מבצע ניקיון

ככה לא פגעתי ברגשותיהם של פועלי הניקיון הערבים

עוד מעט יהיה חושך ואוכל לצאת מהעבודה. אני חייב לוודא שאיש לא רואה אותי יוצא מהמשרד לחדר המדרגות, לאולם הכניסה ומשם כל הדרך עד האוטו. אני יכול עדיין לשמוע רעשים בבניין, ומחלון המשרד אני מבחין בחנייה במכונית אחת נוספת מלבד זו שלי. לא היתה לי ברירה והייתי חייב לנקות את המשרד. אמנם מדי פעם אני מעביר על שולחן הכתיבה מגבת-נייר שאני תולש מהמתקן בחדר השירותים ומרטיב במעט מים, אבל זה כבר לא היה מספיק והייתי מוכרח לנקות את הרצפה ואת הדלתות ולעבור גם על החלון. זה היה כבר בלתי נסבל, שכבה עבה של לכלוך דבקה במשרד וחששתי שדחיית מבצע הניקיון עוד יום נוסף עלולה כבר לעלות לי בבריאות ממש.

"אתה פשוט דפוק", אמר לי מדי פעם הבמאי הג'ינג'י, היחיד ששיתפתי אותו בבעיית הניקיון שיש לי בעבודה. "לפעמים כשאני מסתכל עליך אני תוהה עם איזה מין עם אנחנו מתמודדים בכלל".

"אתה לא מסוגל להבין", הטחתי בו מנגד, ופעם אחת, כשהוא קם ממקומו והכריז שהוא עצמו יבקש מעובדי הניקיון של הבניין לטפל בחדר שלי, איימתי - כשאני מתכוון לכל מלה - שאנתק אתו את הקשר ולא ארשה לו יותר להיכנס לחדר. "אתה פשוט לא מבין".

"מה יש פה להבין? זה התפקיד שלהם, זו העבודה שלהם, הם מנקים כל יום את כל המשרדים של החברה המחורבנת הזאת, אז למה לא את שלך?"

"אני לא רוצה", אמרתי לו, "אני פשוט לא רוצה שינקו לי את החדר וזהו".

"מה?" הוא רטן מופתע, "תגיד לי, מה הבעיה שלך בדיוק?"

איור: עמוס בידרמן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אני לא יודע מה הבעיה שלי בדיוק, אבל אני יודע שאני לא מוכן שעובדי ניקיון ערבים ינקו לי את החדר, אני לא יכול לחשוב על זה בכלל. אני תמיד נועל את החדר כשאני יוצא, וכשאני נתקל באחד מעובדי הניקיון הערבים בבניין, והוא שואל אותי בעברית "החדר שלך בסדר?", אני תמיד מהנהן בלי לומר מלה וממשיך בדרכי. אני לא רוצה שייכנסו לי לחדר, אני לא רוצה שינקו לי את החדר, ואני לא רוצה שיידעו שאני בכלל ערבי.

"אתה רוצה להגיד לי שהם לא יודעים?" שאל אותי פעם הבמאי הג'ינג'י.

"נראה לי שלא", עניתי לו. "אני, בכל אופן, מעולם לא דיברתי אתם בערבית והם מעולם לא פנו אלי בערבית".

"אז אתה רוצה להגיד לי", הוא אמר כשהוא מטלטל בעוצמה את רעמתו, "אתה רוצה להגיד לי שכל הבניין, כל החברה, כל העולם ואחותו יודע שאתה ערבי, חוץ מעובדי הניקיון הערבים?"

"נכון", עניתי לו.

