היא: אתה מוכן להתהפך קצת יותר בשקט? אני מרגישה כמו בטרמפולינה.

הוא: מצטער. אבל אני בשום אופן לא מסוגל להירדם. זה כבר הלילה השלישי. אני משתגע. פשוט משתגע. איך אתפקד מחר? מה יגידו? והכי גרוע: איך איראה?

היא: אין דבר ששלוש כוסות קפה, צלם נכון והמון־המון־המון איפור לא יכולים לעשות.

הוא: אבל הוא, למשל, הוא לא צריך איפור.

היא: אני לא רוצה לשמוע יותר מילה על הנפתלין הזה, הנפתול הזה. הבוגד. הוא לעולם לא ייכנס אצלי לקואליציה.

הוא: אני לא מדבר עליו. אני מדבר על... יו־נואו־הו.

 היא:  קטן עליך. אחרי כל מה שעשית לאובמה, לאבו מאזן, לקנצלרית, למופז - מה זה בשבילך? אגב, שלחתי את נתק’ה לחפש עליו דברים. הוא אומר שקשה להיאחז שם במשהו. הכל מחליק מהידיים. אבל לא אלמן ישראל. בטח לא אתה.

 הוא:  אני כל הזמן רואה אותו מול העיניים: עם השיניים הצחורות האלה, עם המבט שלא דורש חזרות מול הראי, עם קו השיער שאינו תלוי בכיוון הרוח, וכל התנועות האלה שהוא העתיק ממני - כולל קימוץ והבלטת יד שמאל, זו עם הטבעת. אני משתגע. זה כמו לראות פתאום את עצמי על סטרואידים, ועוד בגרסה משודרגת. אולי נדבר עם מולכו?

 היא  ‏(מתוך שינה‏): ב איזה עניין? אני כבר סגרתי איתו את עניין ש”ס והפלסטינים, אז מה יש לך לדבר איתו?

הוא: בעניין זכויות היוצרים. זה לא ייתכן לגנוב לבן אדם את כל האקט. בלי זה - מה נשאר לי?

היא: חחררפפ....

הוא: ‏(לעצמו‏) מצאה זמן להירדם. בשלוש בלילה.

היא: שמעתי. אני שומעת הכל.

הוא: סתם. רק ציינתי שכבר שלוש בלילה.
‏(כעבור חצי שעה‏)

הוא: והפרומפטר...

היא: חררפפ?

הוא: ועוד להשתדרג עם פרומפטר. פרומפטר! הוא - ואובמה! אגב, לא אתפלא אם תיאמו ביניהם. כאילו לרמוז שזמני חלף. אני לא הזדקקתי לפרומפטר. אצלי כל הרפליקות נלמדו בעל־פה - עם שינונים, עם חזרות לקראת הרסיטל. לכל היותר נעזרתי בדף רשום בטוש, באותיות ענק. מה עוד הם ימציאו עכשיו: מצע? סדר יום? תוכניות? תקוות?

היא: דבר יותר בשקט. דה סקיוריטי מן אר ליסנינג.

הוא: שיקפצו לי! עוד מעט הם יהיו המאבטחים שלו. אולי כבר נידברו ביניהם. אני מבחין במבטים, בלחישות.

היא: די, תירגע. אני פה. ותזכור מה אבא היה אומר על המפא”יניקים, הערבים והגויים.

הוא: אבא שלי או שלך?

היא: של שנינו. “הם לא יודעים עם מי יש להם עסק”. ועכשיו תכבה את האור. אני לא אבקש פעמיים.

הוא: אפשר רק עוד דבר קטן? אתמול, ברבע שעה שהצלחתי להירדם, היה לי סיוט נורא. חלמתי על מין מועדון ענק כזה, מלא עשן, אורות מרצדים, צבעוניים. והוא - יו־נואו־הו - עם השיניים, נצנוץ הטבעת, השיער והכל - הופיע בדמות אליל פופ, מין אלביס. ולא רק שידע פתאום לנגן בגיטרה חשמלית, אלא גם שר עם כל התנועות. והתופים הכו, והאורות ריצדו. ובאופן מוזר, גם יעקב פרי מהשב”כ עמד שם וחיצצר בחצוצרה מנצנצת. וגם הסו־קולד רב הזה, פירה, דפק בתופים. בקיצור - חלום בלהות! וזה רק היה מבוא לקראת הסיוט האמיתי: פתאום, כאילו בקלוז אפ, יו־נואו־הו פנה אלי ישירות - כמו יונה הנביא לעיר נינווה - ואמר לי בדיוק את הדבר שמפיל עלי אימה כבר ארבע שנים: “בעוד שנה וחצי אני הולך להפיל אותך!” התעוררתי שטוף זיעה.

היא: מה עוד חדש... וחוץ מזה - זה לא היה חלום.

 הוא:  מה?!

 היא:  הכל קרה באמת - המסיבה, הגיטרות, החצוצרות, התופים, האיומים הגלויים בהפלתנו. תקשיב, מחר אתה מרים טלפון ליורם מהשב”כ. וגם תברר עם שמרון מה אומר החוק בעניין קשירת קשר ומרידה במלכות. אני לא זוכרת כרגע באיזה סדר בדיוק זה הלך באנגליה: תלייה, עריפה, ביתור, גרירה - או קודם ביתור וגרירה, ורק בסוף עריפה.

הוא: נדמה לי קודם שפיכת מעיים. אבדוק מחר. תארי לך - להפיל אותנו! רק תדמייני את הקושרים האלה, את השכחו־להיות־יהודים האלה, שוכבים פה במיטה שלנו, אוכלים מהדייסה שלנו, מעשנים במסתרים את הסיגר שלנו...

 היא:  לא יקום ולא יהיה! ואתה - קח את עצמך בידיים. רשמת מה אתה צריך לעשות מחר?

 הוא:  כן. קודם כל האיום האיראני הוותיק והטוב. אחר כך גם האיום הסורי. הכימי. ושוב הבאזז, שלעולם לא מאכזב, סביב חלוקת מסכות. בהמשך: “הירושה הכלכלית הקשה שהשאירה לנו הממשלה הקודמת”. דיבור על ממשלת חירום. ואיך אמר פינקי? “מלחמונת אזורית קטנה - וכל המחצרצים והגיטריסטים חוזרים לגודלם הטבעי”. ובצהריים - לקחת את מופז כמו ממתק מתינוק. אגב מופז: את בטוחה ש–61 ועוד 2 זה רק 63?

 היא:  לא, כל עוד זה תלוי בי ובנתק’ה. ותזכור: במשא ומתן הקואליציוני, כמו במדיני - להסכים לכל דבר, ורק אחר כך...

 הוא : כן , יודע, יודע - להסכים ולמוסס, להסכים ולמוסס.
‏(כעבור שעה‏)

הוא: פסססט... ערה?

היא: לא.

הוא: אפשר חיבוקי? אני... אני קצת מפחד... נכון שאני עוד חזק? שלא נחלשתי בבחירות?

היא: חזק כמו שור מועד. אנחנו רק התחלנו, כמו שאמרה אליזבת הראשונה לסר פרנסיס דרייק. הם עוד לא ראו כלום. ממחר - לא עוד מיסטר ומיסס נייס גאי.

הוא: הם רצו שינוי. אז אולי בכל זאת נזרוק להם איזו עצם? למשל, שגם אני אלמד לנגן על משהו? אולי חלילית?