"נגמר לנו השמן-זית", אמרה אשתי, "ההורים שלך באים לפרמיירה הערב, לא?"

"כן", עניתי, "הם באים".

"אז אולי יביאו לנו שמן", היא אמרה, "עד שניסע לטירה, לך תדע? ואמא שלך אמרה שהם קנו מהשטחים".

"תגידי לי, את נורמלית?" נזפתי באשתי, "מה שמן-זית? אנחנו נוסעים לפרמיירה של סדרה שעבדתי עליה שנה שלמה, יהיו שם עיתונאים, מצלמות, טלוויזיה, מה שמן-זית עכשיו?"

"מה אכפת לך?" היא שאלה, "זה יהיה בכלל בחניה. אתה יודע מה? אני אעביר את השמן, אם זה מביך אותך. תתקשר לאמא שלך ותגיד לה שתביא שמן לפרמיירה".

"בטח", אמרה אמא שלי בטלפון, "רעיון מצוין, אני אביא גם גבינת עזים שקנינו, ויש גם זעתר טרי טרי".

"אמא", ניסיתי לעצור אותה.

"ואתה", היא קטעה אותי, "אל תעשה שטויות, אבא שלך הסכים לבוא כי הבטחתי לו שהפעם אתה לא משתכר מול כולם כמו תמיד".

"אבא", צעק בני הקטן בהחלטיות, "כשאני אגדל ואלך לצה"ל אני אלך לירות באסד?"

"מה?", צעקתי עליו בחזרה, "מי הכניס לך את הרעיונות האלה לראש, מאיפה אתה בכלל יודע מי זה אסד?"

"חמוד שלי", אמרה אמא שלו, "אתה לא הולך לצבא".

"אבל דריה" - ילדה אחת בכיתה - "אמרה שכולם הולכים לצה"ל".

"אתה לא", אמרה אמו בנימה של עובדת סוציאלית, "ערבים לא הולכים לצבא".

"מה אכפת לי מערבים", הוא גיחך.

"אנחנו ערבים", אמרה אמו, "אתה ערבי".

"מה?" הוא צעק, ואחר כך התחיל לבכות, "זה בגללכם, זה הכל בגללכם".

"את יכולה להשתיק את מרזל הקטן?" ביקשתי מאשתי לפני שנכנסתי למקלחת, "יש לי פרמיירה היום ואין לי כוח לשטויות האלה".

נכנסתי למקלחת שעה לפני מועד היציאה לפרמיירה של סדרת הטלוויזיה. קודם התגלחתי בקפדנות יתרה, עשיתי מאמצים אדירים להוריד את השערות הסוררות מתחת לאף, ללא הצלחה. אך הפעם החלטתי להשתמש גם בפינצטה. בכל זאת מדובר בפרמיירה ועלי להיראות במיטבי. אחר כך קירצפתי את עורי שעה ארוכה מתחת למים הלוהטים.

אפוף אדים יצאתי לחדר השינה ופרקתי את שקיות הבגדים שקניתי באותו בוקר.

"אתה השתמשת בדאודורנט?" צעק עלי הילד הקטן כשהוא מנופף בשפופרת.

"מה הבעיה שלך?"

"זה פוגע באוזון", הוא צעק, "אתם באמת ערבים".

העפתי אותו מהחדר, התזתי גם אפטר-שייב והתחלתי לקלף את המדבקות ולהסיר את התגים מהבגדים החדשים. מכנסיים שחורים, חולצה משובצת לבן ותכלת וז'קט שחור. באותו בוקר ראיתי בדיוק את הבגדים האלה על בובה בחנות בגדים בקניון מלחה וביקשתי מהמוכר "בדיוק כזה". הבגדים האלה והבובה הזאת תאמו בדיוק לדימוי העצמי שלי, ערבי משכיל שאינו סובל מבעיות זהות. "אקסטרה לארג'", ביקשתי מהמוכר והוא בחן אותי שעה ארוכה, מסיט את גופו ימינה ושמאלה ואחר כך קבע: "אתה מקסימום לארג', אם אתה לוקח אקסטרה לארג' אתה עושה לגוף שלך עוול, פשוט עוול".

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

לבשתי את הבגדים והבטתי במראה. משהו מוזר, חי אלוהים שלא נראיתי כך באותו בוקר מול המראה של חנות הבגדים, כשהמוכר הביט בי ואמר ש"זה פשוט מושלם". אולי בגלל המכפלת במכנסיים? לא, זה לא יכול להיות רק בגלל המכפלת. באותו בוקר נראיתי ממש כמו כותב רציני, ועכשיו אני נראה, אני לא יודע בדיוק איך אני נראה, אולי החולצה, אולי המכנסיים, לא יודע.

"זה מה שקנית?" הזדעקה אשתי שנכנסה לחדר השינה.

"מה?" צרחתי, "בחנות זה נראה כל כך..."

"עוד פעם קנית לארג'?"

"המוכר ההומו אמר שאני עושה עוול אם אני לוקח אקסטרה".

"עוול?" צעקה אשתי, "הכרס שלך בחוץ, מה אתה, אידיוט? מה אתה קונה לארג' כשאתה יודע שאתה אקסטרה?"

"אבל בבוקר...", ניסיתי.

"כי הלכת על בטן ריקה, בינתיים אכלת בוקר וצהריים. תראה אותך, החולצה בקושי נסגרת".

"אז מה אני אעשה?" התיישבתי על המיטה, דמעות בעיני, וכפתור אחד של החולצה ניתק.

"אל תבכה", היא אמרה, "אני יודעת, החולצה יפה, פשוט תשים מעליה את הסריג השחור שיש לך והכל יהיה בסדר".

רצתי ללבוש את הסריג השחור, שבאמת עשה את העבודה בצורה מושלמת. בהחלט סופר, אולי קצת גולה עיראקי שהוא סופר, אבל עדיין סופר. הצווארון של החולצה החדשה מבצבץ החוצה, הסריג השחור מסתיר את הבטן והז'קט, גם כשאינו נסגר, עדיין משאיר את הרושם הדרוש לערב בכורה.

"אתה נראה קצת כמו שר החוץ הסורי", אמר אבא שלי כשהדליק סיגריה בחניה של הפרמיירה.

"אם אתה משתכר", אמרה אמא לפני שלחצה לי את היד, "אני הולכת מיד. אני כבר אשה דתייה, אתה יודע".

"אז אתה מעביר את השמן?" שאל אבי.

"לא עכשיו", עניתי לו, "בסוף, אחרי שנגמור עם ההקרנה".

"מה בסוף?" הוא רטן, "לך תדע מה יהיה בסוף, איך שהדבר הזה נגמר אני רץ הביתה, יש טבח בחומס, תגיד תודה שעזבתי את המסך לטובת השטות הזאת שלך".

"טוב", אמרתי וקראתי לאשתי שתעביר את השמן.

"השתגעת?" נזף בי אבי, "20 קילו שמן-זית אתה נותן לאשתך לסחוב? מה קרה לך, אין לך בושה?"

"היא הבטיחה", התגוננתי.

"איזה מין גבר אתה?" אבא שלי התחיל לצעוק.

"בסדר, בסדר", ניסיתי להרגיע אותו, והתכופפתי לתא המטען להרים את פח השמן.

"קשוע", קרא לי צלם עיתונות שעבר בחניה כשצעדתי עם השמן מהמכונית של הורי לזאת שלי, ואני הסתובבתי וניסיתי לחייך כשהבזק-אור היכה בעיני ויכולתי לשמוע עוד כפתור אחד בחולצה נפרם.