17:24
לאחרונה קיבלה ג’ודית באטלר את פרס אדורנו היוקרתי מטעם העיר פרנקפורט. הפרס מוענק לאדם המשקף את תחומי ההגות המגוונים של הפילוסוף באמנות, תרבות ומוזיקה, כמו גם את עיסוקו בתיאוריה ביקורתית. באטלר היא פילוסופית פמיניסטית המלמדת באוניברסיטת ברקלי, פרשנית של הגל, תיאורטיקנית נודעת של תיאוריות פמיניסטיות וקוויריות שתרמה הרבה להבנת הבנייה והשמירה על זהויות מגדריות. בשנים האחרונות הוסיפה לרזומה גם פעילות ענפה נגד ישראל ומדיניותה. ההחלטה להעניק לה את פרס אדורנו הציתה ויכוח בגרמניה, כאשר קולות המתנגדים נשמעים מקרב קבוצות שמאל ובעיקר מקרב הקהילה היהודית. ראש הקהילה היהודית בגרמניה, סטפן קרמר, הטיל ספק בלגיטימיות של ההחלטה ואחרים אף קראו לבטל את ההחלטה להעניק לה את הפרס.
במבט ראשון, בהקשר של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, הטענות נגד באטלר לפחות ניתנות להבנה, אם לא מוצדקות: כאנטי־ציונית ידועה, היא קראה בצורה נחרצת להחרים ולגנות את ישראל, ובהתבטאויותיה השמיעה תמיכה חלקית בחיזבאללה ובחמאס. בתשובה לשאלה שהופנתה אליה בהרצאה שנתנה, טענה כי שני הארגונים הצבאיים והדתיים המוסלמיים משתייכים לשמאל הגלובלי. ההיגיון שמאחורי טענה זו הוא כי האנטי־אימפריאליזם והאנטי־קולוניאליזם על גוניהם מגדירים את השמאל הגלובלי, ומאחר שחמאס וחיזבאללה נלחמים נגד האימפריאליזם הישראלי, הם משתייכים ל”שמאל הגלובלי” (מהי אותה ישות עלומה המכונה “שמאל גלובלי”, אינני יודעת). יהודים גרמנים הרגישו שלהעניק לה פרס כה יוקרתי מהווה סוג של הלבנה ואפילו תמיכה בהתבטאויות אלה.
דעות לא לגיטימיות
אבקש להבהיר כבר בראשית דברי: מבחינה אינטלקטואלית, לא גיליתי עניין מיוחד בעיסוק הפילוסופי של באטלר, למרות חשיבותו האובייקטיבית. היה לי עיסוק יותר עמוק עם הוגות פמיניסטיות כמו קתרין מקינון, סיילה בן חביב או הפמיניזם האפרו־אמריקאי של פטרישיה היל קולינס. יתרה מכך, מבחינה פוליטית אני מזדהה יותר בקלות עם השמאל “הישן” (שמודאג מענייני שכר, פערים חברתיים, גזענות וחוקי הגירה) מאשר עם השמאל החדש שבאטלר היא אחת מנציגותיו (שמתעסק בפוליטיקה של זהויות, מיניות, פרפורמנס ומופעי דראג בהקשר מגדרי).
מעבר להבדלים אלה, וכישראלית, אני מוטרדת מדעותיה של באטלר. לכנות את חמאס וחיזבאללה “חברים בשמאל הגלובלי” מהווה מכה רצינית לשמאל, באשר הוא, אבל במיוחד לשמאל הישראלי, ולא עוזר לקדם אג’נדה פציפיסטית וסוציאליסטית. תנועות מזוינות, הממומנות על ידי איראן, קוראות להחלת השריעה, לג’יהאד ולרצח כופרים, מחייבות נשים בהתנזרות מינית, תומכות בעונש מוות ומפגינות הומופוביה מוצהרת - לא יכולות להשתייך לשום “שמאל” שאני ומרבית האנשים מכירים. ישראל והיהודים הם המוטיבציה למאבק המזוין של חמאס וחיזבאללה, לא צדק עולמי. הגדרת השמאל כהתנגדות מזוינת לאימפריאליזם, היא חלק ממסורת אלימה ומצומצמת של השמאל (למרות מאמציה של באטלר לטעון שהיא נגד פוליטיקה אלימה).
ג'ודית באטלר. פסילה של הפרס תהיה שגיאה טקטית ומוסרית.
צילום: ליאור מזרחי
לא משנה מה אמרה ג’ודית באטלר על חמאס וחיזבאללה או מה לא אמרה, או כמה הצהרותיה היו מרובות משמעויות - היא לא דחתה במפורש את הפוליטיקה המינית, המגדרית והדתית של אותן תנועות, ועל אחת כמה וכמה לא את האנטישמיות שלהן ואת הקריאות לרצח יהודים וכופרים. התעלמותה מסוג כזה של אנטישמיות מערערת את אמינותה הפוליטית והערכית, וחמור מכך, מחלישה את הסמכות המוסרית של השמאל הישראלי בישראל.
העובדה שישראל נוקטת מדיניות קולוניאלית בשטחים, והעובדה שהיא אינה מדינת כל אזרחיה אלא מונעת אזרחות מתושביה הערבים, ויחסה המחפיר לפליטים - כל העובדות האלה לא הופכות את חמאס וחיזבאללה לתנועות שמאל שנאבקות למען שלום ותפיסות אוניברסליסטיות של בני אדם. ולמרות הנאמר לעיל - אני מתנגדת לטענות שהושמעו בדרישה לבטל את הפרס.
מחאה מסוכנת
התנגדותי זו אולי תבהיר מדוע התגובות של קהילות יהודיות ברחבי העולם לביקורת נגד ישראל אינן עולות בקנה אחד עם שמירה על כללי הדמוקרטיה. יש לכך, לעניות דעתי, ארבע סיבות טובות.
1. פרס בסדר גודל כזה מוענק בדרך כלל על סמך תרומתו של אותו אדם לתחום המחקר שבו הוא עוסק. כמי שישבה בעצמה בלא מעט ועדות פרס כאלה, אזכיר כי חבר ועדה יכול לבחור במועמד הראוי באחת משתי דרכים: או שיבחר במי שהוא קרוב לעבודתו מבחינה אינטלקטואלית, או שיבחר מישהו שלעבודתו היתה השפעה ניכרת בתחומו, גם אם אותו חבר ועדה אינו תומך באותה עבודה באופן מיוחד. התרומה לתחום נמדדת על פי קריטריונים כגון מספר הציטוטים ורמת הדיון שהם מייצרים.
במישור זה, אין צל של ספק כי מעטים הם אנשי הרוח שהשפעתם חשובה כשל ג’ודית באטלר, בשלל תחומים - ספרות, פילוסופיה, חקר התרבות, תולדות האמנות, תקשורת, קולנוע, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. יהא טעמם האינטלקטואלי האישי אשר יהא, חברי הוועדה המדעית בפרנקפורט שבחרו בה נהגו באחריות כלפי הקהילה המדעית העולמית. שהרי לא ניתן להתעלם מהשפעתה המדהימה על חידוש התיאוריה הביקורתית היקרה כל כך לתיאודור אדורנו.
2. לשם תיאור הסיבה הבאה, בואו נעשה תרגיל מחשבתי. דמיינו שהפרס הזה היה מוענק בתחום הפיזיקה התיאורטית, והזוכה היה אדם המחזיק באותן דעות פוליטיות כמו באטלר. אני בספק אם במקרה כזה היינו חוזים בהתערבות בוטה שכזאת בהחלטותיה של הוועדה המדעית. במדעים המדויקים, ההבחנה בין העבודה האקדמית לפוליטיקה מובנית ומובנת מאליה (במדעים משתמשים בשפה פורמלית), וכתוצאה מכך ניסיונות ההתערבות בהחלטות נתפסים כפחות לגיטימיים וסבירותם נמוכה.
המדעים ההומניים, לעומת זאת, נראים כמשיקים לפוליטיקה לעתים קרובות יותר. אך זוהי רק אשליה אופטית, משום שהפרדה כזאת מתקיימת בין אם החוקר הוא היסטוריון של ימי הביניים, פילוסוף של הלשון או פיזיקאי תיאורטי. ובאופן דומה, אין שום קשר ישיר בין ניתוחה של באטלר את הגל לעמדותיה הפוליטיות על ישראל. יושרתו של הפאנל המדעי נמדדת בדיוק על סמך יכולתו להפריד בין התרומה המדעית לדעותיו הפוליטיות של מקבל הפרס. עם חברי ועדת פרנקפורט נמנים אנשי רוח בעלי שם מהשורה הראשונה, ואין להקל ראש בבחירתם, גם אם עמדותיו הפוליטיות של מקבל הפרס לא מתיישבות עם השכל הישר.
3. אפשר להבין היטב את מורת הרוח שהביעה הקהילה היהודית בגרמניה, אך התערבותה היא שגיאה טקטית ומוסרית. המקום שבו יש להילחם בדעות כמו אלה של ג’ודית באטלר הוא הזירה הציבורית. יותר ויותר קבוצות שרירניות (למשל תנועת אם תרצו) בתוך ישראל ומחוצה לה משתמשות במה שניתן לפרש בקלות כשיטות בריוניות להשתקת מתנגדים. למדיניותה של ישראל ביחס לפלסטינים, לפליטים מאריתריאה ולמהגרים לא יהודים אין תוקף מוסרי; הביקורת על מדיניות זו תלך ותגבר, חלקה תהיה ראויה וחלקה לא. אך אין שום הצדקה בהשתקת הביקורת, אפילו זו הבלתי־ראויה. אדרבה, זה רק יוכיח את טענתם המרכזית של המבקרים, כי ישראל ותומכיה נסמכים יותר ויותר על טקטיקות ופרקטיקות פוליטיות לא דמוקרטיות.
הדמוקרטיה אינה אלא ההסכמה להתנגד הן לדעות לא ראויות והן לדעות ראויות, באותה דרך. כמה מדעותיה הפוליטיות של ג’ודית באטלר הן לא ראויות, אבל הדרך הראויה היחידה להיאבק בהן היא דרך הוויכוח והדיון, לא בכוח או בשיטות של השתקה.
4. לסיום, לו היתה ועדת פרנקפורט נכנעת לדרישות, היה נפתח בכך פתח לצורות חדשות של מלחמות מדעיות ופוליטיות, שבהן קבוצה שהיא חזקה וקולנית מספיק יכולה לערער על הלגיטימיות של פרסים מדעיים הניתנים לאנשים המחזיקים בדעות הפוליטיות הלא נכונות ומשמיעים אותן.
האם למשל נשלול מתן פרס נובל ממדענים התומכים במפעל ההתנחלות היהודית בשטחים הכבושים? האפשרות הזאת הועלתה ב–2005 כאשר חתן פרס נובל לכלכלה, ישראל אומן, הצדיק את התנגדותו לנסיגה מעזה בהמשלת המצב למקרה בתורת המשחקים שנקרא “פרדוקס הסחטן”. האם דעותיו הפוליטיות והאופן שבו הוא מערבב בין מדע לפוליטיקה היו צריכים לשלול ממנו את הפרס, כפי שדרשו רבים בתקשורת באירופה? ועדת פרס נובל התעלמה מהדרישות האלה, ובצדק. אם נפסלה אפשרות כזאת אז, הרי שיש לפסול אותה גם היום (העובדה שחורחה לואיס בורחס לא קיבל פרס נובל לספרות בשל דעותיו השמרניות, מטילה כיום צל על שיקול הדעת של ועדת פרס נובל).
באטלר נגד באטלר
הבה ניזכר בתובנתו המעמיקה של ג’ון סטיוארט מיל בזכות ההגנה על חופש הביטוי. המחבר הנודע של “על החירות” טען כי לעולם לא נוכל לדעת אם דעה מושתקת אינה מכילה רכיב כלשהו של אמת. כאשר מאפשרים לאנשים לתת ביטוי לעמדות כוזבות, זה מועיל לחברה משתי סיבות. ראשית, אמונות ורעיונות שגויים נמצאים בסבירות גבוהה יותר להיעלם או להיחלש אם יהיו נתונים במסגרת של החלפת דעות חופשית. שנית, עצם הוויכוח יאלץ את הצדדים הנצים לבחון את עצמם ואת עמדותיהם.
עבור מיל, לא די בכך שאתה מחזיק בדעה, גם אם היא הדעה הנכונה. עמדה חייבת לעמוד למבחן. על האדם להבין מדוע אמונתו היא האמיתית. תהליך זה של בחינה עצמית יכול להתרחש רק אם לא ננהג כצנזורים; והספרה הציבורית היהודית מפעילה יותר ויותר צנזורה שכזאת, בדרכים שונות.
לסיום, אינני יכולה להתעלם מהאירוניות הרבות שיש בסיטואציה: ג’ודית באטלר טועמת כעת את פוליטיקת החרם שהיא בעצמה דוגלת בה; והפרס שלה מוגן כאן על ידי מישהי שמאמינה בדמוקרטיה פרוצדורלית שאת הנחות היסוד שלה שללה באטלר במהלך הקריירה שלה. אני תוהה האם ג’ודית באטלר היתה מגנה על הענקת פרס מדעי למישהי שאינה מעריכה את דעותיה הפוליטיות?
** אווה אילוז עומדת בראש הקתדרה לסוציולוגיה על שם רוז אייזק, וחברה במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים. גרסה מוקדמת של המאמר פורסמה ב"דר שפיגל"
הוספת תגובה
- 39minus
- 16plus
- 0minus
- 4plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
