טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

שנתיים, במסתור, אצל האוקראינים מחוץ לגטו

שושנה ברגמן (לבית שטיין) מפולין חבה את חייה למשפחת חסידי אומות עולם, שפתחה לה את דלת ביתה ברגע המכריע. בסוף המלחמה גילתה כי היא היחידה ממשפחתה שנותרה בחיים, עלתה לישראל, הקימה משפחה והיתה למורה

תגובות
שושנה (משמאל) וחברתה נחמה אריאל, אחרי השחרור, 1944
המשפחה

בתחילת ספטמבר 1942 זחלה שושנה שטיין בת ה–12 מתחת לגדר שהקיפה את הגטו בעיר לודמיר (וולודימיר־וולינסקי), שנמצאת היום באוקראינה ליד הגבול עם פולין. מצוידת במזוודה קטנה שארזה לה אמה בלומה, היא שמה פעמיה לבית של בני הזוג ניקולאי ומריה וברישביץ', זוג אוקראינים שגרו ליד הגטו, וביקשה מסתור.

בקיץ 1944, מקץ כשנתיים בהן שהתה שושנה במחיצתם, שיחררו הרוסים את העיר מידי הכובשים הנאצים. רק אז גילתה שושנה כי היא היחידה מבני משפחתה ששרדה את השואה. אמה, בלומה, אביה ראובן ושתי אחיותיה, הניה והדסה, נרצחו. זה היה גם גורלם של עוד רבים מקרובי משפחתה. אחרי קום המדינה עלתה לישראל, הקימה משפחה ועבדה כמורה. בחודש שעבר מתה בגיל 86.

סיפור ההצלה של שושנה החל בספטמבר 1939, כשהיתה בת תשע. אחרי שהגרמנים כבשו את עיר הולדתה הרובישוב בפולין, משפחתה החלה במנוסה לכיוון רוסיה השכנה. אביה, ראובן, סגר את מפעל הגרביים הקטן שלו. אמה, בלומה (לבית זוברמן), אספה את הסחורה מחנות המשי שניהלה. בדרך ליעד החדש עברו אצל סבא וסבתא של שושנה מצד אמה, ואספו גם אותם.

משפחת וברישביץ', חסידי אומות העולם שהצילו את שושנה ברגמן
המשפחה

ממקום מושבה החדש של המשפחה בעיר לודמיר, שהיתה אז עדיין בשליטת רוסיה, נראה היה שהסכנה המיידית חלפה. "אנחנו, הילדים, היינו עסוקים במסיבות סיום שנת הלימודים ובניחוש הציונים שנקבל אחרי בחינות סוף השנה", כתבה שושנה בזיכרונותיה.

אלא שבחודש יוני 1941 הבהירו לה הדי התותחים הגרמנים כי תיאלץ שוב לקטוע את לימודיה. תחילה כמה מכרים רוסים, שהיתה בבעלותם מכונית משא, הציעו למשפחתה להצטרף אליהם ולברוח. אבל אז אחד הדודים שלה הזכיר לכולם כי כבר ברחו מהגרמנים ב–1939, ותהה: "כמה אפשר כבר לברוח?".

הקורבן הראשון של הנאצים, שכבשו את העיר, היה ראובן, אביה של שושנה. הוא הצטווה בידי חייל גרמני להגיע עם מטאטא לבית חולים סמוך כדי לבצע שם עבודות ניקיון. בהמשך נרצח לצד כ–20 גברים אחרים.

שושנה ברגמן, 1948
המשפחה
כתבה על הענקת מלגה לשושנה שטיין, 1950
המשפחה

בחודשים הבאים, כל עוד הדבר התאפשר, ניסתה שושנה לקיים שגרת חיים. בשעות היום הצטרפה לקבוצת יהודים שלמדה במחתרת. "המשפחה שלנו היתה ציונית ועמדה על כך שנלמד עברית, דקדוק עברי ותנ"ך", סיפרה לימים. בערבים, לאור נר, קראה בכתבי שלום עליכם ביידיש. את גדולי האומה — בתחום המדיני ובתחום הרוחני — הכירה עוד לפני המלחמה. תמונותיהם של הרצל, ויצמן וביאליק היו תלויות בחדר השינה שלה בפולין. את שיריו של ביאליק "יש לי גן ובאר יש לי" ו"לא ביום ולא בלילה" שרה עוד כילדה, תוך געגועים לארץ ישראל שלא הכירה.

במארס־אפריל 1942, גורשה משפחתה לגטו. שושנה יצאה לעבודות כפייה בשדות תפוחי אדמה בכפרים סמוכים. "הפתרון הסופי הידהד באוויר. שליחים מערים אחרות היו מגיעים ומספרים לנו על זוועות", סיפרה לימים.

בספטמבר אמה ניצלה את היכרותה המוקדמת עם בני הזוג וברישביץ', אוקראינים נוצרים, שאף הם ברחו מפולין ללודמיר מאימת הנאצים, ושלחה אליהם את שושנה בתקווה שיצילו אותה.

ברגמן כמורה בכיתה ג, בית ספר לילדי עובדים רמת גן נחלת גנים
המשפחה

מצוידת במזוודה ובה סדין, שמלה כפרית קיצית, מעיל כבשים לחורף ועוד כמה פריטים, יצאה שושנה לדרכה. בפרידתן אמרה לה אמה: "הנה כמה מטבעות זהב עליהן מודפס דיוקנו של הצאר ניקולאי. תפרי אותם בחגורת הגרביים שלך ושמרי עליהם עד הרגע האחרון. ייתכן שתצטרכי אותם פעם בשביל פת לחם".

