"לעשות את כל המהפכה הזאת משום שאני רוצה לרשת אותו?! לא יכולתי. לא יכולתי יותר. לא הייתי אני. לא ישנתי בלילה. המשפחה שלי נהרסה מזה. לא יכולתי יותר. לא יכולתי לחיות עם זה. בטח, אפשר לבוא אלי בטענות איפה היית שנה וחצי... גם אני בן אדם, גם לי יש פחדים. כשהלכתי לראש הממשלה פחדתי מאוד, ואחרי שפוטרתי או הודחתי מהשב"כ פחדתי מאוד. פחדתי מאוד לגורלי ולעתידי. גם היום אני חושש"

(עדות ראובן חזק, 9.3.86)

באחד הימים בתחילת 86', בשעת בין ערביים, נכנסה אחת הדמויות המשמעותיות בממסד הביטחוני למכונית שחנתה במגרש הרוסים בירושלים. במשך חודשים ארוכים נצרה הדמות בלבה סוד שגילויו היה עלול לזעזע את שירות הביטחון החשאי, לשלוח כמה מבכיריו למאסרי עולם. בתוך המכונית המתינה אשה בשנות ה-40 לחייה. כבר אז היא נחשבה למשפטנית מנוסה וחדת עין. הקשר בין שני אלה נוצר כשטיפלו במשותף באחת החקירות הפוליטיות הרגישות ביותר במדינה: לכידתם והעמדתם לדין של חברי המחתרת היהודית שביצעו פיגועי טרור רצחניים נגד פלסטינים בשטחים.

שתי הדמויות שנועדו במכונית החונה היו ראובן חזק, המשנה לראש השב"כ, ודורית ביניש, אז המשנה לפרקליט המדינה. שבועות ספורים לפני הפגישה הזאת שמעה ביניש שבשב"כ משתוללת סופת טייפון וכי חזק עזב במפתיע את השירות יחד עם שני ראשי אגפים נוספים (דרגה המקבילה לדרגת אלוף בצה"ל): פלג רדי ורפי מלכא.

כשחזק נכנס למכונית, ביקשה ביניש להבין ממנו מה באמת מתחולל מאחורי הקלעים של הארגון. "אתה מספר 2. אתה מיועד להיות ראש השב"כ", אמרה ביניש לחזק. "מה פתאום אתה הולך? מפיצים עליך ועל שניים מחבריך שמועות. ראובן, מה באמת קורה אצלכם?" המשיכה ביניש לחקור. "תאמיני לי דורית שזה לא מה שאת שומעת", השיב לה חזק. "יש לי סיבה אחרת, רצינית וכבדת משקל, שבגללה אני פורש מהשב"כ".

חזק רמז לביניש במה העניין והפרקליטה החלה בבירור הפרטים. כשהתבהרה התמונה גברה דאגתה. ביניש החליטה לשתף בפרטיה המתגבשים של העלילה את הקולגות יהודית קרפ ויהודית צור. בעצה אחת החליטו השלוש לחשוף את התמונה השחורה גם לפני אוכף החוק מספר אחת, היועץ המשפטי לממשלה פרופ' יצחק זמיר.

"הן באו אלי ואמרו: 'יש לנו עניין מאוד כבד לספר לך, עניין שמחייב את טיפולך האישי'", שיחזר זמיר. "אמרתי להן 'אני לא רוצה לשמוע. חכו כמה ימים כי אני מתכוון להודיע על עזיבתי'". לבסוף הצליחו השלוש ללכוד את אוזנו ולזעזע אותו. "זה סיפור מדהים", הגיב זמיר. "רציתי לדעת מאיפה הגיע המידע הזה, והן אמרו לי 'בתוך השב"כ ישנו קרע חמור, באו שלושה אנשים ואמרו: חייבים להציל את השב"כ'".

זמיר ביקש להיפגש עם השלושה, אך להפתעתו, ראש השב"כ אברהם שלום בלם את הפגישה. זמיר לחץ, פנה לשר המשפטים משה נסים ולראש הממשלה שמעון פרס, ולאחר כמה שבועות ניתן האור הירוק. ב-9 במארס, בשעת ערב מאוחרת, צעדו שלושה אנשים בשנות ה-40 לחייהם במסדרונות משרד המשפטים בשכונת שייח ג'ראח בירושלים, לפגישה שתשנה את חוקי חייהם. "זה היה כמו בחסמב"ה, מכיוון שזה היה סוד מוחלט ואף אחד במשרד אסור היה לו שיידע בכלל שיש משהו כזה", נזכר זמיר.

לחצו להאזין: עדות המשנה לראש השב"כ בפני היועמ"ש זמיר

אחד אחרי השני נכנסו השלושה למשרדו של זמיר. מאחורי השולחן הארוך ישבו מלבד זמיר גם ביניש, קרפ וצור. על השולחן הונח טייפ שביניש הביאה מהבית. הדברים שנאמרו באותו ערב חשפו מסכת מבהילה של אירועים שהתרחשה בתוככי ארגון הצללים, שהובילו בסיכומו של דבר את זמיר להחליט על צעד שכמותו לא היה: פתיחת חקירה פלילית נגד צמרת השב"כ.

לפני כמה שבועות, בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי כותב שורות אלה יחד עם הבמאי לוי זיני והמפיק מוש דנון באמצעות עו"ד נדב עשהאל, נמסרו לנו שלושה פרוטוקולים המתעדים את הפגישה הדרמטית בין זמיר לבין השלושה. הווידויים האלה, המתפרסמים כאן לראשונה, נשמרו בגנזך המדינה במשך 25 שנה. לפני שהועברו הפרוטוקולים לידינו שזפו אותם גם עיניו של ראש השב"כ הנוכחי, יורם כהן. קטעים קצרים מאוד בפרוטוקולים הושחרו, בעיקר שמות מעורבים שלא נחשפו עד היום (על העתירה ועל הסרט "א' תחסל אותם" שישודר בערוץ 10, ראו מסגרת).

לשתוק או לדבר

הפרוטוקולים האלה מקפלים שני סיפורים: אפל והרואי. ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא שירתו בשב"כ כ-20 שנה והגיעו לצמרת הפירמידה שלו. חזק החל את שירותו בשב"כ בשנות ה-60 והתקדם עד לדרגת ראש אגף המבצעים. ב-79' הוא פרש מהשירות וב-81' החזיר אותו ידידו ושכנו, ראש השב"כ החדש שלום ומינה אותו כמספר 2 וכיורשו המיועד. בין השניים האלה התפתחה מערכת יחסים קרובה עם סוף בעל מאפיינים שייקספיריים.

חברו של חזק מילדות, פלג רדי, שימש במגוון תפקידים בשב"כ, האחרון שבהם, ראש אגף זרים בשירות, שתפקידו לסכל בין השאר ריגול וחתרנות. הצלע השלישית, רפי מלכא, היה בעבר ראש אגף מבצעים מוערך ובעת הפרשה כיהן כראש אגף מינהל.

בחורף 85' עמדה לפני שלושת האנשים האלה זכות הבחירה: לשתוק או לדבר. אם יחליטו לשתוק הם ירוויחו את מינויו הוודאי של חזק לתפקיד ראש השב"כ וישמרו על שלמותו המדומה ועל דימויו הזוהר של השירות. אם ידברו, הם עלולים לסבך את חבריהם בחקירה פלילית עם סוף קודר.

הם החליטו לדבר. המצפון לא נתן להם מנוח. הם נהגו להיפגש בחשאי, חששו מהאזנות ומעקבים ובאחד משיאי הפרשה בשלהי מאי 86' החלו לתעד את עצמם בטייפ. את הקלטות שחלקים מהן יצוטטו כאן החביאו במשך שנים בסליק.

לחצו להאזין: עדות המשנה לראש השב"כ בפני היועמ"ש זמיר

הכתובת הראשונה שלהם היתה ראש הממשלה שמעון פרס. השלישייה קיוותה שאם פרס ישמע את פרטיה של העלילה, הפלונטר יותר במהירות. "לפרס אין אינטרס להיות מעורב בפרשה מלוכלכת כזאת", אמר אז פלג רדי לחבריו, אמירה תמימה שהתפוגגה באוויר כמו בועת סבון מפיו של ילד.

השנתיים (84'-86') של פרס בתפקיד ראש הממשלה, שבהן ניצח על הורדת האינפלציה ועל הנסיגה מלבנון, התקבעו בתודעה כקדנציה של סופר-סטאר. אבל מבט מעמיק בפרטיה של פרשת קו 300 נושא עמו שיעור מדאיג על יחסו של האזרח מספר 1 לשלטון החוק וצובע את הקדנציה המוצלחת של פרס בצבעים קודרים. הפרשה מגלמת גם את סיפורה של האינטימיות הקטלנית שבין ראשי השלטון לארגון החשאי. השב"כ נחשב בשנות ה-80 לזרוע הביטחון המשמעותית מכולן, זו שאיפשרה לממשלה לשלוט בשטחים בשלווה מדומה, שלווה שתופר שנה לאחר סיום הפרשה, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה.

ראש השב"כ באותם ימים, אברהם (אברום) שלום התאדה מהתודעה הציבורית, רגע אחרי שפרשת קו 300 הסתיימה. שלום, אחד מחוטפיו של אייכמן, איש מבצעים נערץ, חי בשנים האחרונות בדירה קטנה וצנועה מאוד בשכונת צהלה שכל הבא אליה חש כי קפאה בזמן. האיש שנולד בווינה ב-1928 ושירת בפלמ"ח, התגייס לשב"כ בשנות ה-50. אחרי שמילא שורת תפקידים רגישים, העפיל ב-81' לראשות הארגון שבו צמח. "הוא היה איש שטח יוצא דופן ואמיץ מאוד", אומר עליו חזק. שלום נהנה מאמון בלתי מסויג של הדרג המדיני. ראשי הממשלה תחתיהם עבד - בגין, שמיר ופרס - העריצו את תבונתו ואת אומץ לבו. אלופים נהגו לקום מכיסאותיהם לאות כבוד כששלום נכנס לחדר. פקודיו פחדו ממנו. הוא ניהל את השב"כ כרודן. לא פעם יצאו זוטרים ובכירים כאחד מפגישות עמו כשדמעות בעיניהם. הוא העליב, סנט והדיח כל אדם שטעה, בלי להניד עפעף.

הוראה אחת קצרה שנתן שלום בשעה חמש וחצי לפנות בוקר, אור ליום שישי 13 באפריל 84', גררה אחריה מפולת שאיימה לקבור אותו. האבן הראשונה, זו שהובילה לנפילתן המהירה של שאר האבנים, זזה ממקומה בפגישה בין השלישייה לזמיר.

החטיפה

ב-9 במארס 86', בשעת ערב, נסעה השלישייה במכונית אחת למשרד המשפטים בירושלים. בשלב הזה למעשה, היו השלושה מחוץ לשב"כ. הקולגות שלהם נידו אותם, ראש הממשלה התנכר להם והם חיו בתחושה גוברת והולכת של חוסר אונים. הם קיוו שהפגישה עם זמיר תחלץ אותם מהסבך. הם לא דמיינו שדווקא אחרי הפגישה הזאת, יתרחש הפיצוץ האמיתי.

הראשון שנכנס ללשכתו של זמיר היה ראובן חזק. הוא קד לשלום לנוכחים, התיישב על הכיסא, לגם מכוס המים ולפני שהחל לגולל את העלילה, ביקש מזמיר אישור לדווח על שיחות בארבע עיניים עם ראש הממשלה פרס. "אתה חופשי לספר", אמר לו זמיר. "אני רוצה לדעת את האמת ואת כל האמת". זמיר הגדיר את הפגישה "בירור" ולא חקירה, והבטיח לחזק שאם הוא פעל כדין "הוא לא יינזק".

בהתרגשות ניכרת החל חזק לתאר את פרטי הסיפור שבגללו נדדה שנתו במשך חודשים: "ב-12 באפריל בתשע בערב הייתי בעיצומן של ההכנות לארוז מזוודה ולנסוע למחרת בבוקר לארצות הברית עם אשתי לחופש. בערך ברבע לתשע... קיבלתי טלפון מהלשכה של ראש השירות. אומרים לי שיש השתלטות של מחבלים על אוטובוס... והגעתי למקום האירוע... היתה שם מהומת אלוהים".

כמה שעות קודם לכן נחטף אוטובוס קו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון. האוטובוס, שעליו השתלטו ארבעה פלסטינים צעירים, נעצר על ידי כוחות הביטחון בפאתי דיר אל-בלח. במשך הערב הגיעו לזירת האירוע גם שר הביטחון משה ארנס, הרמטכ"ל משה לוי, ראש השב"כ אברהם שלום וקצין צנחנים ראשי תא"ל יצחק מרדכי. החוטפים ניהלו משא ומתן קדחתני עם אנשי השב"כ לשחרור הנוסעים. אחד מבכירי השב"כ ששוחח עמם התרשם כי הם "אנשים לא רציניים שלא מהווים סיכון לאיש".

לחצו להאזין: עדותו של פלג רדי

"בשעה שלוש בבוקר", המשיך חזק לגולל את האירועים באוזני זמיר, "הרגשתי שאין לי יותר מה לעשות שם, היו שם יותר מדי גנרלים ממילא. שאלתי את ראש השירות אם יש אפשרות שאני אעלה חזרה לתל אביב ואטוס לאמריקה. ממילא אני לא הולך לכבוש את האוטובוס".

שלום התיר לחזק לעזוב את המקום. ב-4:50 לפנות בוקר פרץ כוח של סיירת מטכ"ל לאוטובוס, הרג שניים מהחוטפים ולכד את השניים הנוספים. האש שירו החיילים בפעולת החילוץ המהירה גבתה את חייה של אחת הנוסעות, החיילת אירית פורטוגז.

שני אנשי שב"כ הורידו את המחבלים החיים מהאוטובוס. צלמי עיתונות שהיו במקום תיקתקו תמונות במהירות. אחד מאנשי השב"כ שהחזיקו את החוטפים ניגש במהירות לצלם העיתון "חדשות" אז, אלכס ליבק, ודרש ממנו את סרטי הצילום. ליבק הכניס את סרט הצילום המקורי לגרב ונתן לאיש השב"כ סרט אחר. ליבק יחד עם שני צלמים נוספים לא ידעו בשלב הזה שבסרטי הצילום שלהם גלום חומר נפץ.

תא"ל מרדכי חקר ראשון את החוטפים, בני הדודים סובחי ומג'די אבו ג'אמע. הוא ביקש לוודא שהאוטובוס אינו ממולכד, וכאמצעי לחץ היכה את החוטפים בעורפם בקת האקדח שבידו. לאחר שהחקירה הסתיימה לקחו אותם אנשי השב"כ לחקירה נוספת בשדה החיטה הסמוך. שם הוכו המחבלים מכות נמרצות. אחד המכים היה על פי הטענה (המוכחשת על ידו) גם ראש השב"כ שלום. "נאמר לי שראש השירות היכה אותם כמוכה אמוק", אמר חזק בעדותו לפני זמיר. רגע לפני שעזב את המקום הורה שלום ליתום, ראש אגף המבצעים בשירות, לחסל את שני החוטפים.

יתום ציית ללא היסוס להוראה הבלתי חוקית של הבוס. הוא פקד על אנשיו להעלות את שני החוטפים המוכים כפותים לטנדר שנסע ועצר בפינה מבודדת. שם היכו בהם יתום ואנשיו למוות באבנים ובמוט ברזל.

בשש בבוקר הגיע אברהם שלום העייף בוודאי מאירועי הליל לביתו שבצהלה. בפינת הרחוב הוא זיהה את חברו חזק שעמד ליד ביתו עם ילדיו בדרך לחופשה בארצות הברית. "יצאתי מהבית עם אשתי, ובדיוק ראש השירות עבר. הוא עצר ואמר לי: 'הפעולה נגמרה... נתתי לאהוד... הוראה לחסל אותם', הוא איחל לי נסיעה טובה וזהו, נסענו הלאה", אמר חזק בעדותו לפני זמיר.

שלום לא עצר בבית כדי לנוח. ראש השב"כ הנמרץ מיהר למשרדו - שם נקבעה לו מראש פגישה עם פלג רדי. קצת לפני השעה שמונה נכנס ראש הלשכה של שלום והודיע: "הכל בסדר. אהוד אמר שכל המחבלים נהרגו". "בשמונה שמענו חדשות ושם הודיעו ששני המחבלים מתו ושני מחבלים הורדו בחיים", שיחזר רדי בעדותו את הרגע הראשון שבו צילצלו בראשו פעמוני האזהרה. "אמרתי לאברום, יהיו מזה בעיות". שלום לא התרגש.

רק במוצאי שבת הזדחלה הדאגה לראשונה ללבו של שלום. זה קרה כשהצנזור הצבאי העביר אליו את התמונות שבהן נראים שני חוטפים בחיים. הוא מיהר להתקשר לרדי, שנודע בשירות כבעל קשרים טובים עם התקשורת. "הוא צילצל בשבת בלילה וביקש ממני להיפגש איתו ביום ראשון בבוקר", העיד רדי. השניים נפגשו בשעת בוקר מוקדמת ליד ערימת הזבל בחירייה, תפאורה הולמת לסצנה האפלה. "הלכנו ברגל רק שנינו והוא אמר לי: 'אני מבקש את הסיוע שלך כי יש איזושהי בעיה והבעיה היא כי בהוראתי חוסלו המחבלים, אני קיבלתי לכך הנחיה מראש הממשלה'". שלום ביקש מרדי שינסה למנוע את פרסום התמונות. "אמרתי לו שזה בבל"ת... התמונות כבר הועברו לגרמניה... סיכמנו שזה חסר טעם", אמר רדי בעדותו.

מיד אחרי שעזב את חירייה מיהר שלום למשרד ראש הממשלה, שם נקבעה לו פגישה עם הבוס, יצחק שמיר. עוד נשוב לפגישה הדרמטית הזאת. רק נרמוז שמאז הפגישה, נאסר על ראש ממשלה וראש שירותים חשאיים להיפגש בארבע עיניים.

תמונות החוטפים שפורסמו עוררו בתקשורת הבינלאומית והמקומית את שאלת מיליון הדולר: כיצד מתו החוטפים? "בציבור קם רעש גדול בעקבות פרסום התמונות והועלו דרישות לבדוק מה קרה כאן. מה זאת אומרת, ירדו חיים ויצאו מתים?" תיאר רדי באחת ההקלטות הביתיות את תחושת המבוכה הכללית. בתגובה החליט שר הביטחון ארנס - בניגוד נחרץ לעמדתם של שלום ושמיר - למנות ועדת חקירה בראשות האלוף בדימוס מאיר זורע שתחקור את אירועי הלילה ההוא. הקמת הוועדה היתה אפופת חשאיות: עיתון "חדשות", שהפר את האיפול שהטיל שר הביטחון על הקמתה ופירסם את דבר קיומה, נסגר בצעד דרקוני לארבעה ימים.

שלום מיהר להגיב על הקמת הוועדה, שעלולה היתה לחשוף את הסוד הנורא: הוא לחץ על שמיר לצרף לוועדה, לצדו של זורע, גם איש שב"כ בכיר. הפור נפל על יוסי גנוסר, ראש אגף ואולי האיש המתוחכם והאינטליגנטי ביותר בצמרת הארגון החשאי. "יוסי גנוסר היה למעשה הסוס הטרויאני", מספר חזק. ערב מינויו לוועדה ביקש שלום מגנוסר להתעדכן בכל הפרטים הנדרשים. גנוסר נפגש בפרדס ליד נתניה עם כמה מהמעורבים, וקיבל מהם תדריך מלא על האופן שבו בוצע החיסול.

השיבוש

בשלהי אפריל 84' עזב ראובן חזק את נמל התעופה בן גוריון, נכנס למכונית ומיהר למטה השב"כ במרכז הארץ. כבר כשהיה בארצות הברית נמסר לחזק שבארץ מתחוללת מהומה בעקבות חטיפת האוטובוס. כשהגיע למטה השירות הוא נכנס ללשכתו של אברהם שלום, שהמתין לו מאחורי השולחן כשפניו טרודות ועייפות. "אברום אמר לי די בקיצור שיש ברוך", סיפר חזק לזמיר, "שיש צילומים של המחבלים שיצאו חיים והרגו אותם. העניין מאוד מסובך, מאוד קשה, מאוד עדין. יש ועדת זורע ויוסי גנוסר חבר בה. הוא אמר לי שבלילה יש פגישה עם גנוסר וביקש שאני אבוא אליה... הבעתי תמיהה... ואז הוא הסביר לי שאני לא מבין מה קורה. זה מסובך, זה קשה, והפגישה הזאת עם גנוסר, בזה תלוי כל העניין, זה על תקן להיות או לא להיות".

בחצות הלילה נעצרה מכוניתו של שלום בפתח ביתו של חזק והשניים נסעו לרמת השרון לביתו של המשנה ליועץ המשפטי של הארגון, שלמה ורטהיים. בקומה השנייה של הבית המתין להם גנוסר. במשך שעות ישבה צמרת השב"כ ותיכננה איך לשקר לוועדת החקירה, כיצד לטשטש את נסיבות האמת שבעטיין מתו המחבלים. "דובר שם על תיאום עדויות", שיחזר חזק את הפגישות האסורות באוזני זמיר. "גנוסר סיפר מה היה באותו יום בוועדה ואמר מה צריך להגיד למחרת".

המבצע תוכנן לתלפיות: המידע שסיפק גנוסר על מה שהתחולל מאחורי דלתות הוועדה איפשר לצמרת לשבש את עבודתה, לתדרך את אנשי השירות אילו עדויות למסור לוועדה ובעיקר איזה מידע להסתיר ממנה. "יוסי גנוסר בצורה בולטת ובוטה, היה הדומיננטי בפגישות האלה... מול ראש השירות", סיפר חזק בקלטות הביתיות. "הוא דיבר אליו בצורה מאוד תקיפה".

במלאכת השיבוש נטלו חלק היועצים המשפטיים של הארגון וראשי האגפים. על אהוד יתום הוטלה משימה נפיצה במיוחד: לתדרך את פקודיו מבצעי ההרג לשקר לוועדה. "האם הבחורים ישתקו?" שאל אז שלום את יתום. והם שתקו.

יתום עצמו צעד בצעדים מהירים באפריל 84' במסדרונות הקריה בתל אביב בדרכו לעדות בוועדת זורע. באחד החדרים המתינו לו זורע, גנוסר והסנגור הצבאי אילן שיף. יתום, ראש אגף המבצעים הצעיר ביותר בתולדות הארגון, גבר גבוה ונאה, הציג את עצמו ואחר כך פרש לפני הוועדה את עדות הכזב. הוא סיפר לזורע כי לשדה החיטה שאליו הובלו המחבלים לאחר הורדתם מן האוטובוס הגיעו אנשים רבים שהקיפו את המחבלים, היכו אותם בידיהם ובעטו בהם - וכי אף הוא סטר לאחד המחבלים. בין המכים, כדבריו, לא ראה אנשי שב"כ, אך ראה כיצד תא"ל מרדכי חובט באקדחו בראשי המחבלים. לבסוף, סיפר, העלה את המחבלים על רכבו במטרה להובילם לחקירה, אלא שבמשך הנסיעה הם דיממו ומצבם החמיר, לכן הסיעם לבית חולים, שם קבע רופא את מותם. בדיעבד, אמר יתום לוועדת זורע, הוא מצטער שלא לקח את המחבלים לטיפול רפואי בטרם יעבירם לחקירה. זורע התרשם עמוקות מעדותו של יתום, מהחרטה שהידהדה מדבריו ומהעובדה שהודה כי סטר לחוטפים. הוא ודאי ראה בו את התגלמותה של ארץ ישראל היפה.

גם את חקירתו הצפויה של שלום תיכננה החבורה בקפידה. סוכם ששלום יתעקש להיחקר בלשכתו כדי שהוא יהיה "בעמדת כוח" בלשונו של חזק. "סיכמו שישאלו אותו אם הוא הרביץ והוא חייב להכחיש".

זמיר: "מה היה חלקך האישי בפגישות האלה?"

חזק: "תרומתי היתה שולית, אני לא רוצה להישמע כאילו אני בורח הצדה... הכי דומיננטי, אין ספק, היה גנוסר שהנחה וגם סיפר מה שהיה, וגם אמר איך צריך להתקדם. אין ספק".

מבצע השקר גרם לשב"כ לאמץ טקסים ששמורים בדרך כלל לארגונים אחרים. חזק סיפר באחת הקלטות הביתיות על טקס שבועה שבו השתתף אחד מבכירי השב"כ שנטל חלק פעיל בהטיית העדויות: "הוא סיפר שהם פשוט נשבעו האחד לשני... שלעולם לא יוציאו את הדבר הזה החוצה, את עניין הקרנק (חיסול) ואת עניין החיפוי, והם נשבעו על זה בינם לבין עצמם".

"הם נפגשו בשעות מאוחרות, גם בפאתי חורשה ליד נתניה בתנאים חשאיים", סיפר מלכא לזמיר בעדותו. "ראש אגף אחד סיפר לי על ההשפלה שנגרמה לו כשהוא הוזעק ערב יום העצמאות לראש אגף זוטר ממנו כדי לתאם גרסאות לקראת ועדת זורע".

מסכת עדויות הכזב הותירה חשוד מרכזי אחד בהרג החוטפים: תא"ל מרדכי. תמונת הראיות שאספה ועדת החקירה סימנה את מרדכי כאדם היחיד שהיכה אותם בקת אקדח. "היו הרבה דיונים מסביב, בעיקר לקראת סיום הוועדה, כאשר הם ישבו וכתבו את המסקנות, איך לנסח את הדברים לגבי איציק מרדכי", שיחזר חזק בקלטות הביתיות את הפגישות הליליות. "מצד אחד, רצו לשים אותו במרכז התמונה, את מרדכי, כלומר, הוא היה המרביצן העיקרי, על מנת שיימצא אשם ויוסי אמר 'חבר'ה, שלא תשלו את עצמכם, מוכרחים להוציא מישהו אשם כאן. אחרת הוועדה הזאת לא עשתה את תפקידה'. וברור, יוסי אמר ש'היחידי שאפשר להוציא אותו אשם זה אדון איציק מרדכי'... ואז ההתלבטות היתה איך מוציאים אותו גם אשם אבל גם לא יותר מדי, כדי שלא להעלות את חמת הצבא עלינו".

סוגיית מרדכי הטרידה את מנוחתה של צמרת השב"כ. "דובר אז בינינו שיהיו אנשים שלא יהיו מוכנים להעיד נגד מרדכי", סיפר חזק לזמיר, "משום שהיה מפקד שלהם בצבא. המצפון לא ייתן להם לדפוק את מרדכי".

כאן המקום לציין כי גנוסר הציע בעבר גרסה שונה לאירועים. "ניסיתי שהעניין לא יתמקד חזק על איציק מרדכי... רציתי שהוא ייצא נקי לגמרי", סיפר מאוחר יותר. גם אברהם שלום טוען כי אילו מרדכי היה נמצא אשם הוא היה "קם ופותח את כל הקלפים". מרדכי לא מאמין לשניהם. בכל מקרה, העובדה שמרדכי סומן בשלב הזה כחשוד לא הניאה את צמרת השב"כ לחדול מהצעידה בנתיב השקר.

שיבוש 2

יום אחד, ולאחר שהשתתף בכמה פגישות אסורות, ביקש חזק לפגוש את שלום ביחידות. המצפון החל להציק לו, הוא חש כי מסבכים אותו במעשים פסולים. חזק נכנס ללשכתו של שלום, התיישב על הכיסא והזהיר את הבוס. "אמרתי לראש השירות שזה מאוד מסוכן", סיפר חזק בעדותו בפני זמיר. "אמרתי לו שזה חומר נפץ".

שלום פקח את עיניו הקטנות ומבעד לזכוכית העבה של משקפיו הבהיר לחזק כי הוא פועל על פי הוראות מלמעלה, וכי אם הסיפור יתגלה יתרחש אסון שעלול להוביל כמה מבכירי השב"כ למאסר עולם. האזהרה החריפה פעלה את פעולתה. "מאוד פחדתי... ידעתי את המשמעות של אם הדבר יתפוצץ", סיפר חזק באחת הקלטות הביתיות. "שישה-שבעה או כמה שהיו שם יעמדו לדין על רצח".

גם רדי הזהיר את שלום באותם ימים כי הוא עלול לסיים את הקריירה כמו ניקסון בפרשת ווטרגייט. גם לאזהרה הזאת שלום לא שעה. "אמרתי לו 'ניקסון נפל לא בגלל הפריצה הטיפשית הזאת למשרד אלא בגלל הקאבר-אפ שהוא עשה'", סיפר רדי באחת ההקלטות הביתיות, "וזאת הרי הנקודה החמורה. אפשר היה הרי בכל שלב, כל אחד שידע על זה, אני, יכולתי הרי בכל שלב ללכת, לצעוק... 'משקרים פה'. ואני לא עשיתי את זה, בגלל שפירוש הדבר היה פיצוץ של העסק... רק אלוהים אולי... יכול להעיד שזה הדבר הכי נורא שכל אחד מאיתנו חשש ממנו, מהפיצוץ של הפרשה כלפי חוץ, בגלל הנזק שזה יכול לגרום לשירות".

במאי 84' נחת על שולחנו של היועץ זמיר עותק סודי ביותר ובו מסקנות ועדת זורע. הוועדה שניסתה לפצח את התעלומה וכשלה בשל פעולות השיבוש, סימנה חשוד אחד אפשרי. "בכל הדו"ח הזה היה אדם אחד שזוהה באופן שמי כמי שפגע במחבלים בקת אקדח בראש", נזכר זמיר, "והיה חשד שמרדכי במכות האלה אולי גרם למותם ואולי לא".

היועץ זמיר החליט להקים ועדת חקירה נוספת - הפעם בראשות פרקליט המדינה יונה בלטמן ובהשתתפות משפטנים ואנשי משטרה. בקיץ 84' התמודדו שמעון פרס ויצחק שמיר על ראשות הממשלה. שוב הבטיחו הסקרים לפרס ניצחון. ניצחון שהדאיג מאוד את ראש השב"כ שלום.

באחת השיחות עם חזק הסגיר שלום את חששו מחילופי השלטון המסתמנים. "לפני הבחירות, אברום נכנס לחרדה", סיפר חזק בקלטות הביתיות. "משום שהוא אמר... שמיר זה טרוריסט בנשמה שלו. בעניין האוטובוס, הוא הלך איתנו והוא יילך איתנו עד הסוף. לעומתו, פרס זה לא מחליטן, הוא הססן, אין לו נאמנות לאף אחד, הוא יעשה רק מה שכדאי לו. יהיה לנו לא טוב מבחינת השירות אם פרס ייבחר. ואז עוד דיברנו על זה בציניות שהנה למרות השקפת עולמו, לשירות טוב, שכאילו, הליכוד יישאר בשלטון ולא המערך יעלה". אוליבר סטון לא היה מסוגל לנסח מונולוג מוצלח כל כך.

כשהקלפיות נפתחו התברר שהסקרים טעו שוב - לא הושגה הכרעה. הוקמה ממשלת רוטציה. פרס הוא ראש הממשלה. שמיר שר החוץ. לימים יספר יוסי ביילין מזכיר הממשלה, כי בשיחת החפיפה ביקש שמיר מפרס "לשמור על אברום שלום". שלום עצמו סיפר כי פגש את פרס עם כניסתו לתפקיד והעלה את עניין האוטובוס. פרס קטע אותו ואמר "שמעתי משמיר, צריך לצאת מזה".

באותם ימים החלה ועדת בלטמן לחקור את הרג החוטפים. שלום מאוד לא אהב את ההחלטה של היועץ זמיר לנהל חקירה נוספת. הוא אהב עוד פחות את הרוח הצוננת שנשבה אליו מהרמטכ"ל משה לוי, שחשד שמסבכים לשווא את יקירו, תא"ל מרדכי. "במהלך הדיונים, בעיקר על (ועדת) בלטמן", סיפר חזק באחת הקלטות הביתיות, "ראש השירות פיתח שנאה תהומית מול המערכת המשפטית ומול הקשר הפרענקי שבין מוישה וחצי לאיציק מרדכי. הוא היה מדבר בצורה נוראה ולא רק על ידי... נכנסנו למערבולות נוראות ונוצרה מערכה מתוכננת נגד מוסדות החוק והשלטון".

לאנשים שהופיעו לפני צוות בלטמן ניתנה שוב הוראה להסתיר את חלקו של השב"כ בהמתת החוטפים. בלשכתו של ראש השב"כ התקיימו דיונים קדחתניים סביב העניין. מישהו היה צריך לנצח על התזמורת.

בשלב הזה היה תלוי שלום בכל אחד מהנגנים, שותפי הסוד הרבים. אם אחד מהם יפתח את הפה עלול שלום לשלם לא רק בכיסאו, אלא גם בשלילת חירותו. "תפסו אותו בביצים", הגדיר זאת חזק באחת ההקלטות הביתיות. "היתה קיימת איזושהי תחושה לאורך כל הזמן הזה של חרב מתהפכת מעל הראש - שסחיטה יכולה להתממש בסיטואציה כזו או אחרת על ידי כל אחד משותפי הסוד או מהמעורבים", הוסיף רפי מלכא. "אהוד יתום אמר לי: 'אני הבן יקיר לי אפרים של ראש השירות'", סיפר חזק לזמיר ובמקום אחר הוסיף: "היו מקרים של אנשים שההתייחסות אליהם היתה על פי אם הם מעורבים או לא, אם הם יכולים לדבר או לא".

חזק תיאר איך ראש השירות הכין באותה תקופה רשימות נאמנות. "הוא נתן לכל אחד ציונים", סיפר באחת הקלטות הביתיות. "למשל, על ג' הוא אמר לי, מסוכן, משום שהוא משוגע... והוא יודע הכל... על גנוסר אמר לי, הוא לא ידבר משום שהוא מעורב לבד, אבל הוא מסוכן מכיוון שהוא פטפטן והוא אוהב לדבר עם גנרלים".

חזק תיאר באחת הקלטות שיחה משונה שניהל עם שלום על אחד משותפי הסוד: "הוא סיפר לי שהיה פעם מקרה שאיקס הרביץ בבית המשפט. אמר לי ראש השירות 'צריך להיזהר מאיקס, הוא שותף סוד לכל, אסור להרגיז אותו משום שכמו שהוא הרביץ, הוא ככה גם יכול פתאום לדבר'".

באחד השלבים שקל שלום להפעיל האזנות סתר לחוליות חלשות במסדר. "הוא הציע להטיל האזנות על ח' ועל ל'", סיפר חזק באחת הקלטות הביתיות, "למה? משום של' היה חייל של איציק מרדכי. אהוד יתום אמר באחת ההזדמנויות של' מאוד נאמן או מאוד העריץ את איציק מרדכי, ואם איציק מרדכי יועמד לדין, ל' עלול להישבר. ראש השירות הציע להטיל עליו האזנות וגם את זה הורדתי". פלג רדי הוסיף באותן קלטות כי בתקופה ההיא שלום יישר קו גם עם הצמרת הפוליטית שביקשה לדאוג לתנאיהם של אנשי המחתרת היהודית: "בפרשת המחתרת היהודית ראינו את חוסר היכולת המוחלט שלו לעמוד בפני הדרג המדיני". שלום מכחיש את הדברים.

חזק המיוסר שקל במשך כל תקופת הדמדומים הזאת לפרוש מהשירות או "לעשות צעד שמשמעותו תהיה הפסקת תהליך החיפוי או לפחות מעורבותי בו", כפי שאמר לזמיר. בתקופה ההיא הוא נהג מעת לעת לברוח ממטה השירות. להיחשף פחות ופחות לאווירה המעוותת שמשלה במסדרונות. "אני מודה שלפעמים ברחתי ללבנון", סיפר לזמיר.

לעתים רחוקות שיתף חזק את שלום בייסוריו אל מול שרשרת האירועים המבהילה. "אמרתי לו שפרשת האוטובוס תיגמר רק כשכל המעורבים בה, במישרין ובעקיפין, לא יהיו בשירות וזה לפחות עשר שנים עד שכולם ייפלטו החוצה", סיפר בעדותו. "קשה היה לי לחיות עם הצביעות וההתחסדות הזאת של לשמור על אמינות ועל כל מיני מילים יפות כאשר אנחנו החוטאים הכי גדולים, ואני אומר אנחנו, אני רוצה להבהיר את הנקודה: אני הייתי מעורב". אבל בשלב הזה חזק רק הזהיר, הוא עוד לא העז לחצות את הרוביקון.

זמיר: "היו לך חששות לדבר או שהיה ספק מהי הדרך הנכונה לפעול?"

חזק: "היה לי פחד... פחדתי מעצמי... פחדתי משום שאני לא הולך לדבר איתו על מזג האוויר, אלא על דבר נורא".

מרדכי מסתבך

בלילות היה תא"ל יצחק מרדכי נוסע לטלפונים ציבוריים כדי לנהל באמצעותם את השיחות עם מקורביו ועם עורכי-דינו. הוא חשש שמאזינים לו. מדי פעם גונבו לאוזניו שמועות שהשב"כ הוא שהרג את המחבלים וכי בעדויות לפני ועדת החקירה מעצימים אנשי השב"כ את חלקו בהכאת החוטפים כדי לסמן אותו כחשוד המרכזי. כעבור שנים אמר אהוד ברק ליוסי גנוסר שאדם אחר במקומו של מרדכי היה מתאבד. "שנתיים של ייסורי תופת לי ולמשפחתי", הוא סיכם את החוויה המפוקפקת בשנים שאחרי. בשלב מסוים הוא חש כי בוועדת בלטמן מסתמנת מגמה להאשים אותו בהרג.

רק בדיקות פתולוגיות מקיפות שהגישו עורכי-דינו הצליחו לחלץ את תא"ל מרדכי מהרשעה. הבדיקות קבעו כי אי אפשר להוכיח מעבר לספק סביר כי המכות של מרדכי הן שגרמו למות החוטפים. ביולי 85' סיימה ועדת החקירה השנייה את עבודתה מבלי שהצליחה להסיק מסקנה נחרצת כלשהי. מרדכי הועמד לדין משמעתי וזוכה. "היה מתח גדול מה מרדכי יקבל", סיפר חזק באחת ההקלטות. "כשהוא יצא זכאי... אברום ממש חגג". במערכת המשפטית לעומת זאת שררה תחושה קשה בעקבות הכישלון.

חמישה אנשי שב"כ שנמצא כי פעלו באופן בלתי תקין בליל ההריגה הועמדו לדין בבית הדין המשמעתי של השב"כ. זה היה משחק מכור. המשפט המבוים והמזויף הסתיים בלא כלום. כששלום התבשר על תוצאותיו חיוך של אושר היה נסוך על פניו. הוא הרים את השפופרת וחייג לראש הממשלה פרס ובישר לו את הבשורה. "עכשיו אוכל לנסוע לחו"ל בלב שקט", אמר לאדם שישב בחדרו.

בתקופות שבהן נעדר שלום מהארץ, מילא המשנה חזק את מקומו, ונפגש כנהוג עם ראש הממשלה מדי שבוע. אלא שבסתיו 85', כשהיחסים ביניהם החלו להיסדק, ערב נסיעה של שלום לחו"ל, הוא אמר לחזק: "אין צורך שתלך לפרס לפגישות שבועיות". חזק, שחש כי "רוצים לבודד אותו מראש הממשלה", היה נסער ופרץ בבכי. "העיניים שלי דמעו בפירוש, משום שהייתי בסערת נפש נוראה", סיפר בעדותו. בתגובה לפרץ הרגשות הרים שלום טלפון למשרד ראש הממשלה וביקש מהם להסדיר פגישה שבועית לחזק. "הוא אמר לי שאני האיש שהוא הכי מעריך ואוהב בשירות", אמר חזק באחת הקלטות, אבל בתוך תוכו הוא ידע כי פרשת האוטובוס חוצצת בינו ובין שלום וכי הפיצוץ קרב. הוא התכוון לדרוש בקרוב משלום לפרוש מהשירות.

אלא שאז קיבל חזק בשורה מרה: דודו האהוב נפטר בארצות הברית. בעודו באמריקה התקשר חזק ללשכת ראש השב"כ. "ואז הרל"ש אמר לי: 'המשפט נגמר, כולם יצאו זכאים'... הוא העביר אותי לראש השירות... אמרתי לו: 'אני מבין שהמשפט נגמר, ואני רוצה לדבר עליו כמו שאמרתי לך'. ואז הוא אמר לי: 'אני לא רוצה בכלל לדבר על הנושא הזה'. אמרתי: 'טוב, לא יעזור, אני רוצה לדבר איתך'. חזרתי ארצה והוא נסע לאמריקה".

העימות

עוד לפני נסיעתו של שלום לארצות הברית ובתקופת היעדרו מהארץ נהג חזק לנהל שיחות נפש על הנעשה בתוככי השב"כ עם חבר נעוריו פלג רדי. "בכינו איש על כתפי רעהו", סיפר חזק בעדותו. "היינו ככה מדי פעם מדברים בדחילו וברחימו לאן הידרדרנו. היה לנו ברור דבר אחד", אמר רדי. "אי אפשר בשום פנים ואופן לגמור את הדבר הזה כפי שאברום החליט שהוא רוצה לגמור אותו".

אל השניים הצטרפה צלע שלישית. בספטמבר 84' חזר רפי מלכא לשב"כ לאחר שנת לימודים במכללה למינהל. מלכא, ששירת בעבר כראש אגף המבצעים של הארגון, לא ידע אז דבר על הפרשה. מדי פעם היו מציקים לו עמיתיו מצה"ל על התנהגות השב"כ בפרשת 300. מלכא דחה בתוקף את כל ההאשמות המרומזות.

כששב לשירות ומונה לתפקיד ראש אגף מינהל החלו החשדות להציף את תודעתו. הוא שם לב שאנשים מסוימים זוכים להקלות משמעותיות מהצמרת גם כשהם מפשלים. הוא ראה איך המעורבים באירוע - שבדיעבד התברר לו כי נמנו עם שותפי הסוד - אומרים לו בבואם לדרוש תפקיד זה או אחר, "לנו לא יגידו לא". מלכא ניסה לבדוק ולחקור מה קרה כאן, אך נתקל בחומות של שתיקה.

בפעולות המאפיינות איש מודיעין הצליח מלכא לדובב את יתום וחזק, לחלץ מהם פירורי מידע ולבנות תיאוריה שהבהילה אותו. "אני מתאר את זה בקלות אבל זה הרבה לבטים והרבה לילות ללא שינה. חששתי שקרה הרע מכל", סיפר לזמיר. כשעבודת המודיעין שלו נשאה פרי, והתחוורו לו הפרטים, הוא נחרד. "העולם חרב עלי", אמר מלכא לזמיר. "אני חינכתי הרבה מאוד עובדים לאמירת אמת בבית משפט... אנחנו עוסקים בהרבה מאוד נושאים שהם על גבול החוק. אנחנו לא תמיד אומרים את האמת... אבל כדי לתת גיבוי אישי לאדם ולא חשוב מי זה, לעמוד בבית משפט ולהעיד שקר?... ובכלל, איך ניתן לנהל שירות כשאתה יודע שפלוני יכול פתאום לסחוט אותך?"

חזק, רדי ומלכא החלו להיפגש בקביעות: בבית המלון שבו התאכסן רדי, בביתו של חזק או במכוניות. המסקנה שלהם היתה ברורה וחד משמעית: צריך לדרוש משלום ללכת הביתה. "אמרתי להם: אם ראש השירות לא יילך. אני מתפטר", סיפר מלכא בעדותו. "סברתי שהוא יחזור מחו"ל ויודיע בהזדמנות הראשונה על פרישתו... אמרו לי שאני נאיבי".

ב-14 באוקטובר 85' הגיע שלום חזרה ארצה וחזק נכנס למשרדו. "הוא אמר לי 'פניך לא כתמול שלשום'... הוא היה חולה. אמרתי לו: 'עזוב... תבריא קצת ונדבר'... הוא אמר: 'לא. אני רוצה עכשיו'. ואז אמרתי לראש השירות שאני לא יכול יותר... אמרתי לו שהוא שבר את כל אמות המידה המוסריות והעקרוניות של השירות... אמרתי לו שעצם נוכחותו על הכיסא הזה, מהווה סכנה לשירות", סיפר בעדותו.

"אמרתי לו: 'אני מניח שהדבר הראשון שהולך לך בראש זה שאני רוצה לרשת אותך... שלא תחשוב שאני רוצה את הכיסא'... ראש השירות השיב לי שזו לא הפתעה בשבילו, משום שהוא ידע מה אני חושב והוא ידע שהיום הזה יגיע. הוא אמר שאני מאכזב אותו... אבל הוסיף: 'אל תחשוב שבגלל השיחה הזאת אני לא אמליץ שתחליף אותי. להפך'... גיחכתי באותו רגע... אמרתי לו שאם הוא לא מקבל את דעתי אני מבקש פגישה עם ראש הממשלה. אמרתי לו שאני יודע שאני מסכן את עתידי ואת קידומי... ושאני לא מוכן לקבל ממנו כל הוראה שיש לה נגיעה לניהול עובדים או מוסר". שלום לא התווכח עם חזק על הפרטים, הוא רק חזר ואמר לו כי פעל על פי הוראה משמיר.

את השיחה הנפיצה תיעד חזק בתרשומת הסגורה בסליק. הוא כתב עליה: "ייפתח רק באישורה של אשתי נירה חזק. אם יקרה לי משהו". שלום היה נסער אחרי הפגישה עם חזק. "המשנה שלי בגד", הוא אמר לאנשיו ולשמיר.

מיד אחרי חזק ביקש גם רדי להיפגש עם שלום בדחיפות. שלום סירב. הוא ידע מה מצפה לו. לבסוף הצליח רדי ללכוד את שלום לשיחה בארבע עיניים: "אני אמרתי לו בקיצור... 'אין לי יותר אמון בך. שברת את הבסיס המוסרי לעבודתך בשירות, תקום ותלך'... הוא השיב לי: 'אז תתפטר'. אמרתי לו: 'לא אני עשיתי את כל הרע הזה, אלא אתה, תקום ותתפטר'. אז הוא אמר לי: 'זה לא עניינך'".

גם רפי מלכא זימן את עצמו לפגישה עם ראש השירות: "אמרתי לו שעליו להתפטר, שאין לו היכולת המוסרית להמשיך לתפקד כראש שירות. הצבעתי על הסיכונים שכרוכים בכך, סיכוני הסחיטה... התגובות שלו היו קצרות מאוד, בחלקן ציניות... הוא אמר לי: 'מה זה עניינך?'"

פרס נוטש

בזמן הישיבה אצל זמיר סיפר חזק כי בחורף 85', בעודו יושב בחדר העבודה בביתו, הטלפון צילצל ומהעבר השני נשמע קולה של מזכירתו של ראש הממשלה, שמעון פרס. "יום אחד קיבלתי פיק ברכיים, לקחתי יום חופש וקיבלתי טלפון הביתה שאני מוזמן בשעה חמש לראש הממשלה. כל אחד גיבור עד שהוא מקבל את הזימון הטלפוני לראש הממשלה... אני קיוויתי שזו טעות", סיפר לזמיר.

ב-29 באוקטובר 85' בשעה 17:30, צעד חזק למשרדו של פרס נסער מאוד. "הכנתי לי פתק ודי הקראתי לו ממנו משום שידעתי שאהיה נרגש עד מוות ולא רציתי להפסיד שום דבר חשוב", סיפר חזק בעדותו. במשך 20 דקות הוא גולל לפני ראש הממשלה את הסיפור האמיתי על מותם של חוטפי האוטובוס ועל רשת קורי השקרים שטוותה צמרת השב"כ. "התמוטט הבסיס המוסרי עליו נשען השירות במשימותיו", אמר לפרס.

ביניש: "בשיחה עם ראש הממשלה דיברת איתו על הקאבר-אפ?"

חזק: "הכל עלה".

פרס, שהקשיב קשב רב לחזק, אמר לו לבסוף: "אני נוהג לשקול לפני שאני מחליט".

חזק יצא מעודד מהפגישה. הוא מיהר ממנה לפגישה עם רדי ומלכא שהמתינו לו מתוחים בתל אביב. "איזה יופי. ראש הממשלה הקשיב לי", אמר להם. הוא היה משוכנע שפרס שמע ממנו את הסיפור לראשונה, וכי הוא זועזע עד כדי כך שהוא מתכוון לפעול. אלא שהאמת היא שאברהם שלום הקדים את חזק. הוא נפגש עם פרס וגולל באוזניו, כך לגרסתו, את כל הסיפור.

בשלב הזה נמצאו היחסים שבין חזק לפרס ושלום במסלול התרסקות. "ראש השירות התחיל לנטרל אותי", סיפר חזק לזמיר. "הפסקתי לקבל חומר... התחילו למחוק את שמי מרשימת התפוצה".

שבועיים חלפו וחזק בא שוב למשרד ראש הממשלה. "ראש הממשלה אמר לי: 'שמעתי את מה שאמרת, זה לא זמן לוועדות חקירה, יש לנו נושא טרור. חשוב להילחם בטרור, הדברים שאמרת לי קרו לפני זמני. יש לי אמון בראש השירות ועכשיו קדימה לעבודה'. אני הייתי בשוק", סיפר חזק בעדותו. חזק ביקש ממזכירו הצבאי של פרס, עזריאל נבו, לצאת מהפגישה. עיניו דמעו. בהמשך הדיאלוג ביניהם אמר פרס לחזק: "יש רגעים בחיי מוסד שמנהלים (וכפיפיהם) לא מסתדרים". פרס הציע לחזק לצאת לשנת לימודים. חזק ביקש לחשוב, ובכל מקרה דרש שגם אם הוא יחליט להיענות לבקשה וייקח פסק זמן, הוא ימשיך לשרת בשב"כ וכן שעניין האוטובוס יעלה לשולחן הדיונים.

כמה ימים חלפו והמזכיר הצבאי נבו התקשר לחזק. "הוא אמר לי שראש הממשלה מסר שאני לא יכול להמשיך בתפקידי ואי לכך אני צריך לקבל את ההצעה מהפגישה הקודמת". חזק השיב לנבו כי בידי ראש הממשלה הסמכות לפטר אותו. "אבל אני לא אוותר ואלך על מאבק משפטי שממנו עלול להתפתח דבר שאני לא רוצה שיתפתח... יינזקו כל מיני אנשים שאני לא רוצה שיינזקו". אם אצא ללימודים, המשיך חזק, זה יהיה תחת מחאה. "כעבור איקס זמן נבו החזיר לי טלפון ואמר לי שראש הממשלה לא אוהב שמקבלים הצעות תחת מחאה, וראש הממשלה גם לא אוהב שנוקטים כלפיו נימה של איום", שיחזר חזק בעדות.

עוד באותו יום נקרא חזק לראש השב"כ, שהדיח אותו מתפקידו והודיע לו שהוא יוצא לשנת שבתון. חזק כינס את הכפופים לו. "זה דורש ממני תעצומות נפש לחזור לכל הסצנות האלה", אמר בהתרגשות כששיחזר את המעמד לפני זמיר. "אמרתי להם שיש בחייו של בן אדם קווים אדומים שאותם הוא לא מוכן לחצות... שאני יוצא מהשירות אמנם לא בנפש שמחה, אך בראש מורם".

גם פלג רדי החזיר את המפתחות. "ביקשתי לפרוש", סיפר לזמיר. "בגילוי לב, זה קרה אחרי שהגעתי למסקנה שגם אם הוא (שלום) ימות, עם האנשים האלה, מסביב לשולחן, מה שנקרא המטה שלנו, אני לא יכול לעבוד יותר". מאז דרש משלום להתפטר התנכרה צמרת השב"כ לרדי.

בשלהי 85' מצאו את עצמם חזק ורדי מחוץ לשירות. גם ראשו של מלכא נערף: זה קרה אחרי שהוא אמר בשיחה פרטית את דעתו על ראש השב"כ לפ', אחד מראשי האגפים בשירות. פ' מיהר להלשין לשלום עוד באותו יום. שלום הזמין את מלכא במהירות ללשכתו ובנוכחות פ', שישב בראש מורכן, נזף בו שלום בחומרה על שהוא "מוסר מידע שהגיע אליו באקראי ושהוא אינו מוסמך למסור". "זה היה מעמד מביש", אמר מלכא בעדותו. כמה ימים אחרי הנזיפה אמר מלכא לשלום: "אם אתה חושב שעשיתי משהו לא תקין, תעמיד אותי לדין משמעתי!" "אל תאיים עלי, סחטן", השיב לו שלום והעיף אותו מהחדר. בין השניים שרר מאז נתק טוטאלי וכעבור זמן קצר מאוד הדיח שלום את מלכא מתפקידו. מאז, נותר ראש האגף בביתו חסר מעש כשהוא ממשיך לקבל משכורת מהשב"כ.

השלישייה נפגשה אז לעתים תכופות, בביתו של חזק או במקומות אחרים. "היו עלינו האזנות", אומר רדי בנחרצות. שלום מכחיש כי אי פעם הפעיל או שקל להפעיל האזנות.

בתוך השב"כ התקיימו אז אסיפות הסברה נגד השלישייה, האשימו אותם בניסיון פוטש. "ממש אסיפות הסברה בנוסח הק.ג.ב שמסבירים על הפוטש ועל הפושעים", נזכר רדי. "זאת הרגשה מאוד-מאוד קשה שהארגון שממנו אתה יוצא מתייחס אלינו בתור בוגדים".

השלישייה היתה לכודה במבוך שהמוצא ממנו נמצא בפגישה של חזק עם ביניש בחניה של מגרש הרוסים בירושלים. פגישה שהובילה למסירת העדויות הדרמטיות ליועץ המשפטי זמיר.

הקליקה

היועץ זמיר הקשיב לעדותו של חזק קשב רב. בימים שקדמו לפגישות הדרמטיות ערך זמיר בירורים שונים כדי לנסות להבין מה התחולל בשב"כ. בשנים שקדמו לפרשה היה ארגון הצללים, לדברי זמיר, "מבצר שאי אפשר היה להיכנס אליו". למערכת המשפטית כמעט שלא היתה דריסת רגל בארגון החשאי, שהתנהל כגלקסיה נפרדת עם חוקים משלה. מהסיבה הזאת ביקש זמיר מחזק להסביר לו בפגישה את החריגות של הפרשה.

זמיר: "...מה לדעתך היתה החומרה המיוחדת של המקרה הזה והאם לא היו מקרים דומים לזה במידת החומרה?"

חזק: "אני לא זוכר שום מקרה בהיסטוריה של קאבר-אפ מהסוג הזה... מעבר לזה יש היום אנשים בגוף כל כך רגיש שעובד בשולי החוק, שנמצאים בעמדת סחיטה או בעמדת לחץ על ראש השירות וגם על מנהלים אחרים... אני לא זוכר אף מקרה כזה בתולדות המודיעין של עם ישראל..."

זמיר: "מתוך מה שאתה אמרת עולה שהקאבר-אפ... הכל נובע ממקור אחד, מראש השירות?"

חזק: "כן בהחלט. ראש השירות אמר לי: 'לא יכול להיות שראש השירות יישב בבית סוהר'".

זמיר: "אתה יודע מה העמדה של ראשי האגפים בשירות היום?"

חזק: "אה, זה נושא כאוב מאוד. אני לא דיברתי עם אף אחד... לא נעים לי לומר, הם היו קולגות שלי אבל הם יודעים איפה מרוחה החמאה... אחד מהם סיפר לי כי ראש השירות הציג את זה שראובן חזק איים עליו שאם הוא לא יתפטר, הוא יחשוף את כל מבצעי השירות".

במסגרת הבירורים שערך זמיר נאמר לו שוב ושוב, בעיקר בצמרת השלטון, כי "השלישייה פועלת ממניעים אישיים", וכי פרשת קו 300 היא בסך הכל קולב עלוב שבו הם נתלים כדי לחולל פוטש ולהמליך את חזק. מהסיבה הזאת, בעת גביית ההודעות מהם התעקש זמיר שוב ושוב לדעת אם אכן אלה משחקי כוח פנימיים וציניים בתוך ארגון הביון. כשפלג רדי, שלא היה מעורב כלל באירוע ובקאבר-אפ, נשאל על ידי ביניש מדוע המתין שנה וחצי עד שדרש משלום להתפטר, הוא הפתיע את הנוכחים בכנות יוצאת דופן: "אין לזה מחילה. מה ישבת ושתקת שנה וחצי?... בחשבון שאני עשיתי אמרתי, השירות צריך לצאת מהדבר הזה, ואם אני עכשיו אקום ואפתח את הפה שלי, ייחרב העולם, ייחרב העולם... אני חשבתי שהוא (שלום) יקום ויילך ואפשר יהיה לחיות בחזרה חיים נורמליים, אז אולי הייתי נאיבי, או גם קצת דרעק, אבל זאת היתה המחשבה".

לרפי מלכא הפנה זמיר את השאלה הקשה מכולן: "שמעתי טענה שבעצם מה שמשותף לשלושתכם הוא שאתם פועלים כקליקה, מתוך מניעים אישיים". "אני לא איש מאמין ולא חובש כיפה", השיב לו מלכא, "אבל אם שבועה תעזור אני מוכן להישבע שהצהרתי שאם הוא לא הולך אני הולך, ואני מאמין שגם אם הוא היה משאיר אותי בתפקידי... הייתי מתפטר... עבדתי עם ראובן במבצעים לפני 17 שנה. הדבר הנוח ביותר מבחינתו היה לשבת בשקט שנה ולקבל את ראשות השירות".

גם את חזק שאל זמיר פעמים אחדות מדוע חיכה שנה וחצי עד שהחליט לפעול. השאלות האלה הקפיצו למשנה את הפיוז: "מעניין שזו השאלה היחידה שאני נשאל עליה פעם שלישית. זה מרגיז אותי... גם אם חשבתי לרגע לרשת את ראש השירות, אני לא יורש אותו, אני היום פרסונה נון גרטה בקרית הממשלה. עובדה. אבל אני כנראה מספיק טיפש בשביל לא להיות ראש השירות... זה היה תהליך עיכול ארוך, בתחילה לא ידעתי בדיוק מה קרה. אחרי זה עטפו את זה בכל מיני עננים שחורים... נכנסה מעורבות של כל מיני גורמים ממלכתיים ואני בהחלט תרמתי תרומה חשובה לשפיות של השירות באותה תקופה".

כהוכחה לכך שהמניע הוא מוסרי ולא קרייריסטי, גילה להם חזק כי בשלב מסוים הציע לו לא אחר מיוסי גנוסר ללכת לראש השירות "ולהגיד לו שהוא צריך לעזוב את השירות... אמרתי לו 'אני לא רוצה לשמוע מזה'... הנה הזדמנה לי הזדמנות פז שמישהו אחר יוציא את הערמונים מהאש.

"אם הייתי מחכה כמה חודשים הייתי ראש שירות כמו כלום", המשיך חזק. "אני שמתי 22 שנים בעסק הזה ובסוף מדברים עלי איפשהו בלשון השאלות האלה של לרשת, ושל קליקה". זמיר ניסה להרגיע אותו: "...אתה פתחת ואמרת שאתה יודע שאתה לא הולך לטייל בגן של שושנים... התפקיד שלנו כאן הוא לברר את האמת... אין ספק שבתוך הפרשה הזאת ייאמרו דברים לא קלים עליך, ואתה יודע מה? אני מתאר לי שגם עלי... גם אני לא הולך לטייל בגן של שושנים".

עוכרי ישראל

גן של מוקשים חיכה לזמיר. באביב 86' צעד היועץ זמיר במסדרונות משרד ראש הממשלה לפגישה עם פרס. אחרי דברי נימוסין קצרים פנה זמיר לעניין: "אני חייב להורות למשטרה לחקור". פרס התנגד נחרצות. "הוא אמר לי: 'אין צורך לחקור'", משחזר זמיר, "'ולא תהיה חקירה. היו כבר הרבה חקירות'. והדבר השני הוא שפורשי השב"כ עשו פוטש". "כל סיפור הפוטש נראה לי לא סביר", השיב זמיר לפרס. "אם חזק היה יושב בשקט, בתוך כמה חודשים הוא היה נהיה ראש שב"כ. אם הוא היה דואג לעצמו הוא היה צריך לשבת בשקט כמה חודשים, זה הכל". השיחה הזאת היתה אקורד הפתיחה לקרב הורדות ידיים מתיש בין צמרת השלטון למערכת אכיפת החוק.

הפרשה התנהלה בשלב הזה במחשכים: רק צמרת השלטון והמערכת המשפטית הכירו אותה. מאמצי העל למנוע את החקירה הפלילית ולסיים את הפרשה בשקט - פרישה חרישית של שלום מהתפקיד - נכנסו להילוך גבוה. העניין לא הסתייע, אך ידיו הרבות של השלטון עשו הכל כדי למנוע את החקירה. "היו עלי לחצים כבדים מאוד... אמרו לי שהחקירה תהרוס את השב"כ, שאנחנו נישאר בלי שב"כ... ראו בנו עוכרי ישראל", סיפר זמיר. ביניש שפעלה במרץ כדי שהחקירה תתקיים, חששה כי השב"כ נוקט נגדה טקטיקות השמורות לאויבים, נזהרה מלדבר בטלפון וחששה שעוקבים אחריה.

באחד הימים צעדו שלום וגנוסר ללשכתו של פרס במשרד ראש הממשלה בירושלים. "פרס אמר לנו 'תראו, אני לא יכול להיות מעל החוק'", סיפר גנוסר בסדרת ראיונות גנוזים עם ידידו העיתונאי רון מיברג. "ניסיתי הכל כדי למנוע את החקירה, אבל המערכת המשפטית עומדת על כך'. אמרתי לפרס: אתה מבין שהמשמעות של החקירה זה שאנחנו נצטרך לפרוס את כל מעשי עבודתנו במשך כל השנים?"

זה היה קו ההגנה של צמרת השב"כ: אם הפרשה תיחשף תיפתח תיבת פנדורה שתרעיש את המדינה ותסכן באופן אנוש את הביטחון. זה גם היה הנראטיב המרכזי שבו החזיקו כל המעורבים בפלילים בפרשה במשך שנים רבות: פרשת קו 300 לפי גרסתם אינה אירוע חריג, היא עוד פרק בתרבות שקר שפשתה בשירות מימי הולדתו הראשונים. נראטיבים נולדים פעמים רבות ממניעים נפשיים: ניסיון מאוחר, לעתים מלאכותי, להסביר עמידה בצד האפל של הסיפור. ועדת לנדוי אכן קבעה בשלהי שנות ה-80 שהשב"כ והאמת לא היו תאומים סיאמיים, אך גם היא הגדירה את פרשת קו 300 כאירוע חריג וחמור במיוחד, כזה שצף בכיעורו מעל כל השקרים האחרים.

ביום העצמאות ה-38 הזמין פרס את זמיר וביניש לפגישה דרמטית בביתו, בסופה הוא הודיע להם כי הם חופשיים להגיש את התלונה הנפיצה. השניים נסעו לביתו של מפכ"ל המשטרה דוד קראוס, שהודיע להם כי הוא נוסע לחו"ל לשלושה שבועות וכי הוא מפקיד את התלונה בכספת עד שובו.

מלכא, שישב בביתו ללא תפקיד, ביקש באותם ימים לחזור לשירות כאקט סמלי ולהתפטר מיד אחר כך. הוא פנה לכמה גורמים במערכת אכיפת החוק ובראשם מבקר המדינה ושיתפם בעלילה, אך כל הדלתות נסגרו בפניו. הפגישה המתסכלת מכולן התקיימה עם הממונה על הביטחון במשרד מבקר המדינה, ראש השב"כ לשעבר יוסף הרמלין. "ברגע שפתחתי את פי הוא אמר 'סטופ, אני מבקש לא להמשיך בשיחה הזאת, אני פחות או יותר יודע על מה אתה מדבר, אני מציע שהנושא הזה יישאר כקופסה שחורה'". באין מוצא גייס מלכא עורך דין פרטי, ד"ר מישאל חשין, ושיתף אותו בפרטיה המזעזעים של הפרשה. חשין הגיש לבג"ץ עתירה סודית ביותר נגד ראש הממשלה בדרישה להשיב את מלכא לתפקיד ולהשעות את שלום מתפקידו. העתירה הזאת היתה מבחינת השלטון פצצת זמן מתקתקת.

שמונה ימים לאחר הגשת העתירה הסודית התפוצצה הפרשה בקול נפץ: אלמוני הדליף לכתב ערוץ 1, אמיר שביב, ידיעה שלפיה היועץ המשפטי לממשלה החליט לחקור פקיד בכיר במשרד ראש הממשלה. החשיפה התקשורתית הולידה מסע צלב חסר תקדים נגד השלישייה. פקודיו של רפי מלכא חתמו על מכתבי שטנה נגד מפקדם לשעבר, בהם האשימו אותו בפוטש ובבגידה. "התמוטטה והתנפצה דמותך בעינינו", כתבו לו. "חובה עליך למצוא דרך על מנת לשחרר אותנו מהמועקה הכבדה של הבגידה. האם אנו יכולים להבין שבתככים ובמזימות ניסיתם להגיע למנהיגות?"

על השלישייה הפיצו שמועות זדוניות כי נתפסו בסחר בסמים מלבנון ולכן עפו מהשירות. על חזק הפיצו בדיות כאילו ניהל רומן עם דורית ביניש. במקביל לדיסקרדיטציה של השלישייה העצים הדרג המדיני את תמיכתו בצמרת השב"כ המסובכת. פרס נשא נאום חוצב להבות לטובתו של שלום בכנסת. שמיר הגן עליו בראיונות עיתונאיים והציע לחקור דווקא את השלישייה. גם מקורביו הפוליטיים של שמיר, רוני מילוא ואהוד אולמרט, תקפו בתקשורת את המשנה ח'.

זמיר מודח

שומר הוצב בפתח ביתו של היועץ המשפטי זמיר באחת השכונות השקטות בירושלים. אלמונים התקשרו לביתו ואיימו על חייו. "זו היתה מלחמה מלוכלכת", הוא נזכר. בסקרים זכתה עמדת זמיר לאחוזי תמיכה נמוכים מאוד. התעמולה של ראשי השלטון עשתה את שלה.

זמיר סירב להגן על ראש הממשלה בבג"ץ מלכא ודרש לקיים את החקירה המשטרתית במהירות. שבועות ספורים לאחר הגשת התלונה, החליטה הממשלה, במחטף שכמותו לא היה, להחליף את זמיר ולמנות במקומו את שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב יוסף חריש. חריש התייצב להגן על המדינה בבג"ץ מלכא, אך ראשי השלטון ציפו ממנו למהלך משמעותי יותר: בלימתה הסופית של החקירה המשטרתית.

שבועות ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, הודיע חריש לשמיר ולפרס שאין לו יכולת לעצור את הרכבת הדוהרת. שמיר זעם עליו והמטיר עליו צעקות. חריש נותר בשלו. הוא אמר לשמיר שאין לו יכולת חוקית לעצור את החקירה. בסמוך להודעת חריש התקשר שמיר לעו"ד רם כספי, יועצם הקרוב של ראשי השלטון והשב"כ בפרשה. "אני ושמיר דיברנו באותה תקופה כל יום", מספר עו"ד כספי. "באותה שיחה הוא אמר לי שח"כ יורם ארידור העלה בפניו את האפשרות להעניק חנינה לראשי השב"כ, עוד לפני שהורשעו בדין. שמיר ביקש ממני לבדוק את העניין מבחינה משפטית". כספי התפנה מעיסוקיו האחרים, עיין במרץ בפסקי דין שעסקו בסמכויות החנינה של הנשיא, והגיע למסקנה שכך אכן אפשר להתיר את התסבוכת.

כספי גייס לעניין את עו"ד יעקב נאמן, חברו הקרוב ושותפו בעבר של הנשיא חיים הרצוג. הרצוג נתן אור ירוק למהלך, בכמה תנאים, בהם התפטרות שלום מתפקידו. שלום הסכים. הוא בא ללשכת הנשיא והזיל דמעה אל מול פניו מביעות ההזדהות של הרצוג. בשעות הלילה המאוחרות התכנסו חריש, צמרת השב"כ וסוללת עורכי דין במשרדו הפרטי של עו"ד נאמן בשכונת טלביה בירושלים ובמשך כל הלילה ניסחו את כתבי החנינות.

בשש בבוקר התכנס הקבינט המדיני-ביטחוני ואישר את העסקה. כך מתה לה מיתת נשיקה אחת הפרשות החמורות ביותר בתולדות המדינה. "ישבה לה חבורה שכזו ובפעולה שדמתה יותר מכל לישיבה של חונטה במדינה דרום-אמריקאית נידחת, דאגה להסיר את החבל מעל צווארה", נכתב במאמר המערכת של עיתון "חדשות" יום לאחר מתן החנינות. בכך לא הסתיימה הסאגה הנפתלת: שלוש מילים שהופיעו בכתב החנינה של אברהם שלום - "פעלתי ברשות ובסמכות" - הציתו אש בינו לבין שמיר. כך למעשה גילגל שלום גם על שמיר את המודעות להריגת החוטפים ולמבצע ההטעיה בוועדות החקירה. שמיר הכחיש את הדברים בזעם.

חקירת משטרה שנערכה אחרי החנינות בדקה שאלה אחת: האם אברהם שלום פעל על פי הוראתו של שמיר? שלום טען כי דיווח לשמיר על החיסול וסיכם איתו ש"הבחורים ישתקו". שמיר הכחיש את הדברים בתוקף. בסיום החקירה דחתה הפרקליטות את גרסתו של שלום. שלום טוען עד היום שפעל בהוראת שמיר.

שעון לפורשים

11 אנשי שב"כ קיבלו חנינות בפרשת קו 300, רובם נשארו בשירות עוד שנים ארוכות. השלישייה נותרה בחוץ. בג"ץ רפי מלכא הסתיים בפשרה כואבת. נקבע כי ראש השב"כ יוסף הרמלין, שהוחזר זמנית לתפקיד, ישבץ את מלכא לתפקיד הולם. הרמלין היה אמור להזמין את מלכא לפגישה. חלפו שבועיים וזה לא קרה. כשמלכא פנה אליו אמר לו ראש השב"כ "אני עסוק". מלכא עמד על כך שהפגישה תתקיים.

"אני הגשתי את הבג"ץ לא למען עצמי אלא למען עובדי השירות", אמר מלכא הנחוש בפגישה. "לא ייתכן שעובד זוטר מתריע בפני מנהל על עוולה והוא מוצא את עצמו מחוץ לשירות. לכן אני מציע לך שתציע לי תפקיד הולם, אני לא אקבל אותו ואתפטר מהשב"כ. ואני מבקש שתקריא את פסק הדין בפני הפורום הבכיר (ראשי ענפים ומעלה) של השירות כדי שהמסר הזה יחלחל. תציע לי תפקיד. אני בכל מקרה אתפטר". הרמלין הסכים, אך כעבור יומיים נמלך בדעתו. "תשמע רפי, אני באתי לשירות כדי להרגיע אותו, להמשיך לתפוס מרגלים ומחבלים. אני לא רוצה מתחים מיותרים", אמר. כך הסתיימה תקופת שירותו של מלכא בשב"כ.

למרבה האירוניה, מי שהחליף את מלכא בתפקידו כראש אגף המינהל היה אהוד יתום. כעבור זמן נקרא מלכא להרמלין כדי לקבל שעון, כמיטב המסורת השמורה לפורשים. גם פלג רדי קיבל את השי הצנוע. "הרמלין נתן לי את השעון", מספר רדי, "ואני התחלתי להגיד לו משהו בעניין הפרשה. אז הוא אמר לי: 'תראה, על הפרשה אני לא רוצה לדבר'. ואני אמרתי לו: 'ואני לא רוצה לדבר על שום דבר אחר חוץ מהפרשה'. היתה שיחה מאוד לא נעימה. אמרתי לו: 'יוסף, זה כמו ערימת חרא. אם אתה חושב שאתה שם על זה שטיח, אז לא עוזר לך שום דבר, כי הריח יוצא החוצה'".

ב-88' מונה יעקב פרי לראש השב"כ. פרי, שאמנם לא היה מעורב בפרשה, ישב על הגדר עם פיצוצה בחורף 85', דבר שהביא לסיומה הכואב של מערכת היחסים החברית בינו לבין ראובן חזק. "זו לא היתה ישיבה על הגדר", טוען פרי היום. "ערב עזיבתו של ראובן את השירות נפגשנו. שאלתי אותו: 'למה לא עירבת אותי?' הוא אמר לי: 'פרי, רצינו לשמור עליך'".

לחזק גרסה שונה במקצת: "עניתי לפרי בעת שנפרדתי ממנו, כי לא רציתי לערבו מהטעם שלא חיפשתי לעשות נפשות לעמדתנו. אמירה מסוג 'לא ידעתי' מעמידה את אומרה באור מגוחך לפחות, ואת המאמין לה כתם שאינו יודע לשאול, גם כן לפחות. הלא אברום תידרך את כל ראשי האגפים בעניין. לא פעם אמר לי פרי בשיחות אישיות שעל ראש השירות להתפטר. נמנעתי מלפתח עם פרי שיחות בנושא. פרי ואני (ובני משפחותינו) היינו בידידות רבה ויותר מכך. משיקולים שלו... בחר פרי שלא להתרועע עמי בימי מצוקה וסערה. התנהלות זו שמה קץ לידידות בינינו. נירה אשתי ביטאה זאת בפניו בצורה בוטה, שלא כדרכה, בעת פגישה מקרית עמו ב'בית האדום'. זר הפרחים ששלח לנו למחרת לא כיפר על מעשיו, או שמא מחדליו".

תטהר את שמי

בקיץ 86' החליט ראובן חזק לסגור את החשבון הפתוח שלו עם פרס. החנינות ניתנו, הפרשה שקעה למצולות, אך המשיכה לבעור בלבו של המשנה. אחרי הפגישה בלילה שב חזק לביתו וסיפר לרעייתו נירה ולטייפ שהפעיל על ההתרגשות והמתח שאחזו בו ובפרס בזמן הפגישה. חיזוק ללחץ שבו היה נתון ראש הממשלה מצא חזק בעובדה שהוא עישן בשיחה שנמשכה 50 דקות ארבע סיגריות. "אחת מהן הוא הדליק הפוך", סיפר חזק לטייפ, וציין שגם הוא היה נרגש מאוד: "אני מודה, הייתי צריך ככה לסגור חזק את העיניים בשביל שלא ייצאו לי דמעות".

חזק אמר לפרס בתחילת השיחה בפתיחות: "אתה האשמת אותי בפוטש, אתה האשמת אותי בקליקה, אתה האשמת אותי בניאוף עם דורית ביניש. כאן הוא הגיב, ככה, די חזק ואמר לי: 'אני אף פעם לא דיברתי על ניאוף, מעולם לא'... הוא די כעס כאן, דפק על השולחן ואמר: 'אני לא הולך רכיל'... התרגשתי נורא, אמרתי לו, 'מה אתה חושב, שלי אין אשה? לי אין שלושה בנים? לי אין בן שמשרת בצבא ואומרים לו שכל האסון והתסבוכת הזאת יצאו מתוך המיטה של אביך? למה אף אחד לא יצא להגנתי?' ואז עברנו לפוטש. הוא אומר: 'פוטש אני מעולם לא אמרתי. אף פעם לא אמרתי פוטש'. ובעניין קליקה, הוא אומר, 'לא אמרתי קליקה, אמרתי שזו היתה התנהגות קליקאית'".

יחי ההבדל.

פרס מצדו הציק שוב ושוב לחזק בשאלה: מדוע הוא המתין שנה וחצי עד שפתח את מכסה הביוב. "אני כבר הרגתי טרוריסטים, אני לא יפה נפש", השיב לו חזק, "אבל אני עם האנשים האלה של אהוד יתום עברתי הרבה ביחד, ואני גדלתי איתם, ואני לא יכולתי לקחת על מצפוני את מה שיקרה להם אם אדבר... חוץ מזה... המוסד הילך עלי אימים... נאמר לי שהדרג המדיני הקודם והנוכחי מודעים לנושא". זה היה הרגע שבו פרס איבד את עשתונותיו: "הוא הסמיק לגמרי... הוא התבלבל... הוא הזדקף ואמר לי: 'מי אמר זאת?' אמרתי 'אני נמנע מלהיכנס לפרטים'", שיחזר חזק. "הוא לפי דעתי מאוד נחרד מהנקודה הזאת. הוא דיבר בצורה מאוד חריפה, הוא אמר: 'אני רוצה שתדע, אני לא ידעתי שום דבר'".

פרס אמר לחזק: "אני לא רציתי לשים את עצמי כשופט". חזק השיב לו: "אתה כל הזמן אומר שאתה לא רוצה לשפוט, אבל אתה שמת את עצמך כשופט - אותי זרקת אל מחוץ לגדר".

"הוא הסתבך עם עצמו", סיפר חזק לרעייתו ולטייפ. "היום ראיתי שהוא לא כזה חכם. אני יכול בקלות להתווכח איתו. אבל מה, יש לו את התכונה שאין לי, ויש כנראה לפוליטיקאי, שהוא, לא אכפת לו מה השני אומר".

לקראת סיומה של הפגישה שאל פרס את חזק "אם אני רוצה ממנו משהו... אמרתי לו: 'כן, אני רוצה שאתה תטהר את שמי, שאני לא פוטשיסט, אני לא חבר בקליקה, אני לא נואף'".

אחרי 45 דקות של שיחה צילצל הטלפון בלשכתו של פרס. "אמרו לו שמחכים, ואז הוא התחיל לכפתר את הז'קט והוא אמר לי, 'אנחנו צריכים לגמור'. ואז הוא לחץ לי את היד, המשכנו קצת לדבר בעמידה, ואני אמרתי, 'אז אני אשמע ממך, כי אתה חייב לי שתי תשובות'. אז הוא אומר לי, 'כן, בהחלט'". זו היתה יללה אל הירח. פרס לא חזר אל חזק. עד היום לא ניהל נשיא המדינה חשבון נפש פומבי על תפקודו בפרשת קו 300. "הוא ושמיר לא רצו שתיפתח תיבת פנדורה מימי בן גוריון", מסביר עו"ד כספי את עמדתו של פרס. "אברהם שלום הציע לפחות פעמיים להתפטר בנוכחותי ופרס אמר לו 'אני לא שופט, אני לא מבקש ממך להתפטר'. בשלב מסוים הוכנה בשב"כ רשימה של אירועים שלדעתם מעידה כי פרשת קו 300 לא היתה אירוע חריג. העתק ממנה הועבר לפרס שהבין שחיטוט יעמיק את הפצע ויפתח תיבת פנדורה שהוא לא רצה שתיפתח".

מודה אני

ב-2004 בא אברהם שלום לקיבוץ צובא לכנס סגור של צמרת השב"כ שעסק בלקחי הפרשה. באולם הוא פגש אחרי 20 שנה, שבהן לא שוחחו, את רפי מלכא. "אנחנו צריכים לשים את משקעי העבר מאחור", אמר שלום למלכא. אחר כך עלה שלום לנאום. השלישייה שישבה בשורות הקדמיות באולם שבו התקבצו כל כוכבי הפרשה לא שיערה כי ראש השב"כ לשעבר יודה בטעויותיו בנאום נדיר ואמיץ. "זוהי פעם ראשונה שאני מדבר מול קהל בכיר על כישלון", אמר שלום. "כישלון שאני האשם העיקרי בו".

שלום הגדיר את הוראת החיסול שנתן "הוראה מטופשת" ואת כל המהלכים שהתפתחו בעקבות ההוראה הוא כינה "מערכת החלטות וקביעת עובדות שהיתה בנויה כולה על בסיס עקום". "האחריות כולה עלי", אמר שלום אך לא העניק חנינה לדרג המדיני. "אני יכול להבטיח לכם", אמר לקהל המשתאה, "שהדרג המדיני שמעלי ידע". הוא אמר כי ההחלטה שלו להסתיר את הוראת החיסול נולדה מחשש לחייהם של שבויים ישראלים.

שלום הגדיר את מה שאירע ליצחק מרדכי בעקבות הטיית העדויות "כישלון של ההסתרה" ו"עוול גדול". הוא סיפר שכבר בשלביה המוקדמים של הפרשה הוא התחייב כי אם יאונה למרדכי רע, הוא יילך ו"יפתח את כל הקלפים".

מכל קורבנות פרשת קו 300 ביקש שלום להתנצל רק לפני אדם אחד: האלוף בדימוס מאיר זורע. "לא היה לי העוז ללכת אליו. פחדנות. אני לא יודע איזה שם היה לי, אבל אני חושב שפחדן לא היה אחד מהם. פה פחדתי, התביישתי, אולי פחדתי זו לא המילה המדויקת", אמר. שלום סיפר כי טס עם אשתו בשנות ה-90 מלונדון לישראל ואמר לה: "מחר אני הולך דבר ראשון בבוקר לזורע לדבר איתו". אלא שכשהוא פתח את העיתון הישראלי שהיה במטוס, "ראיתי מודעה שהוא נפטר. אתם לא יודעים כמה זה אכל אותי. ואני מוכרח להגיד את זה פה. כי זה אכל אותי".

רפי מלכא, שעלה לנאום מאוחר יותר, אמר שהוא "מסיר את הכובע בפני שלום".

המפגש בצובא איחה כמה קרעים שחוללה הפרשה. שם, בקיבוץ המוריק, שוחחו לראשונה אחרי שנים ארוכות בני הדודים פלג רדי ושלמה ורטהיים, המשנה ליועץ המשפטי של השב"כ שבביתו התקיימו הפגישות האסורות. ובכל זאת אל תיתנו למפגש הנוסטלגי לבלבל אתכם: פרשת קו 300 קורעת עד היום את המעורבים בה לשני מחנות עוינים. עד היום אברהם שלום משוכנע שהשלישייה עשתה משגה כשפוצצה את הפרשה בחוץ. עד היום יש בין פורשי השב"כ כאלה המכנים את השלישייה "בוגדים", "מלשינים", ושאר מרעין בישין. עד היום יש כאלה שלא מחליפים איתם מילה.

מעניין לראות כי כמה מהמעורבים בפרשה הזאת תפסו את עצמם כקורבנות: שלום משוכנע שהדרג המדיני הפקיר אותו; גנוסר, איש מבריק לכל הדעות, שהפרשה מנעה ממנו להתמנות לתפקיד ציבורי בכיר, סבר עד יום מותו שהוא שילם תג מחיר יקר ובלתי נסבל. אהוד יתום מצייץ גם הוא ציוצים קורבניים.

מהשלישייה שנזרקה מהשירות והוכתמה במשך שנים לא תשמעו קולות כאלה, גם לא קריאות תרועה של גיבורי ניצחון. מאז פרישתם מהשב"כ פתחה השלישייה חברה משותפת העוסקת בין השאר באבטחת מידע וסיכול ריגול תעשייתי. הם התקדמו בחיים, אך פרשת קו 300 עדיין מלווה אותם כצל מעיק. "זו טראומה יומיומית", אומר מלכא בכנות. "אני חי את האירוע עד היום". "זה האירוע הכי קשה שעברתי בחיי", ממשיך רדי, וחזק חותם: "זה לא יעזוב אותי עד יום מותי".*

הנתיב בזמן

סדר אירועי פרשת קו 300

12 באפריל 84' - אוטובוס קו 300 נחטף בידי ארבעה פלסטינים.

13 באפריל - סיירת מטכ"ל משתלטת על האוטובוס לפנות בוקר. שני חוטפים נהרגים בפעולת החילוץ. השניים הנוספים נלקחים לחקירה בידי אנשי שב"כ ומחוסלים בפקודתו של ראש השב"כ אברהם שלום.

26 באפריל - שר הביטחון משה ארנס מחליט על הקמת ועדה לחקר הרג החוטפים בראשות האלוף (מיל') מאיר זורע. אנשי השב"כ משקרים לוועדה.

20 במאי - הדו"ח הסודי של זורע מוגש לראש הממשלה. הוועדה לא מצליחה לקבוע מי הרג את החוטפים.

4 ביוני - היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר ממנה ועדת בדיקה נוספת בראשות פרקליט המדינה יונה בלטמן. אנשי השב"כ ממשיכים בשקרים.

יולי 85' - דו"ח בלטמן הסודי מוגש ליועץ זמיר. שוב לא מצליחה הוועדה לגלות מי הרג את החוטפים.

אוקטובר-נובמבר 85' - המשנה לראש השב"כ ראובן חזק דורש מראש השב"כ שלום להתפטר. הוא מגולל את כל פרטי האירוע בפני ראש הממשלה שמעון פרס. שני ראשי אגפים בשב"כ, פלג רדי ורפי מלכא, חוברים לחזק בדרישה ששלום יתפטר. הם מוצאים את עצמם מחוץ לשירות.

מארס 86' - חזק, רדי ומלכא מוזמנים ליועץ המשפטי זמיר, שם הם מגוללים את כל פרטיה של העלילה הקודרת.

מאי-יוני 86' - זמיר מגיש תלונה למשטרה נגד צמרת השב"כ. זמיר מודח מתפקידו. שופט בית המשפט המחוזי יוסף חריש שמחליף אותו מחליט להמשיך את החקירה. באותו חודש מחליט נשיא המדינה להעניק חנינה בטרם חקירה לצמרת השב"כ. הפרשה המטלטלת מתה מיתת נשיקה.

קו 300: הסרט

ביום ראשון הקרוב, 2 באוקטובר, בשעה 21:00, ישודר בערוץ 10 סרט דוקומנטרי ששמו "א' תחסל אותם" המגולל את קורותיה של פרשת קו 300, שיוצריו הם מוש דנון, נדב עשהאל, לוי זיני וכותב שורות אלה. הסרט יכלול גילויים חדשים על הפרשה כמו גם הופעות מיוחדות של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש וראש השב"כ לשעבר אברהם שלום. לסרט התראיינו מלבד שלושת פורשי השב"כ שחשפו את הפרשה, גם יצחק מרדכי, היועצים המשפטיים לממשלה באותה עת, יצחק זמיר ויוסף חריש, המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, ד"ר מישאל חשין, המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה, עזריאל נבו, השר דן מרידור, ראש האגף הערבי בשב"כ, נחמן טל, המשנה ליועץ המשפטי של הארגון, שלמה ורטהיים, עו"ד רם כספי ואחרים.

במסגרת התחקיר הוגשה לבג"ץ עתירה נגד המדינה בדרישה לקבל חומר הקשור לפרשה שנאגר בגנזך המדינה. לאחר הדיון שהתקיים בבג"ץ הסכימה המדינה לחשוף את הפרוטוקולים השמורים המתעדים את הפגישות בין זמיר לבין השלישייה, פגישות שהובילו לחשיפתה של הפרשה.