בגן עדן לא היה קוד לבוש. אדם וחוה שוטטו עירומים, ואכלו כאוות נפשם מפירות הגן. לאחר שטעמו מפרי עץ הדעת הבחינו שהם עירומים. מצב מביך. הם תפרו חגורות מעלי תאנה לכסות את מקור בושתם, ובזאת הקיץ הקץ על הנודיזם הקדמון ועל האושר הפשוט.

קארי בראדשו, כוכבת “סקס והעיר הגדולה”, ודאי לא היתה מתפלאת על כך שהפעולה התבונית הראשונה היתה תפירת בגד ולבישתו. אחרי הכל, אין דבר מעורר חרדה יותר מאשר להגיע לאירוע בלבוש לא הולם. הסדרה הפופולרית של קנדיס בושנל עסקה במימוש של שתי פנטזיות נשיות בעיר המודרנית הגדולה: בחירה חופשית במערכות יחסים, ובחירה חסרת גבולות בגרדרובה. הנשים בסדרה היו מושא להערצה וחיקוי משום שהצטיינו בשני התחומים.

אופנה אינה מצטמצמת לבחירה נכונה של בגדים - מחגורות תאנה ועד נעלי מעצבים. מקור המילה באיטלקית ‏(La moda‏) ובשורש - modo - שמשמעותו סגנון או אופן עשיית דבר מה. היא מתייחסת ליכולת של האדם לזהות את הטעם הנכון במוזיקה, שפה, יופי, אוכל, עיצוב, תפיסת עולם וסגנון התנהגות. זהו מושג מודרני. אמנם גם בחברות לא מודרניות מתקיים קוד ליופי וטעם. בשבט הקאיאן בבורמה כורכים טבעות נחושת לצווארן של ילדות מגיל חמש. הטבעות הכבדות דוחסות את בית החזה ויוצרות מראה של צוואר ארוך, הנחשב סממן של זהות שבטית וקשור ליופי. אולם זהו קוד קבוע שכמעט אינו משתנה. לעומתו, האופנה קשורה לאפשרויות של שינוי ובחירה. בחיים המודרניים שינוי הוא צו השעה. הטעם התרבותי משתנה חדשות לבקרים, והאופנה היא מדד השינוי. התאמה לצופן האופנה מעידה שהאדם מכיר את התרבות ויודע להגיב אליה בהתאם.

כאשר החלו להשתמש במושג האופנה בערים הגדולות של אירופה במאות ה–15 עד ה–17, היה זה בשתי דרכים: באופן מוסרני - על ידי אנשי דת שראו באופנה ניסיון להפר ולבלבל את חוקי החברה, ובאופן סאטירי - על ידי מחזאים ומשוררים שליגלגו על מי שמנסה לטוות זהות בדויה באמצעות מרדף אחר מה שנחשב אופנתי. את האצולה הטרידה העובדה שבני מעמדות נחותים ניסו לחקות את לבושה. כדי למנוע זאת מבעדם הקימו בתי משפט לענייני מותרות שבהם ניתן היה לתבוע את החקיינים. אולם בימינו התהפכה המגמה: האופנתי הוא סממן להצלחה בהסתגלות לקוד פנימי משתנה תדיר של טעם טוב. הלבוש האופנתי משתנה מסגנון אורבני, לניו־אייג’, לרטרו, להיפסטר; האוכל הפופולרי ברחוב מתחלף מתאילנדי לסושי לקרפצ’ו לדים־סאם; המועדונים הנחשבים שורדים לתקופות קצרות ואז מוחלפים, כך גם בתי הקפה, המסעדות ואף חדרי הכושר. החיים תזזיתיים, לא נעצרים לרגע, ומה שנמצא בחזית גל השינוי הוא מה שנחשב אופנתי.

