רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי מהשכנים שלי מצביע לטראמפ ומי להילרי?

הרפובליקאים לא מביישים את עצמם בשלטים של דונלד טראמפ, ואילו הדמוקרטים לא מוכנים לתקוע במדשאה את פרצופה של הילרי קלינטון. כך נותרתי ללא יכולת לדעת מפני מי אני צריך להתגונן ואצל מי אוכל להסתתר

תגובות

אני לא שייך, אני לא חלק מזה. אני מנסה תדיר להזכיר לעצמי את מעמדי הנוכחי בארצות הברית של אמריקה שלפני הבחירות הדמוקרטיות. יש לי מספיק צרות מבית ואני לא צריך להתחיל להתרגש מהפוליטיקה האמריקאית והשלכותיה המקומיות, די לי באסונות שמדיניות החוץ שלה הביאה וממשיכה להביא עלי ועל שכמותי. אסור לי לראות חדשות, הן רק חוזרות על עצמן כבר יותר משנה, בשינויים קוסמטיים שאין מבחינים בהם בעין בלתי מזוינת של אורח ארעי. אין לי כבר כוח לרדת לרזולוציות של שנאת האחר בקרב חלק מהאמריקאים, הספיקו לי שנים ארוכות של התמחות בגזענות במקום אחר. אני אברח לטלוויזיה אחרת, בידורית, ולא אראה חדשות, הרי אין לי באמת מה לעשות מלבד לשבת מולם ולהיבהל משני המועמדים, מהשיח העלוב ומהאכזריות הבידורית של מערכת בחירות של המעצמה שמכתיבה זה עשורים מציאות כלכלית, פוליטית, תרבותית וצבאית בחלקי העולם שמהם ברחתי.

סייד קשוע בין דונלד טראמפ והילרי קלינטון

בפריים טיים אני כבר מעדיף לצפות בשידורים חוזרים של "המפץ הגדול", להתמקד במשפטי המחץ הפשוטים ולנער את הראש כשאני מחפש בתוכנית השלכות פוליטיות, אתניות ומגדריות. אני מתמקד בבידור, הרי טשטוש חושים הוא מטרתה הנשגבת של העשייה האמנותית המועדפת עלי, לפחות בעתות של משברים קיומיים שלעולם אינם חולפים.

ובכל זאת, מודאג מההשלכות המקומיות של אווירת הבחירות, על תקן זר ומוסלמי שחִצי השנאה הנמכרים בחנויות שבכל פינה, מכוונים היישר אל לבו, אני מוצא את עצמי מחפש שלטי בחירות בחצרות של השכנים ומדבקות על הפגושים של מכוניות התושבים. מלבד שלט ענק ומאולתר עשוי קשרי עץ שעוצבו ל"טראמפ" בדרך לבית הספר היסודי, לא הבחנתי בסממנים של מערכת הבחירות שממשמשת ובאה. לא לטובת טראמפ ולא לטובת הילרי. בהיותי חדש וזר אני לא יודע אם חסרונה של תמיכה פומבית בחצרות השכנים צריך להרגיע אותי או שמא להלחיץ אותי עד אימה.

על פי חברַי הטובים מהאוניברסיטה קורה השנה משהו קצת מוזר. לדבריהם לרוב בתקופה זו, מקשטים שלטים וסטיקרים את הבתים, והתושבים לא מהססים לחשוף את נטיותיהם כלפי מי מהמועמדים. "השנה זה רגיש", סיפר לי חבר שהגיע לפני עשורים מארץ רחוקה והפך לבעל זכות הצבעה בארצות הברית. "זה כבר לא דמוקרטי או רפובליקאי, הבחירות הפעם נושאות משהו אחר שגורם לאנשים בעיירה להצניע את העדפותיהם". אותו חבר חושש שזה נובע מהמתח בין המקומיים תושבי העיירה שנמנים עם השמרנים, לבין אוכלוסיית האוניברסיטה המשמעותית ואופייה המגוון כשזה מגיע למוצא, צבע ואתניות.

