כפרשן, אתה נחשב לעוף מוזר.

בואי נאמר שהייתי, תקופה מסוימת, מישהו שאהבו לא לאהוב. מאוד קל להיות פרשן אהוב, אתה פשוט אומר לציבור מה שהוא רוצה לשמוע. אבל אני בחרתי להגיד תמיד את האמת. ולצערי, אף פעם לא טעיתי. גם בעופרת יצוקה וגם בעמוד ענן, כשאמרתי שחמאס מנצח, אנשים רתחו עלי. כינו אותי איש חמאס. אבל אני ראיתי לאן זה הולך - ואמרתי.

לא כפרובוקציה.

לא. אני פשוט אומר מה שאני חושב. אני קורא מציאות, לא הולך לפי תחושות בטן או אמונות פוליטיות. אני חשבתי שזו היתה טעות לחסל את אחמד ג’עברי, לא כי הוא לא בן מוות, הוא בן מוות. אבל השיטה הזאת, שחושבים שיורידו איזה ראש ויבוא במקומו מישהו יותר טוב, היא פשוט לא נכונה. כי כל פעם הבעיה רק גדלה וגדלה. מישהו מראשי מערכת הביטחון אמר לי: “ישראל בנתה את חמאס, לא במעשיה אלא במחדליה”.

כי כל הזמן רק מכבים שריפות.

כן, כי כל ההחלטות של הדרג המדיני הן החלטות אד הוק, שנועדו לכבות שריפה.

בוא נדבר קצת על התוצאות של עמוד ענן.

לפני שהגעת ישבתי כאן עם צוות חשיבה של פו”ם, שרצו לשמוע את דעתי. נתתי להם פריסה מדויקת של מה שאני חושב שקורה עכשיו בחמאס.

ומה אמרת להם?

שאני חושב שחמאס מתכננים להשתלט על הגדה. אם היו שואלים אותי לפני חודש, הייתי אומר שאין סיכוי. שלחמאס אין שום עניין בגדה. אבל משהו משתנה עכשיו, אני מרגיש את זה בשטח.

מה אתה קולט?

קודם כל, חמאס אישר לפתח לקיים הפגנת ענק. עצרת תמיכה בפתח זה משהו שאמור להביך את חמאס. הרי פתח רוצים להוכיח שהם עדיין חיים ובועטים בעזה. ואתה אומר רגע, למה נותנים להם לעשות את זה? ואני נוטה לעשות אחד ועוד אחד, ולהבין שאם חאלד משעל הגיע לעזה לפני חודש, ואמר דברים שונים בתכלית ממה שאמר קודם, הוא בונה את עצמו להיות הנשיא הפלסטיני הבא.

מה הוא אמר?

רק לפני שנה הוא אמר שחמאס נוטש את המאבק המזוין ויצדד בהפגנות. ופתאום הוא בא ואומר - אף שעל, אנחנו רוצים את ירושלים, לא נכיר בישראל. ואתה מבין שהוא אומר את מה שהוא אומר בעקבות עמוד ענן. שחמאס מבין שהוא צריך ללכת לבחירות.

כדי להתבסס בגדה. אולי אפילו להשתלט על הגדה.

בדיוק. כדי להיות גורם חשוב ומשפיע בגדה. והם לא יכולים להגיע לבחירות אם לא יהיה פיוס פלסטיני. הם כבר סימנו מטרות ואיישו תפקידים. משעל יילך להתמודד על תפקיד שהוא לא העז לחשוב עליו לפני חודשיים - יו”ר הרשות הפלסטינית. אם אבו מאזן לא יתעשת מהר, הוא ימצא את עצמו מחוץ למשחק הפוליטי. כל פתח ימצאו את עצמם בחוץ.
אנחנו לא יכולים לדעת בדיוק מה מתרחש שם כעת, עיתונאים ישראלים לא נכנסים לעזה.
לא נכנסים ולא ייכנסו. שאלתי את מחמוד א־זהאר לפני שבוע מה דעתו שאני אבוא לעזה. הוא אמר לא. שאלתי למה והוא ענה שהמצב לא מאפשר. שבוע לפני עמוד ענן הייתי בעזה והם ביקשו ממני לצאת. מישהו תיכנן לחטוף אותי.