מדוע תופסת האופנה מקום דומיננטי בחיי האינדיבידואל המודרני? מדוע יש חשיבות כה גדולה למי שיודע לזהות או לעצב את הטרנד החדש ולספר לנו על המקום החם הבא, למי שמגיב ראשון לתנודות בצווי הלבוש של תחילת העונה? מדוע נעים לנו, אם נודה בכך לרגע, להביט בגיחוך או בהלם על מי שלובש את הבגדים של שנה שעברה, או שמשתמש בסלנג ארכאי? אני מציע כי התשובה קשורה בדרך זו או אחרת לחרדה הסמויה שמעוררים בנו החיים האורבניים.

הפחד המטפיזי של הבחירה

משנת 2008 חיים, בפעם הראשונה בתולדות האנושות, יותר בני אדם בערים מאשר בכפרים. ב–2011, לראשונה זה מאה שנים, גדלו ערי ארצות הברית בקצב מהיר יותר מאשר הפרברים שלהן. בתחילת 2012 דיווחה סין כי רוב תושביה - 690.79 מיליון - גרים בערים, לעומת 656.56 מיליון בכפרים. מהי משמעותם של חיים בעיר הגדולה? בין היתר, המשמעות היא קיום לצד מספר בלתי ניתן להכלה של זרים, שמתוקף מספרם וזרותם יוצרים מערכת שמשתנה ללא הרף. תושב העיר מוצף באלפי גירויים, אנושיים ולא אנושיים. מצד אחד הוא חי באופן מבודד יותר, מונאדי, הרחק מקהילה דינמית ודואגת, ומצד שני הוא בלב של אוקיינוס אנושי ובתוך אינספור גירויים לחושים ולתודעה. היסודות הבסיסיים ביותר של חיי העיר ושל החיים המודרניים - השינוי והבחירה - נחווים אצלו כבלתי מוגבלים ובלתי נשלטים. העיר משתנה, הטכנולוגיה מאיצה, העולם אינו יציב עוד. הוא איבד את שלוותו אי שם במאה ה–19, שמר על קצב שינוי עקבי אך מתון לאורך המאה ה–20 ונכנס לעידן של אולטרה־שינוי לקראת סוף המאה האחרונה ועם תחילת הנוכחית.

התמורות הן בקנה מידה שאין מי שמסוגל להכיל אותן, אף מדען לא יכול לצפות אותן, אף חברה או אומה לא מבינה כיצד להתמודד איתן. זו חוויה שאין לה תקדים אבולוציוני ולכן לא התפתחה כל התאמה פיזיולוגית אליה. התוצאה המשמעותית שלה לחיי הנפש, היא זו שמתרחשת בכל בעל חיים שסביבתו משתנה ללא שליטה: הוא נכנס לחרדה.

הפילוסוף קרל יאספרס הגדיר את החרדה המודרנית כ”פחד המטפיזי של הבחירה”. ואכן זוהי תופעה מודרנית, עכשווית ומתעצמת. בארצות הברית לבדה, יותר מ–40 מיליון בני אדם מעל גיל 18, כמעט 20% מהאוכלוסייה הבוגרת, יחוו לפחות התקף חרדה אחד במהלך חייהם. הבחירה מעניקה ליחיד תחושת חירות שאין לה תחליף, אך לצדה, דאגה רבה. פרופ’ בארי שוורץ מסביר בספרו “פרדוקס הבחירה: מדוע יותר הוא פחות” את תחלואי הבחירה: כמעט כל בחירה בעידן המודרני נעשית מתוך מספר גדול של אפשרויות, אך ללא קריטריון ברור לזיהוי האחת המתאימה ביותר. כתוצאה מכך, אין דרך לדעת אם אפשרות בחירה אחרת לא היתה יכולה להיות טובה יותר. גם אם בחרת בחירה טובה, היא תמיד יחסית, ועומדת תחת האיום של בחירה אפשרית אחרת. זהו “מחיר האלטרנטיבה” - מצב של תסכול תמידי שמתרחש בין אם אנו בוחרים מוצר בסופרמרקט, רוכשים דירה או מחפשים בני זוג לחיים.

לתסכול היומיומי ששוורץ מתאר אפשר להוסיף את הדאגה הקיומית האולטימטיבית: ללא קשר לכמה טובות היו בחירות האדם במשך חייו, בסופם ניצב גבול שאינו גמיש - המוות - ובו נשללת באופן מוחלט יכולת הבחירה. לכן, בין אם האדם מודע לכך או לא, ככל שהוא חי באקלים קיצוני של שינוי ובחירה, יעלה בו בהכרח מפלס החרדה. ברמה הפסיכולוגית נחווית החרדה באופן מציף וחסר שליטה, וגורמת ליחיד להרגיש חסר כוח וחסר אונים. הוא אינו מסוגל לעמוד מולה. היא מופיעה ביחס לאירוע אמיתי או מדומיין שגורם ללחץ, אם כי לעתים אין דרך לדעת מה מקורה או למה היא קשורה. זהו רגש בלתי נעים, ומתסכל המשרה הרגשה של כליאה וחנק.

הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שהיה הראשון לכתוב על החרדה המודרנית, תיאר אותה כדאגה שאף פעם לא מניחה לאדם להימלט מפניה, לא דרך בידור, לא דרך רעש, לא במהלך עבודתו, לא ביום ולא בלילה. היא תמיד שם, נוכחת באי הנעימות שלה. ברמות הפוגעניות ביותר, האדם הופך חסר מנוחה באופן קבוע, מתעייף בקלות ואינו יכול להתרכז. הוא הופך עצבני ונרגז, וסובל מהפרעות שינה ומכאבים פיזיים ממשיים.

האדם המודרני מנסה למצוא לחרדה פתרון, כמו לכל כוח מאיים התוקף אותו. אלא שבניגוד לפחד ממוקד באובייקט, החרדה היא דיפוזית, היא מאפיין של מצב קיומי ואינה נובעת ממקור אחד שבו אפשר לטפל באופן ממוקד. לפיכך מערך ההתנגדויות וההגנות של היחיד מנהל את החרדה הקיומית בצורות סימבוליות לא ישירות. בדיוק כאן נכנסת האופנה. אם העולם משתנה תדיר, אם סביבת החיים מתחלפת בצורה בלתי נשלטת, אם אלפי אנשים בלתי מוכרים חולפים על פנַי באופן יומיומי, רק טבעי שתאחז בי חרדה מסוימת. אם אפילו לממשלות חסרה היכולת לתכנן את העתיד בכפר הגלובלי, אם גופי מודיעין מיומנים נכשלים בהערכותיהם לגבי כוחו של הטרור, אם מנגנונים פיננסיים אדירים קורסים בגלל ספקולציות, החרדה גוברת. האופנה, לעומתם, מציעה טריטוריה במרחב הסמלי שבה ניתן לזהות מגמות ודפוסי שינוי. מעבר לכך, היא מאפשרת שליטה מסוימת בקצב האירועים ובכך מעניקה הזדמנות לרוגע ולמנוחה, גאולה רגעית. כל מה שצריך הוא רק לקנות את הבגד הנכון, לראות יחד עם כולם את התוכנית המדוברת בטלוויזיה, או לנסוע לחופשה ביעד המוסכם בחו”ל.

מנגנון האופנה פועל על פי היגיון פנימי זה. הוא מפעיל קולטן חברתי שמזהה מי קלע לטעם הנוכחי ומי כשל בכך. ככל שהטכנולוגיה והדמוגרפיה מאיצות את השינוי, מתגברת החרדה שהיא תוצר שלהן, וכך מתרחבים האמצעים הסמליים שמבקשים להקל עליה. כך גם נוסק כוחו ומעמדו של מי שבקי באופנה. ננסי אטקוף, בספרה “הישרדותם של היפים ביותר”, כותבת כי השיח המרכזי של האופנה, מעבר לדפוס כזה או אחר, עוסק במין ומעמד. בדיוק כפי שציפור בעלת פלומה ססגונית יותר תצליח יותר במציאת בן זוג, כך גם מי שיקלע יותר לטעם הנוכחי יצליח לשדרג את מעמדו ואת מידת משיכתו. האופנה אינה קשורה לערך האובייקטיבי של הדבר - יום אחד עשויה לשלוט אופנה דקדנטית ובאחר כזו המייצגת קידמה ובריאות. תקופה אחת הטבעי וההיולי יהיו אופנתיים, ובזו שאחריה המלאכותי או המכני. העניין הוא לדעת מה נחשב כרגע ולהגיב אליו. במובן זה מדובר במיומנות של הסתגלות והתאמה חברתית, או של בוחן מציאות חד מאוד. וכמו כל יכולת - גם בתחום זה קמים מומחים בעלי מיומנות גבוהה לזהות את הטרנד האופנתי ולדווח עליו, או להיות חלק ממעצביו.

ז’אן פול גוטיה אמר בהזדמנות אחת כי הוא “מעריץ את הבלונד, אך בראש ובראשונה את הבלונד השקרי והמחומצן”. הוא כמובן יכול היה לטעון בדיוק ההפך, זה לא היה משנה. האופנה אינה בהכרח פונקציונלית, עקבית, נוחה, איכותית או בעלת מובן המתבסס על תכונות האובייקט הנחשב אופנתי. היא משתנה באופן לא צפוי, מפתיע, ובר חלוף - בהלימה עם דפוסי השינוי בחברה. הטכנולוגיה מגבירה עוד יותר את קצב התחלפותה ומקשה על היכולת לנבא את התכנים שהאופנתי ינכס לעצמו. ניתן לזהות אובייקט אופנתי רק בזמן היותו אופנתי. לא לפני ולא אחרי. למעשה, חלק מהחמקמקות שבהגדרת האופנתיות הוא שהיא לא תעיד על עצמה ככזו. האופנתי יהיה יפה, מדהים, מקורי, מגניב - אולם ברגע שיזוהה באופן בולט ככזה - יתחיל לאבד את כוחו. הרי כך לא יוכל למלא את תפקידו הנפשי.

עם התפוגגות האופנתיות של סלנג מסוים, פירסינג בגבה, חומוס אורגני או אשטנגה יוגה, הם לא ייעלמו - אלא יהפכו להיות בלתי רלוונטיים ונשכחים, מודרים מעין כל. ניתן לזהות את האופנתי־לשעבר בקלות, ולבטל את ערכו או לזלזל בו. מי לא הביט בתמונות מעברו והוטרד מהדרך שבה היה לבוש או מהתספורת המזעזעת שהיתה לו.

משטרת האופנה בכל מקום

השליטה באמצעות התאמה לאופנה מנסה אם כן להפחית את רמת החרדה, אולם היא עצמה גורמת לחרדה חדשה, שכן הצורך לדעת אם קלענו לטעם הנכון או לא פועל ללא הרף. רבים כושלים בכך. בסוציולוגיה המודרנית הוטבע כינוי למי שמתאמץ יותר מדי להתאים את עצמו לאופנה ולא מצליח. “קורבן האופנה” ‏(fashion victim‏) הוא מי שמבקש לנהוג על פי הקו המקובל אך מסיבה כלשהי טועה. הוא אינו אדיש לאופנה, אלא להפך, מנסה לציית לכללים הנהוגים על פיה אך עושה זאת במידה מוגזמת מדי. כפי שכתב גאורג זימל ‏(Simmel‏): כאשר צווארון גבוה הוא אופנתי, קורבן האופנה ילבש אותו עד לאוזניו, כאשר אופנתי להאזין להרצאות מדעיות, הוא לא יחמיץ אפילו אחת.

העובדה שהאופנה משתנה כל הזמן מקשה על התאמה תמידית אליה, ומחייבת ייצור תמידי של קורבנות. למרות הקישור האסוציאטיבי המתבקש לביגוד, קורבן האופנה נמצא בכל מקום, גם במדע לצורך העניין. לדוגמה, פריצתם של מדעי המוח לחזית השיח המדעי בשני העשורים האחרונים הפכה אותם לאופנתיים מאוד. ולכן, כאורניות מצויות אחר היורה, צצו מדענים שמשרבבים את התחילית נוירו לתחום עיסוקם. אפשר כיום למצוא כותבים מתחומים כגון נוירו־כלכלה, נוירו־אסתטיקה ונוירו־אתיקה, שמדביקים חלקי מוח או שמות של מעבירים עצביים להסבריהם, כי אופנתי לעשות זאת, גם אם אין לכך תוקף מדעי.

קורבנות האופנה מפעילים אצל האחרים, הבקיאים מהם באופנה השלטת, תחושה של כוח, ולצדה מנגנונים של לגלוג ודחייה. כאשר דורין אטיאס מאתרת את מי ששגתה ולבשה שרוול ארוך מדי או התאימה צבעים בצורה בעייתית, היא מסמנת לציבור הצופים שהיא יכולה לברור עבורם את מי ששגה בהערכת הקצב הפנימי של השינוי. הללו הופכים לקורבנות שראוי לצחוק עליהם ובדרך זו יכולים הצופים להניח לרגע לחרדה שלהם עצמם. החריגה מהאופנה נוגעת ככל הנראה באלמנטים עמוקים של הישרדות חברתית וקונפורמיות ולכן מעוררת רגשות עזים כל כך, בעיקר בתנאים של תרבות ההמון.

מנגנון הדחייה כלפי הלא־אופנתי יסודו בתחושת הגועל ממה שאינו מתאים, ממה שזר ואינו משלנו. הוא מועצם על ידי החרדה שמעוררת החריגה מהכללים המקובלים של הקבוצה. ברגע שמזוהה התנהגות שאינה עומדת בקו הנכון של האופנה, היא מאותרת ומתויגת במונחים של זולות, גסות, טיפשות והגחכה. מי שירצה להחמיא לאדם אחר וישתמש לשם כך בביטויים כגון “אתה ממש גזעי” או “את עשר!” מעבר לזמן תפוגתם, עשוי לספוג סוגים שונים של תוקפנות: מחוות של חוסר הבנה, תימהון, הדרה, גילנות, לגלוג ופטרנליזם.

האופנה היא סוג אחד של הסתגלות לעיר הגדולה התזזיתית, לשינוייה, לגודלה, לכוחה ולריבונות שלה על חיי היחיד. זוהי תשובה בסיסית, לא מודעת, רגעית, לקצב השינוי. היא אמנם סימבולית, שקופה, משתנה תדיר, ולא משנה את אי היציבות המהותית של החיים - אך האגו זקוק לכל תמיכה ולכן יסתפק בה. כפי שהאדם הכפייתי מקבל נחמה מאיסוף בלתי פוסק של חפצים ושמירה קפדנית ומאורגנת עליהם, כך גם שוחר האופנה מאלחש את חרדותיו דרך הבנה ויישום של הטעם התרבותי המתאים. אולם זה אינו פתרון שיכול באמת להעלים את הנוירוזה, שכן הבעיה המהותית אף פעם לא נעלמת: היום אמנם התלבשתי נכון, אך מה יהיה מחר? עלי להשקיע מאמצים להישאר מעודכן ללא הרף. החרדה צצה שוב. קארי וחברותיה שלטו טוב יותר מכל אחת אחרת בטרנדים העירוניים, אך הן עשו זאת גם באובססיביות ובחרדתיות - משום שלא יכלו להרשות לעצמן להיתפס לא מוכנות. וכך אנו נעים הלוך ושוב בין החרדה מלהיות לא אופנתיים לבין החרדה מלהפוך לקורבנות אופנה. במובן זה האופנה היא בו בזמן מענה לחרדה ותבנית סמלית לתחושה של שליטה ושל רוגע, ויחד עם זאת מקור לחרדה נוספת.

מה שמחזיר אותנו לחוה ואדם בצל עץ הדעת. המודעות הביאה איתה התקף חרדה. עירומים, חשופים ופגיעים, הם היו מוכרחים להתכסות. מיד אחר כך הם מנסים לחמוק מהאל עצמו בסבך הגן, אך הוא מוצא אותם. אולי כדי ללמדנו שלא מכל דבר אפשר להימלט באמצעות חולצה יפה ותיק מדליק.

ד"ר בוקובזה הוא מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטה העברית