ואולי, אני מנסה לנחם את עצמי, זה צעד אצילי מצד שני הצדדים. ואולי התושבים לא שותלים במדשאות, שלעולם קצוצות בגובה הנכון, את שלטי טראמפ מכיוון שהם יודעים שזה פוגעני, שזו לא השמרנות שאליה הם מתכוונים, ושאלה לא הערכים האמריקאיים, מוכתבים ככל שיהיו, שהם דוגלים בהם. ומנגד תומכי הדמוקרטים המקומיים אינם ששים לשתול את קלינטון משום שעבורם היא ברירת מחדל, ואינם תומכים במדיניות החוץ, הכלכלה והחברה שלה ועמוק בפנים הם מעט מתביישים על שהם נאלצים להצביע עבורה ומעדיפים להצניע לכת.

אבל עדיין, למרות היעדרותה של מערכת הבחירות מהספרה הציבורית, חששות כבדים מטרידים את מנוחתי, והייתי רוצה לדעת מה חושבים השכנים שלי. אמנם איני מכיר ולו אחד מהם, ואני מקווה מאוד שאין להם מושג מי אנחנו ומאיפה אנחנו באים, אבל הייתי רוצה לדעת מי מצביע למי. הייתי רוצה לסמן סכנות, על מנת להיזהר מפניהן ולנקוט צעדים נחוצים. איך אני אמור לעזאזל לזהות שמאל וימין כאן, איך אני אמור לדעת לאיזה צד לברוח בעת מצוקה אמיתית? הרי בירושלים יכולתי בקלות לזהות מי חושב מה ומי בעד ונגד מי. כל אנשי הימין והמתנחלים הצהירו זאת על מכוניותיהם, צבעי צמידיהם ומרפסות בתיהם, ואת אנשי השמאל יכולת לזהות לפי היעדר סימנים מזהים.

חששות שאין להם אחיזה בהתנסות היומיומית תוקפים אותי, פחדים שלעתים אני רוצה לשייך לפרנויה שנרכשה בצדק מחיים קודמים, ואין לה מקום בחיים הנוכחיים. תחושת פחד וחשדנות שאיני מצליח להתגבר עליה ומתבייש בה כשאני חושב על האמריקאים שבכל זאת אני פוגש מדי בוקר. אמנם איני חבר שלהם, אבל הם המורים הנפלאים של הילדים שלי, והם האנשים האדיבים שמברכים לשלום בחנויות, והם אותם אמריקאים שאני צופה איתם במשחקי בייסבול בפאב הקבוע, למרות שלעולם לא אבין את החוקים. איך זה שמערכת בחירות, והצהרות שאליהן אני נחשף רק בטלוויזיה, הופכות את כל מי שאיני מכיר לחשוד מיידי, לא חלילה חשוד בהיותו תומך בקפיטליזם, ניאו ליברליזם, שמרנות דתית ואימפריאליזם תרבותי וכלכלי, אלא חשוד בכך שהוא מעדיף לא לראות אותי, חשוד עד כדי כך שהוא יכול לסכן אותי ואת בני משפחתי.

הזהו תפקידן של בחירות דמוקרטיות? לנטוע פחד, פילוג ושנאה בלבבות ההמונים? זוהי דרכם של הפוליטיקאים? לא לבחול בשום דרך שיווקית כדי להגשים את שאיפותיהם האישיות והאידיאולוגיות (במקרה שבכלל ניתן להבחין) לשלטון? וכמה זה משנה אם לפחות כאן בארצות הברית היו מוותרים על החגיגה הדמוקרטית ומחליטים בהטלת מטבע מדי ארבע שנים מי יהיה הנשיא הבא? כי אנשים הם טובים, בחיי שאנחנו טובים ונאיביים ובדרך כלל שומעים בקולם של האחראים, אנחנו רוצים רק לראות את "המפץ הגדול" ולצפות במשחקי בייסבול בלי להבין את החוקים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות