רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אווה אילוז עונה למבקריה

יהודים ביקורתיים אינם אנטישמים

אלו שממהרים להדביק את התווית “אנטישמי” ליהודים שמעיזים לבקר את ישראל מתעלמים מהעובדה שהצלחת הציונות הפכה את היהודי לסובייקט פוליטי ריבוני, שהפחד לא אמור להכתיב את עמדותיו. בעקבות התגובות למאמרי “מי יגן על דרייפוס ערבי”

כמו הסטר פריין ‏(הגיבורה בספרו של נתניאל הות’ורן מ–1850, “אות השני”, על אדיקותם הנוקשה והמחמירה של הפוריטנים במאה ה–17‏), גם בימינו אינטלקטואלים יהודים רבים מסומנים באות קלון: לא על ניאוף ‏(כמו ברומן‏), אלא בעוון אנטישמיות. פיטר ביינרט, נועם חומסקי, ג’ודית באטלר, אבי שליים, שלמה זנד ‏(ולאחרונה גם כותבת שורות אלו, מעל דפי העיתון “לה מונד”‏), חולקים את הפריבילגיה המפוקפקת להיקרא אנטישמים על ידי חברים מקהילתם האתנית והדתית. מה עשינו שמגיע לנו הכינוי הבזוי הזה? לא יותר ממימוש זכותנו לחשוב ולהעריך באופן ביקורתי את הישגיה וכישלונותיה של מדינת ישראל.

בקרב העם שפיתח באופן מבריק את אמנות הדיון והפלפול התלמודית, קיימים כיום לא מעט מוסדות ואנשים שמגיבים לביקורת לא בטיעון אלא בחרם ‏(לכנות יהודי ביקורתי “אנטישמי” זו וריאציה של הקנאות מימי בית שני‏). ההאשמה באנטישמיות תמוהה במיוחד כשהיא מכוונת כלפי יהודים, כמוני, שבחרו במודע לחיות בישראל; אך היא מטרידה לא פחות כאשר היא מופנית אל מי שמגדירים עצמם יהודים המחויבים לשיפור עתידו של העם היהודי כמו רבים מאלה שהזכרתי.

האשמות אלו והדרכים שבהן הן מוצגות, מצביעות על תופעה מדאיגה מאוד בקהילה היהודית ברחבי העולם. בהשראתו של דניאל פייפס, יהודי אמריקאי ממוצא פולני, שנראה כי למד משהו על טכניקות של הפחדה מהסובייטים - יהודים שסוטים מקו רשמי ותמיכה ללא סייג בישראל ובמדיניותה נתונים יותר ויותר למעקב ולטקטיקות של בריונות. מעניין כי סביר יותר שטקטיקות אלו יינקטו על ידי חברים בקהילה היהודית ברחבי העולם מאשר על ידי ישראלים ‏(אף על פי שארגון “אם תרצו” ועיתונאים כמו בן דרור ימיני אימצו אותה הרטוריקה‏). האשמות אלה צריכות לגרום לנו לעצור ולהרהר במערכת היחסים שמאחדת או מפלגת ישראלים ויהודים בתפוצות, בעיקר בארצות הברית ובצרפת.

איור: יעל בוגן

הסבר פשוט אחד להתקפות הנשנות שלהן חשופים מי שמותחים ביקורת על ישראל הוא שכעס מסתיר חרדה. לפי השקפה זו, הקהילה היהודית בצרפת ‏(או בארצות הברית‏) רואה עצמה חלשה ופגיעה, ועל כן דורשת סולידריות נגד אויב משותף - האנטישמי. טיעון זה הנו מובן בפרט בהקשר של צרפת, שם תפחה האנטישמיות באופן ניכר בעשור האחרון ‏(ראו לדוגמה את הרצח של אילן חלימי לפני כמה שנים, את פיגוע הירי בבית הספר אוצר התורה בטולוז ואירועים רבים של אלימות מוסלמים נגד יהודים המתרחשים ברחובות באופן יומיומי‏). הסבר זה חופף לטיעון “הכביסה המלוכלכת”: מה שאפשר לומר בקרב חברי הקבוצה שלך, אי אפשר לומר בנוכחות זרים, ומה שיכול להיאמר בישראל לא ייאמר מחוץ למדינה.

