טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבחילה בעקבות השלט הכי מכוער שנתלה אי פעם בנתיבי איילון

תגובות
מבט על שלט החוצות של חברת Gindi מגשר ההלכה
תומר אפלבאום

זה לא בגלל הפקק, זה בגלל שהם גדולים מדי, ענקיים ממש, ואין ברירה אלא להביט בהם. אז אני מביט בהם. ואני מציין לעצמי בצער שאני מזהה את רובם: אסתי גינזבורג, מוטי רייף, יעל גולדמן, אורי פפר. אני חושב שלידם זו שלומית מלכה. לא בטוח. כנראה.

הם מרוחים על שני שלטי חוצות מוגזמים, מפלצתיים, שמדגימים כמה החזירות השתלטה על המרחב הציבורי, או בעצם על התודעה הפרטית, או בעצם על כל הטווח שבין הציבורי לפרטי (מה נשאר חוץ מזה?).

שני שלטי חוצות — אחד רוחבי ואחד אנכי — שתפקידם להסיט את ראשך באלימות לכיוונם, ולקבע בתוך התודעה שלך תמונה מכוערת של אנשים יפים. וכן, זו התמונה הכי מכוערת שנתלתה בנתיבי איילון מאז הוחלט שגם כבישים הם בעצם טלוויזיה, ושאין סיבה שלא תהיה גם שם עצירה לפרסומות.

(אחר כך ידקלם מישהו ממשרד התחבורה כמה חשוב לנהוג בזהירות כי אלו הרי החיים שלכם. אז סעו בזהירות, נהגים, רק שימו לב לשלט הגדול בצד שמאל שמכריז על אפשרות לרכוש שטחים בצפון החדש של תל אביב, ושאם אתם בעניין אז יש מספר טלפון ליצירת קשר ואפילו אותיות קטנות בתחתית, כך שאם תתאמצו קצת תוכלו לקרוא אותן בזמן שאתם נכנסים ברכב שלפניכם ומתים).

מבט על שלט החוצות של חברת Gindi מגשר ההלכה
תומר אפלבאום

אז מה בעצם מכוער כל כך בשלט הזה, שמפרסמת חברת גינדי, שאינה אלא חברת GINDI; ושמעוניינת למכור דירות בעיר תל אביב, שאינה אלא TLV; ושטוענת שאם תגורו בדירות שלהם תוכלו "לחיות כל רגע", או כמו שהם קוראים לזה LIVE EVERY MOMENT; ושבמתחם — ככה קוראים היום לכמה בניינים שצמודים זה לזה — יש לא רק דירות, אלא כל מה שחלמתם עליו ואפילו לא ידעתם שקיים: TLV RESIDENCES (הכרחי לכל מי שתופס מעצמו רזידנט), TLV ROOFTOP (איך יכולתם לחיות עד היום בלי ROOFTOP?), TLV FASHION MALL (האנשים הפשוטים עדיין קוראים לזה "חנויות בגדים"), TLV URBAN PARK (בראשון לציון מכנים את זה "גינה עירונית"), ואפילו TLV SPORT&SPA (כי בלי ספא הרי לא עשינו כלום).

מה, מה מכוער כל כך בשלט הזה, שמציג תמונה מפלצתית של הצלחה ריקה, הצלחה כפי שמנסים לשכנע אותנו שהיא אמורה להיראות, הצלחה שבתוכה חיים כאילו־בטבעיות אנשים יפים, נכונים, מעודכנים, שיודעים להתלבש, שיודעים לגעת, שנעים על הגבול המתעתע שבין פמיליאריות למיניות, שיודעים לשתות, וליהנות, ולצחוק, ולטרוף את החיים; מה, מה בדיוק כל כך מכוער בשלט החזירי הזה, הגדול מדי הזה, השתלטן הזה, האלים הזה, שמכריח להביט בו; מה כל כך מכוער בפוסטר העצום הזה, שבו אנשים מדגמנים אושר חלול, שהוא תולדה של יופי חלול, וחיוכים חלולים, ואינטראקציה חלולה; מה נורא כל כך באושר נטול אושר הזה, שמרוח על פלקט ענק של חוסר מודעות, כל כך חסר מודעות, שאפילו יש שמפניה צוננת ליד, כי שמפניה זו הצלחה, והרי אנחנו מוכרים הצלחה, לא ככה?

השלט הכי מכוער שתלו אי פעם בנתיבי איילון: מה הופך בו את היופי לכיעור? את האסתטי לדוחה? את ההצלחה לכישלון? את המגניבות לפתטיות? את האושר לאומללות?

האם זה הזיוף הבוטה שמוקרן דרך התמונה? או אולי שביעות הרצון נטולת המודעות העצמית? או אולי הגודל העצום ששודד בכוח את העין? ואולי זה בכלל הדיסוננס הבלתי ניתן לגישור בין כל ה–TLV וה–GINDI האלה לבין העובדה שמדובר בכמה בניינים שנבנים בפינת הרחובות חשמונאים־קרליבך? אולי באיזשהו מקום לא מודע, עמוק בתוך שכבות ההיסטוריה שמונחות בתודעה הקולקטיבית של כולנו, עולים להם רסיסי תהיות על הקשר שבין יהודה המכבי למוטי רייף ובין עזריאל קרליבך לאורי פפר?

ואולי מתחת לרתיעה האינסטינקטיבית מונחים בכלל עובדי השוק הסיטונאי שפונו מהמקום כדי לאפשר את כל האיפור הזה שמציג עצמו כמציאות? אולי בראש עולה השאלה מה היו חושבים האנשים שמכרו פירות וירקות, והרימו ארגזים וקרטונים, והזיעו מתחת לחולצה המרוטה ולמכנסיים הקרועים — על החליפות והשמלות, על הנגיעות והרמיזות, על החיוכים והצחוקים? ומה היו חושבים האנשים הרגילים, הפשוטים, האפורים, על אלו שהוזמנו להחליף אותם כדי לדגמן אלגנטיות סינתטית במסגרת החלום הריק "לחיות כל רגע"?

הרבה תהיות עולות בקשר לשלט הכי מכוער שנתלה אי פעם בתל אביב. אבל הבחילה אותה בחילה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות