איך זה הרגיש, לגלח את הראש? ראיתי תמונות שלך כתרמילאית גרמנייה צעירה, בתחילת הטיול בהודו. היה לך שיער ארוך ויפה.

בהתחלה המחשבה על כך היתה לי קשה. אבל כשעשיתי את זה הרגשתי נפלא. ביזבזתי הרבה זמן בהתעסקות עם השיער שלי ונהניתי להשתחרר ממנו. נוח לי ככה. אני מגלחת אותו פעמיים בשבוע, וזהו זה. ואותו דבר לגבי הבגדים. כל חמש שנים אני קונה בדים והולכת לחייט בדרמסאלה.

את זוכרת מתי החלטת שתהיי נזירה?

בהתחלה זה נראה לי כמו הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. אני זוכרת שכשראיתי נזירה בפעם הראשונה חשבתי לעצמי “טוב, נו, כנראה שהיא לא יכולה להשיג בעל”. אבל לאט־לאט דעתי השתנתה. הוקסמתי מהמחשבה שנזירים לומדים ומתרגלים כל היום, זה בדיוק מה שרציתי לעשות. ופתאום גם הוויתורים נראו לי לא גדולים. טוב, אז אוותר על השיער שלי, ואלבש בגדים מוזרים.

את האשה הראשונה בעולם שאוחזת בתואר “גֶשֶה”. על מנת להשיג את התואר הזה למדת 18 שנה. תוכלי לספר מעט על הלימודים הללו?

בתרבות הבודהיזם הטיבטי, שיטת הלימוד מבוססת על דיון. כל דבר שאתה לומד הוא מושא להתחבטות. “האם זה עקבי? האם זה סותר דברים מחוויית החיים שלי?” התכוונתי ללמוד רק שנתיים. אבל ברגע שהצטרפתי לתוכנית, למרות כל הקשיים של הבידוד החברתי, השפה והתנאים, אהבתי את הלימודים כל כך עד שזה פיצה על הכל. והשנתיים הפכו לשלוש, ואז לחמש, ואז אמרתי לעצמי “רגע, למה שלא אעשה את כל המסלול?” לפני כן מערביים לא עשו זאת.

הלימודים היו בטיבטית, נכון?

כן. הייתי צריכה ללמוד טיבטית, שהיתה, כמובן, שפת האם של כל התלמידים האחרים. הייתי בכיתה רק עם גברים. נזירים.

זה ודאי היה קשה. נראה שהיית מאוד מבודדת.

מאוד. הייתי מבודדת והיו זמנים שהרגשתי בדידות עזה. הנזירים הללו היו הפוטנציאל היחיד לחברה שהיה לי, והם לא רצו לדבר איתי, פשוטו כמשמעו, כי מנסים להמעיט בדיבור ככל האפשר. וגם כשהיו לנו אירועים חברתיים הם התביישו לשבת לידי או לדבר איתי. רוב הזמן הייתי לבד.

את נוסעת הרבה בעולם?

אני משתדלת שלא. כשאני נוסעת זה מאוד קשה לשמור על המשמעת של הלימוד. אני נוסעת לגרמניה חודש בשנה, כדי לבלות עם המשפחה שלי. ואני באה לישראל, כי זה מקום מאוד מיוחד עבורי.

מה מושך אותך בישראל?

קשה לי להסביר. זה כבר ביקורי הרביעי. אחרי שסיימתי תיכון חשבתי לנסוע לטיול ארוך, ובמקרה ראיתי פוסטר על ישראל, וחשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב. עבדתי, חסכתי כסף ונסעתי לישראל, לקיבוץ אלומות. עבדתי שם תקופה. יש לי קשר חזק מאוד עם הישראלים, וישראל היא מקום מדהים בעיני. אנשים פשוט לקחו את המדינה הזאת ויצרו יש מאין, ובראי של הבודהיזם הטיבטי זה כמובן מאוד מתקבל על הדעת, כי אנחנו מאמינים שתודעה משנה את החומר ואת הסביבה. למרות כל הקונפליקטים, יש בישראל אנרגיה חיובית חזקה.

מעניין לשמוע אותך אומרת זאת. אצל רבים, כמוני, יש תחושה שהדברים משתנים לרעה, מתפוררים. ואת גם מגיעה לכאן באמצע מלחמה. שקלת לבטל את הביקור?

לרגע לא. להפך. הרגשתי שאני חייבת לבוא.

מה את חושבת על מה שאת רואה כאן בימים אלה?

ראשית, אני משוכנעת שהדברים ישתנו. זה טבעו של העולם, אין דבר שנותר כמות שהוא לאורך זמן. ושנית, אני מבינה מדוע הממשלה הישראלית החליטה לצאת למבצע. אני מבינה מה האנשים בדרום עוברים במשך כל כך הרבה זמן. אילו מין חיים אלה בצל הטרור? אין להם שום אפשרות לחיים נורמליים. העולם לא מבין את זה.

האם אלימות מטבעה לא גוררת אלימות נוספת? האם את חושבת שזו עשויה להיות הדרך לפתרון?

הדלאי למה מתייחס לנושא הזה כשהוא עוסק בטבעה של החמלה ומשמעותה. יש עיוות משמעותי בתפיסת החמלה. החמלה נתפסת, שלא בצדק, כמשהו חסר עמוד שדרה, מתבטל.

מה משמעות החמלה עבורך?

פירוש החמלה אינו להפוך לסמרטוט או שק איגרוף. זהו מצב תודעתי של אכפתיות, של הרצון שאנשים אחרים יהיו מאושרים ומרוצים, באותו אופן שהיית רוצה להיות שמח בעצמך. הדוגמה האהובה על הדלאי היא דוגמת האם והילד: כשהילד מתנהג כלפייך בצורה אלימה, האם תאמרי לו “כן חמוד, אעשה מה שאתה רוצה כי אני אוהבת אותך?” ממש לא. מתוך חמלה, את עשויה לנקוט אמצעים תקיפים. כדי למנוע מהילד לפגוע בעצמו ובאחרים, עלייך להיות תקיפה, להפסיק אותו, גם באמצעים פיזיים. יש סיפור בודהיסטי מפורסם על הבודהה לפני שהפך לבודהה, ששט בסירה עם 500 סוחרים. והיה שם גבר אחד שרצה להרוג את כולם, ולא היתה שום דרך לעצור אותו. רק להרוג אותו. הבודהה עשה זאת. מתוך חמלה. גם כלפי 500 הסוחרים שחייהם היו בסכנה בגללו, וגם כלפיו, משום שעמד לעשות מעשה כל כך הרסני. אני לא רוצה לצאת בהצהרות, אבל חשוב לי לחדד את המסר הזה.

שתקיפות יכולה להיות ביטוי של חמלה.

כן. ואם אני מנסה להשליך מזה על המצב בישראל - דרום הארץ מופצץ תקופה כל כך ארוכה, וכל האמצעים שישראל ניסתה לא הועילו. בטווח הארוך צפוי לכולם עוד סבל, אז כן, מנקודת המבט הבודהיסטית זה מוצדק לנסות לעצור את זה. גם באמצעים קיצוניים. הבודהיזם לא יגנה את זה, כל עוד המוטיבציה נכונה והדברים לא נעשים מתוך שנאה או רצון להרס.

אבל זו בדיוק הנקודה. קשה להניח שממשלת ישראל מונעת מתוך חמלה ומחשבה על האחר. גם האזרחים לא מונעים מחמלה. משפחה שלמה נספתה בעזה במהלך המבצע, ורוב הטוקבקים לידיעה היו “טוב מאוד”, “צריך להרוג את כולם”.

אוי ואבוי.

אני חושבת שזה הלך הרוח של הרבה אנשים.

את באמת חושבת?

כך זה נראה.

זה כמובן מצער. והרסני.

ונשמעות כאן גם לא מעט סברות שמדובר בתרגיל בחירות ציני.

גם אני שמעתי משהו כזה. הבעיה שיש לנו היא עם המנהיגים. שוב, אני נזהרת מהכללות - אני בטוחה שרובם, לפחות, לבם טהור והם רוצים את הטוב ביותר עבור ישראל - אבל יש ביניהם גם כאלה שרעבים לכוח ומוכנים לשחק משחקים מסוכנים מאוד כדי לקבל מה שהם רוצים, להקריב אנשים אחרים למען המטרות שלהם.

מפחיד.

זה באמת מפחיד מאוד. ולרוע המזל, זה המצב כמעט בכל המדינות. בישראל זה פשוט ברור יותר לעין בגלל הקונפליקט המובנה. קשה מאוד לשנות אנשים אחרים. השינוי האמיתי שאנחנו יכולים לחולל עובר דרכנו. אם אני רוצה שמישהו יחוש חמלה, אני חייב שתהיה לי חמלה בעצמי.

בעולם שהולך ונשטף בשנאה ובחברה שמקדשת חומרנות, כוח והצלחה בכל מחיר, החמלה עדיין יכולה לנצח?

כן. תמיד יש את האנשים שמלאים בשנאה וכותבים תגובות מרושעות באינטרנט, אבל הם לא כל האנשים. ואולי, רק אולי, המישהו הזה שכתב טוקבק כמו “צריך להרוג את כולם” עבר חוויה קשה באותו יום, ולמחרת כבר התחרט על מה שכתב. זה נכון שהדגש בחברה שלנו הוא על כוח וחומר. אבל כך זה היה מאז ומתמיד. אנשים תמיד שאפו להיות בטוחים כלכלית, וכוח הוא כמו סם, מי שמתנסה בו תמיד ירדוף אחריו וירצה עוד ועוד.

זה מקצין.

נכון. אבל אני מאמינה שזה ישתפר. ישראל סבלה כל כך בשנים האחרונות, אבל זה רק הוציא מאנשים את הטוב שבהם. תראי למה הגעתם כאן, תוך 60 שנה, ממדבר מוחלט. טובי המוחות מגיעים מישראל. אני מאמינה שקושי בונה אופי.

זו הנחת יסוד בודהיסטית, דבר אינו נשאר כמות שהוא.

בדיוק. המצב אולי נראה קשה עכשיו, אבל גם בו אפשר למצוא איים של יופי, ואני מאמינה שבסוף מכל הרע הזה יצמח טוב מופלא. חמלה ויופי ואהבה.

אני מרגישה שהמאבק על החיים כאן, ברמה קיומית, כלכלית, מדינית, שוחק את היכולת לאמפתיה. כולם עסוקים בהישרדות הפרטית שלהם.

זה תלוי באדם עצמו. חלק מהאנשים הולכים לקיצוניות אחרת ולבם נעשה קשה ואטום, אבל חלקם האחר מגלה את הטוב. בעתות משבר יש הרבה יותר שיתוף ועזרה מאשר בזמנים טובים. עשירים יכולים להרגיש שהם טובים מאחרים ולזלזל בהם, בעוד שדווקא העניים יגלו חמלה. גם זו מהותה של החמלה, אתה יכול להבין אותה הרבה יותר טוב אם היית שם. אם סבלת, אתה יכול להבין סבל של אנשים אחרים.

והנחת הבסיס - סליחה על הפשטנות - היא שכדי להיות מאושר, אתה צריך לרצות שאנשים אחרים יהיו מאושרים.

זה לא פשטני, זו מהות הדבר.

אבל אין בכך זיוף? לרצות בטובת האחר על מנת שלך יהיה טוב, זה לא בדיוק מניע אלטרואיסטי.

יש משפט שאנחנו שומעים כל הזמן בלימודים: “כולם רוצים להיות מאושרים, אף אחד לא רוצה לסבול, ולכולם שמורה הזכות להיות מאושרים, כולל אני עצמי”. כך שברצון להיות מאושר ובניסיון להשיג את האושר, אין שום דופי. יש בזה מידה של אנוכיות, נכון, אבל זו לא אנוכיות חסרת מחשבה. הדלאי למה אומר “היה אנוכי בחוכמה”, משום שרוב הדברים שאנחנו עושים כדי להשיג אושר מאמללים אותנו וגורמים לנו לסבל. אנחנו מחוברים ותלויים זה בזה. אפשר לראות את זה בבירור.

אחת הדרכים לעשות זאת היא לחשוב כמה אנשים מעורבים בכל תהליך שנראה לנו טריוויאלי. כמה אנשים התאמצו, למשל, כדי שתוכל לאכול את התפוח שאתה אוכל עכשיו.

בדיוק. לי, למשל, אין שום קרדיט על הידע שלי. כמה אנשים סיפקו לי את הידע שלי? המונים. ובאותה עת אנשים אחרים סיפקו את הצרכים שלהם, כדי שהם יוכלו לספק לי את הידע הזה. ההבנה הברורה, הבסיסית, היא שאני לא יכול לרצות לפגוע במישהו, כי המשמעות הישירה היא פגיעה בעצמי. ובאותו אופן, ככל שניטיב עם הסובבים אותנו, ייטב לנו. לכן זו לא אנוכיות לרצות לספק את הצרכים של עצמך.

כשהייתי דיילת נהגנו להסביר לנוסעים שבמקרה של ירידת לחץ במטוס, הם צריכים קודם כל לשים את מסכת החמצן על עצמם, ורק אז לדאוג לילדים שלהם, וזה תמיד היה מעורר בהם התנגדות עזה. הרציונל כאן דומה.

זו באמת דוגמה מושלמת. המשמעות של חמלה היא לא לוותר על כל מה שיש לך כדי לספק אחרים. אתה לא יכול באמת להועיל לאחרים כשאתה לא דואג לעצמך. ככל שנרגיש יותר חמלה ואהבה כלפי עצמנו, קל יהיה לנו לחוש אותן כלפי אחרים.

אם כך, מדוע את חושבת, קל לנו יותר להרגיש כעס מאשר חמלה?

יש לנו נטייה טבעית להתרכז בעצמנו, שאינה מבוססת על המציאות, אלא על הנחות היסוד המוטעות שלנו לגבי האופן שבו הדברים מתרחשים. באופן דומה אנחנו תופסים את עצמנו. אנחנו מגזימים בחשיבות “העצמי”, על חשבון התלות שלנו באנשים אחרים. ובשל התפיסה הזאת של העצמי יש לנו תחושה מאוד חזקה של “אני” מול “אחרים”.

זה מין מכניזם לא בשל. אולי שריד מהילדות? כילדים אנחנו מאוד מרוכזים בעצמנו וזה חיוני להישרדות שלנו.

עבור הילד זו הדרך היחידה לשרוד. אבל כמבוגרים קיימות דרכים רבות אחרות, אנחנו פשוט לא יודעים איך להגיע אליהן. בגלל התפיסה המעוותת שלנו את המציאות, אנחנו נותנים המון מקום לכעס. אנחנו מרגישים שהוא מגן עלינו. במיוחד במאה ה–21. במיוחד בישראל. אבל זהו רגש הרסני. הוא גוזל מאיתנו הרבה אנרגיות. זה מזיק. פיזית. יש דרכים ואמצעים להתבונן בכעס, להבין את עוצמותיו ההרסניות, ולהשתלט עליו.

הדלאי למה טוען שהאדם, מטבעו, הוא טוב וחומל. אני לא בטוחה.

אנשים עושים מעשים אלטרואיסטיים כל הזמן. הדברים האלו לא מקבלים במה. כמה פעמים, נגיד, גרת ליד מישהו, שכן, שנרצח? לעומת זאת, כמה פעמים גרת ליד שכן שקיבל, נגיד, קידום בעבודה. או ששכן אחר הסיע אותו לבית החולים משום שהרגיש לא טוב. כשאתה הולך ברחוב אנשים נוטים לחייך אליך, לא לדחוף אותך. אני חושבת שיש יותר נדיבות במין האנושי מכל דבר אחר.

אבל ההיסטוריה מוכיחה אחרת. היא מונעת על ידי תאווה לכוח, לטריטוריה, לרכוש. מעשים נוראים נעשו בשם הרצונות הללו. בתנ”ך כתוב שיצר האדם רע מנעוריו, עבודת החיים היא לשלוט בו ולעדן אותו.

נכון. יש נטייה טבעית לדברים הללו, אבל זה לא סותר גם את קיומה של נטייה טבעית לרוך ולחמלה. וגם, כשאת אומרת, “אנשים” - האם אלה כולם? לא.

לא.

חשבי למשל, על מלחמת העולם השנייה. איש אחד, שעשה דברים כל כך נוראים למיליוני אנשים, ומנגד, רבים שסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים. לכל קיום אנושי יש כוח אדיר לעשות טוב וכוח אדיר לעשות רע. אני חושבת שהחמלה טבעית לנו. כשאנחנו פוגשים מישהו שאנחנו לא מכירים, אנחנו מאוד זהירים ועדינים, כי אנחנו לא רוצים לפגוע בו. לעורר אהדה, זו מוטיבציה של רוב האנשים. ובאותו אופן, כשאתה פוגש אדם שמטבעו הוא אכפתי וחומל, אתה מאוד נמשך אליו.

הדלאי למה הוא דוגמה טובה לזה.

זה בדיוק זה. ראי כמה הסינים פוחדים מהדלאי למה. אין לו צבא, אין לו הון גדול, אין לו כוח פוליטי. אבל אנשים מודעים לכוח שלו, והכוח הזה הוא כוח החמלה וכוח האהבה.

