המשורר הצרפתי הרומנטי ז'ראר דה נרול (1808-1855) נודע בזמנו כמתרגמו של המחזה "פאוסט" מגרמנית לצרפתית, וכמי שכתב רשמי מסע אקזוטיים מן המזרח. את מיטב יצירתו - הכוללת שמונה נובלות קצרות ומחזור של 12 סונטות - כתב נרוואל בשנתיים האחרונות לחייו, כשהיה נתון להתקפי שיגעון ודיכאון, ושבסופן התאבד בתלייה. הנודעת בצרור הנובלות הללו היא "סילבי", המספרת את הגעגועים המתעוררים בגיבור המספר, המתעב את החיים בפאריס, לחיי הכפר שבו עברו עליו נעוריו בחבל ולואה. הוא מחליט לשוב לשם ופוגש במי שנדמית לו אהבת חייו, אך מתברר כי לבה נתון לאחר, שיבטיח לה את עתידה הכלכלי. לפנינו הפרק הראשון בנובלה, שתובא כאן בהמשכים מדי שבוע.

 

פרק א: לילה אבוד

יצאתי מן התיאטרון, שם הופעתי ערב אחר ערב בקדמת האולם בלבוש הדור של מחזר. לפעמים היה מלא עד אפס מקום, לפעמים היה ריק לגמרי. לא טרחתי להעיף עין באולם, בין שהיה מאוכלס רק בכשלושה מניינים של אוהדים מכורח, ומן היציעים הציצו מצנפות ומלבושים מיושנים - ובין שהמה בקהל גועש, וכל קומות היציעים נעטרו במלבושים פרחוניים, בעדיים מתנוצצים ופנים קורנות. כאדישותי אל המתרחש באולם, כך גם לא מצאתי עניין במחזה שעל הבימה, עד לרגע ההוא בתמונה השנייה או השלישית של יצירת המופת הקודרת מאותה עת. חיזיון מוכר היטב האיר אז את החלל הריק, ובהבל פה ובמלה הפיח חיים בדמויות הסתמיות המקיפות אותי.

חשתי שאני חי בתוכה, והיא חייתה אך ורק למעני. חיוכה מילא אותי אושר אינסופי; לרטט קולה הרך אך רב העוצמה נאחזתי צמרמורת של גיל ואהבה. בעיני היתה מושלמת בכל המעלות, וענתה על כל חשקי, על כל גחמותי, - יפה כזוהר-יום לאור פנסי הבימה שהטילו עליה את קרניהם מלמטה, וחיוורת כלילה, כשהועמו הפנסים וכל שהאיר עליה מלמעלה היה בוהק הנברשת, וכך נראתה טבעית יותר, ויופיה לבדו מזהיר בחשיכה כיצורי השעות האלוהיים המצטיירים, בכוכב על מצחם, על הרקע החום של תמשיחי הקיר בהרקולנום!

עברה שנה, ועדיין לא מלאני לבי להתעניין מי יכלה להיות אל נכון; חששתי להעכיר את ראי הקסמים שבו השתקף דיוקנה, המעטתי להטות אוזן לדברים אלה ואחרים שנאמרו עליה, לא כשחקנית אלא כאשה. אך גם בכך התעניינתי בקושי, כדרך שהייתי עשוי להתעניין ברכילות שמספרים על הנסיכה אלידה, או מלכת טרביזונד, - אחד מדודי, שחי בשנים שקדמו לסוף המאה ה-18, שהרי צריך היה לחיות בה כדי להכירה כהלכה, הזהיר אותי מבעוד מועד ששחקניות אינן נשים, וכי הטבע שכח להתקין להן לב. דבריו כוונו לשחקניות של הימים ההם מן הסתם; אבל כה רבים היו הסיפורים שסיפר לי על אשליות שטיפח, על אכזבותיו, וכה רבים היו הדיוקנים שהציג לעיני, מצוירים על שנהב, מדליונים חינניים ששימשו אותו לימים כעיטור לקופסות הטבק שלו, ומכתבי אהבה מצהיבים, וסרטי משי דהויים, וגולל כל פרשה ופרשה ואת מוסר ההשכל הסופי - שהתרגלתי לחשוב אך רעות על כל השחקניות בלי שים לב לחילופי הזמנים.

 

חיינו אז בתקופה מוזרה, מאלה הבאות בעקבות מהפכות ואחרי קריסתן של מלכויות גדולות. שוב לא היו אלה מחוות החיזור ההרואיות כבימי המרד הגדול בשלהי תקופת לואי ה-13, אף לא התאווה המעודנת והמפורכסת כבימי לואי ה-15, או הספקנות והאורגיות המטורפות של ימי הדירקטוריון המהפכני; כאן היתה תערובת של פעלתנות, הססנות ועצלות, של אוטופיות מבריקות, שאיפות פילוסופיות או דתיות, פרצי התלהבות לא ברורים, מעורבים בדחף מסוים לחיים חדשים; סלידה מחילוקי הדעות שמימים עברו, תקוות שאין להן בסיס - משהו בדומה לזמנם של פרגרינוס ואפוליאוס. האדם הגשמי השתוקק אל זר השושנים שיפיח בו חיים חדשים מידיה של איסיס היפה; האלה הטהורה, הצעירה לנצח, התגלתה אלינו בלילות ומילאה אותנו בושה על שעות היום שביזבזנו לריק. והרי שאפתנות לא עמדה בראש מעיינינו בגיל ההוא, והמרדף הלהוט שהיה נהוג אז אחרי משרות וכיבודים הרחיק אותנו מכל מעגל אפשרי של תעסוקה. לא נותר לנו כל מפלט אלא אותו מגדל שן אשר למשוררים, שעלינו בו גבוה יותר ויותר כדי להיבדל מן ההמון. שם, בנקודות הנישאות שאליהן הובילו אותנו מורינו, נשמנו לבסוף את אווירם הצח של המתבודדים, גמענו את השיכחה מספל הזהב של האגדות, השתכרנו משירה ואהבה. אהבה, אללי! צורות עמומות, גוונים של ורוד ותכול, רוחות רפאים מטאפיסיות! במבט מקרוב, לא יכולנו, תמימים כשהיינו, שלא להתמרד נגד האשה האמיתית. היה צריך שתופיע כמלכה או כאלה, ובייחוד היה אסור ליקרב אליה.

אחדים מאתנו לא מצאו טעם בפרדוקסים האפלטוניים הללו, ומבעד לחלומותינו על אלכסנדריה המתחדשת הניפו לעתים את משואת האלים שתחת לארץ, המאירה לרגע את האפלה בשובל נגוהותיה. - וכך, בצאתי מן התיאטרון אפוף בתוגה המרה שמותיר בך חלום שנמוג, שמחתי להצטרף אל חוג של חברים שיצאו לסעוד בלילה בהילולה גדולה, שכל שמץ של מלנכוניה דינו היה להינגף לפני השנינות שהפגינו כמה מהם, אנשי שיחה מבריקים, עירניים, קולניים, נשגבים לעתים, - מאלה שמוצאים תמיד בתקופות של התחדשות ושל שקיעה, וקול שאגת ההתנצחויות התגבר כל כך שהביישנים שבינינו ניגשו מפעם לפעם אל החלונות בציפייה להונים או לתורכמנים או לקוזאקים שיואילו לבוא סוף סוף לשים קץ לפלפולי הנואמים והסופיסטים.

"שתה, אהוב, זו החוכמה!" זו היתה דעתם הנחרצת של הצעירים יותר. אחד מהם אמר לי: "הנה זה זמן רב שאני פוגש אותך באותו תיאטרון, בכל פעם אני מבקר בו. בשביל מי מהן אתה בא?"

בשביל מי מהן?... נדמה היה לי שאי אפשר לבוא בשביל אחרת. ובכל זאת פלטתי את השם. - "ובכן", אמר לי ידידי בסלחנות, "ראה שם את הגבר המאושר שהסיע אותה עתה זה לביתה, ומתוך נאמנות לכללי חוג ההוללים, אם יחליט ללכת אליה, הדבר יקרה רק בשעת לילה מאוחרת".

בלא התרגשות רבה הפניתי את עיני אל הגבר שהצביע עליו. האיש היה צעיר, בלבוש מהוגן, חיוור פנים ועצבני, בעל נימוסים טובים ועיניים טבועות בחותם של רוך ומלנכוליה. הוא השליך מטבעות זהב על שולחן הקלפים והפסיד באדישות. - מה איכפת לי, אמרתי, אם הוא או אחר? צריך שיהיה מישהו, והלה נראה לי בחירה ראויה. - ואתה? - אני? אני נוהה אחר דימוי, לא יותר.

בצאתי עברתי דרך אולם הקריאה, והבטתי מוכנית בעיתון. רציתי, כמדומני, להציץ בשערי הבורסה. בין שיירי ההון שנותרו לי נמצא סכום נכבד למדי במניות חוץ. התרוצצה השמועה, שאחרי שנזנחו זמן רב, הן תעלינה; - מה שהתרחש בעקבות התחלפותה של הממשלה. הקרן כבר עלתה בשיעור ניכר; התעשרתי מחדש.

מחשבה יחידה עלתה בי בעקבות השינוי במצבי, שהאשה האהובה עלי זמן כה רב תהיה שלי אם ארצה. - אצבעי נגעה באידיאל. אולי אין זו אלא אשליה נוספת, מראית עין המלעיגה עלי? אבל גם בדפים האחרים בעיתון נאמרו אותם דברים. - הסכום שהרווחתי התייצב לפני כפסל זהב של מל. "מה יאמר עכשיו", אמרתי בלבי, "הבחור מקודם אילו הלכתי לתפוס את מקומו לצד האשה שהשאיר לבדה?"... צמרמורת חלפה בי למחשבה, וחוש הכבוד שבי התמרד.

לא! כך לא יאה, אין זה מתאים לגילי לרצוח את האהבה בעזרת הממון: לא אתן יד להשחית. מה גם שהלך מחשבה כזה שייך לזמנים אחרים. ומי אומר שהאשה הזאת עומדת למכירה? - ריפרפתי במבט על העיתון שהיה עדיין בידי, וקראתי את שתי השורות הבאות: "חגיגת הזר המחוזי". - "מחר, הקשתים של סאנליס ישיבו את הזר לעמיתיהם מלואזי". המלים הללו, הפשוטות כל כך, העירו בי סדרה של רשמים חדשים: זיכרונות מן הפרובינציה השכוחה זה מכבר, הד רחוק לחגיגות התום של נעורינו. - קרן הציידים והתוף רעמו למרחוק בבקתות ובחורשות; הנערות שזרו זרים וקלעו, בתוך כדי שירה, אגודות פרחים מעוטרות בסרטים. - עגלה כבדה, רתומה לשוורים, עברה ועמסה עליה את הדורונות האלה, ואנו, ילדי המחוזות ההם, צעדנו בסך בקשתותינו ובחצינו, ונדמינו בעינינו לאבירים, - בלי דעת אז שאין אנו אלא חוזרים וחוגגים, דור אחר דור, טקס דרואידי שלא יכלו לו הממלכות והדתות החדשות.

ז'ראר דה נרול