13:02
סביר להניח שאתם, קוראי, ואני, סובלים מבעיה אחת לפחות מהרשימה הבאה: ביטחון עצמי נמוך; קושי להתחייב למערכת יחסים יציבה; בעיות בתפקוד המיני; קושי להרגיש ולבטא רגשות; חרדה קבועה או לפרקים; התקפי זעם; רגשי אשמה כרוניים ועוד. המשותף לכל הבעיות האלו הוא שהן מוגדרות באופן קונבנציונלי כ"פסיכולוגיות", וככאלו, המרפא להן ברור מאליו: לכו לפסיכולוג.
בני אדם תמיד סבלו מייסורים של הנפש, אבל בעבר התייחסנו אליהם אחרת מאיך שאנחנו מגדירים אותם כיום. בעבר, הבינו ייסורים נפשיים במונחים דתיים: הם נתפסו כתוצאה של חטא, של דיבוק, כעונש או כחולשה של איבר כלשהו בגוף. האסטרטגיות לריפוי כללו תפילות, עונשים, ריקודים טקסיים, הסתגפות, וידוי, או אמבטיות קרות.
כיום אנו חושבים על עצמנו במונחים פסיכולוגיים, וכתוצאה מכך, מספר ההפרעות הנפשיות גדל באופן דרמטי. המדיקליזציה של הנפש על ידי הפסיכולוגיה הפכה אותנו לחברה של אנשים חולים. זה קרה לא רק משום שבפסיכואנליזה ובפסיכולוגיה הגיעו לתגליות חשובות לגבי הנפש, אלא גם בשל סיבות סוציולוגיות: יותר מכל קבוצה אחרת בחברה, פסיכולוגים הפכו למרכז העצבים של החברה העכשווית והקפיטליזם העכשווי.
איור: יעל בוגן.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם
לקבוצות חזקות בחברה יש הכוח להשליט את השקפת העולם שלהם על שאר החברה. פסיכולוגים הפכו לבעלי עוצמה מפני שהם נכנסו לכל התחומים בחברה; הם הפכו למנהלים הבכירים של הקונפליקט האנושי ושל הבעיות האנושיות, הן ברמת הארגון והן ברמת הפרט. לשום קבוצה חברתית במאה ה-20 לא היתה נוכחות כה בולטת כפי שהיתה לפסיכולוגים, והם אלו שהגדירו מחדש את המניעים, הקונפליקטים וההרמוניה האנושית.
מכיוון שפסיכולוגים הגדירו מחדש את הנפש, היו לכוחם השלכות פוליטיות חשובות. למה? משום שיש קשר הדוק בין אופן ההגדרה של הנפש לבין כוח פוליטי. אם תחשבו, לדוגמה, שאנשים, בצורה טבעית וביולוגית, הם תחרותיים ואנוכיים, הדבר יעניק לגיטימציה רבה לכלכלה קפיטליסטית.
פסיכולוגיה היא לא רק טכניקה לריפוי, היא תפיסת עולם חדשה עם השלכות פוליטיות. אם זה המקרה, ולאור חשיבותה הרבה בחברות מודרניות, הגיע הזמן לבחון את השפה הפסיכולוגית באופן ביקורתי: איזו מין נפש הפסיכותרפיה מעצבת ומהם היחסים בין הנפש הזאת לבין הסדר החברתי העכשווי?
ריקון המעשה מהמוסר
בתרבות הדתית הפרה-מודרנית, הנפש נתפסה כטובה או רעה, כחוטאת או כטהורה, כדרך האל או השטן. תרבות פסיכולוגית לא רואה בנפש ישות מוסרית, אלא תולדה של אירועים או מניעים, וככזאת, אין לה משמעות מוסרית. רגשות כגון כעס, קנאה, או תאוות בצע, שנחשבו לחטאים שדינם מוות בתרבות הנוצרית, כבר אינם נתפסים כמידות רעות אלא כתסמינים של ניהול כושל בסיסי של מבנה האישיות שלנו.
בסופו של דבר, בתרבות הפסיכולוגית, הקושי שלנו להתמודד עם העולם נעוץ במבנה האישיות שלנו, ב"קושי הפנימי שלנו עם עצמנו". כך מתברר, שכיום לא זו בלבד שהעולם אינו נמדד לפי קטגוריות מוסריות, אלא שהכשלים והכישלונות שלו מצביעים בראש ובראשונה עלינו, החולים.
אם אתם הולכים לטיפול זוגי, ואת מגיעה לפסיכולוג בגישה הכעוסה שבן זוגך האנוכי והאדיש אף פעם לא עוזר עם הכביסה, לא רוחץ כלים או מטפל בילדים, יתכן שתשמעי שהגינוי המוסרי שלך הוא תגובה לא ראויה לאדישות של בעלך כלפי העבודה הרבה שאת משקיעה בבית, שלמעשה מונעת ממך להשיג שליטה על המצב ולהבין שהוא בסך הכל משחזר דפוסים של תלות מהילדות; או שהכעס שלך הוא תוצאה של הצורך שלך להעניש אותו.
בוודאי לא תשמעי מהפסיכולוג שלך על שליטה פטריארכלית כצורה של שליטה חברתית, או על אופיו המוסרי של בן זוגך. ה"נפש" המודרנית היא ישות שחייבת ללמוד להעריך מצבים ואנשים לא במונחים מוסריים, אלא כתוצאה של "מניעים", "תשוקה לא מודעת", "הדחקה", "דחף", או "אובססיה" - כל אלו מילים כמו-מדעיות המרוקנות את המעשים האנושיים ממשמעות מוסרית (זה בולט במיוחד בתחום החינוך, שבו אסור לשפוט ילדים כטובים או כרעים, אלא פשוט כבעלי צרכים מסוימים).
כשאנחנו בוחנים את הנפש שלנו כיום, אנו לא תרים אחר עקבותיהם של הרהורי חטא או תשוקות, אלא להפך, אנו מחפשים עקבות של אמת הקבורה עמוק בפנים, שאותה יש לגלות בסבלנות כדי להשיג אושר ורווחה נפשית. דוגמה לכך היא התפיסה שסקס סאדו-מזוכיסטי הוא אמיתי יותר מאשר סקס רגיל, בדיוק משום שנראה שהוא נובע ממקום מודחק בנפש.
כשאנחנו בוחנים את הנפש שלנו, אנחנו לא מחפשים את הפיתוי לחטוא, אלא סימנים ל"חוסר תפקוד", שבו יש לטפל כראוי. הדת הציבה מיני טאבו ויכולת ברורה להבחין בין טוב לרע; בפסיכולוגיה הרעיון הוא להיפטר מטבואים. להתאמץ לגלות אמת החבויה עמוק בפנים, להתגבר על הרגשות והחסמים שמונעים מאיתנו לתפקד באופן אופטימלי בסביבה ולמצוא את האמת הפנימית שלנו. המטרה החדשה של התרבות היא לא להיות טובה או מוסרית, אלא להיות בריאה ונאמנה לעצמה.
הפרדוקס הוא שאידיאלים כאלה הפכו אותנו לאנשים "חולים", "שקריים", או "לא בריאים", שצריכים לעבוד על עצמנו ללא הרף. חשבו על זה: נשים שאוהבות יותר מדי, גברים המרוחקים רגשית, גברים שמתחתנים עם האשה הראשונה שהם פוגשים ונשים ששוכבות עם מאות גברים - כולם "סובלים" מבעיה חבויה שמרחיקה אותם מה"דרך האמצע" המאושרת והבריאה.
לפני פרויד, הפסיכיאטריה טיפלה בחולים שסבלו מהזיות או באנשים עם הפרעות חמורות בתפקוד. פרויד הרחיב את הקטגוריה של אנשים הזקוקים לטיפול כשהמציא את המושג "נוירוזה"; כלומר, אנשים עם קונפליקטים פנימיים. אף שהמשיך לטפל באנשים עם פגיעות חמורות (שיתוק היסטרי, לדוגמה), מושג הנוירוזה ייצג גידול משמעותי בתפיסה של מחלות נפש ותפקוד לקוי, אך בה בעת רמז שאנו יכולים וצריכים לחיות חיים נטולי קונפליקטים פנימיים, ולכן הצדיק את הפנייה לפסיכולוגים לכל בעיה שהיא.
לדוגמה, מרגרט מאהלר, מהתומכות הראשונות והחשובות בפסיכואנליזה בארצות הברית, טענה כך: "נראה כי במצב האנושי טבועה העובדה שאפילו ילד שמטופח בצורה הנורמלית ביותר, עם האם הנגישה באופן אופטימלי, אינו מסוגל לצלוח את תהליך הספרציה-אינדיבידואציה ללא משברים, לצאת ללא פגע מהמאבק להתקרבות מחדש, ולהיכנס לשלב האדיפלי ללא כל קושי התפתחותי".
אם "הילד המטופח בצורה הנורמלית ביותר" ו"האם הנגישה באופן האופטימלי ביותר" עדיין עוברים "קשיים" ו"משברים", זאת אומרת שכל הילדים, בין אם "נורמליים" או "בעייתיים", לא יכולים להשיג בריאות נפשית והם זקוקים לעזרת הפסיכולוגיה כדי להתגבר על המשברים שהם חלק מהוויית החיים עצמה.
בשנות ה-60 של המאה שעברה התרחש שינוי נוסף בתיאוריה הפסיכולוגית: לא רק שפסיכולוגים עברו מהפרעות פסיכולוגיות לתחום הרחב הרבה יותר של סבל נוירוטי, אלא שהם עברו מהסבל הנוירוטי לרעיון שבריאות והגשמה עצמית הן מילים נרדפות. התוצאה היתה הגדרה של קטגוריה חדשה של אנשים: אלו שלא תאמו לרעיונות הפסיכולוגיים של מימוש עצמי תויגו כעת כחולים.
אברהם מאסלו, אחד ממפיצי הפסיכולוגיה המרכזיים, תיאר זאת כך: "האנשים שאנו מכנים 'חולים' הם אנשים שאינם הם עצמם, אנשים שבנו כל מיני הגנות נוירוטיות נגד היותם בני אדם". או, אם להציג את הדברים אחרת: "...נראה כי המושג של יצירתיות והמושג של האדם השלם, הבריא, המגשים את עצמו הולכים ומתקרבים, ועשויים להפוך לאותו הדבר".
קחו לדוגמה את האנלוגיה של הגוף: אם הייתי אומרת לכם שגוף ששריריו אינם מפותחים במלואם הוא גוף חולה, כולנו היינו חושבים שזה אבסורד, ולמרות זאת אנחנו מקבלים את זה כשמדובר בנפש. כמו בפרדוקס של זנון, בריאות נפשית ומימוש עצמי הם המטרה לחץ שמתקדם כל העת, אך לעולם אינו פוגע. התנועה התמידית הזאת לעבר שיפור עצמי היא המאפיינת את החברות שלנו והטומנת בחובה את מה שאני מכנה הפוליטיקה של הפסיכולוגיה.
מכונה כלכלית מפליאה
הסיבה לכך שרעיונות הבריאות והאמת הפנימית הפכו דומיננטיים כל כך, היא שהם מאפשרים להניע מכונה כלכלית מעוררת פלא: ככל שאנחנו תרים אחר העצמי הבריא, כך אנחנו יכולים להרבות ולגוון בבעיות פסיכולוגיות; להכריז על כל אדם כלא בריא וכזקוק לניהול ושיפור ולהרחיב את קהל הלקוחות שלנו כפסיכולוגים.
חשבו לדוגמה על תכונה כמו "ביישנות": עד לפני 20 שנה, ביישנות היתה למעשה מעלה, עדות לצניעות, למידה נכונה של איפוק, מוסריות ומידות טובות. אך מאז, ביישנות תויגה מחדש כ"חרדה חברתית" ועל כן היא מושא ראוי לטיפול פסיכולוגי ואף תרופתי פשוט למדי: ככל שקבוצה של בעלי מקצוע מתייגת רגשות והתנהגויות כ"לקויות", כך היא יכולה להצדיק את מה שאנחנו מכנים בעיה נפשית וכך הנפש הופכת למקור רווח - למכונה כלכלית הפועלת בלי סוף.
הפסיכולוגיה היא לא רק משלח יד; היא תעשייה אדירה שלוקחת אותנו ללב הכלכלי של החברה המודרנית. כיום אנחנו נעזרים בפסיכולוגים לייעוץ זוגי, מיני וחינוכי, לסדנאות בתאגידים, להגדלת היעילות הכלכלית, בפרסום, בקונפליקטים פוליטיים, בהפרעות פוסט-טראומטיות ובהתנהלות עצמית באופן כללי. קשה לחשוב על בעיה חברתית, על קונפליקט בין אנשים, על הפרעה בתפקוד, או אובדן אמון בין אנשים, שאינו מוגדר כבעיה פסיכולוגית.
המשותף לפסיכולוגים, טיפולים ניו-אייג'יים, סדנאות, ספרים לעזרה עצמית, קואצ'ינג ותרופות פסיכיאטריות, הוא השימוש שלהם בידע מקצועי (מתחום הפסיכולוגיה, הפרמצבטיקה, הגנטיקה) כדי ליצור שינוי רגשי, כמו הפחתת סטרס או כעס, שיפור בהרגשה, הגברת האינטימיות בין בני זוג, יצירת ביטחון עצמי והפחתת תחושות של חוסר הערכה עצמית או חוסר אונים.
הנה כמה נתונים: בארצות הברית, פסיכולוגים החזיקו בכ-174,000 משרות ב-2010. שיעור התעסוקה הכללי של פסיכולוגים היה צפוי לעלות ב-22 אחוז מ-2010 עד 2020 - זהו קצב מהיר יותר מהממוצע של כל המקצועות האחרים (קצב הגידול הממוצע למקצועות בכל התחומים הוא 14 אחוז).
הארגון לבריאות הנפש פירסם מחקר על העלות של בעיות נפשיות (ארגון הבריאות העולמי 2003). בסקירה זו הוערכה עלות הבעיות הנפשיות במדינות מפותחות בין 3 ל-4 אחוזים מהתל"ג. על פי חישוב שנעשה בארצות הברית עוד ב-1990, בראשית התהליך המדובר, הגיעה העלות המצטברת של ההפרעות הנפשיות ל-148 מיליארד דולר. ההוצאות על טיפולים לבעיות נפשיות וגמילה מסמים בארצות הברית הוערכו בכ-85.3 מיליארד דולר ב-1997: 73.4 מיליארד דולר על מחלות נפשיות ו-11.9 מיליארד על שימוש בסמים.
לזה יש להוסיף את התחום האפור של העובדים בתחומי הפסיכולוגיה, שאינם מוכרים או ממוסדים. המכירות בפלח זה מוערכות ב-328 מיליון דולר בשנה, ורק ל-12 המרצים המובילים. 5,000 מרצים לעידוד מוטיבציה (Motivational Speakers) מרוויחים יותר ממיליארד דולר בשנה. שוק האימון האישי, שבו עובדים 40,000 בני אדם בארצות הברית, מגלגל 2.4 מיליארד דולר בשנה וגדל ב-18 אחוז מדי שנה (רוב המאמנים גובים 200-500 דולר לחודש על שיחת טלפון שבועית, אבל מאמנים בחברות גובים יותר).
ההפרטה של הנפש
אולי אתם אומרים: "אז מה? פסיכולוגים מרוויחים כסף, אנשים נעזרים בהם, מה בדיוק הבעיה?" זו הבעיה: הפסיכולוגיה שינתה את צורת ההסבר שלנו, את האופן שבו אנחנו מסבירים את ההתנהגות שלנו ושל אחרים. מדוע זה חשוב כל כך? משום שהדרך שבה אנחנו מסבירים את ההצלחה והכישלון של אחרים ושל עצמנו היא גורם מרכזי באופן שבו אנחנו מצדיקים סדר חברתי.
אם את מסבירה את הקושי שלך להחזיק בעבודה קבועה בחוסר הביטחון העצמי שלך או בנטייה שלך להרס עצמי, את תחשבי על מקום העבודה שלך ועל הכלכלה באופן שונה מאשר אם היית מסבירה זאת תוך הדגשת חוקי העבודה המקלים בפיטורי עובדים, או התחרותיות האכזרית הכרוכה בכלכלת השוק.
דוגמה טובה לכך היא הדרך שבה השפיעו פסיכולוגים על התרבות הפוליטית על ידי שינוי הדרכים שבהן מאצילים אחריות. סביב שנות ה-20 של המאה שעברה פסיכולוגים התחילו לחדור לתאגידים האמריקאיים. הם עזרו למנהלים לנהל טוב יותר את כוח העבודה, כדי להגדיל את התפוקה.
בתוך כך, מנהל טוב ועובד טוב היו צריכים להפגין בכל זמן את יכולתם להבין אחרים ולפעול להגנת האינטרס האישי שלהם. כמו כן, אחת ההשפעות העיקריות מבחינה היסטורית של העובדה שפסיכולוגים נכנסו לתאגידים, היתה האיסור על הפגנת כעס במקום העבודה. הפגנת כעס הפכה לביטוי של חוסר מקצועיות, של מישהו ש"אינו כשיר".
מכל הרגשות, כעס הוא ככל הנראה הרגש הכי פוליטי: בלעדיו, קשה לחשוב על מהפכות, הפגנות ומחאה חברתית. אולם התרבות הפסיכולוגית שסביבנו אומרת לאנשים כעוסים שהכעס הוא בעיה אישית שלהם, שיש לו סיבה פסיכולוגית, שאפשר וצריך לטפל בו, שכישלון בהתמודדות איתו רק מוכיח את אוזלת היד של האדם הכועס.
אבל האם הכעס הוא אכן תמיד בעיה פרטית שלנו? חשבו למשל על הדרכים השונות שבהן מקומות העבודה המודרניים מועדים, מבחינה מבנית, ליצור כעס: אנשים לומדים ומוכשרים להיות מקוריים ויצירתיים, אך מקומות העבודה הם לרוב בלתי יצירתיים לחלוטין; אנשים לומדים להיות עצמאים, אך לעתים קרובות יותר הם חייבים לציית להיררכיה ולכללים ביורוקרטיים נוקשים; נאמר לאנשים שהם יתוגמלו על פי מאמציהם וכישוריהם, אבל במקרים רבים הם רואים סביבם פרוטקציה וחוסר הוגנות; אנשים לומדים על חשיבות הנאמנות למקום העבודה ועל "גאוות יחידה", אך מקום העבודה הקפיטליסטי יכול להיפטר ממך כל אימתי שהוא צריך "להגביר את היעילות".
מקומות עבודה מודרניים כמו נועדו לייצר כעס כרוני משום שהם יוצרים מחסור מבני בהכרה ובהוקרה. ולמרות זאת, כעס מעולם לא היה לא-לגיטימי כפי שהוא עכשיו, מפני שהוא מצביע, כביכול, על חוסר בגרות וכשירות. לפיכך, הכעס מכוון אל ספות הפסיכולוגים, לספרים לעזרה עצמית, לסדנאות לניהול כעסים, ומסורס מהפוטנציאל הפוליטי העצום הטמון בו.
כשהוא מנוכס על ידי פסיכולוגים, הכעס הופך ללא לגיטימי; הוא מתויג כלא בריא; הוא הופך סימן לכך שהאדם הכועס חייב לפתור קונפליקט פנימי; הוא הופך לבעיה הפרטית של האדם הכועס. כתוצאה מהדה-לגיטימציה של הכעס בתרבות, סדנאות לניהול כעסים צצו כפטריות אחרי הגשם בשנות ה-70 של המאה שעברה: הטכניקות כללו, למשל, דמיון של מושא הכעס, לימוד של טכניקות לנשימה עמוקה, מדיטציה, הזדהות ובקיצור - נטרול הכעס.
החברה הישראלית, כמו חברות אחרות ואף יותר מחברות אחרות, מייצרת חרדה, כעס ואי שביעות רצון כרוניים. לחברה הזאת יש נטייה גדולה מדי להסתמך על קבוצות ניו אייג', רוחניות ופסיכולוגים, כדי לתעל, לנהל ולפתור קונפליקטים ובעיות.
מן הסתם, ישנם אנשים הזקוקים לעזרה והפסיכולוגיה אכן עוזרת. אבל יש גם כמות אדירה של משאבים המושקעים בזיוף של אושר, קור רוח, רגיעה וניתוק. היצירה של נפשות מרוצות מובילה ליצירת סוג של שתקנות ופסיביות ביחס לעולם. כשחלקים כה גדולים מסביבתנו הפוליטית והמוסדית מצדיקים בדיקה מדוקדקת, פסיביות שכזאת - במסווה של קבלה עצמית וחיפוש אחר מבנה האישיות הנכון - היא מדאיגה ואף מסוכנת.
אנשים שעוברים טיפול פסיכולוגי דואגים יותר מדי לבריאותם ולרגשותיהם. הם חושבים שאם יעבדו על עצמם מספיק, הם ישנו את העולם החיצוני, או שהעולם החיצוני לא משנה, רק העולם הפנימי, ושתמיד אפשר לפתור קונפליקטים אם מוצאים דרך בוגרת לתקשר. לא כך מתחוללים שינויים חברתיים. לפסיכולוגיה תפקיד חשוב בדה-פוליטיזציה של החברה, דרך הפרטת הבעיות ודרך ההבטחה של (כמו גם הציווי על-) השיפור העצמי. כעס פוליטי - כעס על מוסדות שפועלים בצורה לא הוגנת ונצלנית - הוא רגש פוליטי, וככזה, הוא חייב להתבטא במסגרת ציבורית.
המכונה התעשייתית הגדולה של ניהול רגשות היא כעת חלק בלתי נפרד מהתרבות הניאו-ליברלית. הניאו-ליברליזם פועל טוב כל כך כמערכת אידיאולוגית בדיוק מפני שהוא מתאים כמו כפפה ליד להשקפת העולם השלטת במדינות מערביות רבות, השקפה שהפסיכולוגיה הפופולרית מקדמת: שאנחנו אחראים לכישלונות שלנו; שאם נעבוד על עצמנו מספיק נוכל לעשות כל דבר שנרצה; שהמציאות לא קיימת, רק הדרך שלנו לפרש אותה; שאנחנו יכולים לשפר את עצמנו בלי די.
אבל יש לומר באופן ברור: חברה הוגנת היא לא כזו שבה אנשים לוקחים על עצמם את האחריות לליקויים בחברה, במוסדות, או במקום העבודה שלהם. חברה הוגנת היא לא כזו שבה אנשים משפרים את הנפש שלהם עד מוות כדי להתמודד עם הליקויים והחוסרים שבמוסדות החברה. חברה הוגנת דורשת מהשותפים בה לדעת להצביע על ליקויים ועל עוולות שמהותם פוליטית, ועל כן ציבורית, ולא לברוח לחיפוש מקורם האישי-נפשי, אשר לעתים רבות אינו אלא בדיה.
ניאו-ליברליזם תומך לא רק בהפרטה של תעשיות לאומיות, אלא גם בהפרטת הנפש. פסיכולוגיה היא בשביל הנפש בדיוק מה שהניאו-ליברליזם הנו בשביל השוק: אידיאולוגיה שמצדיקה את הכישלון והאומללות של רבים, על מנת להצדיק ולחגוג את ההצלחות של אחרים, כתוצאה הראויה שהושגה בעמל רב של עבודתם הנפשית. עלינו להתנגד לתפיסת עולם שכזאת ולתת לפוליטיקה לחזור שוב לנפשנו.*
ספרה החדש של פרופ' אווה אילוז, "גאולת הנפש המודרנית", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד
הוספת תגובה
- 2minus
- 36plus
-
- 0minus
- 11plus
-
- 0minus
- 1plus
-
- 0minus
- 0plus
-
- 0minus
- 0plus
-
- 0minus
- 0plus
-
- 0minus
- 0plus
- 0minus
- 2plus
- 0minus
- 13plus
-
- 0minus
- 0plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