הם באמת לא יודעים, ואני גם לא רוצה שיידעו. מצדי שיחשבו שאני איש מסתורי שלא אוהב שמנקים לו את החדר, העיקר שלא יידעו שאני ערבי. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל מלבד עובדי הניקיון אני הערבי היחיד בחברה הזאת, ועוד יש לי חדר עם מזגן, שולחן ומחשב, וזה פשוט לא נעים לי, לפעמים זה אפילו כואב. זה כאילו שמקומי הטבעי היה צריך להיות אתם, עם העגלות האלה והסחבות, לטייל בפרוזדורים ולהיכנס מדי פעם לבדוק מה קורה בשירותים. איך אני אוכל לגלות להם שאני ערבי, ואיזה סוג של קשר יהיה לי עם עובדי הניקיון כשיידעו שאני ערבי? ידידותי, חברי? איך הם יסתכלו עלי כשאני מתבדח עם עובדי החברה, אוכל אתם ארוחת צהריים, מעשן אתם סיגריה ושואל לשלומם? לא, זה לא טוב. אסור שיידעו, אני לא אדבר אתם והם לא ייכנסו לחדר שלי. מה גם שבאמת אני לא מרגיש בנוח עם המחשבה שערבי מנקה לי את החדר; גם אני ערבי, אני יכול לעשות זאת בעצמי. עובדה שעשיתי.

אתמול בערב נכנסתי לישון עוד לפני תחילת מהדורת החדשות של שמונה, וכיוונתי את השעון המעורר לחמש. בחמש וחצי כבר התגנבתי מהבניין בשקט, כשאני סוחב מלבד תיק העבודה גם דלי, סחבה, מגב וחומרי ניקוי. רק זה היה חסר לי, שמישהו מהשכנים יבחין בי ויחשוב שאני מנקה מדרגות כדי להשלים הכנסה. בשש כבר הייתי במשרד ותוך חצי שעה החדר שלי הבריק כמו חדש. את ציוד הניקיון הסתרתי מאחורי הספה ואיש מלבד הבמאי הג'ינג'י לא ידע בכלל על המבצע.

"האמת", הוא אמר כשהגיע לעבודה ונכנס לחדר שלי, "אתה די יסודי ורואים שניקיון זורם אצלך בדם".

"העיקר שזה נקי ושאני רגוע ולא פגעתי ברגשות של העובדים", עניתי לו.

"תהיה בריא", הוא אמר, "מה אני אגיד לך".

"הלו", עניתי לאשתי בטלפון והבטתי שוב מהחלון של המשרד אל החניה החשוכה.

"איפה אתה?" היא שאלה ולא חיכתה לתשובה, "אני פה עם הילדים, עוד מעט מקלחות ואתה מתחבא מעובדי הניקיון הערבים?"

"עוד מעט", אמרתי לה וראיתי שאורות הרכב הנוסף בחניה מהבהבים ושתי דמויות מתקרבות אליו. "זהו, נראה לי שאני יכול כבר לצאת, אה, וכמו שקבענו, כשאני מגיע לבניין אני מתקשר ואת שולחת את הילדה לקחת את המגב ואת הדלי, בסדר?"

יכולתי להישבע ששמעתי אותה אומרת "אידיוט", לפני שניתקה.

הוצאתי את חומרי הניקיון מאחורי הספה, כיביתי את האור במשרד שלי ובשקט עשיתי את דרכי החוצה.

"אדון", קרא מישהו מאחורי והקפיא אותי במקום. "אדון", הוא קרא שוב ואני הסתובבתי לגלות את אחד מעובדי הניקיון, רק שבמקום החולצה עם הלוגו של חברת הקבלן הוא לבש בגדים אזרחיים.

"למה?" הוא שאל, "למה זה?"

"אני לא מבין", עניתי בעברית ולא היה לי סיכוי להסתיר את המגב ואת הדלי.

"בגלל אנשים כמוך הם אמרו שיפטרו אותי, אדון", הוא אמר.

"מה?" נפלט לי, "למה? אבל אני בכלל לא..."

"אבל למה אתה עושה לנו את זה?" הוא המשיך לשאול בעברית ואני רק רציתי לעוף משם, לברוח ולא לחזור למקום הזה יותר בחיים, "זה בגלל שאנחנו ערבים?"

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות