לפני קצת יותר מחצי שנה, כמה חודשים לפני שפרצה מחאת הצדק החברתי, קיבלתי דוא"ל ממישהו ששירת איתי בצבא, שבו הודיע לכל מכריו שכעת הוא עובד בגוגל, ואם הם מעוניינים להצטרף אל שורות החברה הוא יוכל לסייע. הניסוח משך את תשומת הלב. הוא התייחס אל החברה שבה הוא עובד, תאגיד מסחרי עם עשרות אלפי עובדים ברחבי העולם והכנסות של עשרות מיליארדי דולרים בשנה, לא כאל מעסיק או מקום עבודה, אלא יותר כמו חייל גולני ליחידה שלו או ישראלי יורד למדינה שלו. מהדברים עלתה מין השתייכות רגשית, מין גאווה, כאילו מעסיקיו הצליחו לקנות ממנו לא רק שעות עבודה רבות ביום אלא חלק חשוב מאוד מישותו.

גוגל ידועה בניסיונותיה להנעים את העבודה על העובדים. לא מדובר רק במשרדים נאים וארוחות חינם. החברה מעודדת את המהנדסים להשקיע חמישית מזמן העבודה בפרויקטים אישיים שלא למטרת רווח מיידי. כמובן, המטרה של הפינוקים היא להוציא מהעובדים את המיטב. אם הימנעות מוסווה מעבודה הפכה לאמנות בתאגידים גדולים, במיוחד בקרב ההנהלה, בגוגל, לא רק שהעובדים אינם מנסים להתחמק, הם ששים לעשות מעל ומעבר לנדרש, לתרום את מיטב רעיונותיהם לרווחת בעלי המניות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

כבר ב-1880 כתב פול לפארג, חתנו של קרל מרקס, ש"טירוף מוזר אוחז במעמדות העובדים בארצות שהציוויליזציה הקפיטליסטית מושלת בהן... הטירוף הזה הוא אהבת העמל, התשוקה החולנית לעבודה" (תרגום: תמר קפלנסקי). אבל בהזדהות העמוקה של עובדי גוגל עם מעסיקיהם יש משהו חדש. איך, חשבתי, אפשר לקנות את נפשותיהם של אנשים כל כך חכמים, כל כך בזול?

וט-קום והתפרסם בכתב-העת "סיטי ג'ורנל", סיפרה קיי חיימוביץ' על צעירי סן פרנסיסקו. היא עצמה נסעה לשם ב-69' כנערה, כדי לברוח מעתיד של חיי עבודה מדכאים ובורגניים, ולחפש, יחד עם חבריה ההיפים, את מה שהגדירה הילרי קלינטון בנאום מאותה שנה "צורת חיים מיידית ואקסטטית יותר". 30 שנה אחר כך מצאה חיימוביץ' בסן פרנסיסקו צעירים לא פחות אידיאליסטים שחיפשו גם הם צורת חיים כזאת, ומצאו אותה לא בסמים ובאהבה חופשית אלא בקפוצ'ינו ובעבודה. חיימוביץ' קראה למוסר העבודה שלהם "קפיטליזם אקסטטי". קרל מרקס אמר שהעבודה בחברה הקפיטליסטית יוצרת ניכור בין העובד לבין המוצר שהוא מייצר, ובין העובד לעבודה עצמה; לעובדי הקפיטליזם האקסטטי העבודה נותנת משמעות וקהילה.

חיימוביץ' טוענת שהיו אלה הפמיניסטיות שהפכו את העבודה ממשטר החונט את פקידי המשרד בחליפות זהות, מייבשות אופי, לזירה של ביטוי עצמי. הן האמינו שרק עבודה יכולה לשחרר את הנשים מהבית וממערכת היחסים המדכאת שהוא יוצר. המשרד הפך ממקום לעבוד בו למקום לחיות בו. הקפיטליזם האקסטטי, אומרת חיימוביץ', מטשטש בין עבודה לשעשוע, ומכיוון שהפך את העבודה לבית, הוא מנסה להפוך את הבית לעבודה. עובדיו המוכשרים והחרוצים יוצרים אתרים ואפליקציות לניהול אפקטיבי של שעות הפנאי, בחירת מקומות בילוי וארגון המעגל החברתי. בשביל העובד האקסטטי, העבודה כבר אינה עבודה, אך גם הפנאי כבר לא פנאי.

איור: יעל בר

בעשור וחצי האחרון קם דור עובדים משכילים המקדישים לעבודה, מרצונם החופשי, מספר שעות דומה לזה של פועלים בתחילת המהפכה התעשייתית, לפני חוקי העבודה, ושמתייחסים ברצינות לסיסמה "העבודה משחררת", שהנאצים תלו, בהומור חולני בוודאי, לא בשערי משרדים של חברות היי-טק אלא בשעריהם של מחנות ריכוז. זהו וורקוהוליזם ממין חדש. אין ספק שהתהליך קשור בהמצאות טכנולוגיות שמאפשרות לנו לעבוד גם כשאיננו בעבודה - הטלפון הנייד, האינטרנט והוויי-פיי, הסמארטפון - שצמחו (גם אם לא הומצאו) בערש החופש ההיפי והקפיטליזם האקסטטי: סן פרנסיסקו ועמק הסיליקון.

משעה שמערכת העבודה הקפיטליסטית הונחה במקומה, מאות שנים לפני היווצרות גרסתה האקסטטית, נעשה קשה מאוד להיחלץ ממנה. האינסטינקט האנושי לרדיפה אחרי סטטוס חברתי דוחף אותנו לעבוד, להרוויח, ולזכות בתארים ובצעצועים מסמלי מעמד רק כדי לא להישאר מאחור. העבודה נעשתה ערך בפני עצמה, והתוצר שהיא מייצרת הוא עוד עבודה.

לא תמיד היו כך פני הדברים. בספרו הקלאסי "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" מ-1905, מספר מקס ובר, מחלוצי הסוציולוגיה, כיצד העלו איכרי גרמניה הקדם-מודרניים את השכר כדי לעודד את הפועלים לעבוד מהר יותר בזמן הקציר. הפועלים נהגו בשפיות והבינו שכעת לא יצטרכו לעבוד כל כך קשה כדי להשתכר את אותה כמות כסף שהיו זקוקים לה. התוצאה היתה, כמובן, שהם עבדו פחות. כדי להחדיר למוחם של אנשים את רעיון העיוועים שעלינו לעבוד קשה, להשתכר ולהתקדם בחיים במקום לבלות בבטלה נעימה במידת האפשר, היה צורך במנגנון תעמולה יעיל. לפי התזה המעניינת (והשנויה במחלוקת) של ובר, המנגנון היה דתי. הדוקטרינה הקלוויניסטית שהטיפה לסגפנות וחסכנות היא זו (טען ובר) ששתלה בראשיהם של הבריות את הרעיון שאנחנו לא פה כדי ליהנות. היא זו שהתחילה להניע את גלגלי מכונת העבודה האינסופית המניעה את עצמה.

לפני כ-20 שנה נוסד פסטיבל שנתי שנקרא ברנינג-מן - האדם הבוער - בקרקעיתו של אגם יבש במדבריות נוואדה. ראשיתו של הפסטיבל ב-86', אז שרפו שני חברים פסל עץ בדמות אדם בחוף של סן פרנסיסקו. כעבור כמה שנים צורף טקס שריפת הפסל להתאספות השנתית בנוואדה של "אגודת הקקופוניה", קבוצת אמני מיצג דאדאיסטים שהיתה אחראית למעשי קונדס פומביים בהנהגתו של ג'ון לו, שעליו התבססה כנראה דמותו של טיילר דרדן בספר (ובסרט) "מועדון קרב". בשנותיו הראשונות אימץ הפסטיבל גישה אנטי-קפיטליסטית מובהקת, אבל לקראת סוף שנות ה-90 התחילו עובדי חברות האינטרנט של עמק הסיליקון לבוא לפסטיבל בהמוניהם, והיום הם חלק משמעותי מ-50 אלף משתתפיו. הפסטיבל, שנמשך שבוע ובו מתקבצים החוגגים לקבוצות שבונות פסלים, מכונות ומופעי פירוטכניקה, הזכיר לעובדי וליזמי ההיי-טק את האופי השיתופי של האינטרנט.

הפסטיבל צבר גוונים דתיים מובהקים, עד כדי כך שהספרות האקדמית מתייחסת אליו כאל אחת מדתות העידן החדש. כמו בני ישראל במדבר, החוגגים נוטים את אוהליהם סביב רחבה ענקית שבמרכזה, ליד פסל האדם, נבנה בכל שנה מקדש גדול שעל קירותיו הם כותבים הודעות אישיות ליקיריהם שאינם בין החיים. בלילה הלפני-אחרון של הפסטיבל, פסל האדם מועלה באש כשהחוגגים המתאספים סביבו יוצאים במחולות ומכים בתופים, כשהם מהרהרים, במעין טקס "תשליך", באותם חלקים בחייהם שהיו רוצים לבער.

 

היסטוריון התרבות פרד טרנר מאוניברסיטת סטנפורד כתב שבזמן שריפת הפסל החוגגים חשים רגע התעלות דתי שמבטא את רגשות השיתוף והאחווה של הפסטיבל. כלכלת המתנות של הפסטיבל משתקפת בכלכלת המתנות ברשת שבה מעניקים אנשים יצירות (כמו קוד פתוח, ספרות ואמנות אחרת) לקהילה תמורת הכרה והערכה (לייקים וכו'), ובה ערכו של אדם נמדד אך-ורק ביכולתו לבנות יצירות מופלאות. מהנדסי עמק הסיליקון הפכו לאמנים מוכרים שמציגים בפסטיבל הווירטואלי של האינטרנט את מעשה ידיהם.

"כפי שפעם, לפני 100 שנה, תירגמו הכנסיות את האתיקה הפרוטסטנטית של ובר לחוויית חיים עבור קהילות של עובדי תעשייה", כותב טרנר, "הופך ברנינג-מן את האידיאלים והמבנים החברתיים של עולם האמנות הבוהמייני למשאבים נפשיים, חברתיים וחומריים לעובדיו של העולם החדש, והנזיל מאוד, של עבודת מידע".

שום חברה מסחרית לא נעשתה מזוהה עם ברנינג-מן יותר מגוגל. מייסדיה, לארי פייג' וסרגיי ברין, היו מראשוני אנשי ההיי-טק החוגגים. ב-2001 מינו פייג' וברין את אריק שמידט למנכ"ל החברה, בין השאר משום שגם הוא היה משתתף קבוע בברנינג-מן. השלושה עיצבו את התרבות הארגונית של גוגל, שמעודדת את העובדים למחשבה חופשית ויצירתיות, על בסיס עקרונות דת הברנינג-מן במעין שילוב של הרוח ההיפית והאתיקה היאפית. הדרישות של תעשיית המידע מחייבות להפיק מהעובדים הרבה יותר משקדנות והתמדה סגפנית. צורת הייצור החדשה דרשה דת חדשה שתעודד את העובד להזדהות לחלוטין עם העבודה, כי רק כך אפשר יהיה לשאוב ממנו יצירתיות. עמק הסיליקון לקח את האקסטזה הדתית הקפיטליסטית, ארז אותה בספק-בתים-ספק-מקדשים שהפיץ כסניפים ברחבי העולם, ונטע אותם בבנייני משרדים באזורי תעשייה. מזה הוא עושה המון-המון כסף.

---

את המשרדים החדשים שגוגל בונה כעת בתל אביב תסייע לעצב החברה שבנתה את משרדי גוגל בציריך. באתר האינטרנט שלה נכתב כך: "המשרדים מייצגים דור חדש של סביבת עבודה משרדית. היא מבוססת על מחקר מדוקדק שעשו פסיכולוגים, של הצרכים הרגשיים והמעשיים של הגוגלאים... תרבות גוגל נסובה סביב שלוש נקודות מפתח: תקשורת פתוחה, יצירתיות בכל ההיבטים, ואוכל וכיף!" העובדים בציריך יכולים להחליק מקומה לקומה במגלשה או במוט כבאים, וכשנתפס להם הגב מכל הגליצ'ות, הם מקבלים עיסוי בחדר המסאז'.

קרל מרקס היה מרוצה אולי מהשתלשלות העניינים – הפועל כבר לא מנוכר מפועלו, והעבודה הפכה לביטוי עליון של היצירתיות האנושית כפי שמרקס חשב שהיא צריכה להיות – אלמלא המערכת החדשה היתה גורמת לעובדים לתרום עוד יותר ממרצם לטובת בעלי ההון (והפעם בחדווה!) ואלמלא העבודה הכיפית והיצירתית, כמו זו של המהנדסים והאמנים, היתה נחלתם של מעטים בלבד. דת הברנינג-מן, בשונה מהדתות הקלאסיות, היא מריטוקרטית-אליטיסטית, שחסידיה זקוקים עדיין לפרולטרים שינקו להם את המשרדים ויעשו את העבודות המשעממות, כמו שגילה אנדרו ווילסון שסולק מגוגל לאחר שהסריט את עובדי החברה שזוהו בתגים צהובים, בשעה שהם עוזבים את המשרדים. תפקידם של אותם עובדים, שחורים ברובם, הוא לסרוק ספרים ישנים בפרויקט "גוגל ספרים", כדי לשמר לעד את ובר ומרקס במרכזי הנתונים של עמק הסיליקון.

---

ממצאים

תוכנה חדשה המנתחת ידיעות חדשותיות חזתה בדיעבד את המהפכות במצרים ובלוב, ומצאה בדיעבד את מקום הימצאו של אוסמה בן-לאדן בדיוק של 200 ק"מ. ג'רולד פוסט, פסיכולוג פוליטי מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, אמר לאתר האינטרנט LiveScience כי מועמר קדאפי סבל מ"נרקיסיזם ממאיר" ואולי גם מאישיות גבולית. אבל בבסיס הנרקיסיזם הממאיר, פוסט אמר, קיימים חוסר ביטחון עמוק והערכה עצמית ירודה. ביטחון עצמי מופרז עדיף על תפיסה עצמית מפוכחת. נמצא גן הקשור לאופטימיות, כבוד עצמי והאמונה שיש לאדם שליטה בחייו. אנשים מעדיפים חיזוק להערכתם העצמית על פני אכילת ממתקים, שתיית אלכוהול, מפגש עם חבר קרוב, קבלת משכורת וסקס. העובדות היבשות לא משכנעות ספקנים בהתחממות גלובלית, מה שמשכנע אותם הוא שיפור הערכתם העצמית וגרפים. חמלה עצמית היא המפתח להתגברות על פרידות כואבות. באדמה קפואה בקנדה נמצאו שרידי חיידקים שהיו עמידים לאנטיביוטיקה כבר לפני 30,000 שנה, ובני אדם קדומים התחילו לייצר כלים כבר לפני 1.8 מיליון שנה, ולא לפני 1.5 מיליון שנה כפי שהיה נהוג לחשוב. אבותינו הקדמונים קיימו יחסי מין עם ניאנדרתלים, אבל רק לעתים נדירות. צעירים אינטליגנטים יותר מקיימים יחסי מין לראשונה בגיל מאוחר יותר. יותר שערות ערווה עוברות מנשים לגברים במשך המשגל מאשר להפך. אנשים מתקשרים זה עם זה בפרצי תקשורת שביניהם זמן ארוך של שתיקה. תיבול חריף של ברוקולי מעצים את יכולת הלחימה שלו בסרטן. אלפי כוכבים בשביל החלב עלולים להתפוצץ בכל רגע.