בלונדון היה קר, ובחדשות סיפרו שהמלכה קצת חולה ולא היו בטוחים אם היא תבטל את הביקור המתוכנן שלה באיטליה. "אנשים בטח התכוננו", אמר הכתב המסקר את בית המלוכה, "קנו פרחים ושמלות לקראת ביקור המלכה". בוושינגטון היה קצת יותר קר, ובטלוויזיה סיפרו שמתקרבת לעיר סופת שלגים רצינית, אולי המשמעותית ביותר שהיתה העונה. עוד אמרו שם שיש ארוחת ילדים חדשה במקדונלד’ס שנמכרת במחיר מבצע.
עכשיו אני בשיקגו, נהג המונית שלקח אותי בבוקר משדה התעופה אמר שזו בוודאי היתה הטיסה האחרונה שתנחת בשדה התעופה או’הר בעיר. שיקגו כולה לבנה, ובחדשות הבטיחו שבמשך היום השלג רק ילך ויתחזק, וסיפרו שזו אכן סופת השלגים הגדולה של השנה. 10 אינץ' של שלג, הבטיח החזאי, ואני ניסיתי לחשב כמה זה בסנטימטרים, ללא הצלחה.
אני עדיין בתחילתו של המסע, ואני מתגעגע מאוד הביתה, או יותר נכון לאשתי ולילדים. אני מסמן באיקס כל משימה שבוצעה, כל עיר שאני נוחת בה, כל טיסה וכל יום שחולף. למזלי, אני עסוק מכדי לשקוע בדיכאון עמוק, ואני פוגש אנשים מעניינים בכל מקום שאני מגיע אליו. רובם אנשי אקדמיה, הרבה ישראלים ולא מעט ערבים. איכשהו היתה לי תחושה שלהקראות שלי מגיעים רק מהגרים.
אחרי ההקראות יש תמיד ארוחה, או קבלת פנים. אנשים שואלים איך זה בארץ עכשיו, ואני עונה "אלחמדוללה". אנשים מספרים לי תמיד על הזמן שעבר מאז עזבו את מדינת האם, על הגעגועים והקשיים, לצד ההצלחה והחיים הפשוטים יותר. "אני כבר לא יכול לחזור למקום המטורף הזה" - הוא משפט שחוזר על עצמו ללא הפסקה, ומיד אחריו מופיעים הרהורים אודות הילדים, השפה ומחשבה שאולי בכל זאת יום אחד הם עוד יחזרו לשם.
יש ישראלים שמספרים שרק אחרי שעזבו את המדינה הבינו כמה החיים בה לא הגיוניים, כמה הם היו לחוצים, וכיצד בבת אחת הדאגות הופכות לאחרות. דאגות הקשורות לעבודה, לחיי היומיום, למזג האוויר ובעיקר למשפחה.
אני יודע שהייתי רוצה לעזוב. לא להגר, אלא רק לעזוב לשנה, מקסימום שנתיים. לקחת פסק זמן מהמלחמה ולעבוד ברצינות על הספר החדש. אמנם אני לא מעביר יותר מ-24 שעות בכל מקום שאליו אני מגיע, אבל מיד עם הנחיתה אני מתחיל לדמיין את עצמי שם, לחשב את שכר הדירה לשנה, לשאול על מערכת החינוך, לברר אודות מזג האוויר, התחבורה ואחוזי הפשיעה.
אני חייב לצאת קצת, חייב להירגע; אני מוכרח למצוא מקלט, לעצמי ובעיקר למשפחה, לילדים. אותי תמיד חינכו שאין לי לאן ללכת. הורַי התנגדו מאז ומעולם לרעיון של הגירה, או ללימודים מחוץ למדינה. "אין לך שום מקום אחר מלבד טירה", נהג אבא שלי לומר וכך הוא אומר עדיין, "אין לך לאן ללכת".
הייתי רוצה ללמד את הילדים שלי אחרת. אני יודע שאם ירצו לעזוב יום אחד לטובת לימודים או מגורים בארץ רחוקה הלב שלי ייקרע, אבל אני מרגיש חובה לספק להם כרטיס יציאה. אני מרגיש שעלי לצייר בפניהם את האפשרות הזאת כאפשרות חיה. הרבה רגשות אשמה אוחזים בי כשאני חושב על ילדַי, שעליהם כפיתי את אורח החיים שנכפה עלי.
לעתים אני מרגיש אשם על מערכת החינוך המעורבת, או הישראלית בלבד, שהכנסתי אותם אליה, "למען חינוך טוב יותר" - כך אני נוטה לשכנע את עצמי. לפעמים אני מפוחד מעצם העובדה שכפיתי עליהם חיים בשכונה יהודית. "זה לא המקום הטבעי שלך, ולא שלהם" - עוד משפט קבוע של אבי. לפעמים אני חושש מתגובתם למציאות, מרמת הבלבול שהם עלולים ללקות בו, ממידת האשליה שעשויה להיות מנת חלקם.
אני חייב לספק לילדי את התחושה שישראל היא לא סוף העולם, שאם חלילה הם אינם מצליחים שם, שאם ירגישו דחויים, שונים, חשודים, או שהמציאות תתנפץ להם בפנים, הם ידעו שיש אופציות אחרות. הם אמנם יהיו שונים, אבל באופן שונה. הם יהיו מהגרים, ואולי יהיה להם מבטא, והם ירגישו קצת זרים, אבל הם יהיו זרים בארץ זרה ולא במולדתם. אני כל כך חושש מהיום שבו יגדלו ויבינו את עומק המצוקה, ויבואו אלי בהאשמות על שהרסתי את חייהם של גחמותי. אני חושש שיום אחד, בגלל ילדי, אבין שאבי צדק, שאין לי מקום מלבד טירה, ושיש דבר כזה מקום טבעי שבו מגדלים בני אדם.
"הלו", אמרתי לאשתי לאחר שחישבתי את הבדלי השעות והתקשרתי בתוכנת המחשב הביתה. "מה אתה רוצה?" היא ענתה כמו שאשה שננטשה לבדה בעיר זרה עם שלושה ילדים יכולה לענות, "אני באמצע הכנת ארוחת ערב".
"כלום", עניתי, "עוד מעט אני חייב לזוז מכאן ורציתי לדבר עם הילדים".
"טוב", היא אמרה והתחילה קצת להירגע, "איך אתה?"
"עייף", אמרתי את האמת, "עוד מעט נוסע למיניאפוליס".
"מצאת מקום?" היא שאלה.
"אני עובד על זה חזק", אמרתי לה.
"אני מכירה אותך", היא גיחכה, "אתה בחיים לא תעזוב כאן", היא הספיקה להגיד לפני ששני הבנים כבר היו מול מצלמת המחשב וצהלו: "אבא, אבא".
"היי", חייכתי אליהם ונופפתי אל המסך, מנסה לעצור את דמעות הגעגוע שאיימו לפרוץ מעצמן, "אתם רוצים לראות את השלג?" שאלתי כשהרמתי את המחשב אל חלון חדר המלון, מפנה אותו לעבר שיקגו הלבנה. הם התרגשו - הם לא האמינו ששלג יכול לרדת במקום אחר מלבד ירושלים הבירה.
רוצים לקרוא את כל הטורים והכתבות במוסף הארץ? הורידו כעת את האפליקציה האינטראקטיבית החדשה לאייפד
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
