הסוציולוגיה נגד הפסיכולוגיה - סיבוב שני

תגובתם העוינת של שלושה מחברי החברה הפסיכואנליטית בישראל למאמר "כשפרויד יילך להפגנה" מעידה על מנגנוני הגנה והכחשה

הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה - מקורות בלתי נדלים להבנת הדינמיקה הלא מודעת של חיי הרגש - מלמדות אותנו להיות קשובים לתגובותיהם של אנשים שניצבים בפני מראה לא מוכרת, המוחזקת בידי הפסיכואנליטיקן, הסוציולוג, או האינטלקטואל.

קראתי בעניין רב את התגובה למאמר שלי (מוסף "הארץ", 15.6) שנכתבה על ידי שלושה חברים מהחברה הפסיכואנליטית בישראל: ד"ר איתמר לוי, ד"ר ענת פלגי-הקר וד"ר ערן רולניק. כסוציולוגית, הטקסט שלהם מעניין בעיני מאותן סיבות שבגללן פסיכולוג ימצא עניין בתגובה אלימה לפרשנות שלו לסיפור: העיוותים, האגרסיביות, ההתגוננות המלאה שנאה עיוורת - אלה הם הדברים המשמעותיים המצביעים על כך שמדובר בדבר בעל משמעות.

אך לפני הכל, ברצוני להבהיר אי-הבנה אפשרית: אני רוחשת כבוד אמיתי לפסיכולוגים, שנאבקים לשפר את העולם על ידי טיפול באנשים במצוקה. בלעדיהם, חייהם של אנשים רבים היו קשים יותר. הרשו לי להוסיף שאני עצמי נעזרתי לא פעם בחוות דעת פסיכולוגית. במאמרי לא התכוונתי לטעון שפסיכולוגיה לא עוזרת, נהפוך הוא. דווקא מפאת השפעותיה הממשיות חשוב להתייחס אליה באופן ביקורתי.

פרויד (ובעיקר בתו, אנה) פיתח מושגים מוכרים של "התנגדות" ו"הכחשה". המושגים ספגו התקפות, הן מסיבות מדעיות (משום שאינם ניתנים להפרכה) והן מסיבות פוליטיות (משום שהם מעניקים כוח בלתי מעורער לפסיכולוג). פרויד טען כי האגו מורכב ממנגנוני הגנה שנועדו לשמור עליו מפני חוויות נפשיות לא רצויות.

איור: יעל בוגן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

כאשר המנגנונים הנפשיים הללו מאוימים, האדם מכחיש את קיומו או את תוקפו של הדבר המאיים עליו. לעתים קרובות, ההכחשה באה לידי ביטוי בכעס ובבוז כלפי האדם או הדבר המאיים על העצמי. העובדה כי ד"ר איתמר לוי, ד"ר ענת פלגי-הקר וד"ר ערן רולניק אינם מסוגלים להשתתף באופן יצירתי ומכבד בדיון שמעורר חששות ושאלות אמיתיות בנוגע לתפקידה החברתי של הפסיכולוגיה, מצביעה על כך שהם לא היו מסוגלים להתגבר על אינסטינקט ההתגוננות שלהם.

כפי ששלושת הפסיכולוגים בוודאי יודעים, זעם ובוז נוטים להיות בלתי מרשימים מבחינה אינטלקטואלית, ולא יעילים מבחינה רגשית. יותר מכל, זעם ובוז מעידים על ההיבטים הנפשיים שנותרו גולמיים ולא מעובדים (מעניין להשוות את תגובתם של השלושה לאלה שהתקבלו בתגובה למאמר שלי באירופה, שם התעורר ויכוח פורה לגביו עם כמה קבוצות של פסיכולוגים).

תת מודע קולקטיבי

כסוציולוגית, אני נוטה להסתכל על העולם אחרת מכפי שפסיכולוגים רואים אותו. סוציולוגים מאמינים שאנשים מעוצבים ביסודו של דבר על ידי מבנים פוליטיים, על ידי אי-שוויון, על ידי הנורמות שקיימות סביבם, על ידי ערכים קולקטיביים. בקצרה, סוציולוגים מאמינים שחלק גדול מהנפש מעוצב על ידי גורמים קולקטיביים, ולא רק, או בעיקר, על ידי מרכיבים אינדיווידואליים.

אני סמוכה ובטוחה כי זוהי אמירה שרוב הפסיכולוגים יסכימו עמה. אבל אני הולכת צעד אחד רחוק יותר: הפסיכולוגיה הפכה לחלק מאותם מבנים קולקטיביים שהסוציולוגים רוצים להבין. פסיכולוגיה היא לא רק פרקטיקה מקצועית, אלא גם תעודה על לימודים לתואר אוניברסיטאי, סוג של ידע שמחליפים בכנסים אקדמיים. הפסיכולוגיה הפכה לתפיסת עולם שלמה, הממוחזרת בלי סוף בתוכניות הטלוויזיה, בסרטים, בספרי עזרה עצמית, בסדנאות ובקליניקות של פסיכולוגים. זהו הסלנג היומיומי, השגור בפיהם של אנשים כשהם חולקים את חוויותיהם אלה עם אלה.

במובן זה, הפסיכולוגיה שינתה לגמרי את הדרכים שבהן יחידים תופסים את היחס שלהם לחברה. הן כפרקטיקה והן כתפיסת עולם - לפסיכולוגיה היה תפקיד חשוב בתהליך שגרם לאזרחים לתפוס את עצמם כיחידים, עם סיפור חיים ייחודי ואף אידיוסינקרטי; כיחידים שקשיי החיים שלהם נובעים מנפשם הלקויה, שחושבים על שיפור חייהם בראש ובראשונה במונחים של רווחת הנפש והגשמה עצמית.

לפסיכולוגיה כתפיסת עולם היה תפקיד מהותי בהצדקת ההשקפה שלפיה יחידים אחראים לחייהם ועליהם לשנות רק את עצמם, אם ברצונם לשפר את החיים האלה. באופן מסורתי, פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים היו המומחים מטעם עצמם בניתוח התת מודע. כעת עליהם להתמודד עם העובדה שסוציולוגית עושה להם את מה שהם עושים לאחרים כדבר שבשגרה: היא מנתחת את התת מודע שלהם. אבל במקרה הזה מדובר בתת מודע חברתי.

אני מאמינה שאחת הסיבות העיקריות לכך ששלושה מחברי החברה הפסיכואנליטית הגיבו למאמר שלי בזעם לא פרופורציונלי שכזה היא, שהם חשו שהסוציולוגיה מאיימת לחשוף את הכוחות החברתיים שמעצבים את הפסיכולוגיה, שאליהם הפסיכולוגים אינם מודעים, למרות שיש להם השלכות דרמטיות על חייהם. אם זה אכן כך, הרי שהסוציולוגית צריכה לעורר בקבוצות שהיא מנתחת אותן תגובות של התגוננות והכחשה שפסיכואנליטיקאית טובה אמורה לעורר במטופלים שלה.

אניח בצד כמה מהתנגדויותיהם לדברים שמעולם לא טענתי. במקום זאת אנסה לעשות, כסוציולוגית, את מה שפסיכולוגים אמורים לעשות. כלומר, להבין את התגובה של שלושת הפסיכולוגים ולהעניק לגיטימציה לכעסם. לצורך כך אני רוצה להסביר כמה מההנחות העומדות בבסיס הניתוח שהצעתי. אני מקווה שאם אציג אותן בבירור, אוכל להסביר טוב יותר את הטענה שלי, שהפסיכולוגיה תרמה להפרטת הנפש ולדה-פוליטיזציה של החברה.

1. הנחת הסוציולוגיה היא שכוונותיהם של בני אדם אינן בהכרח תואמות להשלכות של פעולותיהם. מעבר לכך: הסוציולוגיה מתעניינת בעיקר במה שנקרא "השלכותיה הלא מכוונות של הפעולה", כלומר, ההשפעות הרחוקות מהכוונה המקורית שעמדה מאחורי המעשה שלנו.

לדוגמה, לאצולה האנגלית היה כלל שלפיו הבן הבכור הוא זה שיירש חלק גדול מהאדמה. אחת ההשלכות של הכלל במרוצת השנים היתה חלוקה לחלקות קרקע קטנות יותר ויותר, מה שהותיר בנים רבים ללא קרקע, ולפיכך ללא יכולת להתחתן. כתוצאה מכך, במאה ה-19 יותר מרבע מהאצילים נעלמו מפני שנותרו ללא צאצאים. זאת בהחלט לא היתה כוונתה של הבכורה. דוגמה נוספת: הציונות התכוונה להעניק בית לאומי ליהודים. בסופו של דבר היא יצרה אסון הומניטרי גדול בכך שנישלה פלסטינים מאדמותיהם ומזכויות האדם שלהם.

איור: מורן ברק

זה תקף גם לגבי הפסיכולוגיה: פסיכולוגים רבים (למעשה, רובם) עושים את עבודתם מתוך התמסרות גדולה לסבלם של המטופלים שלהם. פסיכולוגים רבים מוטרדים מנושאים חברתיים, וחלקם היו פעילים מרכזיים בתנועות חברתיות ובמאבקים פוליטיים, אבל אחת ההשלכות הלא מכוונות של עבודתם היא הפרטת הנפש, כלומר, התרבות הפסיכולוגית מושתתת על ההנחה שההיסטוריה הפרטיקולרית של הפרט בתוך משפחתו מסבירה את מרבית המצוקות שלו, וכי המפתח לפתרון בעיותיהם של פרטים נמצא ביכולת לספר את הסיפור האישי, המשפחתי, בצורה הנכונה. לפי תפיסה זו, שיחה טיפולית המתנהלת בפרטיות הקליניקה היא פתרון הולם לבעיות אישיות רבות.

ההשפעה המצטברת של כל אותן דרכים פרטיות לפתרון בעיות היא שמובילה אנשים לחשוב שהנפש שלהם והבעיות שלהם נמצאות באחריותם הפרטית, ואינן בעיות שיש לחשוב עליהן בשפה קולקטיבית, פוליטית.

2. סוציולוגים, לעומת זאת, חושבים שלפעולות אינדיווידואליות יש השפעות מצטברות משמעותיות. חשבי, לדוגמה, על מה שאת מרגישה כשאת הולכת לקנות שמלה: את מתרגשת ממדידת דגמים וצבעים שונים. אבל מה לגבי ההשפעה המצטברת של פעולותיהם של הצרכנים הבודדים בחברה מסוימת? סך הפעולות הללו יוצרות את מה שאנחנו מכנים תרבות הצריכה, כלומר, צורה קולקטיבית שבה אנו חושבים ומרגישים (כמה אופנה וצרכנות נחוצים לרווחה האישית שלנו).

אותו הדבר תקף גם לגבי הפסיכולוגיה. ההשפעה המצטברת של ההשקפה, שלפיה נפש האדם היחיד היא המוקד העיקרי להבנת המצוקה האנושית ולריפויה, הופכת את תלות הנפש שלנו במבנים פוליטיים לבלתי נראית ולבלתי מובנת, ומכך משתמע שאי הנראות הזו הופכת אותנו לאדישים יותר לפוליטיקה באופן כללי. תפיסה זו מהדהדת במחשבתה הניאו-ליברלית של מרגרט תאצ'ר, שבאה לידי ביטוי באמירתה המפורסמת: "אין חברה, רק אינדיווידואלים ומשפחותיהם". אין פירוש הדבר שפסיכולוגים הם ניאו-ליברלים. המשמעות היא פשוט שההשקפה שמקודמת על ידי הפסיכולוגיה תואמת לניאו-ליברליזם.

3. יש פסיכואנליטיקאים הסבורים שהמיניות שוכנת בלב התת-מודע. לפי הסוציולוגיה, הכוח והאינטרסים שוכנים בלב התת-מודע החברתי (וזו גם חולשתה ומגבלתה של הפרספקטיבה הסוציולוגית). מעבר לכך: לעתים קרובות למדי אדם יכול להרגיש שהוא נוהג באופן מוסרי, בעוד שלמעשה הוא מגן על אינטרסים פרטיים מסוימים.

חשבו על אינטלקטואלית ליברלית שכמותי. מדוע יש סבירות גבוהה יותר לכך שאינטלקטואלים יהיו ליברלים, מאשר שאנשים העובדים במגזר הפרטי יהיו ליברלים? סוציולוגים יאמרו שזה נובע מכך שאין להם רכוש להגן עליו ומשום שההגנה על החלשים מעניקה להם את הלגיטימציה שהם זקוקים לה, מאחר שהמשכורת שלהם מגיעה מכספי הציבור.

אותה טענה תקפה גם לגבי פסיכולוגים: הפרקטיקה הפסיכולוגית קשורה קשר הדוק לאינטרסים מקצועיים חזקים. תרבות העזרה העצמית, סדנאות להכשרת מאמנים, סדנאות מנהיגות, סדנאות לשיפור המיניות והתקשורת, תעשיית הייעוץ (המספקת ייעוץ לארגונים כמו הצבא ולארגונים כלכליים), עבודה סוציאלית וייעוץ פסיכולוגי פרטי: כל אלה מייצגים אינטרסים כלכליים, הגדלים ככל שאנחנו מגדילים את הספקטרום של "הפרעות" או "ליקויים בתפקוד".

4. אם שלושת הכותבים שאיחדו את כוחותיהם כדי להגיב על מאמרי היו מקדישים 30 דקות לקריאת כמה עמודים מהספר שלי, "גאולת הנפש המודרנית", הם היו מגלים שפרויד והפסיכואנליזה אינם מטרת המתקפה שלי. אני טוענת בתוקף רב כי פרויד היה החדשן התרבותי הדגול והמתמיד ביותר במאה ה-20. פרופסור ז'וזה ברונר מאוניברסיטת תל-אביב הראה באופן משכנע כיצד החשיבה הפרוידיאנית קיעקעה חלק ניכר מהנחות היסוד הפוליטיות שלנו.

עם זאת, רבות מתובנותיו המהפכניות של פרויד תורגמו למכונה כלכלית ולתעשייה רבת עוצמה באמצעות פסיכולוגיית האגו והפסיכולוגיה ההומניסטית. ההשקפה ששותפים לה לאקאן וביון, לדוגמה, שלפיה מטרת הטיפול אינה השגת אושר, אלא קידום האמת, הפכה לשולית מאוד בהבנה הפופולרית של הפסיכולוגיה ובתרגומה. זאת לא טענה חדשה, אבל הפסיכולוגים לא נתנו את דעתם מספיק למשמעות הדבר שהדיסציפלינה שלהם תורגמה למכונה כלכלית ותרבותית משומנת היטב, שמטרתה להרחיב את התחום הפתולוגי, לחזק מודלים של בריאות ותפקוד נפשי ולתקן ללא הרף את מה שהמוסדות שלנו שוברים. אני קוראת להם לחשוב על המשמעות החברתית של הדיסציפלינה שלהם, ללא קשר לאסכולות ולפרקטיקות שבהן הם עוסקים.

5. ולסיכום, פסיכולוגיה איננה, ולא יכולה להיות, מסגרת מוסרית. זאת גדולתה וזאת גם המגבלה שלה. זאת גדולתה משום שהיא תורמת לדה-לגיטימציה של כללי מוסר ישנים, המבוססים על ציות לסמכות, לכתבי הקודש ולמסורת. אישה שמגיעה לפסיכולוג ואינה יודעת אם להתגרש או להישאר בנישואים הבטוחים אך המשעממים שלה, לא תקבל תשובה מסוג: "אישה לעולם אינה צריכה להעדיף חיפוש אנוכי אחר ריגושים על פני היציבות בחיי ילדיה". המטפל יחפש תשובה לדילמה שלה יחד איתה, בלי להתיימר לדעת אותה מראש.

פסיכולוגית שתאזין לגבר המספר לה על הבגידות שלו בחיי הנישואים ותעביר למטופל שלה את האי נוחות המוסרית ואת הגינוי שהיא חשה תהיה פסיכולוגית גרועה, או כזאת שזקוקה לאימון נוסף. הפסיכולוג ראובן בסדרה "בטיפול" אובד עצות נוכח הדמות שמגלם ליאור אשכנזי, בדיוק משום שאין לו כלים לגרום לטייס שמפציץ פלסטינים, לתת ביטוי ישיר לדעתו בנוגע לחוסר המוסריות שבמעשיו.

אנחנו יודעים מראש שהפסיכולוגית שלנו לא תפעיל שיפוט מוסרי כלפינו ולא תטיף מוסר, ולכן אנחנו מסוגלים לספר לה על הפנטזיות הרצחניות שלנו, על התכשיט שגנבנו מהחנות, על בגידתנו בחבר הכי טוב שלנו או על העובדה שאנחנו שואבים עונג סאדיסטי מהתעללות בפלסטיני במחסום. בלי ההסכמה השקטה שלפיה היחסים בין מטפל למטופל אינם כוללים נזיפה על חוסר מוסריות לא היינו נכנסים למערכת היחסים הזאת.

אבל חולשתה של ההשקפה הטיפולית טמונה בכך שהיא מסתמכת על ההשקפה הסוקראטית, שלפיה הכרה עצמית מובילה לאמות מוסר גבוהות יותר. אי אפשר להוכיח את ההשקפה הזאת משתי סיבות: האחת היא שאנחנו לא יודעים מהי הכרה עצמית (הרבה מחקרים מרתקים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מראים את חוסר היכולת הטבועה בנפשנו להכיר את עצמה); הסיבה השנייה היא, שהתבוננות פנימית אינה יכולה להביא למוסר גבוה יותר אם המטופל חסר את השפה המוסרית מלכתחילה.

להרחקתו של הפן המוסרי מההערכה העצמית שלנו היתה השפעה מצטברת ולא מכוונת, של דחיקת הפן המוסרי שבפעולות שלנו אל שולי הדיון הציבורי. לו הייתי חיה באירופה, זה היה מעורר בי תחושת הקלה. אבל מכיוון שאני חיה בישראל, זה מעורר בי דאגה. העדר גישה מוסרית ברורה, שהיא תנאי מוקדם להיות אדם מטפל טוב, מחליש אותנו באופן קולקטיבי ומצטבר לנוכח העובדה שהתקפות הפוליטיקה על המוסר הפכו לשגרה.

למרות שכעס אינו דבר נדיר בחברה הישראלית, ישראלים רבים אינם יודעים כבר מהו זעם מוסרי, ויש להבין בדחיפות מהם הגורמים לאפתיה ולחוסר היכולת להגיב בצורה פוליטית לבעיות פוליטיות. המטרה שלי אינה לתקוף פסיכולוגים באשר הם, אלא לשאול: האם לפסיכולוגיה היה תפקיד תרבותי בקושי למצוא שפה ציבורית משותפת שתנסח את חוסר האונים הקולקטיבי שלנו - את החרדות, את התחושה שאזרחים נמחקים והופכים לבלתי נראים על ידי מוסדות פוגעניים? האם הפסיכולוגיה מילאה תפקיד בכך שהם כבר לא יודעים כיצד לבוא בדרישות מוסריות תקיפות למוסדות שלהם?

כפי שטען ד"ר אייל חוברס מאוניברסיטת תל אביב בספרו האחרון, The Political Philosophy of Zionism, אנחנו למעשה חסרים שפה ציבורית שכזאת. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שיותר מדי אנשים תופסים את חייהם כמלחמה פרטית. אנשים רבים מדי חושבים שהצלחה מקצועית היא סימן לנפש בוגרת; שנפש בוגרת באה לידי ביטוי בהצלחה מקצועית; ושהמסלול האישי להגשמה עצמית הוא למצוא אותנטיות.

כאשר הם מעובדים בחדריהם הפרטיים של הפסיכולוגים, כעס וחוסר אונים קולקטיביים לא מגיעים לשום מקום. ברוח הדיאלוג והדאגה לכיוון שאליו מתקדמת החברה, אני מציעה שפסיכולוגים יחשבו: האם הדיסציפלינה שלהם - אפקטיבית ככל שתהא ברמה האינדיווידואלית - לא שיחקה תפקיד חשוב בדה-פוליטיזציה של החברה.

פסיכולוגים החוששים לא רק למשכורת שלהם, אלא גם לגורלה של החברה, צריכים לחשוב על הדרכים שבהן הם יכולים ואמורים לעשות רה-פוליטיזציה לבעיות נפשיות ולסרב לאפשר למוסדות שמושלים בחיינו להתנער מאחריות בקלות כה רבה.

אזרחים שסובלים מטראומה בגלל פגזים מוכרחים להבין שגורלם אינו תלוי במציאת פסיכולוג טוב או בבניית חוסן, אלא במדיניות של הממשלה שלהם; גבר מובטל שרוצה להתאבד מפני שפוטר מעבודתו, חייב להבין שהנטיות האובדניות שלו הן תגובה נורמלית לחוסר אונים ושגורלו אינו תלוי בפסיכולוגים, אלא במדיניות של משרד האוצר.כעס היא תגובה נורמלית לכך שאזרח שתורם כל כך הרבה למדינה, מקבל כל כך מעט בתמורה.

במדינה שנחרבה על ידי מלחמה ועל ידי הפרה מתמשכת של זכויות אדם וזלזול באזרחים הפשוטים, אנחנו לא זקוקים לפסיכולוגים נוספים, אנחנו לא זקוקים לאנשים שירגיעו את הפחדים והכעס שלנו בגלולות ובטיפולים, עלינו להבין את הבסיס החברתי לפחדים ולכעסים הללו, להוציא אותם מהקליניקה של הפסיכולוג ולהחזיר אותם לרחובות, לשם הם שייכים - בצדק. כמובן, לא כל כעס, פחד או דיכאון שייכים לפוליטיקה, ועלינו לנהל דיון ציבורי על הקו המפריד בין הממד הפרטי לממד הפוליטי של רגשות אלה.

הרשו לי להזכיר לד"ר לוי, לד"ר פלגי ולד"ר רולניק מושג שהם ללא ספק מכירים: "התקפות על חיבור". לווילפרד ביון, הפסיכואנליטיקן הבריטי הדגול, היתה השקפה מרשימה על צמיחה רגשית ככזו התלויה ביכולת לדעת את האמת. ביון טען שהתהליך הזה יהיה מתסכל בשביל המטופל, ומשום כך הוא יעדיף להתמקד באהבתו או בשנאתו (כלפי המטפלת, למשל) מאשר באמת לגבי עצמו. ביון כינה את התופעה "התקפות על חיבור" (Attacks on Linking).

התגובה של שלושת המטפלים מזכירה, למרבה הצער, את המושג הזה. הרשו לי אפוא להציע בצניעות, שברוחו של ביון, אנחנו, פסיכולוגים וסוציולוגים כאחד, נתמקד לא בשנאה (הדדית) או באהבה (כלפי המדינה), אלא בידיעת מצבנו, בהבנת המשמעות של היותנו אזרחים ישראלים כועסים וחסרי אונים.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5