בתיה נולדה כביאטריס ב-1946 בבואנוס איירס, ארגנטינה

באותה שנה נולדו פרדי מרקורי, סוזן סרנדון ודונלד טראמפ.

גליה נולדה ב-1967 ביחיעם

באותה שנה נולדו יעל ארד, השתלת הלב הראשונה בדרום אפריקה וניקול קידמן.

בית:

בתיה גרה בדירה בנהריה וגליה בדירה בתל אביב.

המשפחה המורחבת:

בעלה של בתיה, צבי, טכנולוג מזון; אחיה, דוד אלברטו, עובד בקהילה היהודית בארגנטינה. ילדיה אלון, 42, סמנכ"ל מפעל ביו-טכנולוגיה; אהוד, 31; שרון, 28, לומדת טיפול בליקויי למידה לתואר שני באוניברסיטת חיפה. איתמר, בנה של גליה, בן 6 עוד מעט. לבתיה ארבעה נכדים.

כמו בטנגו:

אמה של בתיה, ריבה, הגיעה לארגנטינה מרוסיה. אביה של בתיה, ריימונדו, נכד למתיישבי הברון הירש, היה פועל בבית חרושת לטקסטיל והיתה לו חנות מכולת. יהודי ארגנטינה, אומרת בתיה, לא מסוגלים להיות שכירים; כמו בריקוד הטנגו, כל אחד מפגין את הווירטואוזיות שלו באופן עצמאי. "שכיר זה סטטוס נמוך שמוריד מכבודם", אומרת בתיה. "לא חשוב אם יש לו איזה דוכן עלוב, העיקר שאף אחד לא יגיד לו מה לעשות. כשביקרתי בארגנטינה עם בעלי, היינו אז קיבוצניקים - פגשתי את בני הדודים שלי והם השוויצו שיש להם עסקים, וריחמו עלינו, הקיבוצניקים העניים והמסכנים".

כמו באקסודוס:

בגיל 16 עלתה בתיה לארץ עם עליית הנוער, מתוך אידיאולוגיה. היא גדלה בבית ציוני בתקופה שבארגנטינה היתה אנטישמיות קשה. אמה מתה בגיל צעיר ואביה לא שלח אותה לתנועת נוער מחשש שתעלה לארץ. "ראיתי את הסרט 'אקסודוס' וכל כך הזדהיתי שאמרתי לאבא שלי שאני רוצה לעלות". היא הצטרפה לגרעין של חבר'ה מקובה ומוונצואלה בקיבוץ יחיעם. "שם הכרתי את אבא של גליה, שעלה מוונצואלה". בתיה למדה חינוך באורנים ועבדה כגננת בקיבוץ. ב-74' כל המשפחה נסעה לשליחות, לשנתיים וחצי במקסיקו, מטעם השומר הצעיר והסוכנות היהודית. כשחזרו, בתיה למדה בקורס לאחיות והיתה אחראית על המרפאה בקיבוץ. אחר כך למדה במכינה באוניברסיטה והשלימה לתואר אחות מוסמכת, עם התמחות בטיפול נמרץ לב, ועבדה בבית החולים בנהריה. היום היא עדיין עובדת שם בהתנדבות, וגם כאחות בקיבוץ גשר הזיו.

צבא:

בתיה שירתה בנח"ל, גליה בחיל החימוש, מדריכת חבלה וקצינה ביחידה לסילוק פצצות ליד חברון.

האידיאולוגיה היתה קשוחה מדי:

ב-1993 הרגישו בתיה ובעלה שהאידיאולוגיה מזייפת ועזבו את הקיבוץ, "כשהבנתי שכל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרחותיו", אומרת בתיה. "התאכזבתי מאוד". הקש האחרון היה הלינה המשותפת. בתיה היתה בעד לינה משפחתית; החברים בהתחלה התנגדו, ואחר כך החליטו להמתין עם זה עד שיורחבו הבתים ויתאימו לילדים. "אף שהיתה החלטה שלא מפרקים מסגרות עד שלכולם יהיה סידור, מהר מאוד משפחות התחילו לא להחזיר את הילדים בשבתות ובימי שישי", אומרת בתיה. "אחר כך היו ויכוחים, שזה קיבל יותר וזה קיבל מהר יותר - ולא יכולתי יותר. אמרתי לבעלי שאו שאנחנו עוזבים ביחד או שאני אשאר על תקן של תושבת חוץ ואשלם בשביל המחיה שלי, ואוכל להגיד מה שאני חושבת. בסוף גם בעלי נשבר ונתן לי אור ירוק. מהר מאוד הוא מצא עבודה במפעל מזון בצומת מירון ואני עבדתי בבית החולים בנהריה, ולאט לאט הסתדרנו. בגיל מבוגר למדנו כישורי חיים כמו זוג צעיר".

הלידה של גליה:

בתיה: "לידה קלה. כשהעבירו אותי על אלונקה מחדר הלידה לחדר בבית החולים, דחפו לי ליד חבילת שמיכות ואני הייתי מטושטשת ושמתי את החבילה עלי, ואז הרגשתי שהחבילה זזה. בהתחלה לא יכולתי להגיד שהיא ילדה יפה".

איזו תלמידה היתה:

"תלמידה טובה מאוד", אומרת בתיה, "אף פעם לא הפתיעו אותנו באסיפות הורים. אבל ההשקעה בלימודים וההצלחה היו בעוכריה, כי מבחינה חברתית היא היתה חריגה. בקיבוץ לא היה מקובל להצטיין בלימודים. היו חבר'ה שבכיתה ח' או ט' היו מפסיקים ללמוד והולכים לעבוד בשדה, ואף אחד לא התרגש מזה". המחזור של גליה היה הראשון שנבחן בבגרות בתנ"ך. "שלושה מתוך עשרים עברו את הבגרות הזאת", אומרת גליה, "אני חושבת שקיבלתי 60 ומשהו".

הקיבוץ, לא מה שחשבתם:

בגיל 17 עזבה גליה את הקיבוץ והלכה לקומונה עירונית בירושלים. היא התאכזבה בין היתר, באופן שהפתיע גם אותה, מהאי-שוויון המגדרי ומהדבקות בסטריאוטיפים ישנים. "הייתי מאוד אידיאליסטית", היא אומרת. "הפריעו לי ההגדרות המגדריות בקיבוץ, שהשאירו את הנשים בעבודות המסורתיות. הדרכתי בתנועה שהיתה חשובה לי מאוד, ובקיבוץ זילזלו בלימודים וכבר לא היה קוּל להיות בתנועה". היא הלכה שבי אחרי הרעיון של נעמיקה ציון (נכדתו של יעקב חזן, מנהיג מפ"ם) שהקימה את הקיבוץ העירוני בשדרות והאמינה כי האתגר של התנועה הקיבוצית הוא להכיר את ישראל האמיתית ולדבר איתה בגובה העיניים. "מאוד התלהבתי מזה, ובכיתה י"ב הלכתי לקומונה בבקעה, שהיתה אז שכונת עוני, ועשינו שם פרויקטים עם ילדים. למדתי ועשיתי שם את כל הבגרויות".

נולדתי מחדש בגיל 17:

כך אומרת גליה על חייה החדשים: "זו ההחלטה הכי חשובה שעשיתי בחיי. נתתי ביטוי לכיוונים חדשים, למדתי תיאטרון, הלכתי להצגות, היתה לי מסגרת חברתית ואידיאולוגית. עבדנו בשכונות, התחברנו לאנשים, הייתי עצמאית ולא כל הזמן תחת עינו הפקוחה של האח הגדול - הקיבוץ. כבר לא יכולתי לסבול את החיים האלה, את הרכילויות הקטנות והקשקושים, את המסגרת שתבעה ללכת בתלם, ומי שלא עשה את זה והיו לו שאלות נחשב לחריג".

מרד נעורים:

"זה שהיא עזבה את הבית", אומרת בתיה, "זה היה המרד שלה".

דת תחת דת:

לפני הצבא עשתה גליה שנת שירות במכון הציוני באורנים, מה שככל הנראה קבע את המשך דרכה. כמו כל מהפכן או איש דת, שחייב להרוס את דתו הקודמת כדי לפנות מקום לדת חדשה, נכנסה היהדות לתוך הוואקום הרעיוני שנוצר אצלה. "חייתי בקומונה והדרכנו בסמינרים לציונות וליהדות", מספרת גליה, "וככה נפגשנו עם מדריכים מהתנועה הרפורמית. ביקרתי בקיבוץ של התנועה בערבה, לוטן, והתחברתי לאנשים". ב-1989 היא עזבה את הקיבוץ ועברה לעיר הגדולה תל אביב, ומאז היא מאוהבת בה.

