"זה אתה?” שאלה הבחורה הצעירה שישבה משמאלי על הבר.

“כן”, הינהנתי באי נחת, היות שבאותו ערב העדפתי לשתות במקום שלא הייתי בו מעולם, שאיש לא יזהה אותי, שאיש מהקבועים לא ייעלב אם לא אהיה תקשורתי ונחמד.

“אני מעריצה את העבודה שלך”, היא אמרה, והזכירה לי עד כמה שנאתי את העבודה שלי באותו רגע, ועד כמה איני שואף ואיני ראוי לשום הערצה. “זו רק עבודה”, רציתי להגיד לה, אבל העדפתי להשתיק את המשפטים, “עבודה איומה וקשה”.

“ממה אתה מוטרד כל כך?” היא הפתיעה אותי.

“אני לא מוטרד”, שיקרתי לה, “נראה לי שאת משליכה”.

היא השפילה את מבטה ובחנה את הטלפון החכם שלה, עיוותה את פניה והשליכה אותו חזרה על הדלפק.

“אתה צודק”, היא אמרה ודמעות עמדו לה בעיניים, “המצב הפוליטי מטריד, לא?”

“כן”, הינהנתי, “הכי טוב להשקיף ולא לקחת ללב”.

“ואתה מצליח להשקיף?” היא חייכה.

“לא ממש”, עניתי לה, “אני לוקח הכל ללב”.

“אוי הלב”, היא נאנחה וגמעה ארוכות מהבירה שעמדה מולה, “אתה בן, סופר, אתה בטוח מבין בבנים”.

“לא ממש”, סיפרתי את האמת הפעם, “מעולם לא הצטיינתי בהבנת אנשים”.

“מה?” היא ציחקקה, “אני קוראת אותך, אתה בונה דמויות מצוינות”.

“תודה”, עניתי לה והתעקשתי על האמת, “אני לא מבין דבר בהתנהגות אנושית. אני רק מנסה לפענח אותה בלי הצלחה. אני חושב שגם הדמויות שלי רק מחפשות הבנה, ולמעשה אם קוראים טוב מגלים שהן לא יודעות דבר לא על רגשותיהן שלהן או רגשותיהם של הסובבים אותן. כלום, אין להן מושג כיצד עליהן להרגיש, איפה ומתי”.

“רוצה צ’ייסר?” היא שאלה.

“רק אם אני משלם”.

“סבבה”, היא אמרה, והזמינה שתי כוסיות של בושמילס לאחר שאמרתי שלא אכפת לי מה. “אתה רואה, זו הבעיה שלכם הבנים. אתם רוצים שליטה”.

“את רואה”, עניתי לה, “ואני הייתי בטוח עד עכשיו שאתן אלה שרודפות אחר שליטה ומשיגות אותה”.

“אנחנו?” היא שאלה והרימה את הכוסית, “לחיים”.

“לחיים”, שלוק, צריבה וניעור ראש, “כן, לפחות זה מה שהיה נדמה לי תמיד. שאתן הרבה יותר חזקות מאיתנו, יכולות לשלוט יותר ברגשות ולדבוק בסוג מסוים של מעין תוכניות”.
“תוכניות?” היא אמרה בבוז והבהוב של הטלפון הנייד שלה הקפיץ אותה לבחון בתקווה את ההודעה הנכנסת, תקווה שהתחלפה בעווית של כאב.

“גם את מחכה לשמוע משהו חדש על המצב הפוליטי?”

“זה לא באמת מה שמטריד אותי”, אמרה בצער, “זה מישהו. אוי, איזו מטומטמת אני, אתה מבין? ואני הייתי בטוחה שהכל טוב, שהכל סוף סוף, זאת אומרת, לא היה שום סימן. ואני לא מבינה למה. אני לא יודעת בכלל למה. אם יש לי משהו שאני רוצה לצעוק זה, ‘אבל למה?’ סליחה שאני מספרת לך את זה, מאיפה נפלתי עליך בכלל”.

“זה בסדר”, עניתי לה, “אני אשמח לשמוע, רק תדעי שאני עלול לכתוב עלייך השבוע”.

“עד כדי כך אתה נואש?”

“הרבה יותר משאת יכולה להעלות על הדעת”.

“אתה בכלל מאמין באהבה?” היא שאלה.

“למה, את לא?”

“אני כבר לא יודעת. פתאום זה נראה כמו תרמית זולה”, היא נאנחה ושוב עלו דמעות בעיניה, “ואני כמו מטומטמת עוד חשבתי שאני זו שמפסיקה את הקשר, אתה מאמין? אז כתבתי לו, ‘זהו, אני לא מוכנה יותר לקבל את זה’. הייתי בטוחה שהוא יתנצל, יתחנן, ואני הרי הייתי מיד סולחת, והוא יודע את זה טוב מאוד, אני בטוחה. ופתאום הוא נעלם לגמרי, כאילו חיכה לזה, כאילו חיכה למשפט אחד קטן בשביל לחתוך. ואני חשבתי שהמשפט הכועס רק יגרום לו צער, ועכשיו אני מדמיינת אותו מצחקק כמו המכשפה הרעה מהצפון, ואני, תראה אותי, אני זו שבוכה וממתינה. סליחה”.

“זה בסדר”, אמרתי לה וכבר רציתי שהיא תפסיק לספר את הסיפור שלה, כי הייתי צריך להתאפק לא לבכות.

“הוא נעלם לי לארבעה ימים, באמצע שיחה, ‘אני חוזר אלייך עוד חמש דקות’, הוא אמר ושלושה ימים לא שמעתי ממנו. לא מגיע לי לכעוס, לא מגיע לי לכתוב שאני לא רוצה איתו שום קשר? אתה יודע כמה סבלתי באותם שלושה ימים של המתנה? מתתי, לא הצלחתי להקשיב לשיעורים באוניברסיטה, לא הצלחתי לעשות עבודות. כלום, רק יושבת ומחכה לצליל של המייל, הפייסבוק וההודעות המחורבנות. ובסוף אני כולי מתמלאת שמחה שאחרי שלושה ימים הוא כותב לי ‘היי’, כאילו כלום לא קרה, ואני נזפתי בו קלות. זכותי לכעוס, לא ככה?”

“כן”, הינהנתי, “זכותך”.

“ולא היה שום סימן, כלום. ואם הוא רצה להיפרד אז למה הוא לא אמר? אתה מבין?” היא אמרה וקינחה את האף, “סליחה”, היא חייכה, “ואני לא יודעת אם עלי לכעוס, או לפחד, או לקוות, או מה? אין לי הסבר להתנהגות שלו, ואין לי הסבר לרגשות שלי בכלל. בגלל כזה חרא של בן אדם, אתה מבין?”

“את רוצה עוד בושמילס?”

“כן”, היא אמרה, “תודה. למרות שתדע לך שאני שונאת וויסקי”. היא צחקה בקול רם.

“יהיה בסדר. את תראי”, שיקרתי לה ולעצמי, “לחיים”.

“לחיים”.