לפעמים נדמה לי שהתסריטאי הדתי שעובד בחדר לידי היה יכול להיות כל דבר. הבן־אדם יודע הכל, הוא כמו אנציקלופדיה מהלכת. את מיומנות הלמידה שלו, אמרתי לעצמי, הוא בטח רכש בישיבה, הרי לומדים שם קשה כל הזמן, חשבתי לעצמי ודמיינתי אותו קורא עוד ספר בפילוסופיה, כשהוא מניע את ראשו קדימה ואחורה ומדי פעם מסדר את הכיפה. הוא בטח היה יכול להיות רב אם הוא היה רק רוצה, ואולי אפילו מדען חלל. לתסריטאי הדתי כבר יצא להשתתף בכמה חידוני טלוויזיה, והוא הצליח לצאת מהם עם קופה לא רעה בכלל. הוא קורא את כל העיתונים מדי בוקר, ועוד בכמה שפות, ויודע מה קורה בכל רגע בעולם. אני מסתדר נפלא עם התסריטאי הדתי, והוא הפך עבורי לסוג של מקור מידע. “תגיד”, מצאתי את עצמי שואל אותו בתחילת השבוע על כוס קפה בפינת העישון, “מה הקטע של הרב עובדיה, הוא באמת גדול בתורה?”

“הוא פשוט גאון”, הוא ענה לי מיד, “אולי הפוסק הכי מבריק שיש כיום”. “וואללה?” הייתי מופתע, “אז איך זה שיש לו כל מיני התבטאויות, נו אתה יודע, זה לא משאיר רושם שהבן־אדם כזה מבריק”. “זה לא בגללו”, ענה לי התסריטאי כשהוא נותן מכה עדינה על קצה הסיגריה ומפיל את האפר לתוך כוס פלסטיק חד פעמית עם מעט מים בתחתית, “זה בגלל האנשים שמקיפים אותו”. “מה זאת אומרת?” “הוא לא קורא עיתונים בכלל”, פסק התסריטאי, “הוא לא קורא ולא רוצה לקרוא, הוא לא צופה בחדשות ולא מקשיב לרדיו, זה גם בכלל לא מעניין אותו”. “אז איך זה שהוא יוצא עם כל מיני הצהרות פוליטיות של מטורף חשוך מדי פעם”, אמרתי ומיד הרגשתי צורך להתנצל בפני הדתי שעמד מולי. “כי מי שנמצאים סביב הרב דואגים להזין אותו במידע שהם מעוניינים בו”, אמר התסריטאי, “הרב אף פעם לא לבד, מישהו תמיד לידו, ואלה שלידו לצערי מאכילים אותו לפי צורכיהם הפוליטיים”, הוא מצץ את שארית הסיגריה, השליך לכוס הפלסטיק וסיכם, “מה שקובע בסופו של דבר הם מקורות המידע שלך”.

“הולכת לפרוץ מלחמה”, קיבל את פני הבמאי הג’ינג’י מיד כשפתחתי את דלת חדר העריכה. “מה מלחמה עכשיו?” נזפתי בו, “עם מי הפעם?” “עם כל העולם”, הוא קבע, כסס ציפורניים ותקע את מבטו שוב במסך הטאבלט שבין ידיו, ואני שיערתי שהוא שוב משוטט באתר תיק דבקה, האתר המועדף על כל פרנואיד בסביבה. “שום מלחמה”, קבעתי בביטחון מלא, “אני אומר לך, אסד הולך ליפול תוך שנייה. נראה לך שלצבא המובס שלו יש יכולת לפתוח עכשיו במתקפה?” “אתה אומר?” שאל הבמאי הג’ינג’י שהתחיל להירגע היות שתמיד נחשבתי למקור מידע מהימן עבורו כשזה מגיע לעולם הערבי. “גם בלי מרד מבית”, אמרתי לו בלי להניד עפעף, “הבן־אדם לא ירה כדור אחד ברמת הגולן, אז עכשיו?” “וואללה”, אמר הבמאי וכבר כיבה את הטאבלט שלו, “אתה צודק, אתה צודק, טוב, בוא נעבוד קצת”.

אשה דתייה עם חצאית ארוכה וכיסוי ראש ניגשה למכונית שלי בשער היציאה מהאולפנים של נוה אילן, דפקה על החלון כשהמחסום התרומם ושאלה, “אתה נוסע אולי לירושלים?” “כן”, אמרתי לה את האמת. “אני יכולה בבקשה לנסוע איתך עד הכניסה?” “בבקשה”.

“מה־זה תודה”, היא אמרה והתיישבה במושב האחורי, “אין פה אוטובוס לירושלים וזה סיוט, אתה נוסע כל יום הביתה בשעה הזאת?” “לא ממש”, אמרתי לה, “אין לי שעות מוגדרות, לפעמים אני נשאר עד הרבה יותר מאוחר”. “אני מוכנה לשלם לך”, היא אמרה. “אני חדשה פה ואין לי מכונית וזה כל כך קשה לנסוע הביתה”. “חס וחלילה לשלם”, אמרתי לה, “אבל יכול להיות שיש אחרים שנוסעים לירושלים תמיד בשעה הזאת, אני בטוח שתמצאי”. “ממש תודה”, היא אמרה והתחילה לקרוא באיזה ספר.

חציתי את אבו גוש והתחלתי לטפס בקסטל כשהטלפון צילצל ו”אבא” הופיע על המסך. “הלו”, עניתי לו בדיבורית, כי תמיד הייתי שומר חוק ואזרח נאמן, “מה קורה אבא? הכל בסדר?” “כן”, הוא ענה, “הכל טוב. איך אצלכם, מוכנים כבר למלחמה?” “איזו מלחמה אבא, על מה אתה מדבר בכלל?” “נראה לך שסוריה הולכת לשתוק על המתקפה?” שאל אבא שלי בזלזול אופייני, “הצבא הסורי הולך לתת לישראל מכה שהיא מעולם לא דמיינה”.

“תגיד לי”, עניתי לו, “איפה אתה חי אבא? אין יותר צבא סורי, כמה מורדים מסכנים גמרו אותו”. “אל תגיד לי שגם אתה מאמין שאסד מתחבא בספינה רוסית בלב הים”, אבא שלי התחיל כבר לצעוק עלי, “אין שום מורדים ושום דבר, הכל משוחרר. סוריה נקייה מהכנופיות והצבא הסורי מוכן יותר מאי פעם למלחמה”. “מה נקייה?” כמעט צעקתי בחזרה על אבא שלי, שמאמין שקנוניה אמריקאית־קטארית־טורקית מביאה לחורבן סוריה, “זה עניין של ימים, המורדים כבר שולטים באיזה חצי מדינה”.

“חצי מדינה?” הוא כבר התחיל להתעצבן, “מאיפה אתה שואב את המידע שלך? אתה עדיין מאמין לאל־ג’זירה”, את אל־ג’זירה הוא החרים מזמן לטובת הערוץ הסורי, אל־מיאדין ואל־מנאר. “תמשיך להקשיב לקטארים נראה לאן תגיע. סוריה נקייה. אני אומר לך, נגמר המרד, נגמר. אתה עוד תראה מלחמה כמו שלא היתה”.

“איזה אל־ג’זירה?” עניתי לו ואחר כך עצרתי בעצמי, כי למען האמת את המידע שלי אני שואב בעיקר מאהוד יערי ורוני דניאל. הם אמרו שהסורים המוכים לא יפתחו במלחמה ואני האמנתי להם. מה? תהיתי לרגע, יכול להיות שמקורות המידע שלי מוטעים? יכול להיות שבאמת יש קונספירציה? מצד שני, איך אתחיל לעזאזל להאמין לתקשורת הסורית הרשמית עכשיו? “עזוב”, הסטתי את הנושא ממקורות המידע המביכים שלי, “אני לא מבין בכלל איך אתה לא מזדעזע ממראות הטבח. ראית את הצעירים שהוצאו להורג ליד הנהר? מחריד”.

“ברור שזה מחריד”, אמר אבא, “אלה מעשי טבח נוראים כי המורדים נואשים ולא בוחלים בהריגת חפים מפשע ושריפת אוניברסיטאות” . “רגע”, עניתי לו, “זה המורדים ביצעו את הטבח? חשבתי המשטר”. “אתה דפוק? ברור שזה המורדים, אלה מורדים אלה? משתפי פעולה רוצחים, אבל זהו זה, נגמר, עכשיו תורה של ישראל ומי יודע אולי גם טורקיה”. “טוב”, עניתי לו כשהתקרבתי לכניסה לעיר, “לא יודע, אני כבר מבולבל, אני אתקשר מהבית אבא, אני עסוק כאן”. “נשיקות לכולם”, נפרד ממני.

“זה בסדר כאן?” שאלתי את הטרמפיסטית הדתייה כשהתחלתי להאט לקראת תחנת אוטובוס בכניסה לירושלים, אך לא שמעתי תגובה.

עצרתי את הרכב והבטתי לאחור, עיניה היו פעורות, גופה קפא, ספר תהלים היה מונח על חזה. “את בסדר?” שאלתי ולא קיבלתי תשובה.

“סליחה”, קראתי לכמה אנשים שעמדו בתחנה, “אני צריך כאן עזרה בבקשה”.