בבית של משפחת וברישביץ', שכללה לצד ההורים גם את שני בניהם הצעירים, ניקולאי ומיכאל, הסתתרו לאורך המלחמה כ–20 יהודים. העדויות שנאספו על המשפחה מתעדות מסירות ואומץ לב יוצאי דופן. כך למשל, דווח כי בחג הפסח דאגו בני המשפחה להביא תפוחי אדמה ליהודים שהסתתרו, כדי שלא ייאלצו לאכול חמץ. בפעם אחרת, כשאחד מבני המשפחה נשלח לעבודות בגרמניה, הוא לא ניסה לברוח, על אף שהיה יכול לעשות כן, כי פחד שעלולים לחפשו בביתו ולמצוא שם את היהודים המסתתרים. שושנה חיה שם בזהות בדויה של נערה נוצרייה. בלילות ישנה בבור שנחפר עבורה באדמה, והתעוררה בבקרים מלאת שריטות, כנראה מעכברים. בימים עזרה בעבודות הבית והעסיקה עצמה בקריאת ספרות רוסית ובמשחקים כמו תלישת עלי פרחים בניסיון לנחש: "אחיה או לא אחיה".

ברגמן
המשפחה

שעות רבות בילתה בהצצה לרחוב בתקווה לראות את אחת מאחיותיה. "ישבתי ימים שלמים ליד החלון. מרימה את הווילון, ומנסה בייאוש לחשוב... אבל בתוף תוכי ידעתי שאין כבר נסים", סיפרה. "יום־יום היה עובר בשעה קבועה על אופניים חייל גרמני צעיר ליד ביתנו. הייתי מתבוננת בו דרך הסדק בסימפטיה וחושבת... 'בוא נתעלם מהחשבונות של המבוגרים, ונצחק יחד כמו שבני נוער מסוגלים'", כתבה.

בזיכרונותיה כתבה: "התעורר בי חוש של צדק שנפגע עמוק. את השמים ואת הארץ יצר הרי כוח אחד... משפחתנו יושבת מדורי דורות, אולי מהמאה ה–15, בפולין. אני נולדתי בפולין. מי אמר שהשמים האלה והאדמה נוצרו רק בשביל גזע אחד?".

ביולי 1944 שיחררו הרוסים את העיר. שושנה יצאה לרחוב כדי לראות את הטנקים. "פה ושם זרקו פרחים. לא זרקתי פרחים. רק חשבתי שאין לאן לרוץ ואין למי לרוץ לחלוק בשמחת החופש. העתיד נראה לי שחור", כתבה. עשרות שנים לאחר מכן אזרה אומץ וביררה מה עלה בגורל בני משפחתה שנותרו בגטו. "הפשיטו את כולם. עירומים, הובילו אותם למקום מגודר ושרפו אותם חיים", סיפרו לה.

אחרי השחרור נותרה תחילה אצל בני הזוג וברישביץ'. בהמשך חזרה לפולין, ומשם יצאה למסע שבסופו הגיעה לישראל. בדרך עברה בפראג, שם החלה ללמוד ספרות רוסית באוניברסיטה. היעד הבא שלה היה צרפת, שם מצאה מקום בבית היתומים של לנה קיכלר, שהתפרסמה לימים בספרה "מאה ילדים שלי". את שהותה בצרפת ניצלה כדי ללמוד בסמינר עברי בפאריס. באוקטובר 1948, חמישה חודשים לאחר הקמת המדינה, עלתה לישראל.

אוסקר ברגמן, בעלה של שושנה
המשפחה

תחילה גרה בבית החלוצות ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, ונרשמה ללימודים בסמינר לוינסקי. בהמשך פגשה כאן קרוב משפחה, אוסקר ברגמן, אף הוא ניצול שואה מפולין, שאיבד את כל משפחתו בשואה. גם ברגמן ברח מפולין לרוסיה עם פרוץ המלחמה. הוא עשה זאת יחד עם אחיו, יואל, שהיה שחקן בלהקת התיאטרון של הצמד המפורסם דז'יגאן ושומאכר, ומת בהמשך מטיפוס. אחר כך הצטרף אוסקר כחייל לצבא אנדרס הפולני, וכך ניצל. אחרי המלחמה בא לישראל במסגרת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) כדי לשרת במלחמת העצמאות כאלחוטאי בחיל האוויר.

שושנה ואוסקר נישאו והקימו משפחה בתל אביב. בשנות ה–50 עבדה כמורה בבית ספר לילדי עובדים בשכונת נחלת גנים ברמת גן ובבית הספר "דוד ילין" בהדר יוסף בתל אביב. אוסקר עבד כאלחוטאי וכנווט באל על. בין 1967 ל–1971 יצאה המשפחה בעקבותיו לשליחות בארה"ב, שם למדה שושנה ספרות אמריקאית. כשחזרה לארץ סיימה תואר ראשון במקרא ובספרות עברית באוניברסיטת תל אביב.

ב–1983, בזכות עדותה, הוכרו בני משפחת וברישביץ' כחסידי אומות עולם. ב–1989 מת בעלה אוסקר. שושנה הותירה אחריה שלושה ילדים: פרופ' ראובן ברגמן, מנהל מחלקת עור בבית החולים רמב"ם, יואל ברגמן, מהנדס כימיה ודוקטור להיסטוריה של הטכנולוגיה, וניצה ברגמן, מפיקה בכירה ב"הארץ", לצד חמישה נכדים ושני נינים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות