אני חייבת לשאול. בעלך ראה את הסרט?

כן.

וילדייך?

לא.

איך הקהילה שלך מקבלת את הסרט? הם יצפו בו?

בפרגון חזק מאוד. רובם צפו. יש כאלה שלא יצפו. זו בעיה, אפילו רק במובן של כמה הדס ירון יפהפייה. גבר דתי אמיתי, שעושה עבודה אמיתית, מרגיש שהנאמנות שלו לאשתו צריכה להיות טוטאלית, לא משחקים עם זה.

להסתכל על שחקנית בסרט זה נקרא לשחק עם זה? למה?

מבחינתו יש בחורה בסרט והיא יפה בעיניו, והוא לא רגיל כבר שנים להסתכל על נשים. זה מרגש אותו. עושה לו את זה. אז הוא לא משחק עם זה. יש לו אשה שהוא מחויב לה באמת של האמת. אולי מבחוץ זה נראה כמו משהו מזלזל, אבל בעצם זה משהו אמיתי מאוד. למה לו? הוא גם ככה במאבק. כל דוס נמצא במאבק תמידי עם אלף דברים, יום יום, רגע רגע.

ולמה ילדייך לא ראו את הסרט?

הילדים שלי לא יראו את זה כי זה מתחיל לעורר אותם לפני זמנם. הם מתעוררים בעצמם בכל מקרה שמתעוררים ונאבקים במה שנאבקים. לא נכניס להם לראש בכוח משהו כזה. הם גם לא רוצים. נגיד, הבן שלי בא להקליט באולפן קולות שהם עשו, שירה. והוא עמד עם הגב, כשהקרינו את הסרט. הוא לא הסתכל. זה ממנו, בטח לא ממני. אני לא אומר לו, אל תראה.

ובעלך בחר כן לראות.

כן. אבל היה דיון סביב זה.

ומבחינתך, האישור שלו היה הדבר החשוב ביותר.

אני אגיד לך את זה הכי חזק. היינו בוונציה, קמנו בבוקר והתחיל הטררם הזה. מסיבת עיתונאים, צילומים, ומשם, לכו תחליפו בגדים, פרמיירה. ושטיח אדום, עם מאות אנשים מסביב, וצועקים לי “!Rama, Right !Rama, Left”, ואז פרמיירה. עשר דקות מחיאות כפיים. בא לך למות כבר. את אומרת, שייגמר, מרוב שאין לך כלי להכיל את זה. ואז יש לנו 45 דקות לפני שנוסעים לאכול ארוחת ערב במקום הכשר היחידי. אנחנו חוזרים למלון, בעלי ואני, ואני אומרת לו, “תגיד, אתה מבין מה עשיתי כדי שתאהב אותי?”

את כל זה עשית רק כדי שהוא יאהב אותך?

ברור.

הכל את עושה רק כדי שהוא יאהב אותך?

ברור. להרגיש שכל העולם אוהב אותך ואת הסרט, זה דבר אחד. אבל אם זה שלידי לא אוהב אותי אחרי שעשיתי את כל זה, מבחינתי זו הצפה של נקודת החולשה הכי היסטרית שלי.

תסבירי.

אני יכולה להרגיש שאני מנותקת ממנו, לא רוצה את האהבה שלו, מי הוא בכלל. זה בטבע שלי. אבל אם אתה לוקח את זה עוד מנהרה אחת פנימה, שחורה ומבהילה, אתה קולט שזה כל מה שאתה רוצה. אם לא תאהב אותי אחרי הסרט הזה, אבוד לי. אין לי איך להביא לך יותר אורות וצלצולים כדי שתאהב אותי בטירוף. ובתוך כל הרגעים המטורפים האלה, זה כל מה שראיתי. חזק.

מה הוא מרגיש. מה הוא חושב.

כל הזמן. מה עובר עליו בתוך הדבר הזה.

קיצוני.

אצל כולם זה ככה. אני לא מיוחדת. רק כנה עם זה.

אני לא חושבת שרוב האנשים, בטח לא אחרי 17 שנה וארבעה ילדים, מונעים מזה.

רק בגלל שהם כבר איבדו את הפחד. הפחד שלא יאהבו אותך הוא כבר כל כך גדול, שאתה מתנתק. אבל אם אתה מחליט לא להיות מנותק, לשם אתה מגיע.

כמה רחוק תלכי עם זה?

אין לי כלום, אני אומרת לך. אין לי כלום משל עצמי. בלעדיו אין לי כלום. אמיתי. ביכולות שלי אני כאילו כישרונית, כאילו תותחית. אבל זה כלום, זה רק הוא. אם הוא איננו, אין שום דבר. וזה לא שאני כל היום הולכת פוצי מוצי. אני נלחמת לא לנתק את עצמי, לא לחשוב שאני איזה משהו. מלחמה יומיומית.

מרגש. מה הוא ענה לך?

התייחס אלי, חיבק אותי. ואת יודעת משהו? כל כך בכיתי ברגע הזה.

זה היה יותר חזק מלעמוד על הבמה.

פי מיליון. ואתה אומר לעצמך איך יכול להיות שזה יותר חזק? מדהים כמה הכל זה רק תחפושת של משהו עמוק אחר. קטן. פשוט.

את הריגושים שחווית בשלושת החודשים האחרונים - פרסי אופיר, הזכייה בוונציה, האפשרות למועמדות לאוסקר - אפשר להעמיד מול ריגושים אחרים שאת חווה?

הריגוש היחידי שיש באמת בעולם שלי זה הקשר עם השם.

לא, רגע. מה עם בעלך?

זה הקשר עם השם.

זה הצינור?

זה הקשר הכי מהותי עם השם. אני ובעלי, הזוגיות. כאילו קם שלמה המלך ואמר לנו: זה.

הבית היהודי.

כן. היחסים, ההקטנה, הפרופורציות, האמת הפשוטה לאור כל התחפושות והנופים והתפאורות. ברגע שאמרתי דבר כזה לבעלי, זה כמו לגעת בשם, לגעת באיזו אמת, שמבחינתי, העונג נמצא רק שם. כל עונג אחר הוא בר חלוף. זה העונג היחידי, וכשאני חווה אותו, תאמיני לי, אין עונג שמשתווה לו, כולל העונג ההוא של השנייה וחצי שאנחנו חיים סביבו.

מערכת של המרות. אתה ממיר את החיפוש אחר משהו שאתה לא מכיר בחיפוש אחר הדבר האמיתי, את התשוקה לריגושים בריגוש שהוא אמיתי.

זה אחד ויחיד. אתה נהיה מכור לריגוש הזה של האמת. כשעמדתי שם בוונציה ומחאו לי כפיים, את חושבת שמשהו בי באמת התרגש? ממש לא.

בסיטואציות כאלה, לא שחוויתי אותן, תמיד נראה לי שזו חוויה חוץ־גופית.

לגמרי. בדיוק ככה. אז מה היה לי שם בעצם? מה הריגוש? הזעת יתר של חזיר וגלי חום מטורפים.

מוות בוונציה.

באמת, כל הזמן רק היתה לי תנועה של ניגוב מעל השפם. זה היה ממש קשה. גם שם ראיתי את השם. חיפשתי אותו, בתוך ההזעה. אמרתי “תראה, השם, למה אני מזיעה ככה בכלל?”

את מרגישה שאת עומדת במאה אחוז מאחורי הסרט? שהבאת את הדברים בדיוק באמת כמו שאת רואה אותם? שלא היה בו שום ניסיון לקרוץ לקהל חילוני?

לא, אני לא בן אדם שעושה התאמות. קרה משהו מוזר עם הסרט הזה. יש אנשים שמרגישים שאין בו בכלל ביקורת. ויש אנשים שאומרים, איך היא בכלל מסתובבת בעולם החרדי עם הביקורת הזאת?

קשה לחלץ ממנו את העמדה שלך. את מראה או מספרת?

זו המורכבות של הדבר הזה. אני יותר מראה, אני חושבת. הסרט הזה הוא מהדם שלי.

הוא מייפה את העולם החרדי?

לא, הוא פשוט נותן לו להיות אנושי. חי. מרגיש. וזה מה שחשוב לי. שתדעו לכם שהעולם הזה מרגיש. הוא יכול להיראות כמו עולם שאסור להיות בו ברגש, שצריך לחנוק אותו כי אין לו מקום. אבל זה לא ככה. אם היתה לי אג’נדה מעבר לסיפור, זה זה.

למה עשית את הסרט?

אחרי התשובה, נכנסתי לשתיקה עמוקה. לא כי הכרחתי את עצמי. פשוט לא היה לי מה להגיד. אמיתי. הייתי בכזאת התפעלות מהתורה עד שאמרתי, כל דבר אחר הוא תינוק חיוור של משהו.

כמו להיות מאוהב. הכל חוץ מזה נראה משמים.

ממש. ואז הבנות שלי ביקשו שאני אראה איזה סרט, אני מעדיפה לא להגיד את שמו, כי הן לא הצליחו להבין מה ניסו להגיד שם על הדוסיות. ראיתי ובכיתי כל הסרט.

למה בכית?

מכאב.

מכאב או מכעס?

מכעס, מכאב. יש פרשנות עלינו, החרדים, והפרשנות היא חיצונית לגמרי. משונה ולא נאמנה, זה לא נכון. ברמת העובדות. אז אמרתי - אין לנו קול תרבותי, לציבור החרדי. אולי הגיעה העת להשמיע איזשהו ציוץ קל בתוך כל הבליל. ואז התחלתי לבשל את זה אבל חיכיתי כי עדיין לא היה לי מה להגיד. יום אחד, בחתונה חרדית, ניגשה לשולחן שלנו בחורה יפהפייה, בת 18 שהתארסה לפני שנייה, והחברה שישבה איתי אמרה לה מין מזל טוב כזה עצוב. שאלתי מה הסיפור. והיא אמרה לי שהיא הולכת להתחתן עם האלמן של אחותה. בום. בשנייה.

הבנת שעל זה את רוצה לעשות את סרט.

נטרפתי. איך אפשר לעשות את המעבר הזה בתוך הבית? זה להתמודד עם ים של דברים. אפילו, את יודעת, באמונה שלנו יש תחיית מתים, נגיד שתקום האחות, מה בדיוק יקרה?! התחלתי לחקור את זה. ובסוף התחקיר שלי זה היה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם.

באמת?

חקרתי 17 נשים שעברו את הדבר הזה. תחשבי על בחורה צעירה, שהאחות הגדולה שלה, המהממת, ותמיד האחות הגדולה היא מהממת, מביאה הביתה את הגיס המהמם, כי הוא תמיד מהמם. יש הערצה סמויה מלכתחילה. ואצלנו גם כל המערכת החברתית בתוך הבית. הכל קורה שם.

את שמה פה אצבע על איזה זרם תת קרקעי. ההיקסמות של הנערה הצעירה מהבעל של האחות הגדולה. זה המודל הגברי הראשון שהיא נחשפת אליו.

אסור לקרוא לזה בשם, אסור להתעסק עם זה, ובצדק. כי זה טאבו. נכנס מישהו חדש למשפחה, בחורה לא רגילה שגברים נכנסים לה לבית. יש איזה משהו שגם אם לא באמת כוסף לאיש המסוים הזה, כוסף לכזה.

בואי נדבר על האתגרים שעשיית הסרט הציבה בפנייך. קודם כל, איך בכלל מקבלים אישור לעשות דבר כזה?

ניגשתי לרב עם רעיון, אמרתי וסתרתי תוך כדי. ואמרתי שאני רוצה ואני לא יודעת אם אני מסוגלת, ושאני רוצה להתעסק ביחסים. זו דרישה. זה השער שלי, נקודה, ידוע.

וזו גם המניעה. הבעיה.

השאלה כמה אתה נכנס לזה. איפה בעצם תגן על הצניעות, תנהג בהלכה, במנהג, במראית עין. אין פסקי הלכה לקולנוע.

זה קורה תוך כדי תנועה.

לגמרי. ואנחנו בתנועה מאוד מאוד ראשונית, אז זה כמו לייבש ביצה. אבל הרב, שהוא חכם תמיד, אמר: “בואי נתחיל”. והתחלנו. וכל פעם באתי ואמרתי בוא ננטוש, לא עומדת בזה, לא טוב לי.

הוא אמר לך אל תנטשי?

כמה וכמה פעמים.

עד כמה הוא היה מעורב, ממש ראה את התסריט, אישר אותו?

לא רק שהוא לא ראה את התסריט...

הוא גם לא ראה את הסרט.

ברור. הוא שם את בעלי כמישהו שצריך לקרוא ולהחליט שזה בסדר, ולפני כמה זמן הוא רצה לקרוא את התסריט, כי מתקשרים אליו הרבה אנשים. רצה להבין בדיוק במה מדובר. הוא קרא שני עמודים ואמר, זה לא בשבילי. סגר ושם את זה בצד.

נעלבת?

בכלל לא. הוא חי את הדבר הזה מאוד. הוא פשוט לא רוצה להיות בפרונט. גם עכשיו אני מבקשת ממך אפילו לא לציין את שמו. הוא לא יאהב את זה.

למה לדעתך הוא אישר לך בכלל לעשות את הסרט הזה? החלטה מאוד לא קונבנציונלית.

לא יודעת.

הופתעת?

הופתעתי. זה גם היה תהליך. המשכנו והמשכתי להתדיין על זה. יש משהו בצדיק שהוא קצת בלתי נתפס.

אולי זה קשור בכלל אלייך? לסטטוס שלך כבעלת תשובה?

הרב שלי הוא לא בעל תשובה, והוא קפדן מאוד. ממש לא מתירני. הוא 14 דורות בירושלים, ממש לא בכיוון של בוא נהיה סבבה עם העולם. ככל שאתה יותר צדיק אתה רואה משהו קצת יותר רחוק, יותר רחב. אולי הוא ראה משהו, איזו אמת. אין לזה שום צידוק, בעצם. הוא אמר, “אני יודע שאת יראת שמים”. הוא נתן לי אישור בכתב.

כמו פתק מהרופא?

לגמרי. תחשבי שכל הניצבים בסרט חרדים. אף אחד לא היה בא לסט אם לא היה איזשהו רב שעומד מאחורי הדבר הזה. הוא נתן לי מכתב שהוא מעיד עלי שאני אשה יראת שמים ושהוא מברך את הפרויקט הזה.

מרגש. על הסט את עובדת עם גברים. צלם. מפיק. עובדת איתם צמוד. אינטימי. איך זה היה בשבילך?

לא פשוט.

תסבירי.

נתנו לי לעשות את הסרט הזה בגלל הלהט שלי. אבל הלהט הוא כספית, הוא חמקמק, הוא יכול לנזול לכל הכיוונים. אני גדושה, אז זה ממש זולג.

איך זה עובד? אפילו ברמה הפרקטית, להישאר לבד עם גבר.

יש הלכות שלא עוברים עליהן. נגיד יכול לקרות מצב שיש פגישה עם אסף המפיק במשרד כשאין שם אף אחד. בעיה. לקחנו עורכת. אי אפשר לשבת בעריכה שעות, ימים, חודשים עם גבר. גם עם השחקנים תמיד היתה איתי אשה. חוץ מזה, השם עשה איתי חסד גדול וניפח אותי ב–30 קילוגרמים נוספים.

איך את מדברת? שטויות.

זה בכלל לא שטויות. הוא נתן לי איזו הגנה שאני לאט לאט נפרדת ממנה. ירדתי כבר עשרה קילוגרמים. אני אומרת, אל תנסו אותי. זה בעצם מה שאני מנסה להגיד לך. שהפחד הכי גדול שלי זה שאני לא עומדת בפיתויים שלי. הפיתוי זה פשוט רגע להשתוקק למשהו אחר מחוץ לבית שלי. הפיתוי הזה זה פיתוי שאני מתחננת שלא יעמידו אותי בו. למה? כי קירות של נייר אני לא עוברת. אז אל תנסו אותי, אני אפול בטוח.

תחושה של חוסר אונים.

חוסר אונים מוחלט, בהכל. אז אנחנו שמים מקדמי בטיחות, הרבה לפני שזה מגיע למקומות האלה. חלק מזה זה איך שאני נראית. תחשבי שכל אחד ברחוב עכשיו מתחיל איתך ואת צריכה כל הזמן להתמודד עם הדבר הזה.

את עדיין אשה יפה.

יש הבדל בין אשה יפה לבין אשה שיש תכנונים עליה. צריך הגנה.

את מרגישה שהמשקל שלך מגן עלייך?

כן.

אז למה את יורדת?

כי אני יודעת שהשומן זה בגלל שאני שקרנית ואני כאילו מנסה לגעת בנקודת האמת שלי קצת, אז אני מתחילה לרדת. השמנת יתר זה איזשהו שקר.

כי האוכל הוא תחליף.

כי אתה מטביע את התסכול באוכל. אבל אם לצלול עוד פנימה, זה שקר יותר גדול.

איזה?

שאף אחד לא באמת יכול לאהוב אותך.

אף אחד לא באמת יכול לאהוב אותי ולכן אני אהיה שמן?

אין מה לעשות. אין לי סיכוי לאהבה אמיתית.

אבל יש לך אהבת אמת. זה ציר מרכזי בחייך.

שאני עובדת עליה מול חוסר האמון שלי, מול התחושה העמוקה שהוא בחיים לא יאהב אותי באמת.

למה חזרת בתשובה?

יש אנשים בעולם שהם מחפשים מטבעם. זה משהו בילט־אין בנפש שלהם, החיפוש.

רובם אף פעם לא מוצאים.

אלה שמחפשים באמת, שיודעים שמשהו מסתתר ולא יכולים לנוח, מוצאים. ואני הייתי כזו.

מה חיפשת לפני? מה מצאת לפני?

משמעות. הדת ממש לא היתה אופציה בעיני. זה היה שחור ומסריח. זה לא היה כיף. אז נמשכתי לבודהיזם ולעוד כל מיני דברים שאני לא מזלזלת באף אחד מהם, הם היו משמעותיים מאוד בדרך שלי, הם פתחו לי עולם של מושגים אחרים. אבל הם לא ענו לי על הצורך הכי בסיסי.

שהיה מה? להפיג את הבדידות?

כן. התחלתי לחפש בעצם בגלל בדידות. כשאתה בודד, אתה חסר, אתה פשוט חי חיים של איך אני ממלא את זה. מנסה כל מיני דברים.

שום דבר לא ממלא.

שום דבר. אבל עם התורה היה רגע כזה שבבת אחת הבנתי את המלאות הזאת. להיות בתורה, שזה מבחינתי קשר עם בורא עולם, זה לוותר על הבדידות הזאת. ואני הייתי מוכנה לשלם את כל המחירים שבעולם כדי לוותר על הבדידות. כל מחיר.

תמיד הרגשת בודדה?

כן. ברור. והייתי מוקפת אנשים, זה משהו הרבה יותר עמוק. אני חושבת שרוב העולם חווה את זה.

זה הטבע האנושי. כמעט כל סוג של כאב שאת רואה, באמנות או בחיים האמיתיים, זה שורשו.

נכון. אז השאלה אם אתה משלים עם זה, ואני לא טיפוס שמשלים, או שאתה ממשיך לחפש. וכשאתה מוצא, אתה אומר, מה יש לי לחפש במקום אחר? זה העסק. מאז עברו כבר 20 שנה, אין לי שום בדידות.

המרת את הבדידות בדבקות. אבל זו עדיין בחירה נורא קיצונית. בפרט לאשה. בחירה שיש איתה ויתור עצום.

תסתכלי על החיים שלי. נראה לך שוויתרתי על משהו?

לא חוכמה. נגיד שהייתי שואלת את השאלה הזאת לפני חמש שנים.

אותו דבר. על מה ויתרתי? הקמתי בית, שזה משמעותי באופן אמיתי. רציתי את זה. וזה היה לי קשה מאוד, אני מאמינה בקושי. אני לא מאמינה במנוחה. זה בלוף אמריקאי שטימטם לנו את החיים.

מה היה הכי קשה בדרך הזאת?

הילדים. ארבעה. צפופים. הלידה שלהם והגידול שלהם בעשר שנים הראשונות זה היה מאוד קשה, זה כמו להעלות את עצמי על המזבח יום יום.

לוותר על עצמך.

לחלוטין. אבל בעצם, מה זה מוותר על עצמך? פשוט מגלה את עצמך ממקום חדש. הלכתי גם על זה. את יכולת הגמישות, או לחלופין, את הנוקשות הבלתי־נסבלת שלי. התחלנו לעבוד. השאיפה שלי לא להיות המוצלחת במובן שנחשב, להיות איזו אשת קריירה ששועטת קדימה. אני בן אדם שרוצה אמת, רוצה עומק, וחוויתי עומק אדיר בשנים האלה שלא הלכתי ועשיתי סרטים.

ספרי לי את סיפור החזרה בתשובה שלך.

אחרי שסיימתי את סם שפיגל נסעתי עם כמה חבר’ה לפסטיבל סרטים במינכן. פעם ראשונה שלי בגרמניה. ומהרגע שהגעתי, חוויתי שם פתאום יהדות שאין לי מאיפה להביא אותה. כמו בסיוט. לא יכולתי לשמוע את השפה, וכל מי שהיה נראה לי מעל גיל 70, בכלל היה לי עניין לשאול אותו מה הוא עשה בין 39’ ל–45’. חזרתי בסוג של דיכאון. לא הבנתי מה עבר עלי. כבר נפער פתח גדול מכדי להמשיך עם החיים כרגיל. ואז חברה שלי, שהתחילה תשובה בגיל 16, הזמינה אותי לארוחת שבת אצל משפחה חרדית. לא ראיתי שום אור כשהגעתי לשם, אבל היה שם ילד בן שש, שבמשך סעודה של שעתיים וחצי קפץ על הספה, בזמן שאבא שלו שואל אותו שאלות על פרשת השבוע.

הסתכלתי על הילד הזה ואמרתי, זה חיות מטורפת. ואז הוא גם התחיל לשיר והיה לו קול מדהים. במדרגות, כשיצאנו משם, כבר הורדתי את החצאית שלי. החברה שלי נתנה לי חוברת, אמרה “תקראי”. אני מאוד לא אוהבת לספר את זה, כי זה לא עובר במילים. אבל למחרת בבוקר קמתי, הדלקתי סיגריה, קפה של בוקר, התחלתי לקרוא, ובבת אחת ירדה עלי התובנה. כל הזמן אני רואה את העולם בנוי ממלא נקודות, כל החיים שאלתי מהן הנקודות השחורות האלה שממלאות לי את האוויר. ופתאום, בזמן שאני קוראת, אני פשוט מבינה שזה הנוכחות של השם. וזה כל מה שהייתי צריכה כדי להבין שהנה. הגעתי. באותו שבוע הלכתי לשיעור של האיש הזה, שכתב את החוברת. וזהו. שבת אחרי זה כבר שמרתי. כבר לא היה לאן ללכת מבחינתי.

פחדת, רמה?

לא. אני לא בן אדם פוחד.

אולי לא פחדת כי לא הבנת את ההשלכות?

לא הבנתי מה אני עושה. ברור שלא.

והיום, כשאת מסתכלת אחורה, איך את מבינה את זה?

היו לי רגעים בתוך התשובה, שאמרתי לעצמי, יכולת לקחת את זה יותר לאט. אבל זה לשקר לעצמי, כי אין לי מציאויות כאלה בכל מקרה. אני לא בן אדם כזה.

איך המשפחה שלך הגיבה?

אמא שלי, זיכרונה לברכה, לא חיה בארץ אז. אבא שלי תמיד כיבד אותי. אחותי חזרה בתשובה מיד אחרי, ואמא שלי חזרה ארצה וגם חזרה בתשובה. אבא שלי, עד היום, הוא כאילו לא איש דתי, אבל הוא הרוס על התא המשפחתי הזה.

מעניין. למה גם אחותך ואמך חזרו בתשובה? איך את מבינה את זה?

הן נחשפו לזה דרכי. בתשובה שלי כבר נפתח הצוהר.

גדלת בבית לא קונבנציונלי.

כן. גדלתי בכפר סבא. אבא שלי ימאי. אמא שלי יהודייה אמריקאית, ארבעה דורות בארצות הברית. חיינו הרבה על הים. נסענו הרבה עם אבא. חשפו אותנו למוזיקה, לתרבות, לאמנות. אמא שלי היתה זמרת וציירת ושחקנית.

כיף לגדול בבית כזה. הכל פתוח.

הכל פתוח, אבל הבית הזה התפרק. ההורים שלי התגרשו. היתה לי אחלה ילדות במובן הזה, אבל לא הספיק לי כנראה.

את מרגישה שהגעת לאן שהיית צריכה להגיע?

לגמרי.

הסרט שלך נע סביב עניין הזוגיות בעולם החרדי. איך את מבינה את ההבדל בין זוגיות בעולם הדתי לזוגיות בעולם החילוני?

אין הבדל.
 

את חושבת?

אין הבדל מהותי. רק ברמת ההתמודדות.

להקים בית ומשפחה עם מישהו שאת לא מכירה. אין לך מושג מי הוא.

כמו בכל מקום.

בחיים החילוניים את יכולה קצת לרוץ על זה לפני שאת מחליטה.

ועדיין את בונה את זה. השאלה אם את בונה את זה מתוך מחויבות, או לא. ואני טוענת, מניסיון, שמחויבות היא מתנה. שאני, נניח, לולא המחויבות, לא בטוחה כמה הייתי שורדת יחסים. אוקיי? זה פתרון מעולה לאנשים כמוני, שובבים, נדלקים ונכבים כמו איזה...

שעון שבת.

ממש. המחויבות חייבה אותי לא להיות עבד של תנועה רגשית. אם יש הבדל, הוא לא רגשי. עדיין, חייב לקרות מה שקורה, נגיד, כשאת רואה מישהו בפאב ואומרת “וואו”. אני התחתנתי לא כמו בסרט, אבל לא רחוק מזה. כשפגשתי עם בעלי בפגישה הראשונה, אחרי שכבר התבוננתי בו לא מעט קודם, הוא נראה לי כמו הדבר הכי יפה שהתהלך בעולם. לא הייתי ילדונת, הייתי בת 27, עם חיים שלמים לפני זה, ואמרתי לעצמי, זה זה. ואז, מאותו רגע שהוחלט שמתחתנים, מתחילות השריטות לצוף. רגע, אולי לא? ואני שואלת את עצמי אם האמת מונחת ברגע הזה שאתה אומר, “זה זה”.

שזה רגע.

זה רגע. ואני החלטתי שהאמת מונחת שם ברגע הזה. וכל מה שקורה אחר כך, אלה שריטות שצריך להתמודד איתן. הן לא אמיתיות.

זו החלטה.

זה ככה. בעצם בכל דבר בחיים. אם אתה הולך על זה באמת, עד הסוף, ברמה שאתה אומר, אני נאמן לרגע הזה, מתחתן, אין פה אופציה עכשיו לשחק עם זה. אני נשואה 17 שנה.

באושר?

במה שנקרא מלאות, תנועה. אושר זה מהמושגים האלה שאני אומרת לעצמי, חלקי לעולם הבא בעזרת השם. אבל בעבודה, בקרבה, בבנייה, ובתחושה חזקה, בזיכרון ברור שמונחת האמת ברגע ההוא.

איזה יופי. ספרי לי את סיפור ההיכרות שלכם.

ראיתי אותו והתעלפתי.

כמה וכמה אנשים ציינו באוזנַי שבעלך גבר מאוד יפה. אני לא בטוחה מה הייתי אמורה לעשות עם המידע הזה.

לא הייתי עומדת תחת שום חופה בלי פרפרים. זה פשוט לא היה קורה. יש בנות שאומרות, הוא יהיה אחלה אבא לילדים שלי וזה מספיק מבחינתן ללכת על זה. אצלי זה צריך להיות עם כל הדבר, וזה שהוא היה יפה נתן לזה הרבה כוח. הוא גם היה מדהים, כאילו, טיפוס.

חמדת אותו מרחוק?

חמדתי אותו מרחוק, מאוד, וחיכיתי שיציעו לי אותו. אני גאוותנית. בחיים לא הייתי אומרת למישהו שאני רוצה. חיכיתי ים זמן. חצי שנה, שבת אחרי שבת הסתכלתי עליו. ואז מישהו הציע. וזהו. חודש וחצי אחרי זה היינו כבר בחופה. אפשר לספור על כף יד אחת את המשפטים שהחלפנו קודם. עד כדי כך.

תארי לי את המפגש הראשון.

נסי לחשוב על זה במושגים כאלה, שאני לא באה לראות אם הוא יכול להיות ידיד שלי, אני באה לראות אם הוא בעלי. תיכנסי עכשיו לפאב, תסתכלי על מישהו, תגידי, אני באה לבדוק אם הוא בעלי. אתה צריך לגייס חינוך מחודש כדי בכלל לבוא לפגישה כזאת. זה אומר שאתה פשוט קולט את כל הניואנסים. זה חזק. כל מילה שנאמרת היא משמעותית, כל תנועה שנעשית. הייתי מאוד מאוד מרוכזת. ומאוד נסערת, ומצד שני, פשוט ידעתי שזה זה.

לא פחדת שהוא לא ירצה?

פחדתי מהכל. אבל ידעתי שזה זה. וכל הזמן רק ניסיתי לראות אם זה יתהווה באמת או לא. ההרגשה היתה חזקה מאוד. אהבה שכותבים עליה. לא תמיד זה ככה. אבל אצלי פחות מזה לא היה קורה.

ומה קרה אחרי החתונה?

אחרי זה התעוררנו פתאום להבין שהדבר הזה הוא לא “בוא נלך הביתה אחרי הפאב”. אלא לכל החיים. אני בבית עם רהיטים, ארון עם בגדים לא שלי, ומי זה בכלל? חוקים אחרים של התבוננות על דברים שאתה רגיל לתפוס אחרת. זה מטלטל ומבלבל ומורכב.

קצת כמו לחזור בתשובה.

זה בדיוק אותו דבר. לכל אחד שחוזר בתשובה יש רגע שזה נופל לו, לא כי הוא עשה או הבין משהו, אלא בגלל החלטה שמיימית שזה הרגע לעשות לך ככה עם הפינצטה ולהעיף אותך. ואני בן אדם טוטאלי. גם התשובה שלי היתה במהירות האור. שבת אחת הייתי חילונית, שבת אחרי זה הייתי דתייה, ובאמצע היה שבוע שלא היו לי בו יותר מדי דיונים.

את מתגעגעת למשהו בחיים הקודמים שלך?

אני בדיאלוג עם החיים הקודמים שלי, כל הזמן, בתוכי. מאוד. הם יימצאו שם עד יום מותי.

ולמה הגעגוע?

להפקרות. אתה מתגעגע לזה. לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. אבל גם זה געגוע שאתה יכול להיכנס איתו לעוד מנהרה ולבדוק בדיוק למה אתה מתגעגע. לא לזה, כי אם זה היה אמיתי היית נשאר שם.

אנחנו אף פעם לא מתגעגעים למשהו באמת, רק לתחושה.

בדיוק. לתחושה שאתה בונה לעצמך בראש, שהיא אמיתית. חפש אותה ותראה איפה היא.

איפה היא אצלך?

ברצון למתיקות חסרת גבולות עם הקדוש ברוך הוא. אני פשוט בדיאלוג על כל דבר. אני יושבת במסעדה בטורונטו, נניח, ואני מקבלת שקית נייר עם הסלט הלא מתובל והכשר שלי. ולידי אנשים אוכלים כל מיני פירות ים. אני בת של ימאי, ולצערי הגוף הזה מכיל את כל המאכלות האסורים מכל קצוות העולם. ואני רואה את זה. וזה טעים. וזה בהישג יד. ויש לך את הרגע שאתה אומר, למה בעצם אני לא יכול ליהנות מאיזה רגע של שרימפס בפה? ואז מתחיל הדיאלוג.

מה את שואלת את עצמך? למה אני מתגעגעת באמת?

זה תמיד געגוע לחוסר גבולות. הקדוש ברוך הוא זה דבר נצחי, כל חוסר גבולות זה התחברות עם השם. אתה בעצם רוצה את ה–Free Spirit, כל הזמן. בגיל 25, ה–Free Spirit שלי היה לאכול שרימפס. זה היה לעשות סקס עם כל העולם. עכשיו אני יודעת שה–Free Spirit היחידי זה רק הקשר עם השם. אז עם כל געגוע שלי אני מנסה לרדת יותר לעומק.

אבל בזאת לא הכחדת את הרצון.

אני מדברת עם השם ממקום שרוצה, לא מהמקום שמכחיש את הרצון שלו, שאומר: איכסה, שרימפס. כי אני יכולה לקחת את השרימפס הזה, ואת כל הגברים שנמצאים פה גם, ואת כל האוסקרים ואת כל הקהל אני בולעת, ואני לוקחת לך את הכתר ואני נהיית מלכה ואתה כלום, אני שולטת על העולם. תני לי רגע ואני שם. בטבע שלי, אני מלכת העולם. אף אחד לא יודע טוב ממני, כולל הקדוש ברוך הוא. זה בחוויה שלי. והמאבק הזה, תמיד צריך להיות על בסיס האמונה, הוא לא יכול להיות על בסיס השכל, כי שם אני נופלת. זה נשמע כמו אחת שממש יודעת את הדרך. אבל זה לא שאני תמיד יודעת לעשות את הדבר הנכון. הדרך הזאת מלאה ברגעים חסרי אונים ומביכים וקשים. אני פשוט חיה את הרצון הזה.

חיה את הדרך.

בדרך אני יכולה לבכות יום־יום, בכיות של רצונות. רוב הזמן אני חסרת אונים מול עצמי. אני פשוט נותנת לשם להוביל.

נטשת עולם אחד לטובת עולם אחר, עם אידיאולוגיות וערכים אחרים לחלוטין. לאן את מרגישה שאת שייכת באמת?

לחרדים. אני חרדית, אני שייכת לכאן, אין בי תא שרוצה לעבור על משהו שהשם ציווה לו לעבור.

והפריזמה החצויה הזאת של בן אדם שבעצם היה בצד השני. איך את רואה אותה ביום־יום שלך? איך מיתרגם המטען הזה של החילוניות, להסתכלות שלך על הדברים?

למשל, כשאת רואה דוסית מבית מגדלת את הילדים שלה, זה שונה מאוד ממני. היא התחתנה בגיל 18. היא משחקת בברביות. אוקיי? הן כאילו משחקות בבובות. זה הגיל הנכון להתחיל את המהלך הזה. הן והילדים זה כמו גנון, ויש בזה משהו נורא מדהים ונורא אמיתי ונורא נכון. היא יצאה מהרשות של אבא שלה לרשות של בעלה. לא היתה לה באמצע דירה ולא היו לה חיים, ומשם היא נכנסה לאמהות שלה, היא מתחנכת על זה, היא יודעת שהמשמעות הכי עמוקה של החיים זה ההמשכיות והנצחיות והדורות הבאים, היא מכוונת לדבר הזה. אני לא שם.

את מקנאת בה?

אין לי יד שם. זו לא יכולה להיות אני. גם אם אני אעשה המון עבודה.

אבל היית רוצה?

זה כבר, נגיד, אם הייתי רוצה שכל החיים שלי יהיו אחרת, ולא הייתי רוצה. המקום ששאלת עליו, שבו אני חצויה, זה שמשהו בך פשוט לא מוכן לוותר על עצמך. אוקיי? זה הדבר שהכי חוצה אותי כל הזמן. אני קמה בבוקר ואני אומרת, לא נותנת את החלק הזה לילדים ולא נותנת את החלק הזה לקדוש ברוך הוא ולא נותנת את החלק הזה לבעלי. לא נותנת כלום. לא רוצה. זה צד שאני לא יודעת אם לקרוא לו חילוני. ככה הייתי לפני.

ככה הרגשתי כשאמרת “עברה מרשות אביה לרשות בעלה”. עלתה בי ההתמרדות הזאת, מה רשות? איזה רשות? אני של עצמי.

בדיוק. אני של עצמי. אבל אז אתה צולל, וכשאתה צולל, אתה מגלה שהמחשבה שאני ברשות עצמי לא נובעת מאידיאולוגיה. זה נובע מכאב, זה נובע משריטה. אני לעצמי כי מישהו אחר יפגע בי, יתעלל בי. אם אני אתן את עצמי ירמסו אותי. אני לעצמי, זה חובה של הגנה. מגננה. כשהילדה בת ה–18 יוצאת מרשות אביה לרשות בעלה, שהוא תינוק בעצמו, היא הולכת לשם עם הנכונות הזאת, הפתיחות הזאת.

ואת?

אני, איזה פתיחות ואיזה נעליים? מלחמה. מבוקר ועד ערב, להילחם בחוסר אמון שלי, בידיעה שאני מחכה שהאגרוף יגיע, כי אני יודעת שהוא יגיע, כי חוויתי את זה. את מבינה מה אני אומרת?

כן. וזה מכאיב לי.

ואני אומרת את זה מהכאב שלי, למה כל כך קשה לכופף אותי? למה אני לא נותנת לאף אחד?

מה יקרה אם תמעדי?

אני מועדת. השכם וערב. כשבן אדם הוא שוקק ומלא תשוקות, כמוני, זה נוזל לכל מקום.

ואת בחרת להכניס את כל הסערה הזאת למין סד.

לא סד בכלל. בדיוק הפוך. לכנפיים. חייתי חיים שלא היה בהם שום ברקס. זה הפלוס הכי גדול שיש לי על דוס מבית. אני פשוט יודעת, הייתי שם. יכולתי להישאר שם. אני לא מרגישה סד, אני מרגישה חיות. החשמל הזה נובע מהאיפוק. כולנו אוהבים את זה, נכון? אנחנו פשוט לא יודעים להכניס את עצמנו לתוך המסגרת הזאת של איפוק אמיתי.

אינהיביציות. אנחנו משחקים עם זה משחק מאוד ערמומי.

בואי נלך על זה רגע פתוח למחוז של גברים ונשים. את רואה מישהו. הוא מוצא בעינייך. חשמל. אבל כשהתשוקה מתממשת, הקסם נעלם. אז אם אתה בן אדם שאומר, אני אוהב את המקום הזה ואני רוצה לתת לו לחיות, התורה היא לא סד, אלא מנוף.

כי אפשר ליהנות מההימנעות. מההשתוקקות. זה טריפ בפני עצמו.

ברור. זה סקסי, זה מדהים, זה להט. השתוקקות היא רק למשהו שחסר. ברגע שיש לך אותו, איבדת אותה. כשאני משתוקקת, לא חשוב למה, אני מרגישה קלילה, רצה קדימה, מאוהבת, וונדרוומן. כשאת משתוקקת למשהו את עושה הכל כדי להגיע אליו. זה כוח ענק בעולם. היהדות לא מוותרת עליו. היא מבינה את כוחו ואת משמעותו בעולם.

בבודהיזם ההשתוקקות היא הגורם לסבל. היא מוקצית.

ואנחנו נופלים לתוכה. בכל הכוח. תתחתני. יש לך שבועיים כן, שבועיים לא. ואתם בבית. והוא לא יכול לעשות לך אפילו ככה עם האצבע.

אסור אפילו להעביר ילד מיד ליד.

אנחנו הרי יודעים איך תוך שנייה הכל הולך לאיבוד. מתפתחים חיים שאין בהם תשוקה בתוך בית. בטח כשעוברות שנים ויש ילדים. לא מאפשרים את זה ביהדות. אומרים, אנחנו ניצור לך מציאות שיש בה תשוקה. שבועיים כן, שבועיים לא. אני לא ממציאה כלום. הכל בכתבים. את פותחת את שיר השירים, שזה הכי קדוש. והכל שם תשוקה מטורפת. אז מה אני אמורה ללמוד מזה? שהשם רוצה עולם שהוא לא תשוקה?

להפך.

להפך. הוא רוצה רק תשוקה. תשוקה בתוך הדרך, לא בהפקרות שמשאירה אותך כואב ופצוע. מבקשים ממך לחיות את התשוקה, להכיל אותה מבלי שאפשר יהיה לספק אותה. פשוט לתת לה להיות. כל גיבורי האומה שלנו לימדו אותי את הדבר הזה. נגיד, הדמות של יוסף הצדיק, הוא היה יפה בטירוף. אשת פוטיפר, האשה הכי יפה בעולם, היתה מטורפת עליו. המדרש מספר שהיא חלתה כי הוא לא רצה אותה, ואז היא מזמינה את כל חברותיה בנות המלכים לאירוע, וחילקה להן תפוחים. וכשהן קילפו את התפוחים בסכינים, היא ביקשה מיוסף הצדיק להיכנס, וכולן חותכות ורידים.

למה?

מהיופי שלו. כל יכולות האיפוק שלי בכל מה שקשור למיניות בעולם, באות מהניסיון הזה שלו. זה משפיע עד היום. כל היכולת שלי לשאת משהו בלי ללכת עליו זה ממנו, מיוסף הצדיק ההורס הזה.

להתבונן ביופי ולהכיר בתשוקה ולוותר.

זה חזק מאוד. כי זה משהו שאנחנו לא מתוכנתים לעשות. אנחנו יודעים ללכת על הרצון או להרוג אותו. אנחנו לא יודעים לרצות משהו ולבחור לא ללכת עליו.

כן, כשאתה בוחר בדת אתה עושה בעצם סובלימציה מאוד גורפת לכל הדחפים והרצונות דרך האמונה.

אמונה ואיפוק, והבנה שאתה הורג את זה כשאתה הולך על זה. בסוף של זה יש מוות. אנחנו יודעים את זה.

ארוס ותנאטוס.

לגמרי, לגמרי. אז מבחינתי התורה היא כלי תעופה לזה. לא הייתי שורדת בסד. תראי אותי.

נחשפת לקולנוע מאז שחזרת בתשובה? את רואה סרטים?

ברור. אני רואה את זה אבל בלב חצוי. אני אומרת לעצמי, את כמו רופאה ואת מתעסקת במשהו שאת צריכה לדעת ולהכיר ואיך הוא עובד ואיך הוא מתפתח. אבל זה תירוץ. אני חולה על סרטים ואני חולה על השם. איך זה מתנהל ביחד?

איך?

אני לא ממש מצליחה לגמרי להפריד. אני אוהבת קולנוע אבל אני לא, כי אני אוהבת את השם. מצד שני, הצפייה שלי היום היא לא הצפייה של פעם. זה הכל כמו תהליכים פנימיים, כאילו אני רואה סרט והוא מעורר אותי לגעת באיזו נקודה בתוך עצמי אבל זו סתירה. כל מה שאני אגיד עכשיו זה רק לייפות את זה.

זה לא כמו עבודה בגשמיות, שמכל דבר אפשר לחלץ גרעין של אמונה ודבקות?

כן, אבל האמת שבהקשר הזה זה נראה לי הכל תירוצים כדי להרגיע את עצמי.

בואי נדבר קצת על עבודה בגשמיות. על הנוכחות של העיקרון הזה בחייך.

אוקיי. היהדות זה המקום היחידי שבא ואומר לך, אל תבטל שום דבר, כי זו כפירה. משהו נברא, אז מה אתה אומר עכשיו, נברא סתם? אתה בעצם מבטל את המהות של הקדוש ברוך הוא בעולם. כל דבר שפה, יש לו שני צדדים. והם מה־זה דומים, הצדדים. הצד של הטומאה והצד של הקדושה, הם נראים אותו דבר. מפחיד. דקות שבדקות מפרידה בין שני הדברים, אוקיי? קח את זה עכשיו ותמצא את המקום הכי עמוק והכי אמיתי.

בכל דבר. גם בטפל והיומיומי, גם באסור.

אנחנו אומרים שחדר המיטות, נגיד, זה קודש הקודשים. זה המקום הכי קדוש שרק הכהן הגדול נכנס אליו פעם אחת בשנה, ביום כיפור, וקושרים לו חבל כי אם תעבור לו מחשבת טומאה אחת, הוא פשוט ימות במקום, ואז צריך לגרור אותו החוצה. והמיטה שלי עם בעלי זהה לזה, זה קודש הקודשים. אז כאילו אתה אומר, אוקיי, בוא נחבר את זה, בוא נמצא את החיבור הזה. קודש הקודשים הוא סקס, זה מה שאומרים לי. כזה חיבור אנחנו מוצאים, את מבינה למה את מתכוונת?

כן. אני מבינה.

יש לזה חוקים, יש לזה עניינים. את יודעת, לא ניכנס לפרטים, זה לא צנוע, אבל...

החילונים סוחבים הרבה דעות קדומות לגבי זה.

שטויות. חד משמעית, קדומה־קדומה הדעה הזאת, ואין לה שמץ וכלום, חבל לך.

אל תדאגי. אני לא חושבת שזה נכון.

בפירוש, בדבר הזה, אני מצהירה, חבל לך על הזמן איזו דעה קדומה מפגרת. לא ייאמן שגם מוכרים אותה בסרטים.

זה תרגום כל כך יפה למהות של החיים. תיקח את כל מה שנראה לך מובן מאליו, קטן, שגרתי, ותשתמש בזה כדי לרומם את עצמך. את חווה לפעמים התעלות?

ההתעלות שלי נובעת מההבנה של האחריות שלי. כשאני מגלה שאני קטנה. זה פשוט עושה לי את זה. כשקורה משהו שהוא נורא, נניח, מפרגן, אני לא אשב אחרי זה בתפילה שלי לקדוש ברוך הוא שממנה אני אתעלה, ותודה שעשית את זה. לא, זה ישר אני אגיד לעצמי, תראה, אבא, אני מתחננת, לא רוצה לשכוח אותך, ואז אני בוכה.

אבל אסור להיות שרויה בעצבות, לא? היא מצד סיטרא אחרא, היא מפרידה בינך לבין האלוקות.

עצבות זו מרה שחורה, זה מצב של ייאוש. אין לזה סוף, אין לזה תכלית ואין לזה קצה. יש גם רגעים של ממש ייאוש, אבל אז אני נזכרת שאין ייאוש בעולם כלל. אבל אני הוכחה חיה לכך שיש ייאוש. איך אתה אומר שאין ייאוש? ואז אני מתחילה. אני יכולה לקום בבוקר ולהגיד, בא לי למות, פתאום משפט כזה.

איך את משחררת אותו?

אני לא משחררת אותו, אני פשוט לא מתייחסת אליו. ואיכשהו זה משתחרר, אני לא יודעת איך להסביר את זה. אני פשוט לא נותנת לזה מקום של כבוד.

את אשה חזקה וחכמה. לא מקוממות אותך, למשל, מחשבות כמו למה בעלי הולך עכשיו ללמוד ואני תקועה פה עם הכלים?

השאלה היא כמה אני רוצה להיות חשובה ומרכז החיים של כולם. ואם אני הולכת על הראש הזה, אז יהיה לי קשה נורא עם הכלים, באמת.

בכל מקום בחיים, גם לא בעולם הדתי.

נכון. ככה כולנו. חלק מהותי של העבודה שלי זו הקטנה, ברמה העמוקה של זה. להבין שאת לא מרכז העולם. בחיים לא הייתי מגיעה לגמישות הזאת ולהבנה הזאת אם לא הייתי בכלים. אני אוהבת את זה לא כי זה קל לי, אלא כי זה אמיתי לי. להיות המלך של העולם, חוץ מזה שזה נעים, זה לא מקדם אותך בשקל, זה לא עושה לך כלום בנפש. אתה לא מתגמש ולא מתפתח ולא מגלה דברים חדשים על עצמך. אבל אם אתה בתכלית של לגלות ולהיות ולמצוא - אז גם לזכות בפרס בוונציה, זה לא משמעותי.

תסבירי.

זו תפאורה. אז יש תפאורה של מטבח עם כלים, ויש תפאורה של ונציה. אני רק סבלתי שם כל הזמן כי באו לי גלי חום מטורפים והזעתי כמו חזיר מהלחץ של המציאות הזאת. לא יודעת, לא מתה על זה. ובכלים אני יכולה להיכנס למקומות מאוד עמוקים.

למשל? מעניין.

מי את? מה הסיפור שלך? מה את רוצה? כשאת אומרת למה אני צריכה לעשות כלים, זה קשה לי, למה את מתכוונת, ממי? שאת רוצה מה? לטרוף את העולם ושכולם יגידו לך מהבוקר עד הערב שאת הכי חכמה, הכי מדהימה, ולא שייך לך לגעת בכלים כי את בכלל מלכה באנגליה? עכשיו, לקיצוניות כזו את לא מגיעה אם את לא עושה ים של כלים. לבוא ולהגיד, מי את? חתיכת בשר, מי את? ועוד ים של בשר. המקום שבו שאתה מקטין את עצמך, הוא יותר חזק ויותר ענוג לי מכל הצלחה. אבל יש הבדל בין ענווה, בין אם היא טבעית ובין אם היא תוצר של עבודה פנימית, לבין המקום שבו מלכתחילה יש לי הרבה פחות פריבילגיות. תאמיני לי שאת לא רוצה אורח חיים כמו של הגבר בתורה, הוא הרבה יותר קשה מאורח החיים שלי.

באמת? ככה את חושבת?

ככה אני יודעת. בואי נראה אותך, 365 יום בשנה, אין יוצא מן הכלל, קמה כל יום בשש בבוקר, למציאות שבה את צריכה למצוא את עצמך בנפש. זה לא תפילה של טמטום, זה לעשות עבודה מהרגע שאתה פותח את העיניים. אין לך שום אוויר. אין לך שום הקלה. לא שורדת את זה, ממי, לא בא לי על זה. החיים שלהם הם חיים קשים מאוד. ולא כל אחד מצליח בזה, וזה מאוד מאוד קשה לא להצליח בזה. ומי שרוצה ללמוד, אני אומרת לך את זה בדוק, שבי תלמדי.

נשים דעתן קלה.

אני מכירה אשה עם 14 ילדים, אין תלמיד חכם כמוה. בשליטה מלאה על כל המקורות. עניין אותה, היתה סגורה על זה, ישבה, עשתה.

אני נזהרת, אני לא רוצה פה להיקלע לעמדה של החילונית המזלזלת. אני מודעת לזה שיש מורכבויות עצומות בעולם הזה. אבל תראי, יש לך איזושהי פריבילגיה מתוקף היותך בעלת תשובה, נשואה לבעל תשובה, חיה בתל אביב, אני לא יודעת אם אפשר להשוות את חייך לחיי אשה במאה שערים.

לא. אי אפשר.

אי אפשר.

אי אפשר. גם כי זה לא יעניין אותה מלכתחילה. אני עוף משונה, נקודה. כשהייתי חילונית הייתי עוף משונה, כשאני דוסית אני עוף משונה.

למה נשארתם לגור בתל אביב? זה לא יותר קשה?

יותר קל. אני אגיד לך למה. לא כל אחד שעשה קולנוע צריך ללכת לעשות קולנוע לחילונים בתוך חרדים, ולא כל אחד צריך לגור בתל אביב.

בטח לא חוזר בתשובה.

אני אוהבת ערות, ותל אביב עושה אותי מאוד ערה. נניח, אני לוקחת את הילדים שלי לגינה ובגינה יש אמא חילונית והילדים שלה. אני הולכת ברחוב, אני רואה בית קפה, אלה אופציות. ואני צריכה לבחור את המקום שלי. אני אוהבת את זה, את החיתוך הזה. הוא טוב לי, הוא חי לי. לחיות בבני ברק, נניח, או בירושלים, זה כמו להגיד, הכל בסדר, אין פחד. ואני מרגישה תמיד סערה בוערת בתוכי, למה שאני אעמיד פנים שהכל בסדר?