האם זה לא נאיבי להאמין שהעולם, שהאנושות, בנקודה זו בזמן, יונעו מכוח החמלה והאהבה?

זה נאיבי. בוודאי. בכלל, ההצהרות שלנו נשמעות מאוד כלליות. צריך להיות ריאלים. אנחנו מבינים שלא כל אחד יכול או רוצה להתחבר אליהן. ועדיין. מה לגבי רפואה? האם כל האנשים בריאים? לא. תמיד יהיו אנשים חולים. האם זה אומר שאנחנו פוסלים את הרפואה? לא. האם זה נאיבי להגיד לאנשים שהם צריכים לפתח חמלה? האם זה לא נאיבי, באותה מידה, להמשיך לנסות לפתח תרופה לסרטן? יש בזה נאיביות. ובכל זאת, כשאני רק מזכירה את השם של הדלאי למה, את מחייכת.

כי אני אוהבת אותו כל כך.

והוא נוגע ללבך משום שהוא כולו חמלה ואהבה.

אבל מקבלי ההחלטות בעולם רחוקים מלהיות כאלה. אתה לא מגיע לשלטון בכוח החמלה.

נכון. ואם היו עוד אנשים כמו הדלאי למה בעולם, הוא ודאי היה נראה טוב יותר. אני חושבת שזו המשמעות שלנו כאנשים, לשנות את עצמנו כדי שהעולם, בסופו של דבר, ישתנה. לגדל ילדים שיהיו מבוגרים חומלים וישפיעו על סביבתם.

מעניין אותי לדעת איך את מרגישה כשאת נתקלת בתוקפנות. למשל, נניח שאת ממהרת ומישהו חותך אותך בכביש. איך תרגישי?

האופן שבו לימדו אותי לחשוב, הוא לשים את עצמי מיד בנעלי האדם האחר. מה קרה לו היום? מה הפך אותו לכועס? אנחנו יודעים שכשמישהו אגרסיבי, הוא ללא ספק לא שמח ומרוצה באותו רגע. הוא סובל. אני מבינה שהוא נמצא ברגע קשה.

האימון הבודהיסטי כרוך ברציונליזציה בלתי פוסקת. כל דבר צריך לעבור את הפילטר הזה.

בדיוק. משום שהבעיה שיש לנו היא שאנחנו נוטים לראות הכל מהפרספקטיבה שלנו, ולהתעלם לחלוטין מהצד השני.

ועם כל זה, האם קורה לך עדיין שאת מועדת? שאת פשוט מתרגזת, אולי בגלל משהו שטותי?

כמובן.

מחשבה מנחמת. יש לך דוגמה?

למשל, בנסיעה שלי לכאן. הייתי צריכה להחליף כמה מטוסים, והייתי עייפה, ודברים השתבשו, ואז הבחור בשורה לפני עקף אותי והייתי צריכה לחכות אפילו יותר. התרגזתי.

נפלא.

אין פתרון קסמים. זה שאני נזירה לא הופך אותי לאדם טוב יותר. יש מאבק בלתי פוסק בדחפים ובמחשבות ובנטיות השליליות. אני שמחה בצד החיובי שלי, אבל גם מקבלת ומחבקת את השלילי. איך אוכל להיות סובלנית כלפי אנשים אחרים, אם אני לא סובלנית למחשבות שלי עצמי? אחת הבעיות החמורות בעולם המערבי היא אשליית המושלמות. בפרסומות מוכרים לנו את אבקת הכביסה המושלמת ואת המכונית המושלמת. ואנשים תחת האשליה שהם יכולים להיות מושלמים, והם מענישים את עצמם כשהם לא מצליחים.

אני זוכרת שהדלאי למה נשאל פעם מהו יום מושלם מבחינתו והוא ענה “אין שלמות בעולם”.

נכון. אפילו הבודהה אינו מושלם, והוא לא יכול להפוך את העולם למושלם.

אפילו הדלאי למה הורג יתושים. את מתגעגעת למשהו בחייך הקודמים?

לא. לשום דבר.

באמת?

כן.

שום סוג של פיתוי, שום סוג של עונג?

יש לי תענוגות רבים בחיי. אני לא יכולה לעשות סקס, זה נכון. אין שום דבר רע במערכת יחסים, במשפחה, בהבאת ילדים לעולם, ואם לא הייתי נזירה אין לי ספק שזה מה שהייתי עושה.

אני לא חושבת שכולם חייבים לעשות את זה.

גם אני לא. יש אנשים שעבורם הורות היא מופלאה, היא מכריחה אותם לקחת אחריות, להקריב. זה אימון רוחני מופלא. בשבילי חיים של נזירות טובים יותר. עשיתי ויתורים עצומים, אבל אני שלמה איתם, כי יש לי כל כך הרבה שמחה ואושר ולהט.

האם התחרטת על כך פעם?

מעולם לא התחרטתי על שהפכתי לנזירה. היו לי זמנים קשים. אבל תמיד, בעומק לבי, הרגשתי שזו המשמעות, שאני הרבה יותר שמחה עכשיו. והשמחה הזאת לא באה על חשבון אחרים. אני רק לומדת, כמו כולם, מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה. אני רואה את השינוי בי. וזה נותן לי כוח.

בואי נדבר מעט על האמירה של הדלאי למה “אם אתה לא מודע למותך, לא תוכל לעשות את המיטב עם חייך”.

המוות והזיקנה כל כך חשובים במחשבה הבודהיסטית. אנחנו לא יודעים היכן המוות ימצא אותנו. אבל חשוב שנחשוב על הזיקנה שלנו, נתכונן אליה עכשיו. נאמץ אותה. נראה את היופי שבה.

אני פוחדת הרבה יותר מהזיקנה מאשר מהמוות.

ממה בדיוק את פוחדת? מהקמטים? מהתלות באנשים אחרים? מבגידת הגוף? מאיבוד היופי? מכך שלא תוכלי ללכת?

מנית כאן דברים שאפילו לא חשבתי עליהם. אלוהים! אני חושבת שאני פוחדת מהבדידות. מצמצום הקיום שלי לנקודה שבה האופציות שלי מאוד מאוד מוגבלות. למרות שאני מודעת לחלוטין למוגבלות של האופציות שלי כבר עכשיו.

בגיל 20 יש לנו תמיד את התחושה שהעולם מחכה שנכבוש אותו וכל האופציות פתוחות. גם זו אשליה. אנחנו עדיין מוגבלים ביכולות שלנו. אבל אני מבינה על מה את מדברת. אנחנו תמיד מדמיינים את העתיד מפחיד הרבה יותר ממה שהוא וקשה לשלוט בפחד מן הלא ידוע. את אומרת שאת פוחדת מבדידות. אבל תראי אותי - אני לבדי. המשפחה שלי רחוקה. אמי מבוגרת מאוד ואבי עבר שבץ, הוא משותק והוא לא יכול לדבר. ב–11 השנים האחרונות לא דיברתי איתו.

זה עצוב מאוד.

מאוד. אבל זה מה שזה. אני לבדי. הבדידות מגיעה מהמקום שבו אנשים מתקשים להיות לבד עם עצמם. לכן אנחנו צריכים לעבוד על זה כבר מעכשיו - להרגיש נוח עם עצמנו, לאהוב את עצמנו. להבין שאנחנו טובים בזכות מה ומי שאנחנו. עם גישה כזאת, לא משנה איפה אנחנו ואילו קשיים יש לנו, אפשר להגיע למנוחה, לשלווה פנימית.

אני מניחה שככל שאתה צעיר יותר יש לך יותר נתיבי מילוט מעצמך. יותר אופציות לברוח.

נכון מאוד. וזה לא טוב לברוח תמיד. זה כל כך מעייף. צריך להבין שמה שלא יקרה, נהיה בסדר. תמיד היינו בסדר ותמיד נהיה. אני מרגישה שהרעיונות האלה של חמלה ואהבה מגנים עלי. זו הדרך לחיות חיים משמעותיים ולמות בשלווה. אנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן ואנרגיות על סיפוקים רגעיים. אנחנו לא יודעים מה מגיע קודם, מחר או המוות. אז המחשבה צריכה להיות איך אני הופך את היום הזה, שעלול להיות היום האחרון שלי, לבעל משמעות.

את באמת חיה כך? חיה כל יום כאילו הוא האחרון?

אני מנסה. לא תמיד מצליחה. גם לי יש את הנטייה האנושית הזאת, לחשוב שאנחנו חיים לנצח. בהודו את רואה את המתים ברחוב, נישאים על אלונקה, זה מנכיח את המוות, הופך אותו לטבעי. המוות הוא חלק מהחיים.