במסדרונות אפופי ההוד של אוניברסיטת בולוניה הוא הוכר כפרופסור מכובד, אבל בני העיר קראו לו “מורה הריקוד של הצפרדעים”. הביוגרפים חלוקים אם מאחורי תגליתו של לואיג’י גלווני בסתיו 1786 עמדה יד המקרה או יד ההשראה, אך הניצוץ האלוהי הצליח להזיז את רגליה של צפרדע מתה. לא גלווני עצמו ולא ידידו־יריבו אלסנדרו וולטה הצליחו להסביר באופן מלא ומקיף מה בדיוק גרם לטנגו הצפרדעים, אך שניהם זכו בעקבות ניסוייהם האינטואיטיביים להיחשב חלוצים בחקר החשמל והמגנטיות ולמקום של כבוד בלקסיקון.

תיעוד מחקריו של גלווני בחשמל ותיאורי החייאתן של הרגליים הכרותות והמפרכסות, שימשו חומר קריאה מוזר לנערה בת 19 בשם מרי שלי. היא בילתה חופשה גשומה להחריד, מאכזבת למדי ומפורסמת מאוד לחופי אגם ז’נבה בשנת 1816. חופשת קיץ זו הניבה את אחת ההתערבויות הידועות ביותר בתולדות ימי הספרות ‏(שהונצחה בסרטו המוזר של קן ראסל, “גותיקה”‏). בעקבותיה, לאור הברקים המבזיקים, הרעמים המתגלגלים וכשהרגליים של גלווני עודן מתעוותות בדמיונה, חלמה שלי חלום שהביא לבריאתה של מפלצת.

למרות שאין אזכור ישיר לשימוש בחשמל או בטכנולוגיה ב”פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני” הוא הצליח ללכוד את אימתו של האדם מכוחות הטבע האדירים שאך זה החל לרתום, את חששותיו מפני האופן שבו עשויים אלה לחרוג משליטתו ולפנות כנגדו ואת הפנים המורכבות שעשוי המדע לעטות.

שלי הספיקה לראות לפחות מחזה אחד שהתבסס על יצירתה, אבל מי שבאמת הדליק את הצופים על המפלצת המחושמלת היה הקולנוע. באופן הולם, היו אלה האולפנים של תומס אדיסון שהפיקו ב–1910 גרסה מצולמת ראשונה לסיפורו של הרופא שהטליא יצור מחלקי גופות מתות, אך הגרסה מ–1931, בכיכובו המבעית של בוריס קרלוף, על תספורתו הרבועה והבורג המבצבץ מצווארו, היא שהתקבעה בזיכרון הקולקטיבי.

היצור של מרי שלי קרם עור וגידים על המסך. הוא זכה באשה ‏(“כלתו של פרנקנשטיין” 1935‏) ופיתח חוג חברתי ענף ומשגשג שכלל את דרקולה, אבוט וקוסטלו, ועוד. חברת ההפקות “האמר”, הידועה בחיבתה לטראש מפלצות גותי, הפיקה זוועתוני “פרנקנשטיין” רבים והיצור הגרוטסקי היווה השראה למחזות זמר קומיים, כמו “מופע האימים של רוקי” או פרודיות כדוגמת “פרנקנשטיין הצעיר” של מל ברוקס.

ריח הצלולואיד

ב–2011 חזר פרנקנשטיין לבמה בהפקה מדוברת אך מאכזבת של דני בויל ‏(“טריינספוטינג”‏) בכיבובם של ג’וני לי מילר התזזיתי ובנדיקט קמברבץ’ האניגמטי, שהתחלפו מדי ערב בתפקיד הדוקטור והמפלצת נטולת השם שלו. אך למרות הגימיק המבריק, המחזה סירב לקום לתחייה וכלל נפילות מתח מביכות רבות.

בדומה לאמן האימה האמריקאי ה.פ. לבקראפט, גם ברטון גדל בעיר קטנה, שלווה ולבנת גדרות, אחת ממאה הערים הבטוחות ביותר בארצות הברית. קרבתה של ברבנק, קליפורניה, להוליווד הביאה אליה אולפנים גדולים כמו האחים וורנר, ניקלודיאון, דיסני ועוד ותעשיית הבידור היתה מקור ההכנסה העיקרי של העיר כבר משנות ה–30. ריח הצלולואיד הטרי באוויר סיחרר את ראשו של ברטון הצעיר עוד משחר נעוריו, וכילד מופנם ומוזר ‏(לפי הודאתו‏), העדיף לבלות את זמנו בקריאה, בציור ובהכנת סרטוני אנימציה בהשפעת אליליו הגדולים: ד”ר סוס ואדגר אלן פו.

מכאן הדרך למכון לאמנויות של קליפורניה היתה קצרה. הסרט הקצר שביים ברטון בסיום לימודיו, “מתקפת מפלצת הסלרי”, לכד את עינם של הבכירים בדיסני, והם הציעו לברטון עבודה, מבלי לדעת שהם פותחים את הדלת לצללים אפלים שיתגנבו אל תוך ממלכת הקסם הוורדרדה שלהם. ברטון עמל כאנימטור מהשורה באורוות המרווחות של דיסני, בעודו חולם על קריירת סולו, רחוק ככל האפשר מהמתקתקות המפעפעת. שורה של פרויקטים אישיים שנויים במחלוקת, כמו “וינסנט”, סרטון שהתבסס על אהבתו של ברטון לשחקן סרטי האימה וינסנט פרייס, או “הנזל וגרטל”, סרט טלוויזיה שהושפע מאנימציה יפנית ושבשיאו כיסחו הנזל וגרטל את הצורה למכשפה בסגנון קונג פו, הרימו די הרבה גבות.

הקש ששבר את גב הגמל היה סרט קצר בשחור־לבן בשם “פרנקנוויני” שעשה ב–1984 - שידורו גרם לפיטוריו של ברטון מדיסני, מכיוון שלטענתם ביזבז את משאבי החברה על יצירת סרט שידע שיהיה אפל ומאיים מדי עבור ילדים. זה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לו. השחקן פול רובנס, שצפה ב”פרנקנוויני”, החליט שברטון הוא האיש לצלם את הסרט שבמרכזו יעמוד האלטר־אגו האקסצנטרי שלו, פי.וי הרמן. “ההרפתקה הגדולה של פי.וי הרמן” היתה הצלחה מסחררת, והפכה את שמונה מיליון הדולר שהושקעו בהפקה ל–40 מיליון.

פרנקוויני 1984

 

יכולתו להפיק סרטים אפקטיביים בתקציבים זעירים וטעמו הלא־שגרתי, שכבר אז זקף את ראשו המסוגנן, העלו את ברטון מעלה, בעוד רובנס נתפס עם המכנסיים למטה בקולנוע שהקרין סרטי פורנו, ואיבד את כל תהילתו.

גם “ביטלג’וס”, סרטו הבא, ביטא את יכולתו לעשות הרבה כסף ממעט איפור וג’וקים מפלסטיק, וכשקיבל לידיו את זיכיון “באטמן”, כבר אי אפשר היה לעצור אותו. בתחילת שנות ה–90, בשיא יוקרתו ההוליוודית, ביצע ברטון את החלטת הליהוק המשמעותית בחייו. הוא בחר בג’וני דפ, שהיה מוכר אז רק כיפיוף מסדרת הטלוויזיה “רחוב ג’אמפ 21”, לככב בפנטזיית הפרברים האוטוביוגרפית שלו על נער מוזר ומפחיד למראה, עם להבי מספריים במקום ידיים, שהוא בעצם אמן מופנם ורגיש.

הסרט הוביל לידידות אמיצה בין הבמאי והשחקן, שהופיע מאז בשבעה מסרטיו של ברטון ושימש כסנדק לשני ילדיו. ברטון המשיך לייצר להיטים קופתיים בעודו נאמן לסגנונו הייחודי ולחזונו האמנותי, עד שכיום תו מוזיקלי אחד ופריים בודד מסגירים את טביעת ידו המובהקת של פרנקנשטיין של עולם הקולנוע, המנסה בכפייתיות להפיח רוח חיים ביצירות ובדמויות שרדפו אותו והעסיקו את דמיונו מאז ילדותו.

מחוות ליוצרים אהובים כמו פרייס או אד ווד ועיבודים מחודשים ליצירות ספרות, קולנוע וטלוויזיה מרכיבים חלק משמעותי מהקאנון שלו: “כוכב הקופים”, “צ’רלי והשוקולדה”, “אליס בארץ הפלאות”, “צללים אפלים” ועוד. ברטון הוא אנימטור ורי־אנימטור בעת ובעונה אחת, וב”פרנקנוויני” הוא הולך צעד אחד קדימה ומשיב לחיים את הסרט הקצר שלו כהומאז’ לספרה של מרי שלי. למרות ש”פרנקנוויני” עצמו הוא סרט חביב בסך הכל, מלא חיות מחמד מוטלאות והרסניות ומסר הומניסטי שוחר טוב, נדמה שזה סרט שכבר ראינו, שוב ושוב.

פלטת הצבעים המונוכרומטית, עצמות מלבינות ויערות חשוכים, או צבעוניות רעילה ועליצות כפויה ומאיימת, המוזיקה של דני אלפמן, פניו המאופרות בלבן של דפ, קולה המאנפף של הלנה בונהם קארטר - אלה הם החומרים שברטון יוצק שוב ושוב לתוך התבניות שלו. ושוב ושוב הם קמים, מקסימים את הקהל במוזרות כה צפויה עד שהיא הופכת לכמעט ביתית ומנחמת, ובמקאבריות שוקקת כל כך עד שהיא מאבדת כל עוקץ שאולי היה לה.

ברטון הוא כבר לא המכשף המדיח שהעמיד את דיסני בסכנה עם הממתקים המורעלים שלו, אלא דוד חביב שרק רוצה לעשות רימייק אחרי רימייק. הבאים בתור הם כפי הנראה סרט המשך ל”ביטלג’וס” ועיבוד מחודש ל”משפחת אדאמס”, כך שהעלאת הגירה נמצאת במגמת התחזקות.

חבל שברטון לא למד את הלקח של ויקטור פרנקנשטיין - בסופו של דבר, היצור לוקח ממך את שמך. ואכן, נראה כי הגולם קם על יוצרו, הצורה הביסה את התוכן, וברטון נכנע למפלצת הסגנון האדירה שברא.

פרנקוויני 2012