במשך 20 שנה ניסה המשורר האנגלי סמואל טיילור קולרידג' לסיים את כתיבת השיר "קריסטבל", חיזיון חידתי ואפל שתחילתו במפגש חצות בלב יער, אך לשווא. מחמשת חלקי הפואמה שהבטיח בהקדמה התפרסמו רק שניים, ותעלומת היצירה, שבריר הזיות פיוטי ומכושף, וכן סופה העלום, הסעירו דורות של קוראים וחוקרים.

במשך 20 שנה קנה הדיבוק הקריסטבלי אחיזה בנפשה של חוקרת הספרות ד"ר לילך ניישטט-בורנשטיין. השנים שבהן התעמקה ביצירה ובחיי המחבר ובני דורו הובילו בין השאר לתרגום השיר לעברית, בעיקר כדי להקל על תלמידים סקרנים מחוץ לאקדמיה לצלול לעולם הדימויים העשיר. לפני חודשיים יצא לאור התרגום היפה והמוער בהוצאת אבן חושן, והשבוע נערך בבית ביאליק בתל אביב ערב לכבוד השקת הספר. המילים שלפניכם הן תמצית הרצאה שנשאתי בו, בתחום הרומנטיקה ואוכל. ההרצאה התבססה בין השאר על שני ספרי מאמרים נהדרים שהתפרסמו בתחום.*

העידן הרומנטי (1790-1830 בקירוב) היה עידן של תמורות גדולות בחברה המערבית, והשינויים המהפכניים לא פסחו גם על תחום התזונה והטעם. בתקופה זו נולדה והחלה להתעצב דמותה של חברת הצריכה הבורגנית; חומרי גלם שפעם היו נחלתם של מעטים, כמו לחם לבן או בשר, נהפכו לנחלת הרוב בזכות ניצני המהפכה התעשייתית; מוצרים שפעם נחשבו אקזוטיים, כמו קפה וסוכר, הניעו את גלגלי הכלכלה העולמית; הישגים משמעותיים נרשמו בדרך להבנת תהליכים פיזיולוגיים וכימיים בגוף האדם; והגסטרונומיה, תורת החקירה המושכלת של הטעם, באה אל העולם. מי שהתנגד לרוחות השינוי והקידמה, הניח יסודות ראשונים לתנועות מודרניות הדוגלות בצמחונות, בטבעונות, באנטי-גלובליזציה ובסחר הוגן, אבל כאז כן היום נותר בעמדת מיעוט.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

כמו בכל דור ודור התלבטו אנשי הרוח בין חיי סגפנות נזיריים לבין חיי הוללות של התענגות על החושים. כמו בכל תקופה היסטורית נפערה גם בעידן הרומנטי תהום בין הרצוי למצוי, או בין המזון הממשי לאידיאל התזונה האוטופי. לפניכם, על קצה קצהו של מזלג, כמה ממאפייני הזמן בראי האוכל ודרך קורות חייהם של ארבעה אנשי ספר מפורסמים.

קשיי עיכול והשיקוי המתוק
(או: המקרה המצער של קולרידג')

שעות של אימה וסבל, שהושוו לחבלי לידה נשיים, מסתיימות רק עם הגעתו של רופא לביצוע חוקן ("אלי הטוב! איזו תחושה מופלאה כשהמחסום נורה לפתע כלפי מעלה!") ובואה המבורך של צואה לעולם.

זו כמובן לא הפעם היחידה שבה נזכר שמו של קולרידג' בהקשר של עצירות, גזים, נפיחות, שיהוקים או צרות אחרות שמקורן במערכת העיכול. מעיים רגיזים, מעיים חסומים או קשיי עיכול הם כמעט שמות נרדפים לקולרידג' במכתבים וביומנים של אנשי רוח בני דורו. חלק מחוקרי הספרות המודרנים דימו את יצירותיו הקטועות והלא גמורות (כמו "קריסטבל" או "קובלה חאן") לגללי פרש זעירים, אחרים תלו את העצירות הנפשית בזו הגופנית, ומי שיקרא את הרפתקאות בני מעיו יזדהה עד כאב ויתהה אף הוא איך יכול אדם ליצור או לכתוב, ולו מילה, תחת מורא האיברים הסרבניים.

לייסורי התופת של הגוף החסום מיתוספים ייסורי נפש, ואלו גדולים ועצומים בתקופת חייו של המשורר. בתחילת המאה ה-19 לא הבינו עדיין הבריות לאשורה את פעולתה הפיזיולוגית והכימית של מערכת העיכול. תזונה "טובה" הכרחית לתפקוד הגוף, ידעו כבר אז לומר, אבל הטרנספורמציה שהתחוללה בבטן והפכה חומר (מזון) לחומר אחר (בשר הגוף האנושי) נחשבה עדיין לפלא מסתורי של הבריאה. רופאים מכובדים, חברים באקדמיה המלכותית למדעים ומחברים של מדריכי בריאות פופולריים לבני המעמד הבינוני החדש סברו שתהליך העיכול הוא הכוח המניע של החיים; שהבטן, ולא המוח, היא האיבר החשוב ביותר בגוף האנושי, ומכיוון שכך ייחסו לה מודעות ואינטליגנציה משל עצמה. על פעולת הבטן הבריאה דיברו במונחים גבריים מובהקים - בית חרושת או איש עובד - ועל בטן שכשלה בתפקידה הטבעי דיברו במונחים נשיים משפילים של קלון.

הלאודנום, "חלב גן העדן" של העידן הרומנטי, הוא האשם העיקרי בקשיי העיכול של קולרידג'. תמיסת האופיום הנוזלית, שחולקה בזמנו בנדיבות למבוגרים ולילדים כמשכך כאבים, הובילה להתמכרות גופנית ונפשית, לדיכוי התיאבון ולבעיות עיכול. הנאות האופיום, כפי שתוארו באותן שנים על ידי קולרידג' וחברו-מעריצו דה קווינסי ("וידויים של צרכן אופיום אנגלי"), הביאו את שותי הסם לפסגות של דמיון, יצירתיות ואושר. ייסורי האופיום משכו את המכורים האומללים למדמנות של סיוטים, תחלואים ומצוקות גופניות.

סוגיות של מוסר
(או: שלי חוזר אל הטבע)

ג'ון פרנק ניוטון, שחיבר את הספר הפופולרי "השיבה לטבע", האמין שמקורו של מנהג אכילת הבשר, כמו של המנהג הנפסד של לבישת בגדים, בטעות אבולוציונית מצערת (ככל הנראה נדידת בני האדם לאזורים קרים מדי). ניוטון, ואנשי רוח נוספים בני דורו, הטיפו לחזרה אל הטבע ולהשתחררות מהכבלים המצמיתים של התרבות האנושית באמצעות צמחונות, התנזרות מוחלטת מאלכוהול, נודיזם ואפילו אהבה חופשית בנוסח חיות הפרא.

הרעיונות האלה קסמו במיוחד לפרסי ביש שלי (1792-1822), באותם ימים צעיר אידיאליסטי ארוך שיער שהאמין שעליו לשמור על קדושת גופו באמצעות התנזרות ממין ותפריט דל של צימוקים ולחם יבש. הצעיר רך הקלסתר וחלש הגוף, שנולד למשפחת אצולה וסבל בילדותו מהתנכלות בריונים, האמין שדיכוי חברתי נובע מדיכוי עצמי של הגוף תחת נטל תזונה לא טבעית (כמו אכילת בשר), ושטיהור הגוף ישחרר את נפשו לחיפוש אחר שירה ברמות הרוחניות הגבוהות ביותר. במארס 1812 הכריזו שלי ואשתו הראשונה, הארייט, על מעבר לתזונה צמחונית, ולהוציא מספר זעום של מעידות נותר שלי צמחוני עד סוף ימיו הקצרים.

יחד עם ניוטון ומאמינים נוספים עברו בני הזוג שלי לברקשייר כדי להקים קהילה שדגלה בחיים של צמחונות נטולת דם וסובלנות ליברלית. אנשי ה"כנסייה" הצמחונית האמינו שהאדם הוא צמחוני מטבעו; שיש לשאוף להחזרת הגלגל לאחור ולהשבת האדם למצב הקדום של מלקט גרגרים ובלוטים; ושמשטר תזונה צמחוני יוצר אנשים מוסריים יותר ואלימים פחות (הם ומלומדים נוספים קראו להוריד את הבשר מתפריט בתי הכלא). ההטפה לצמחונות חילחלה גם ליצירה, והדוגמה המפורסמת ביותר מופיעה בספרה של מרי שלי, אשתו השנייה של פרסי, כשהיצור של פרנקנשטיין מסביר לבוראו על החיים הצמחוניים והלא אלימים שהוא מבקש לחיות עם ידידו בדרום אמריקה.

הפרעות אכילה
(או: ביירון כוכב עליון)

היו חוקרי ספרות שטענו שתמונות מלאות תשוקה של קניבליזם ושתיית דם בשיריו נולדו בגלל ההימנעות מאוכל, אחרים מדברים על הפרעות אכילה של ממש. יותר מכל מזכיר ביירון, אליל הגבירות יפה התואר ומטורזן הבגדים, את כוכבי הרוק גלאם הכחושים באנגליה של המאה ה-20. הרזון הוא מטאפורה לרעב ולטוטליות יצירתית המובילה להליכה על קו דק בין חיים למוות. ההרעבה העצמית נהפכה לחלק ממודל של אסתטיקה גברית חדשה שהיתה מזוהה עם ביירון (ויש גם מי שטען בעוקצנות שביירון סבל מנטייה להשמנה, נולד עם מום בכף רגלו שמנע ממנו להתעמל באורח סדיר ושעם כל הכבוד לספירות הרוחניות - דיאטה חריפה היתה דרכו היחידה לשמור על גזרתו הנאה).

גסטרונום נולד
(או: צ'ארלס לאמב והחזיר הצלוי)

ב-22 בספטמבר 1796, בעיצומו של התקף שיגעון, רצחה מרי לאמב את אמה בסכין מטבח ופצעה את אביה בראשו בעזרת מזלג. חייו של צ'ארלס לאמב, אחיה ושותפה לכתיבה וליצירה, השתנו ללא הכר. היומרות הספרותיות בשדה השירה נזנחו לנצח. כדי לשמור על משק ביתו המתפורר (מרי אמנם לא נכלאה, אבל נזקקה להשגחה תמידית באחריות האח שנהפך לאפוטרופוס) נאלץ צ'ארלס להמשיך ולשמור על משרתו כפקיד בחברת הודו המזרחית, משרה שיצרה חיץ בינו לבין חבריו לתנועה הרומנטית.

אל מול התזונה הטבעית והפשוטה של שוכני האגמים והכפרים, כמו קולרידג' וגם וורדסוורת, הציב לאמב ערפל לונדוני גס עשוי בשר ואלכוהול, ונהפך לחלק מקבוצת כותבים עירוניים בני המאה ה-19 שהציגו עצמם כמומחים באמנות האכילה ומכתיבי דעת קהל בשאלות של טעם. כותבים כמו גרימו דה לה רנייר, ברייה סוורין ואחרים ניסו ליצור אריסטוקרטיה של טעם בתחום שפעם השתייך באופן בלעדי לאריסטוקרטים מלידה. הגורמנדים, כמו אחיהם הדנדים בתחום האופנה, הפכו פרקטיקות יומיומיות של טעימה, הרחה ואכילה לחלק מאמנות נשגבת. לאמב, אפילו יותר מאחרים, פסע על התחום הדק שבין ביקורת סרקסטית לאהבת אוכל כשלעצמה. "דיסטרציה על חזיר צלוי", מסה הנפתחת בסיפור מיתולוגי סיני בדוי על המצאת החזיר הצלוי וגולשת לשיר הלל גרפי לעור חזיר פריך וחלקי חזיר אחרים; "וידויים של שיכור"; ודיון נוקב בהנאה המוזרה של אכילת הפרי האזוטרי אננס הם רק חלק מסדרת מסות ומאמרים גסטרונומיים מצחיקים ומקסימים שכתב לאמב.

* "Cultures of Taste/ Theories of Appetite: Eating Romanticism", Edited by Timothy Morton, Palgrave Macmillan, 2004; "Taste - A Literary History", Denise Gigante, Yale University Press, 2006