעת לכמה זמן אדוני נזקק כדי להתכונן לבחינה הזאת”, אמר לו פוזננסקי.

יעבץ, ברוב חוצפתו, השיב לו: “אני יכול להיבחן מחר”. פרופ’ נפתלי הרץ טור־סיני, שעמד לידו, הציע שייבחן “עכשיו”. כך, בהר הצופים, נבחן יעבץ במשך חצי שעה בספרות, משנה וגמרא. בתום הבחינה טפח לו הפרופסור על הכתף, נכנס לחדר של פוזננסקי ואמר לו: “הוא לא צריך שום בחינות, קבל אותו”.

להיסטוריה העתיקה הגיע לגמרי במקרה. פרופ’ ריכרד קבנר התפעל מידיעת השפות של יעבץ, והציע לו להיות עוזר מחקר שלו בעבודה על ספר חדש שכתב. המשימה של יעבץ היתה לקרוא ספרים על האימפריאליזם הרומי - בגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית - ולסכם אותם. העובדה שיעבץ לא ידע איטלקית לא הפריעה לו. “היה לי מילון, ומה שלא ידעתי, ניחשתי”, אמר. הסיכום שהגיש הרשים את המרצה הבכיר, ומשם הדרך היתה קצרה לסמינר של ההיסטוריון הדגול פרופ’ אביגדור צ’ריקובר, שחקר את היהודים בעולם העתיק.

יעבץ הקדיש את הדוקטורט שלו לפלבאים - “האנשים העניים ברומא”, כדבריו. עד לתקופתו התמקדו ההיסטוריונים בעיקר באצולה, בסנט ובקיסרים. יעבץ גילה פרטים חדשים על חייהם של הפלבאים. “עד אז רווחה הדעה, שכל העבודה ברומי נעשתה בידי עבדים ולא בידי האנשים העניים, אשר התפרנסו מלחם שאותו קיבלו חינם מן הממשלה ומשעשועים שהמדינה סיפקה להם. אני הטלתי בכך ספק... התחלתי לאסוף פרטים על האנשים העובדים בימי קדם, ובאתי למסקנה שמלחם ומשעשועים אי אפשר היה להתפרנס. במחקר גיליתי כיצד אנשים עבדו, שקעו בחובות וחיו בשכונות עוני”, סיפר בראיון לאביבה לורי, שפורסם ב–96’ במוסף “הארץ”.

“הגעתי למסקנה שלא ייתכן שכולם היו בטלנים, שרק חיכו באפס מעשה לקצבת הלחם שלהם. הם לא היו פועלים קבועים, ודת עבודה נוסח גורדון לא היתה השקפת עולמם, אבל הם עשו עבודות מזדמנות”, אמר בראיון ב”אלפיים”. “כתוצאה מהמסורת של תנועת הנוער, התעניינתי בפשוטי העם. חוץ מזה, הייתי צריך להשקיט איכשהו את המצפון על שלא הלכתי להתיישבות. אולי, כדי לכפר על כך, חשבתי, אכתוב על פשוטי העם ברומא”.

בהמשך הדרך, באמצע שנות ה–50, המרצה הנערץ עליו, צ’ריקובר, המליץ על יעבץ בפני ראש העיר תל אביב, חיים לבנון, כמועמד להקים את אוניברסיטת תל אביב. הקשיים היו רבים. הסיכוי להתחרות עם האוניברסיטה העברית בירושלים היו קלושים. “הפרופסורים הירושלמים התנשאו וזילזלו בפומבי בצעירי תל אביב החוצפנים”, כתב ב”אלפיים”.

“ישבו שם מורי ורבותי, בעלי השכלה אירופית רחבה, אשר הגיעו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשעה שאני עוד התגלגלתי במחנות הנאצים, בסירת מעפילים ובמחנה בקפריסין, הם כבר הקדישו את חייהם לתורה ולמחקר. חששתי פן לעולם לא אדביק את אשר החמצתי בשנים הפורמטיביות”.

כשיעבץ הבין שלא יקבל משרה קבועה בירושלים, החליט להתמסר להקמת האוניברסיטה בתל אביב. המאבק בין האוניברסיטאות נמשך עוד שנים רבות לאחר מכן. כפי שמספר פרופ’ כץ בהומור יעבצי־אופייני: “יעבץ רצה לגנוב אנשים מירושלים. הוא אמר שהוא מוכן לעשות שלום עם הפלסטינים - בתנאי שיקבלו חזרה את הר־הצופים”.

בתחילה פעלה האוניברסיטה החדשה בצריפים עלובים ‏(“כמה חורבות”, בלשונו של יעבץ‏) באבו כביר. לימדו שם מורים ותיקים ממורמרים שלא השיגו מינוי בירושלים או צעירים, כמו יעבץ, שקיוו להתקדם בירושלים ובינתיים השלימו הכנסה בתל אביב. בהמשך העביר יעבץ את הפקולטה למדעי הרוח למשכן זמני בבית הספר היסודי בלפור, שם למדו הסטודנטים בשעות אחר הצהריים.

“לא אשכח, כי על כיסאות כיתה א’ של בית הספר ישבו אחרי הצהריים מי שהיו לימים הפרופסורים ולטר גראב, מיכאל הרסגור, בנימין כהן, אניטה שפירא, אריה כשר, ועוד. הייתי בטוח אז לחלוטין, כי עם סטודנטים כאלה לא יוכלו להתעלם מאיתנו זמן רב”, סיפר יעבץ. עוד הוסיף, כי ציון השמש הרשה לסטודנטים כבדי המשקל לשבת על כיסאות של תלמידי כיתה ח’ - בניגוד להוראות שקיבל ממנהל בית הספר.

משכנה הישן של אוניברסיטת תל אביב באבו כביר
משכנה הישן של אוניברסיטת תל אביב באבו כביר. צילום: יוסף ליאור / הארכיון לתולדות אוניברסיטת תל אביב

בהמשך עברה האוניברסיטה לרמת אביב. היה זה ג’ורג’ ס’ וייז, נשיאה הראשון של האוניברסיטה, שהסתכל על הצריפים העלובים באבו כביר ואמר ליעבץ: “השתגעתם? איזה סנוב תל־אביבי ישלח את הילדים שלו לקבל פה תואר? הולכים לרמת אביב”.

יעבץ הבין, שכדי לקבל הכרה, עליו לרכוש את אמונו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. את הדלת לבן גוריון פתח ליעבץ שמעון פרס, שהיה אחד מ”נערי בן גוריון”, ח”כ טרי וסגן שר הביטחון. “קודם כל דיברנו על ספרים ועל בעיות הנוגעות למרד החשמונאים, ואחר כך שאל אותי מה רצוני. הסברתי לו כי אנו עסוקים בהקמתה של אוניברסיטה בתל אביב, אבל איש לא מתייחס אלינו ברצינות הדרושה... הרעיון כי גם העיר העברית הראשונה ראויה לאוניברסיטה טרם חדר לתודעת הציבור”, סיפר יעבץ.

בן גוריון אמר לפרס, כי יעבץ יכול להקים אוניברסיטה בנגב. יעבץ לא נרתע, ואמר שקודם יקים אחת בתל אביב. פרס השיא לו עצה: “תקימו משהו מיוחד בתל אביב, משהו שלא קיים בירושלים ועשוי לעניין את ‘הזקן’ באופן מיוחד”. כשיעבץ שאל אותו אם יש לו הצעה מעשית, השיב פרס: “תקימו קתדרה להיסטוריה צבאית”.

מי שמונה לעמוד בראשה היה ד”ר ישראל בר, עובד בכיר במשרד הביטחון, שהיה פרשן צבאי ידוע ומומחה להיסטוריה צבאית. טקס חנוכת הקתדרה התקיים בסוף השנה בהשתתפות בן גוריון. אלא שבהמשך השמחה הפכה למבוכה, כשב–61’ בר נעצר כחשוד בריגול למען ברית המועצות, ונשלח לכלא.

“שוב הוכח כי ‘שיטות יעבץ’ היו בעוכרַי. לא העליתי על הדעת כי עלי לבקש מבר גם את תעודת הדוקטור שלו. הסתפקתי ברשימת פרסומיו וביקשתי מכתבי המלצה מן הארץ ומחו”ל”, אמר יעבץ לימים. אנשיו של יעבץ לא שמו לב כי בתיקו של בר חסרה תעודת הדוקטור - שלא היתה בידיו מעולם.

התקרית הזאת לא פגעה בשמו של יעבץ. ב–62’, כשהיה בן 37 בלבד, נשלח מטעם המדינה להקים את הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה החדשה באדיס אבבה, בירת אתיופיה. בכך נענתה ישראל לבקשתו של הקיסר, היילה סלאסה. ב”הארץ” דווח על כך תחת הכותרת: “היסטוריון ישראלי לאתיופיה”. “בחפשם מדענים מתאימים פנו גורמים אתיופיים לירושלים. ממשרד החוץ פנו לד”ר יעבץ. הוא חשש שצאתו לשליחות זו תשבש את תוכניותיו המדעיות, אך החליט לצאת”, נכתב.

יעבץ תואר אז ב”הארץ” כמי ש”נמנה עם סגל הפרופסורים הצעירים המגלים פעילות דינמית באוניברסיטה הצעירה וקנאים מאוד ליוקרתה. אין הם חותרים להתחרות עם ירושלים הנהנית ממעמד בכורה, אך אין הם רואים עצמם נחותי דרגה”. בהומור אופייני סיפר יעבץ שנים מאוחר יותר על האופן שבו תרמה השהות באתיופיה למחקר שלו על רומא העתיקה. “דומני שבימינו אני ההיסטוריון היחיד של רומא שלחץ את ידו של קיסר. היחיד שאכל עם קיסר ארוחת צהריים”, אמר בראיון ב”זמנים”.

אלמנתו דבורה סיפרה כי באחד הקוקטיילים באתיופיה, פגש יעבץ את השגריר הגרמני. הוא שאל את יעבץ מנין למד לדבר גרמנית כה טובה. יעבץ, בתגובה, אמר לו: “זה מאלה שרצו לעשות ממני סבון”. “זה היה אופייני מאוד לצבי, שאף פעם לא פחד ולא היסס. תמיד אמר את האמת שלו”, אומרת דבורה.

מכור לכדורגל

חוש ההומור היה אחת התכונות הבולטות של יעבץ. ב–91’ התארח בתוכנית “חיים שכאלה” בערוץ 1. כשסיפר על החיים הטובים של אנשי אקדמיה בכירים בישראל, אמר: “אני נוסע הרבה. זה הפך לצחוק באוניברסיטה. אומרים שהיתה התנגשות בין שני אווירונים. אחד שיצא מתל אביב לניו יורק, ושני שיצא מניו יורק לתל אביב. יעבץ היה בשניהם וניצל פעמיים”.

לא רק חוש הומור בריא היה ליעבץ. ההיסטוריון הבכיר אף היה מכור לכדורגל. פרופ’ יוסי מאלי היה עוזר הוראה של יעבץ בסוף שנות ה–70. בחודש שעבר נזכר, כי יעבץ נהג להרשים את הסטודנטים בידיעותיו בכדורגל. כך, למשל, כאוהד ליברפול, מנה בפניהם את שמותיהם של שחקני נבחרת אנגליה שזכתה בגביע העולמי ב–66’. “באחד השיעורים תיקנתי אותו. הוא הסתכל עלי ואמר - ‘אתה הסטודנט שאני מחפש’. אומרים שקיבלתי את המשרה רק בזכות העובדה שאני אוהב כדורגל. פעם צחקתי על זה עם צבי, ואמרתי לו שיש לי מזל שאני אוהד כדורגל. בתגובה הוא אמר, ‘לא, המזל הגדול שלך הוא שאתה לא אוהד את מנצ’סטר יונייטד’”.

יעבץ סירב להתייחס להיסטוריה כאל מדע. “היסטוריה זה לא מה שקרה, אלא מה שידוע לנו”, אמר בראיון למוסף “הארץ”. “מי שמחפש מדעיות צרופה, שילך ללמוד פיזיקה. אצלי הדברים האובייקטיביים היחידים הם הגיאוגרפיה והכרונולוגיה. ההערכה ורוח הזמן הם סובייקטיביים לחלוטין. אני לא יכול להכליל, לא לעשות הפשטה ולא לנבא את העתיד".

לפי יעבץ, אפוא, ההיסטוריה היא סובייקטיבית. היא ביטוי לנטיות ולרוח התקופה שבה היא נכתבת. גם בהקשר זה ידע יעבץ לשלב בדיחות. הוא סיפר על המורה ההומוסקסואל מאנגליה, שתבע לאסור על הוראת “רומיאו ויוליה” מפני שיש ביצירה של שייקספיר “תעמולה הטרוסקסואלית”; או על הפרופסור השחור מארצות הברית, שטען כי התרבות היוונית הועתקה מכתבים אפריקאיים באלכסנדריה. “כשאמרו לו שהוא טועה, הוא ענה: ‘עכשיו אתם רואים איך שטפו לכם את המוח כל השנים?’”

למרות זאת, בכמה מקרים הסכים יעבץ ללמוד מההיסטוריה על ההווה. כך, למשל, הקביל בין הכיבושים של האימפריה הרומית לכיבוש הישראלי בשטחים. “הכיבוש משפיע על הכובש בדיוק כמו על הנכבש. יום אחד מתעורר הכובש ורואה שהוא כבר לא אותו בן אדם שהיה בעבר. אבל זה לא קורה בן לילה. זה קורה אחרי 20 או 30 שנות כיבוש. לנו זה קרה, ולרומאים זה קרה”, אמר למוסף “הארץ”.

יעבץ היה איש תנועת העבודה במשך שנים. הוא לא חשש לומר את אשר על לבו. לעתים ספג בתגובה ביקורת נוקבת. זכורה במיוחד הופעתו הטלוויזיונית בבי.בי.סי ב–69’, בעימות שנערך בינו ובין פרופסור מתנועת פתח. יעבץ אמר בשידור כי הכל צריך להיות פתוח למשא ומתן - כולל ירושלים.

דבריו חוללו סערה. ב”הארץ” הוא כונה “הישראלי המזיק”. ב”דבר” כתבו על “תאונת העבודה של פרופ’ יעבץ” וכינו את הופעתו “מוזרה ומביכה”. כמעט 30 שנה אחר כך אמר למוסף “הארץ”: “עובדה שהיום עושים מה שאמרתי אז... לא צריך לחשוב על מלחמות המחר בקטגוריות של מלחמות האתמול”.

ב–90’ קיבל את פרס ישראל למדעי הרוח. גם הפעם ניצל את הבמה לאמירות נוקבות. בנאום שנשא בטקס הוא קרא למנהיגי המדינה להעריך מחדש את יחסנו לשכנינו הערבים ובמיוחד לפלסטינים, לציונות וליהדות התפוצות. הוא הזהיר מפני הליכת העם שולל אחר מילים שהפכו לסיסמאות, ומפני “מנהיגים השבויים בקונספציות של האתמול, שעה שהם צריכים להתמודד עם האתגרים של המחר”. עוד אמר: “די לנו בוועדות חקירה. הערכה מחדש עשויה להקדים רפואה למכה ומוטב שעה אחת קודם”.

את הישראלים המשיך לאהוב עד יומו האחרון. “אני נוסע הרבה והרציתי בכל הקונטיננטים... אין בשום מקום דבר כזה יחיד במינו שישנו אצלנו: חברות אמת. אם יש חברים - זה פה. עם כל הדברים הרעים שישנם אצלנו - והם ישנם ועוד איך - כל עוד שהדבר הזה יישמר בתוכנו, אנחנו נחזיק מעמד. אם נקריב את הדבר האחרון הזה על מזבח היעילות, יבואו כל הדברים הלא סימפתיים”.

 

אשרי מי שפורש

הספרייה של יעבץ מתפרשת על פני שלושה חדרים בדירתו ברחוב חיים לבנון ברמת אביב. גם על שם הרחוב שבו גר היה ליעבץ סיפור. במשך שנים ניהל מאבק נגד שינוי שם הרחוב, שנקרא פעם “האוניברסיטה”. “זה הרגיז אותי. לבנון ראוי שיהיה רחוב קרוי על שמו. אבל איזו עיר מבטלת את ‘רחוב האוניברסיטה’? בכל עיר בעולם יש רחוב שנקרא ‘אוניברסיטה שטראסה’”, אמר בראיון לכתב העת “זמנים” ב–2007. הפשרה שהושגה היתה הכיתוב “לשעבר האוניברסיטה” על שלטי הרחוב.

הספרייה של יעבץ מסודרת בסדר מופתי. חלק מהמדפים נפתחים וחושפים שורות־שורות עם ספרים נוספים, שמסתתרים בתוכם. ביקור בה הוא חוויה נדירה עם ארומה אינטלקטואלית יוצאת דופן. “זה אוסף של אלפי ספרים, שהוא אסף במשך הרבה מאוד שנים - מהיום הראשון שהתחיל ללמוד באוניברסיטה”, אומר בנו עדו.

היא מחולקת לשלושה חלקים: באחד ספרות עברית, בשני ספרות אירופית ובשלישי - קודש הקודשים - ספרות על ושל יוון ורומא העתיקה. “הוא לא הסכים להיפרד מהספרים, אפילו כשכבר לא קרא בהם. לכן נשארנו בדירה ולא עברנו”, אומרת דבורה, אלמנתו. “הוא היה קורא 14 שעות ביום - גם על שולחן העבודה שלו וגם במיטה”.

לצד הספרים הרבים כולל חדר העבודה שלו שולחן כתיבה וכיסא. בולט בהיעדרו - מחשב. אפילו מכונת כתיבה אין שם. “מסבירים לי כמה אני מקשה לעצמי את החיים, ואיך אפשר להעביר בלחיצה אחת פסקאות מפה לשם... אבל בזמן שאחרים מעבירים פסקאות במחשב, אני מכניס בכל שנה ספר לדפוס”, אמר ב–2002 בראיון לטל בשן שפורסם ב”מעריב”.

“הוא כתב הכל ביד. הוא לא רצה לשמוע על המחשב”, אומרת דבורה. “הוא היה מחייך ואומר - ‘אתם תעשו אינטרנט, אני אמשיך כפי שאני רגיל’. כשנתקל במחשב, בבית, הוא נהג לעקוף אותו. ועדיין - גם בלי האינטרנט הוא היה מגיב בצורה אינטליגנטית יותר מאחרים - הכל מהזיכרון”, מוסיף עדו. “את כל הערות השוליים היה כותב מהזיכרון תוך כדי כתיבה. אם לא זכר משהו - הוא היה מתרגז”.

הניסיון לחשוף את יעבץ לעולם החדש נכשל. “הראיתי לו איך אני מגיע מהמחשב לכתבי יד מקוריים, שבזמנו היית צריך לבקש חופשה ולנסוע לארכיון באירופה כדי לראות אותם”, נזכר עדו. “זה עשה עליו רושם, אבל הוא אמר - ‘מזל שאני בדרך החוצה. זה כבר לא העולם שלי’”.

לזכותו של יעבץ ייאמר, כי ידע מתי לפרוש “החוצה”. בתום שלושה עשורים שבהם ניהל את החוג להיסטוריה ביד רמה, הוא פרש מהאוניברסיטה ויצא לפנסיה מוקדמת. כהיסטוריון מעולה הוא הבין שזמנו תם ושרוחות חדשות מנשבות בקמפוס התל־אביבי. “אשרי מי שפורש לפני שעושים לו ועדת חקירה”, אמר כשניסו לשכנע אותו להישאר. “הגיע הזמן לעזוב, מספיק”.

פרופ’ כץ נזכר בעצב איך הלכו יחד לאכול בקפטריה בבניין שרת. “יעבץ לא אהב את האוכל, ואמר לי - ‘תגיד להם שיעבץ אמר שזה לא בסדר’. הם לא הבינו מי זה יעבץ. זה היה קצת עצוב”. בהזדמנות אחרת ראה כץ שני אנשי אחזקה נושאים שולחן במסדרונות האוניברסיטה. הם שאלו אותו איפה החדר של יעבץ. “אמרתי להם שכבר יש לו שולחן ואין צורך בחדש”, הוא נזכר. השניים אמרו לו שהשולחן חדש. “התעקשתי, ואמרתי להם שהוא אוהב את השולחן ושאפילו את הכיסא השבור שלו הוא לא נותן לנו להחליף לו. ואז הבנתי שהם בכלל לא מתכוונים אליו, אלא לבנו, עדו יעבץ. זה הרגע שבו הבנתי שיש יעבץ חדש בשכונה”.

לפני שלוש שנים עבר יעבץ אירוע מוחי. “הדבר הראשון שהפסיק לעשות זה לקרוא ולחייך”, אומרת אלמנתו דבורה. “הוא לא רצה לקרוא מילה מאז. זה לא שלא יכול היה. הוא פשוט לא רצה. ואני לא יודעת מדוע”.

הוא נקבר בתל יצחק לפני חודשיים, ביום שבו היו סופות וסערות בכל הארץ. להלוויה הגיע גם יו”ר הכנסת, רובי ריבלין, שהיה בין היחידים שהצליחו לצאת מירושלים המושלגת בשעה שכבישיה נחסמו. “יעבץ היה מורי, רבי ואהובי. אבא גדול ואח גדול לי. הוא האדם השני שהשפיע עלי אחרי אבי”, אמר. את יעבץ פגש ריבלין לראשונה כתלמיד. “הוא היה דוקטורנט באוניברסיטה העברית ובא ללמד בגימנסיה העברית ברחביה. הוא נראה בעינינו כמלח הארץ, צבר, פלמ”חניק - הישראליות בהתגלמותה. איש מאיתנו לא שיער שהוא בכלל עולה חדש מצ’רנוביץ”.

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 כתבה מרגשת ומצוינת! רותם
  • 09:43
  • 08.03.13

איש גדול ומיוחד מאוד. החלק האהוב בכתבה היה כמובן תיאור הפרופסורים הגדולים שיושבים על כיסאות של תלמידי כיתה א... יהי זכרו ברוך!

  •   לבדיל אלף הבדלות, בראש המדינה אין דיקטטור אלא סמרטוט לא נאור שמרשה לעיתונו "ביביטון" לכנות את הוגו צ'אבז רודן בזמן שמסרב להתקדם לשלום.  (לת) צבי משווה
    • 08:43
    • 10.03.13

02 אצלנו באוניברסיטה ברעננה גם יש דיקטטור. הוא לא נאור. הוא כאחד האדם  (לת) עגבניה
  • 09:55
  • 09.03.13

03 צריכים רק כתבות כאלה - מה עם כתבה על דני שפיר ורן פקר ונוספת על שכטמן  (לת) עובדיה ס.
  • 10:42
  • 09.03.13

04 איש מרתק. חיים מרתקים. כבר חסר ועוד יחסר יותר.  (לת) אייל כגן
  • 10:45
  • 09.03.13

05 נובמבר 1989 אמיר
  • 10:59
  • 09.03.13

לאחר שישחרר אותנו מוקדם מהרגיל כדי שנספיק לראות משחק של נבחרת ישראל, אחד מהמשתתפים היותר מבוגרים העז והרים יד לשאול שאלה כלשהי אודות ישו והנצרות הקדומה (שם השיעור אותו נתן ההיסטוריון הגדול ביותר של תקופתו, מאז רונאלד סאים - פרופסור יעבץ) - וכיוון שמיהר, השיב במהירות - חפש במסכת בבא-מציאה, עמוד x , למטה בפינה השמאלית יש את התשובה לשאלתך... עכשיו - האיש לא התכונן לשאלה, וגם לא קרא את אותה מסכת מזה עשרות שנים - ועדיין הוא זכר אל רק את הכתוב אלא גם היכן בדיוק בעמוד...

  •   א-מציאה? בבא מציאה?..... אני זוכר משהו, לפני 40-50 שנה, שנקרא "בבא מציעא"  (לת) אני גם לא בטוח שהעברית של כבודו נכונה ו/או תקנית. נשמע משהו עילג כזה כאילו....
    • 12:47
    • 10.03.13

  •   נראה כאילו השגיאה של תלמידו של יעבץ - מכוונת היא... סתם אחד שקורא בין השורות
    • 19:57
    • 10.03.13

    חשוב על זה, הבן לבד

06 כמי שזכה לצקת מים על ידיו באבו כביר, אני מציין שאנשים עמ'דו במעברים ושתו בצמא יוג'ין
  • 11:50
  • 09.03.13

את בקיאותו בכדורגל. רומא העתיקה היתה בפיו אוסף של ספורים מרתקים. מי שאחר זכה לכבוד מיוחד, כשהוא היה יורד מהקטדרה ולוחץ את ידו ומודה לו על הגעתו, הגם מאוחרת. הבחינות אצלו היו קשות, אבל בזכותו למדתי לאהוב את העת העתיקה.

07 תודה לך על הכתבה, עופר אדרת, ואוסיף, מתוך יידע אישי... רותי,ת"א
  • 11:56
  • 09.03.13

פרופ' צבי יעבץ , אכן, נתן הזדמנויות גם לכאלה שלא היתה תעודת בגרות בידם. אחד מהם היה פרופ' שמעון רשף ז"ל היסטוריון של החינוך, אדם חכם ביותר, מורה מעולה ואדם בלתי רגיל, שהיה ראש החוג להכשרת עובדי חינוך ולאחר מכן ראש בית הספר לחינוך , באוניברסיטת תל-אביב. פרופ' יעבץ ז"ל אהב אותו אהבת נפש בשל יושרו , חכמתו ועדינותו.

08 כתבה מצוינת!  (לת) ניר
  • 12:33
  • 09.03.13

09 איש מרתק. מזן הולך ונכחד. כתבה מעולה, שמצליחה להעביר מקצת מהאיש. תודה לך אדרת  (לת) שומר חוק
  • 12:57
  • 09.03.13

10 כתבה מעולה! איש דגול. ערן
  • 13:01
  • 09.03.13

כואב לשמוע שהוא החליט ש-"זה כבר לא העולם שלו", אני מאמין שהיה לו מקום גם בעולם החדש והמתקדם.

11 כתבה מוצלחת על אדם מוצלח ווירטואוז של ממש יצחק.מ
  • 13:18
  • 09.03.13

הלוואי שרבים היו מפנימים את דרך המחשבה שלו.
אכן ניתן לסכם את דרכו ואת הכתבה בכלל באמירה של הפילוסוף היווני אנכארסיס: “החוקים כמוהם כקורי עכביש. החזקים עוברים דרכם ואילו החלשים נתפסים ברשת”.

12 רשימה נהדרת ומרגשת, כיאה לזכרו של פרופ' יעבץ.  (לת) הרצל
  • 13:21
  • 09.03.13

13 אדם לכל עת איציק
  • 13:33
  • 09.03.13

צבי על במות הקתדרה נשא קול שהדהד וימשיך לעולם.זהי זכרו ברוך.

14 כתבה נהדרת!  (לת) יאיר
  • 13:34
  • 09.03.13

15 אין כותבים: "... באמצע שנות ה–50, המרצה הנערץ עליו, צ’ריקובר, המליץ על יעבץ...", אלא: "באמצע שנות ה–50, המליץ על יעבץ המרצה הנערץ עליו...". אין כותבים: "... בפני ראש העיר תל אביב", אלא: "לפני ראש העיר תל אביב", ועדיף: " לפני ראש עיריית תל אביב".  (לת) משה
  • 14:11
  • 09.03.13

16 כתבה מרתקת. תודה רבה. קורא ותיק
  • 14:55
  • 09.03.13

תמשיכו כך ובאמת יהיה מוצדק לשלם לכם!

17 כתבה מרתקת! תודה לאדרת, שצייר כאן באופן מעולה את דמותו של יעבץ.  (לת) קורא נלהב
  • 15:11
  • 09.03.13

18 פרופ יעבץ שלמה בן יוסף
  • 15:37
  • 09.03.13

בשנת 1943 משפחתי ואני הגענו לקפריסין עוד לפני מחנות העולים.
הבריטים שיכמו אותנו בכפר בשם פדולס בהרי הטרודוס עם עוד כמה עשרות פליטים כמונו. ביניהם היה בחור צעיר בשם יעבץ שאירגן את הילדים לטיולים ולמידת השפה העברית.
לאחר שהות של שמונה חודשים ולאחר שסידרו לנו סרטיפיקטים, עלינו לארץ.
היה זה כבר שנת 1944. לא היה מנגנון מסודר לקליטת עולים חדשים, וכל אחד לדרכו.
כעבור כמה שנים, אחרי שרות צבאי וסיום הלימודים בטכניון, פגשתי את צבי יעבץ בתל אביב והחלפנו רשמים. סיפר לי שהולך לעשות דוקטורת בלונדון.
להערכתי היה זה שנת 1957.
לצערי, לא הייתי יותר בקשר עם האיש המרשים הזה.

19 צבי יעבץ גם כתב ספר על צ'רנוביץ, עירו של אבי ומשפחתי. משם באו המשכילים ביותר, יודעי שפות ועברית ואנשים רבי קסם. בארץ קוראים להם "רומנים".  (לת) צ'רנוביץ
  • 16:01
  • 09.03.13

  •   קוראים להם "דויטשיודן" וגם סבי ז"ל היה ביניהם  (לת) קתרין
    • 18:03
    • 09.03.13

  •   כן, גם שם בצ'רנוביץ רובם היה כמוך, סנובים כמו שרק פרובינציאלים יהודים יודעים להיות... (איך כתבת? "המשכילים ביותר"...) - לא התיחסו לאף אחד חוץ מעצמם כלבני אדם : לא לרומנים ולא לאוקראינים (צ'רנוביץ היתה תחת שלטון רומני בין שתי מלחמות העולם אך בוקובינה, החבל שהיא בירתו - הוא חלק מאוקראינה ההיסטורית והעכשווית). יאמר לזכותו של פרופ' יעבץ המנוח שהוא נמנה על המיעוט הציוני-סוציאליסטי (הוא היה איש "השומר הצעיר"- כמוהו כצ'רנוביצאי ידוע אחר: יצחק בן אהרון המנוח) - שסלד מן הבורגנות היהודית דוברת הגרמנית המגוחכת שדימתה לעצמה אחרי מלחמה"ע ה-1 שהיא עדין חייה באימפריה האוסטרו-הונגרית ההבסבורגית. ומדוע שלא יקראו לצ'רנוביצאים "רומנים"? הלא הם עלו ארצה (בעיקר מחוסר ברירה) - מרומניה וכמסתבר גם כאן, הם וצאצאיהם עדין מסרבים להודות בכך....  (לת) רומיינער
    • 23:50
    • 09.03.13

  •   עם כל הכבוד ליוצאי צ'רנוביץ, גם בין יוצאי מקומות אחרים ברומניה רבים משכילים, יודעי שפות ואנשים רבי קסם.  (לת) רומני
    • 01:10
    • 10.03.13

  •   למה להיעלב ולהעליב את אבי, חניך המחזור הראשון של השומר הצעיר? וכי אני או בני משפחתי הציונים , שברחו כמו יעבץ, וכי אנחנו שייכים לבורגנות האוסטרו הונגרית .מהיכן הרעיונות האלה. צ'רנוביץ
    • 21:19
    • 10.03.13

    ובכל זאת, למה דווקא בצ'רנוביץ. כי העיר היתה צומת של עמים, רשויות ותרבויות. לרוסית ולפולנית הצטרפו הגרמנית והעברית המתעוררת. ולא , לא כולם דברו גרמנית עילגת. (פול צלאן הוא יליד צ'רנוביץ). וכשהגיעו הרומנים באו אתם גם הרומנית והצרפתית. ובעיר, שהיתה עיר ציונית תוססת, למדו ודברו עברית נפלאה.
    כל זה אינו מוריד מזכותם של מקומות אחרים . ומהשכלתם וקסמם של רבים רבים אחרים, מוסלמים ונוצרים, בני דת השינטו ובודהיסטים.

  •   נו טוף צ'רנוביצינקה , "מודה ועוזב ירוחם". בורגנות יהודית סנובית ומנותקת היתה גם היתה - וראה כתבי אהרון אפלפלד לענין זה.  (לת) רומיינער
    • 23:04
    • 10.03.13

20 האם בסיפא יש רמיזה כאילו נכפתה עליו הפרישה המוקדמת? בין השיטין
  • 17:02
  • 09.03.13

“אשרי מי שפורש לפני שעושים לו ועדת חקירה”.

21 הוא כתב ספרים רבים וטובים על העת העתיקה ,אך אני ממליץ גם לקרוא את ספרו על צרנוביץ .  (לת) איש גדול
  • 17:30
  • 09.03.13

22 וואו - כולי נפעם; כתבה מרגשת במיוחד על אדם מזן נדיר וגם הקריאה/כתיבה של אדרת קולחת. דני
  • 18:07
  • 09.03.13

הביטוי מלח הארץ תואם כמו כפפה בהזמנה לפרופ' יעבץ; אשרי אלו אשר זכו ללמוד תחת השגחתו.

23 איש מעניין ובעל הופעה מרשימה. כדאי לראות את התוכנית עליו בערוץ 1  (לת) יעוכ
  • 18:13
  • 09.03.13

24 היסטוריון משכמו ומעלה ואיש גדול - ואני אומר זאת על אפם וחמתם של כמה ממורי הנפוחים מרוב חשיבות עצמית (שחיפתה לרוב בקושי רב על שנאה עצמית) באוניברסיטה העברית - אשר נהגו בקינאתם כי רבה להשמיץ אותו כי ידעו שאינם מגיעים לקרסוליו (כוונתי כמובן לאלה מהם שעודם בחיים- והמבינים יבינו...).  (לת) ערן ארגוב
  • 19:47
  • 09.03.13

25 אני בשוק! קורא מזדמן
  • 20:18
  • 09.03.13

"הארץ" שכחו לנעול את הכתבה הנפלאה וכך זכינו לקרוא אותה עד תומה

26 מעורר עניין וכבוד לאיש ירדנה
  • 21:07
  • 09.03.13

זכיתי לשמוע הרצאות שלו בסמינר הקיבוצים מזמן מזמן. דמותו מתוארת היטב ובאופן חי בכתבה הזאת. ואני חשבתי שצריך לשלם 40 שקלים בחודש ל"הארץ" בשביל לקרוא דברים מעניינים במהדורה האינטרנטית. אולי הם חזרו בהם?

27 מעולה - תודה  (לת) איתן
  • 21:35
  • 09.03.13

28 מרגש ומתגאה בתוך בוגרת אוניברסיטת תל אביב שהיה איש כזה ורוחו כנראה תשרה עוד דורות רבים  (לת) חנה ירקון
  • 03:26
  • 10.03.13

29 והיום תנאי קבלת מרצים חדשים לאוניברסיטה הם לא רלוונטיים ליכולתם האמיתית. איך נפלו גיבורים? ביקשו מהם דיפלומה.  (לת) האמת
  • 04:09
  • 10.03.13

30 יעבץ והמחשב חנן שי
  • 09:05
  • 10.03.13

הגילוי שבעצמו נמנע מלהשתמש במחשב מדהים; שכן, בשיטותיו "הדיקטטוריות" כפה לימודי מחשב, מיד עם תחילת הופעתו, בטענה שלימודים אקדמאיים ללא שליטה במחשב, כמוהם כלימודים אקדמאיים ללא שליטה בשפה האנגלית...

31 הגיוגרפיה מיכאל
  • 20:06
  • 10.03.13

הגיוגפיה - סוגה ספרותית נפוצה מאד בימי הביניים. פרוש המילה היוונית - כתיבה על קדוש, כלומר כתיבה על חייו המופתיים ועל הנסים שחולל.

32 האוניברסיטאות חייבות לקהל את כל מי שרוצה ללמוד גם ללא בגרות. הסיבה? הכנסו וקיראו. אופיר
  • 22:03
  • 10.03.13

לפמי שנים. האוניברסיטאות באיטליה קיבלו את כל מי שרצה ללמוד. חסרי תעודת בגרות שילמו מחיר מלא. בשנה הראשונה שכרה האוניברסיטה אולמות תיטרון וקולנוע בגלל הכמות הגדולה של הסטודנטים. לא ניתנו הנחות במבחנים וציונים.
לקראת השנה השניה נשרו אלה שלא עמדו בדרישות. הסטודנטים חזרו ללמוד בקמפוס. בין הבוגרים המצטיינים היו גם חסרי תעודת בגרות. האיטלקים הבינו שרבים בעלי יכולת השתובבו בתיכון ורדפו אחרי הבנות במקום ללמוד. אבל יכולת הייתה להם.

33 כתבה נדירה באמיתותה-שתי תוספות זאקלין לוי
  • 11:26
  • 11.03.13

פרופ' יעבץ האחד והיחיד גם גילה את זאב רובין ז"ל ואת אלי בר נביא שאם איני טועה ,יושב כיום בצרפת.

34 אני אוהב את הכתבה הזאת דוריאן
  • 10:36
  • 12.03.13

ראשית כתבה מצוינת ומרגשת. נהנתי ולמדתי שאסור לוותר בחינוך.