מה אתה חושב על האופן שבו התקשורת הישראלית מסקרת את הפלסטינים?

אנחנו לא עושים שום דבר נכון. לא פלא שבמהלך מבצעים כולם מתגייסים ומשרתים את דובר צה”ל.

אתה מתכוון לרוני דניאל.

אני לא רוצה להגיד אף מילה רעה, חלילה, על רוני דניאל. הבעיה היא שהתקשורת הישראלית מדברת בקול אחד. אנחנו מסתכלים על הצד השני ורואים אנשים בלי פנים. אלוף פיקוד מרכז יזם עכשיו פעולה מאוד מאוד אמיצה. בחג הקורבן הוא איפשר ל–200 אלף פלסטינים לצאת לבלות בישראל. למה? כי הוא הבין דבר חשוב: שהדמוניזציה פועלת שעות נוספות וצריך שפלסטיני יראה ישראלי בגובה העיניים. ויראה את ישראל. זה נשמר בסוד. אף אחד לא ידע מזה. אני הייתי באותו יום בחופשה, בערב הלכתי לאכול ארוחת ערב במסעדה על חוף הים בתל אביב, ופתאום אני רואה את טיילת צ’רלס קלור מלאה פלסטינים. תחשבי, עשר שנים לפני, פיגוע בדולפינריום. ועכשיו פלסטינים עושים שם מנגל. אני מניח שאי אפשר היה לבדוק לעומק 200 אלף איש. זו היתה החלטה נועזת, של מישהו שהבין שאם ישראלים לא יראו פלסטינים ופלסטינים לא יראו ישראלים, זה לא יזוז.

איך הראייה שלך השתנתה במשך כל התקופה הזאת שבה אתה רואה פלסטינים. הם לא חסרי פנים עבורך. איך אתה השתנית?

השינוי אצלי התחיל כשנכנסתי לעזה ופגשתי בני אדם. לפני כמה שנים הוצאתי כתבות שלי מהארכיון של ערוץ 1, צפיתי בהן ופשוט התביישתי.

למה? כי הרגשת שאתה לא יכול לעמוד היום מאחורי נקודת המבט הזאת?

כן. כי באתי במין פטרונות כזו. בפעמים הראשונות שנכנסתי לעזה נכנסתי עם ג’יפ של מג”ב, בשעה שהיה שם עוצר. כולם נראו לי ככה...

דיוקן הכובש.

כן. באתי בג’יפ, וצילמתי את השלט “Welcome to Gaza”, וצילמתי אותם מסתכלים מהחלונות. אבל כשהכרתי אותם התחלתי להסתכל עליהם כבני אדם. אחד הדברים שהכי השפיעו עלי היתה כתבה שעשיתי לערוץ 1 על ילדי האינתיפאדה. ראינו ילדים שנהרגו מאש צה”ל. לא ידענו שיש דבר כזה. זה נתן לי זווית ראייה נוספת, תקראי לזה הומנית, שמאחורי כיסוי הפנים יש בני אדם.

הכיבוש משחית?

הכיבוש משחית. כן.

אני מתקשה לשכוח את השיחה שלך עם אבו אל עיש, הרופא העזתי שאיבד שלוש מבנותיו ושוחח איתך ממש דקות ספורות אחרי שביתו הופצץ. ספר לי איך הרגשת בזמן השיחה הזאת.

חשבתי מה עורך המהדורה יחשוב על זה שלחצתי על הספיקר ועצרתי מהדורת חדשות בחוסר משמעת שידורית. נרגעתי רק אחרי שהוא אמר לי באוזן “תקרב את הטלפון למיקרופון”. ואז נלחמתי בעצמי כי ידעתי שאסור לי לבכות. שאם אבכה - והדמעות כבר חנקו את גרוני - זה יהיה לא נכון.

למה?

כי אז אתה מראה שכל מה שאמרו עליך הוא נכון.

ולמה זה רע?

האמת, זה לא רע. זה לא באמת רע. אבל ככה חשבתי באותו רגע, שצריך להיות חזק. הגעתי אחר כך לבית החולים תל השומר. ראיתי אותו שם, עם הפיג’מה שלו מגואלת בדם. עם הבכי הנורא שלו. ולא אמרתי כלום. מה אפשר להגיד? יהיה בסדר? פשוט ישבתי לידו בשקט. לא הוצאתי מילה. למחרת, כשהגעתי שוב, הוא כבר היה רחוץ ומגולח, והראש שלו כבר היה במקום אחר. הוא רק רצה להוכיח את חפותו, להוכיח שלא מהבית שלו נורו פגזים. די נבהלתי מהתגובה הזאת. זה נראה לי לא אנושי. אשתו מתה לפני כמה חודשים, שלוש בנותיו נהרגו אתמול, והוא לא מראה את האבל שלו. איך זה יכול להיות? נורא נבהלתי, ודי תפסתי מרחק ממנו.

וכך נגמר הקשר ביניכם?

מה פתאום. קודם כל, יום אחרי תום עופרת יצוקה ראיתי שנאמר בערוץ 1, “הרסיס שפגע במשפחת הרופא הוא רסיס של חמאס”. התקשרתי לאבו אל עיש וסיפרתי לו. הוא אמר לי שלמחרת בתו צריכה לעבור עוד ניתוח להוצאת רסיס, ושהוא מתכוון לשמור את הרסיס הזה, כהוכחה. אמרתי לו, “אל תיתן. אני אבוא אליך מחר”. הגעתי לבית החולים למחרת, דיברנו עם פרופ’ ולדן. הוא אמר לאבו אל עיש: “אני לא אתן את הרסיס. אני אכנס לחדר הניתוח, אקח אותו ואשים אותו בכספת. אני מבטיח לא לתת אותו לאף אחד, אבל אני אהיה חייב לדווח לקצין רפואה ראשי”. וכך היה. הוא הבהיר לצבא שהוא לא מתכוון לתת להם את הרסיס, ואחרי כמה ימים הגיעו אנשי צבא לבית החולים, ביקשו מאבו אל עיש סליחה והודו שטעו. וזה אחרי שניסו להגיד עליו שהיה לו נשק בבית והריצו תמונות שקריות בפייסבוק. זה לא היה קורה אם לא היו יודעים שיש לו את הרסיס.

 

שוחחת איתו פעם על התנהגותו בבית החולים?

לימים פגשתי אותו בהקרנה של הסרט שלי בקנדה. הוא סיפר לי משהו ששמעתי אז לראשונה, הוא אמר: “שמעתי את הזעקות, שמעתי את הפגז, עליתי במדרגות, ראיתי את חלקי הגופות של הילדות שלי וראיתי את מוחמד הבן שלי שאמר ‘אבא - מיאר, ביסאן ואיה עלו לאמא, לשמים’. הסתכלתי על מוחמד והחלטתי שאני חייב לחיות עכשיו למען החיים ולא למען המתים”. ואז הוא התחיל לבכות. רק אז הבנתי שהוא פשוט קורץ מחומר אחר. שהוא החליט לא לשקוע באבל כדי לשמור על הילדים שנותרו בחיים. הבנתי מי הוא. באותו ערב ראיתי אותו יושב בבית הכנסת שבו הוקרן הסרט ומדבר עם הקהילה היהודית על חשיבות השלום. האיש שאיבד את כל מה שהיה לו משכנע אותם שצריך לדבר על שלום.

איזו אישיות.

נכון. אני לא הבנתי אותו הרבה שנים. אפילו התנצלתי בפניו אחר כך. את יודעת, לקח לי שבועיים או שלושה להבין שאנשים שראו את השידור הזה בכו לא בגלל השיחה הזאת, אלא כי הם ראו את הפנים שלי.

אבל לא בכית.

לא. אבל ראו שאני נלחם.

אני מתכוונת, בדיעבד.

לא. לא בכיתי גם בדיעבד.

איך ייתכן? אנחנו מדברים על זה ואני כבר עם הגוש בגרון.

אני לא יודע למה לא בכיתי. אני דווקא בוכה בסרטים. כשהסרט שלי הוקרן בפסטיבל בקולורדו, ישבנו אני ואהוד בלייברג המפיק, ואז ראו את הקטע של הירי על שדרות. ואנחנו יושבים שם, בגן עדן עלי אדמות והתחלתי לבכות. ואני מסתכל ימינה ורואה את אהוד מוחה דמעה, ומסתכל שמאלה וגם יואב זאבי מוחה דמעה. ודווקא בנקודה הזאת, הדי טריוויאלית. שאלתי אותם - “תגידו, למה בכינו?” ואהוד ענה: “בכינו על המציאות שלנו”.

אני מבינה את זה.

בכינו על המציאות שלנו, ואני חושב שאנחנו צריכים לבכות גם על העתיד שלנו.

בוא נדבר על העתיד שלנו, באמת. אני רוצה לחדד. תמונת המצב, כפי שאתה משרטט אותה, היא שחמאס שולט בעזה, והוא הקונסנזוס או המיינסטרים, והקיצונים חותרים תחתיו. בדומה לאופן שבו חמאס חתר תחת פתח לפני 25 שנה.

נכון. והמצב הזה עדיין מתקיים. לכן אני חושב שיש הישג גדול לישראל בעמוד ענן.

מהו?

עד עכשיו חמאס נגרר כל הזמן. כשהג’יהאד האיסלאמי ירה קסאמים, הם נאלצו להגיב, כי לעגו להם. אמרו להם הגעתם לשלטון וזנחתם את מלחמת הקודש. אחרי עמוד ענן הם הוכיחו לציבור הפלסטיני - הנה, איימנו על הציבור הישראלי, הכנסנו אותם למקלטים בתל אביב ובירושלים, יצאנו מנצחים, ואנחנו לא צריכים תעודת הכשר מאף אחד. הם הראו מה הם מסוגלים לעשות, ואז הם כן יכולים לשמור על השקט ועל הרצון שלהם לא להסלים.
שלא במתכוון יצא שחיזקנו את מעמדם ועכשיו הם יוכלו להשליט קו מתון יותר בעזה.
כן. אבל איפה הכל יכול פתאום להתהפך? אם יהיה עוד איזה פיגוע, ואנחנו לא נתאפק, ונוריד עוד מישהו מוועדות ההתנגדות, והם יתחילו לירות, וכל הסיפור הזה יתחיל מההתחלה, רק שבפעם הבאה זה יהיה הרבה יותר מסובך. חמאס כל כך שיכורי ניצחון עכשיו. דיברתי עם א־זהאר ועם עוד רבים אחרים. הם באמת משוכנעים שהם ניצחו. העימות הבא יאלץ את ישראל להחליט אם נותנים להם לגרור אותנו שוב לעוד סיבוב כזה, או שמפילים באמת את שלטון חמאס. אבל צריך לקבל החלטה. הם הרי ידעו שאנחנו דוחים את ההחלטה. אביגדור ליברמן אמר את זה מפורשות, בראיון לערוץ 10. הוא אמר שאנחנו לא מתכוונים להפיל את שלטון חמאס.

אסטרטג מבריק.

הראיון הזה היה טעות חמורה. מדינה יכולה להגיד שהיא לא יכולה לסבול יותר קסאמים ולשלם את מחיר השלום. אבל למה אתה אומר את זה בטלוויזיה? אני מכיר את הפלסטינים. לקח להם בדיוק עשר דקות להבין שלישראל הפעם אין כוונות רציניות.

ואיך ייתכן שהם תופסים את זה כניצחון?

שאלו אותי אנשים בצבא איך אני מבין את זה, הרי הורדנו עליהם טונות של חומר נפץ. ריסקנו והרסנו להם. אבל זה לא מה שמשפיע עליהם. הם לא רוצים להוכיח שהם יכולים למוטט את הצבא הישראלי. מבחינתם, הם עשו משהו שאף אחד לא עשה לפניהם. איימו על הישראלים ויצרו מאזן הרתעה. הניצחון הזה לא צבאי. הם ניצחו כי לא הפילו אותם.
אנחנו מנצחים אותם ברמה הצבאית, אבל מפסידים להם בלוחמה הפסיכולוגית.
נכון מאוד. משום שהם מבינים אותנו הרבה יותר משאנחנו מבינים אותם. אברהים מקאדמה, שהיה האסטרטג של חמאס, כתב כבר ב–94’ שחמאס לא יוכל להפיל את הרשות הפלסטינית. מה שחמאס יכול לעשות זה לדפוק את הישראלים עם פיגועי התאבדות, הישראלים ידפקו את ערפאת בחזרה, יחלישו אותו, יהרסו לו את מנגנוני הביטחון, ואז אנחנו נתפוס את השלטון.

וזה באמת מה שקרה.

כן.

ואנחנו נמצאים צעד אחד מאחור כל הזמן?

אנחנו מגיבים.

מגיבים ולא יוזמים. נגררים ולא מובילים.

המצב היום מסובך. חמאס חזק. ומה ישראל משדרת להם? שאנחנו מבינים רק כוח. אני כתבתי שלעולם לא יהיה פרטנר טוב יותר מאבו מאזן. עכשיו, לא שאפשר לעשות הסכם רק עם אבו מאזן. לא נעשה את הטעות הזאת כמו באוסלו, שעשו הסכם רק עם אש”ף וזו היתה הסיבה שהכל קרס. אבל כשאבו מאזן הלך לאו”ם היינו צריכים לכתוב לו מכתב ברכה. למה? כשאין משא ומתן לא צריך לתת שום דבר. שיהיה משקיף ויהיה אבא של המשקיפים, ואני לא צריך לתת לו שום דבר. ואת זה אף אחד לא השכיל לעשות.

ומה בעצם קרה בעמוד ענן?

עמוד ענן היה מראשיתו טעות. ועדות ההתנגדות ירו טיל על ג’יפ ישראלי כדי לגרור את חמאס. ישראל מיד הגיבה ופגעה בשני ילדים. חמאס הוציא את ההודעה הראשונה - מי שפוגע באזרחים אנחנו נחזיר באזרחים. עכשיו, מה זה אומר? צריך לקרוא בין השורות. הם בעצם אומרים “אל תגררו אותנו. אל תפגעו באזרחים, כי גם ככה צוחקים עלינו”.

זו היתה בעצם סוג של הודאה בחולשה, וישראל פירשה את זה כפרובוקציה.

נכון. היה כתוב בכל האתרים - חמאס מאיים. חמאס לא איים. חמאס אמר “אני גם ככה בבלגן, אומרים לי שאני לא מגן על האזרחים, אני לא אוכל לעצור את ג’יהאד האיסלאמי ואת ועדות ההתנגדות”. אז הם ירו, כי לא היתה להם ברירה, אבל ירו לשטחים פתוחים. ואז ישראל החליטה שתפגע בעמדה של חמאס. כשהם עשו את זה - אז די. חמאס ירו חזרה ולקחו אחריות. החשיבה שאם אני אפגע בהם הם יפחדו היא שגויה. זה הפוך.

אם אתה יכול לנסח מסקנה גורפת אחת מהתקופה שבה אתה עוקב אחר ההתנהלות של ישראל מול חמאס, מהי?

שהדרג המדיני מעולם לא פעל אסטרטגית, והטקטיקה לאורך כל הדרך היתה גם היא שגויה וגרועה.

מה, להערכתך, יקרה בעזה בקדנציה הבאה?

אני אפתיע ואגיד שנתניהו התנהג לאורך כל הקדנציה שלו באחריות רבה בעזה. בעופרת יצוקה אולמרט רצה להחזיר לעצמו את הכבוד האבוד בלבנון. הוא השתולל שם. אחרי עופרת יצוקה, כשעשיתי את הסרט שלי, קיבלתי חומרים מזעזעים. חומרים שצריך ללכת בגללם לטיפול פסיכולוגי. שלא הראיתי אותם לעולם. ילדים ירויים. ערימות של גופות של אזרחים. לעומת זאת, עכשיו בעמוד ענן כמעט לא הגיעו אמבולנסים לבתי החולים. היו הרוגים. אבל זה אפילו לא דומה.

מה הולך לקרות עכשיו? לבעיה הזאת יש פתרון?

לא. זה תמיד יצטרך להישאר על מאזן אימה. השאלה היא איזה מאזן אימה. מבחינת מה שהתרחש בשנתיים־שלוש האחרונות, התרשמתי שכשאתה סוגר משהו עם חמאס, הם מקיימים אותו, כל עוד גם אתה לא מפר אותו. על פתח אי אפשר היה לסמוך. הם היו חבורה של מושחתים, ובגלל זה, אגב, הם הפסידו. אחת הטעויות המקצועיות הגדולות שלי התרחשה כשכתבתי ספר ובו חזיתי את עליית חמאס - ולא נגעתי בנקודה המהותית ביותר.

שהיתה?

השחיתות של פתח. כל איזה מושחת של פתח שהגיע מתוניס הצטייד מיד בווילה ומרצדס. חשבתי שזה עניין פנימי, בעיה של הפלסטינים. לקח לי הרבה זמן להבין שחמאס לא נבחר בגלל האידיאולוגיה. שהצביעו נגד פתח יותר מבעד חמאס. בגלל השחיתות.

אז מה כן?

יש דרך ביניים. אתה לא יכול ללכת לחצי תהליך ואני חושב שנתניהו מבין את זה. אני חושב שעם חמאס אפשר להגיע להבנות, עכשיו פחות מאשר לפני עמוד ענן.

והאמירה הזאת, אין פרטנר, היא נכונה?

חשפתי בזמנו שמשעל רצה לדבר עם אולמרט והעביר מסרים דרך דיסקין, ואולמרט לא רק לא הסכים, הוא גם לא יידע את הצמרת הביטחונית והוביל למבצע בעזה. אז יכול להיות שמשעל היה פרטנר, היום אני לא בטוח. האם אבו מאזן פרטנר? כן. האם אני יכול לעשות איתו שלום כולל, היום, בתנאים של החברה הפלסטינית? התשובה היא לא.

אז זה אבוד. אין פתרון.

נכון. אין פתרון. ואין פתרון כי גם אם היתה אחדות פלסטינית, החברה הישראלית היום לא בנויה לשלם את מחיר השלום. אנחנו לא מסוגלים לפנות מאחז אחד, אז איך נהיה מסוגלים לעשות יותר?

התהליך שעברת, הפיכתך מהאדם שמצלם את השלט “Welcome to Gaza” לחבר, כמעט בן בית שם - זה ייאש אותך או זרע בך תקווה?

היתה תקופה שהיתה לי תקווה.

והיא הסתיימה?

כן. אין לי תקווה. זו התחושה הכללית של כל הציבור הישראלי, גם של הימין וגם של השמאל.

אתה מיואש.

כן. משהו לא טוב קורה פה. פוליטית, מדינית ובעיקר חברתית. החברה הישראלית הולכת למקום מסוכן. יהיה לא טוב.

כאילו ישבנו הרבה זמן בבית קפה, ועכשיו החשבון עומד להגיע.

אנחנו עדיין יושבים בבית הקפה. ואנחנו הפסדנו. החברה הישראלית לא רוצה להתעורר. במלחמת לבנון השנייה עליתי עם מצלמה ביום הראשון, הסתובבתי בין החיילים. חזרתי הביתה בלילה ואמרתי לאשתי “הפסדנו את המלחמה”. והיא אמרה לי בזעזוע “למה אתה אומר דבר כזה?” אמרתי לה: “כי שלפו את החיילים מהעבודה והם יושבים ומסתכלים שם על תמונות של הילדים שלהם בטלפון. חיזבאללה מיליטנטיים וחדורי מוטיבציה, ואנחנו רק רוצים לסיים עם זה ולחזור הביתה”. אנחנו רק יכולים לדמיין את הרוח של ששת הימים, רוח השליחות וההתגייסות.

אני חושבת שזה מה שעובד בשביל בנט. שהוא מצליח בגלל שהוא מתיימר לייצג רוח כזו.

נכון. שם זה קיים. אצל המתנחלים ואצל נוער הגבעות. אליהם זה מדבר. לכן אנחנו מובלים על ידיהם.

צפיתי ביוטיוב בתוכנית ילדים בטלוויזיה של חמאס. באולפן התארחו ילדיה של השאהידית רים ריאשי. הראו להם קליפ. אילוסטרציה, של אמם, חוגרת את חגורת הנפץ, וברקע שיר, “אמא, בחרת לחבק את חגורת הנפץ ולא אותי”.

טלוויזיית חמאס היא טלוויזיה מסיתה. ברור.

זה היה מחריד בכל כך הרבה רמות ואופנים.

גם אותי זה מזעזע. אבל תנסי רגע להיכנס לראש שלהם, לתחושות של אותם אנשים שנמצאים בעזה, תחת מצור וכיבוש, שנהרגו להם בני משפחה וחברים.

זה מובן לי. המניע. היה לי קשה יותר עם ההבנה כמה עמוק נזרע הזרע ומתי. הבנתי שאין סיכוי.

נכון. אני אגיד לך מה זה אין סיכוי. כמה ימים אחרי עמוד ענן, הלכתי להרצות בתיכון בהרצליה. אלו ילדים שהעידו על עצמם שהם ילדי שמנת, ומה שהם אמרו לי זה שצריך להרוג את כל הערבים, כולל ערביי ישראל, ‘למה מי הם בכלל שישתלטו לנו על המדינה’. האידיאל זה להתגייס לצבא ולהרוג כמה שיותר ערבים. אז מצד אחד, זה הנוער הישראלי. הדור החדש שגם הוא חי באיזו דמוניזציה של הפלסטינים, שללא מעט ממנה אחראית גם התקשורת הישראלית. ומנגד, הדור הצעיר בעזה. ילד בן חמש או תשע. נגיד שהוא לא נפצע, אבל ליד הבית שלו נפלה פצצה של ארבע טונות. ילד כזה, שאחר כך לא שומע שלושה ימים, מה הוא חושב אחר כך על היהודים? ולאן זה מוביל אותנו, שבני הנוער היהודים חושבים ככה על ערבים?

לא למקום טוב.

למסלול של אין מה להפסיד. אז אני אומר “אין עתיד”. כשאמרתי שצריך להסתכל עליהם כעל בני אדם, אז ילד אחד קפץ ואמר “למי אתה מצביע? אתה שמאל קיצוני, לא?” אמרתי לו, “זה היה מפתיע אותך מה שאני מצביע”. אבל זה לא משנה. הגענו, בישראל, למצב המפחיד שבו אם מישהו אומר שצריך לדבר שלום, מסתכלים עליו כעל שמאל קיצוני.

אתה מאוד מאופק.

אני בן אדם ששומר על האיפוק כל הזמן. מאוד מאופק.

איפוק כמנגנון הגנה?

כן.

מפני מה הוא מגן עליך?

אני שומר על עצמי מהרבה דברים. אני אגיד לך עכשיו משהו שלא אמרתי לאף אחד. אני מקווה שאני לא אצטער על זה. במהלך עופרת יצוקה הצטבר אצלי חומר על אירועים מאוד קשים, על העניין הזה של “בעל הבית השתגע”. עדויות ותמונות ועוד הרבה דברים. נהרגו שם כל כך הרבה אנשים. לקחתי את כל הדברים האלה ושמתי במעטפה. סיפרתי לראודור בנזימן, שהיה אז מנכ”ל חדשות 10, מה יש לי, והוא אמר “תעבוד על זה”. אמרתי לו שאני לא יכול. כי באמת, אני לא יכול. אם הייתי מאמת את מה ששמעתי, לא הייתי יכול לחיות עם זה. לא הייתי יכול להגיד עשבים שוטים. זה עדיין נמצא אצלי בחדר סגור. לא נתתי את זה לאף אחד. כשדיברו על ועדת חקירה אמרתי שאני מוכן לתת להם את הדברים האלה, שהם יבדקו ולא אני. אני לא נוגע בזה. לא מסוגל. לא יכול. גם אני מבין את הגבולות שלי.