אוספת התארים:

בתל אביב עבדה גליה במשרד רואי חשבון, ששלחו אותה על חשבונם ללמוד באוניברסיטה חשבונאות וכלכלה. "כעבור שנתיים אני והאוניברסיטה הבנו שחשבונאות זה לא בשבילי", היא אומרת, "ועברתי לספרות עברית ובלשנות. עשיתי תואר ראשון ושני, ומאז אני מדשדשת בדוקטורט. בינתיים למדתי ארבע שנים רבנות בהיברו יוניון קולג' בירושלים". מאז שהוסמכה ב-2003 היא רבה בבית דניאל. אחראית על 200 המשפחות של הקהילה בתל אביב, משיאה, עורכת טקסי בר מצווה, מגיירת, מנהלת את מועצת הרבנים הרפורמים בארץ. היא היתה בקשר זוגי של 12 שנה, שהסתיים. "אחרי כמה שנים שחייתי לבד החלטתי שבלי קשר לזוגיות שתבוא ותלך, אני רוצה ילד", היא אומרת. "איתמר נולד מתרומת זרע. אנחנו מדברים על זה בגלוי".

יש אלוהים:

המצע שגליה גדלה עליו היה נטול אלוהים ואלוהות. בשום מקום ובשום צורה נוכחותו לא הורגשה ולו ברמז. ועכשיו? "לא רק שהוא קיים, אלא שהוא שומר עלי", היא אומרת. "דת אחת החליפה דת אחרת. זה מה שאומרים עלינו, השמוצניקים. כשעשיתי שנת שירות במכון הציוני, שמעתי לראשונה שיש תלמוד, שאומרים ברכות כשמדליקים נרות. בקיבוץ מברכים עם השירים של לאה גולדברג, ומההגדה של פסח הוציאו את אלוהים. כשהזכירו במכון את הסידור, שאלתי: סידור עבודה? אני חושבת ששם התחילה ההיכרות שלי עם הדת. אני זוכרת שבתקופת לוטן אמרתי שאלוהים זה כוחות הנפש שבתוכי וככה לאט לאט התיידדנו, אני ואלוהים". הוריה פחות מיודדים עם אלוהים, אם בכלל. "אני לא מקבלת את זה", אומרת בתיה, "אבל מכבדת. אם טוב לה - שיהיה לה אלוהים. אבל המשפחה קיבלה את זה מאוד קשה".

עצבים:

על אף ההבנה והקבלה, בתיה לא השלימה עם הדרך שגליה בחרה בה והיא אינה חוסכת ממנה את מה שהיא מכנה "הביקורתיות שלי - אבל לא רק בענייני דת. בכל דבר. כשהיא היתה מקבלת ציון 98, הייתי שואלת למה לא 100?" גליה אינה נשארת חייבת: "הביקורתיות שלה מוציאה אותי מדעתי. היא רוצה לנהל את העולם. היא למשל חושבת שהיא מורה מצוינת לשחייה אף שאינה יודעת לשחות, או מורה לרכיבה על אופניים אף שאינה יודעת לרכוב על אופניים. ואני, כל הערה שלה לוקחת ללב".

חרטות:

גליה מצטערת על שנים ארוכות של חוסר תקשורת עם אמה, ובתיה חושבת שאם היתה יכולה היתה ממתנת את הביקורתיות.

אני בחיים לא אהיה כמו אמא שלי:

גליה: "אני רוצה לקוות שאוכל לחיות יותר בשלום עם הבחירות של איתמר, גם אם הן יהיו שונות מהבחירות שלי".

השתקפויות במראה:

פיוז קצר וחוסר סבלנות קיצוני, בזה הן דומות, אומרת גליה. וגם בכך ששתיהן עובדות עם אנשים.

אכזבה:

קשה לבתיה להשלים עם העובדה שלגליה אין בן זוג, והיא סקפטית בנוגע לאפשרות שתמצא כזה: "אנשים שמתבגרים ומתרגלים לחיות לבד, קשה להם להכניס לרדיוס שלהם אנשים אחרים".

משהו שלא נאמר אף פעם:

גליה: "לא אמרתי לך את זה מספיק: אני אוהבת אותך, אמא".

פנטזיה:

כשהיתה קטנה בארגנטינה, פינטזה בתיה על חתונה בגיל 17, בית וילדים. גליה רצתה להיות רופאה ולנגן בנבל, "אבל בקיבוץ אמרו: 'קודם תנגני טוב בפסנתר, ואז נשלח אותך לנגן בנבל'".

הורים וילדים המעוניינים להשתתף במדור מוזמנים לפנות לאי-מייל: yeled@haaretz.co.il