שני טיעונים אלו תקפים בהחלט, שכן, כפי שפילוסופים הרמנויטים רבים טוענים, פירוש של כל טענה או טקסט טבוע בהקשר תרבותי. ולכן ביקורת של יהודים על יהודים בהכרח מקבלת משמעות שונה בקרב לא־יהודים, ואי אפשר לצפות שאמונותיהם וגישותיהם יהיו תמיד מלאות כוונות טובות. ובכל זאת, האם הישראלים המבקרים את ישראל חייבים לקבל את הטיעונים הללו ולסגת בשתיקה זהירה וחרדתית? לא, וזה מכיוון שאם כן, פירושו של דבר שישראלים צריכים לקבל את העובדה שמחשבותיהם ודעותיהם יוכתבו על ידי המצב והאופק הקיומי מחוץ לישראל. כך ההבדלים בין הביקורת הישראלית על ישראל והמגננה האלימה בתפוצות כתגובה לביקורת זו, טומנים בחובם את הסתירות והפרדוקסים הרווחים בעמדותיהן של קהילות יהודיות כלפי ישראל.

1. הציונות נועדה לפתור את האנומליה של קיום היהודים, אשר נשלטו, נרדפו ונרצחו בארצות נוצריות ‏(הרבה יותר מאשר במדינות מוסלמיות‏). הציונות - שהיתה תנועה לאומית אירופית - טענה כי בית לאומי “ינרמל” את קיומם של היהודים. בחשיבה הציונית, ריבונות לאומית היא לא רק טריטוריאלית, אלא גם פרקטיקה כלפי העצמי, מה שמישל פוקו כינה “rapport a soi”. ביחס החדש של היהודי אל עצמו חובה עליו להסיר כל פחד וחולשה ולהפוך את היהודי מאובייקט לסובייקט פוליטי ריבוני. להיות סובייקט פוליטי ריבוני, פירושו שפחד אינו מכתיב עמדות קיומיות ופוליטיות. זה כמובן לא אומר שמבקר של ישראל אינו מודע לנוכחות הנרחבת של האנטישמיות, ושאינו מגנה אותה ‏(כמו כל צורה אחרת של גזענות‏), אלא שפחד אינו מכתיב את עמדותיו ואמונותיו הפוליטיות.

מבקריה של ישראל מייצגים את הצורות הטהורות ביותר של ציונות כפי שהתכוונה ליצור מחדש את האזרח היהודי: הם מייצגים את היהודי ה”מנורמל” שנהיה דומה ללא־יהודי ביכולתו לחשוב על עצמו כרוב. לתפוס את עצמך כרוב פירושו להיות מסוגל לדאוג למיעוטים החיים בקרבך. מעמדה של ביטחון וריבונות ביחס לעצמם, יכולים מבקריה של ישראל להטיל בספק סדרה של הנחות יסוד: האי־שוויון הכרוך בהגדרות של אזרחות המבוססת על דת בעוצמה רבה בישראל; המדיניות של דיכוי עם אחר; אי־שוויון בין חילונים לדתיים; והאפליה המתמשכת והנרחבת של ערביי ישראל. מצבי אי־שוויון אלה, שהפכו לטבעיים באמצעות ההגדרה היהודית של המדינה, עומדים לביקורת על ידי אלה מאיתנו שהצדק חשוב להם דווקא מפני שהיהודים כיום ריבוניים. לפיכך, אי אפשר להיות ציוני ועדיין לדחות את ההשלכות של היותך רוב.

2. הסתירה השנייה מטרידה אף יותר. לעתים קרובות, יהודי התפוצות דורשים ‏(בצדק‏) אזרחות אוניברסלית מהמדינות שבהן הם חיים ‏(אפילו זכויות למיעוטים תרבותיים תמיד נכללות בדרישות לאוניברסליות‏), אך למרות זאת, הם מקבלים את העובדה שישראל מתייחסת לערבים כאל אזרחים סוג ג’. זה לא ייתכן. יהודי שנאבק למען שוויון באירופה ‏(למען עצמו או למען קבוצות אחרות‏), חייב לדרוש זאת גם מישראל. שופט ערבי אחד בבית המשפט העליון בישראל אינו יכול לפצות על העובדה שערביי ישראל - 20% מאוכלוסיית המדינה - מודרים מהשתתפות פעילה ברוב מוסדות הצבא, התרבות והממשל של ישראל. זה גם לא מפצה על העובדה שהכיבוש הקהה את הרגישות המוסרית של הישראלים, ולא על כך שרבים מהפוליטיקאים הישראלים הם נטולי כל מצפן מוסרי. נכון שהגדרה אוניברסלית של אזרחות מאיימת על אופיה היהודי של המדינה, אך המצב הנוכחי מבוסס על אפליה מבנית ועל העם שהביא לעולם את הנביאים התנ”כיים לפחות להתייסר בשל עובדה זו ולא לקבל אותה כבלתי נמנעת ולכן נסבלת.

נכון, המוסדות הפוליטיים שלנו טובים מאלו הקיימים במשטרים לא דמוקרטיים ועקובים מדם באזורנו. אבל האם זוהי אמת המידה שלפיה אנחנו רוצים להישפט? פירשו את המאמר שלי ‏(“מי יגן על דרייפוס ערבי”, מוסף “הארץ”, 26 באוקטובר 2012‏) כהשוואה נקודתית, אחד לאחד, בין צרפת וישראל. אבל הוא היה תרגיל בדמיון היסטורי ופוליטי כדי להמחיש שמשהו בסיסי במוסר האוניברסלי הולך ונפגם בפוליטיקה הישראלית. הנקודה שלי היא זו: בביסוס הגדרת האזרחות על דת, המדינה הישראלית־היהודית צימצמה באופן משמעותי את הטווח, הכוח והעוצמה של אמות המוסר הקיימות בספרה הציבורית בישראל.

3. לבסוף, יהודים המכנים אנטישמי כל אדם המותח ביקורת על ישראל, נוהגים בחוסר אחריות: הם הופכים את המאבק באנטישמיות האמיתית לפחות אפקטיבי ונראים די מטופשים, כאילו שהטחת הקללה “אנטישמי” היא טריק זול להשתקת הביקורת האוניברסלית על ישראל. האם אין הבדל בין ביקורת מוסרית לשנאה גזענית? האם אין הבדל בין הנכונות לדכא קבוצה והשאיפה לצדק לכולם? יהודים רבים החיים מחוץ לגבולות ישראל אינם עוזרים כשהם משליכים עלינו את יחסיהם הסבוכים עם חברות הרוב שבהן הם חיים, ולא משנה כמה היחסים האלו כאובים. היהודים האלה לא עוזרים לנו לקדם את הדיון על עתידה של ישראל. הציונות היתה תנועה של הגדרה עצמית לאומית, שתפסה את עצמה כפרויקט פוליטי צודק. היא נבעה מתשוקתם הבוערת של יהודים לאמץ את אידיאל הנאורות של הגדרה עצמית וחיים נטולי פחד. אך בעוד תנועות אחרות של אמנציפציה לאומית באירופה הצליחו, הציונות, אשר הביאה רעיונות אירופיים למזרח התיכון, נתקלה באתגרים קשים בהרבה, פנימיים וחיצוניים. הלגיטימיות שלה הוטלה בספק ללא הרף, והבעיה שבה נתקלים אנו, אינטלקטואלים ומבקרים, היא שהספק הוטל מסיבות מוצדקות ושגויות כאחד.

סיבות שגויות, משום שהיו כאלה ששללו באופן בלתי קביל את זכותם הלגיטימית של יהודים להגדרה עצמית. אבל היו גם סיבות מוצדקות, משום שהציונות הפכה לאידיאולוגיה שבשמה קווי מדיניות קולוניאליים ואלימים מקבלים לגיטימציה. כדי לשמור על מעמד של פרויקט פוליטי צודק ואוניברסלי, הציונות דורשת יכולת חסרת תקדים למתוח את גבולות הדמיון הפוליטי שלנו. במקום להשליך בוץ זה על זה, יהודים בתוך ישראל ומחוצה לה, בעזרתם של פילוסופים ופעילים פוליטיים, יהודים מכל הקבוצות הדתיות ומכל הקבוצות האתניות חייבים להתמודד עם האתגר הזה.

האם באמת כבר אי אפשר לבקר את ישראל מבלי להיות מואשם באנטישמיות?


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות