מסלול חייו של יגאל צחור הוליך אותו בכיוון הפוך מזה שעברו רוב הישראלים האחרים: מימין לשמאל. הוא נולד בבית ימני דתי בנתניה והתיישב בקיבוץ רביבים. צחור, כיום כבן 67, כותב ספרים ומאמרים ובאתר האינטרנט של שלי יחימוביץ' הוא מצוטט כאחד מתומכיה. בימים אלה פרסם צחור ספר חדש, המכיל שיחות עם ילדיהם של הפוליטיקאים שהנהיגו את ישראל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים ("בעיני הבנים", הוצאת כרמל). הם מספרים רק דברים טובים.

עפרה נבו-אשכול אומרת על אביה, ראש הממשלה: "אף שהיה כולו נתון לשליחות הלאומית הוא העניק לנו חום רב ותשומת לב. הוא ידע שבבוקר הוא צריך לקחת אותנו לבית הספר. תמיד איחרנו, כי קודם אבא ירד במשרד האוצר ואחר כך הסיעו אותנו לבית הספר". ערב מלחמת ששת הימים אולץ אשכול להעביר את תיק הביטחון למשה דיין. בתו אומרת: "אבא הכין את הצבא במשך ארבע שנים, אך את עיקר השבחים על הניצחון במלחמה קטף משה דיין. כל האירועים הללו החלישו מאוד את אבא. בנוסף לחולשתו הפיזית היתה הפגיעה ביוקרתו קשה מאוד בעבורו".

עוזי דיין אומר: "דודי נותר חידה בעיני לגבי התנהלותו בציבור. הוא היה איש של ניגודים. אחרי מלחמת ששת הימים הוא זכה להערכה גורפת, אך לא היו לו אנרגיות להעצים את עצמו. הוא יכול להתהלך כגביר בעמו, להתהלך בחצרות רוזנים ומלכים, להיות בכל קוקטיל אפשרי. זה פשוט לא עניין אותו".

משה אלון אומר על דודו: "ליגאל נגרם עוול על ידי שותפיו לדרך, במינוי דיין לשר הביטחון ולאחר מכן במינויו של יצחק רבין לראש הממשלה, תוך דילוג על מורו ורבו של רבין, יגאל אלון... הלויאליות של יגאל גרמה לקיפוחו, אך מצערת מכל העובדה שהפוליטיקה הישראלית הפסידה אותו כמנהיג". אלון עודד בין היתר את ההתנחלות בחברון.

עמוס ספיר זוכר את תגובת אביו, שר האוצר פנחס ספיר, כשראה אחרי מלחמת ששת הימים את נופי יהודה ושומרון: "מה זה חשוב, עוד חתיכת הר שיושבים שם ערבים המסתכלים עלינו בשנאה ובקנאה?" אבל הוא לא לחם על השקפתו בכל כוחו, בין היתר מחשש שיזיק למפלגתו. עמוס ספיר: "אבא תמיד היה מסור ונאמן לראשי הממשלה שעבד תחתיהם, גם כשחשב שהם טועים. במקרים לא מעטים נאלץ לפעול בניגוד להשקפתו". אילו העז היה יכול אולי להתמנות לראש הממשלה; במקום זאת נפל התפקיד בידי גולדה מאיר, שהוליכה את ישראל למלחמת יום הכיפורים.

שאול רחבי, נכדה של מאיר, אומר: "סבתא ראתה עוול לא מוסבר בכך שהטילו על שכמה את אי חתימת הסכם השלום עם מצרים. תמיד היא שאלה, מה מניע אנשים לשנאה היוקדת נגדה, שהלא היא לא החמיצה שום הזדמנות למשא ומתן לשלום".

כל זה מלמד משהו על הפוליטיקאים שהנהיגו אז את המדינה. לא היה מה שפרנס את האגו שלהם יותר מהתחושה שגרמו להם עוול: לא החזון הניע אותם, כי אם העלבון. כמעט אף פעם לא עלה על דעתם ששגו. איש מהם לא שאל את עצמו אם לא מוטב היה לולא כבשה ישראל את הגדה, או לפחות לולא נמנעה מכיבוש מזרח ירושלים.

חודשים אחדים לפני מלחמת ששת הימים הונחה על שולחנו של ראש הממשלה חוות דעת מנומקת, שחוברה לאחר דיונים ממושכים בהשתתפות נציגי המוסד, צה"ל ומשרד החוץ. באותה תקופה התרבו חדירות המחבלים הפלסטינים; חלקם באו מירדן. השאלה היתה אילו נסיבות עלולות לחייב את ישראל לפלוש לירדן. המסקנה הברורה היתה שלא כדאי לכבוש את הגדה. אבל כשעמדו שרי הממשלה לפני האפשרות לעשות זאת, בעקבות התבוסה שנחלו המצרים ביום הראשון של המלחמה – לא עמדו בפיתוי. הם יכלו כמובן לסגת מיד, גם ללא שלום; אבל לא עמדו בפיתוי להישאר. יכלו לפחות להימנע מכיבוש מזרח ירושלים, או להסתפק בכיבוש הכותל והדרך אליו; אבל לא עמדו בפיתוי ולקחו הכל. במבט לאחור נראה כי בכך ויתרה ישראל על הסיכוי להתפשר על הסכם שלום. אשכול בחן שורה של תוכניות מפורטות ליישב את פליטי עזה בגדה. שום דבר לא יצא מזה. גם זה היה אחד המחדלים שהובילו למלחמת יום הכיפורים.

האם החמיצה ישראל אפשרות מדינית למנוע את המלחמה הזאת? צחור אומר שכל תשובה על שאלה זו תשקף רק "ראייה ספקולטיבית". אבל הוא הציג אותה למייק הרצוג, שדודו, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הרבה לעסוק בדיפלומטיה חשאית. התשובה: "לא נעשתה פעולה מסיבית, מדינית ודיפלומטית להניע תהליך שלום".

זאת כמעט ההערה הביקורתית היחידה ששמע צחור מהמרואיינים שלו.