מאז המאה ה–19, וביתר שאת מאז שנות ה–60 של המאה ה–20, דמוגרפים כמו פול ארליך, שהתראיין למוסף זה בשבוע שעבר, מספרים לנו שהעולם נפיץ כי הוא מפוצץ באנשים. כשאנחנו חושבים על “התפוצצות האוכלוסין” אנחנו חושבים על מעברי החציה בניו יורק, או, לחלופין, על מחנות הפליטים בעזה. אבל האמת היא שהעולם די ריק מאדם. אם כל בני האדם בעולם היו עומדים במרחק נגיעה זה מזה, הם היו תופסים את כל שטח ישראל, לא כולל יהודה, שומרון, עזה, רמת הגולן ומזרח ירושלים. וזהו. כל שאר העולם היה ריק מאדם.

ואם 7 מיליארד בני אדם עדיין נשמע לכם כמו יותר מדי אנשים מכדי שיחיו יחדיו בשלום, קחו בחשבון שצפיפות האוכלוסין בעולם עומדת על 45.3 בני אדם לכל קמ”ר של יבשה. לשם השוואה, צפיפות האוכלוסין בתל אביב, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היא 7,955 תושבים לקמ”ר. פירושו של דבר שאם כל בני האדם היו גרים בתל אביב אחת גדולה, עיר העולם הזאת היתה תופסת את כל השטח של מצרים. וזהו. כל שאר העולם היה שמורת טבע אחת שמחה.

למעשה, אם יש “בעיה דמוגרפית” היא הפוכה לגמרי. “במשך עשרות שנים, אנשים קיבלו כמובן מאליו את הצמיחה והדינמיות הכלכלית, וראו את צמיחת האוכלוסייה כבעיה”, כתב לאחרונה דיוויד ברוקס, פרשן ה”ניו יורק טיימס”. “עתה אנחנו בקיצוניות השנייה, וברור שאנשים צעירים הם משאב במחסור”. אנשים צעירים הם במחסור עד כדי כך, שרוב מדינות המערב כבר משחדות את אזרחיהן להתרבות. העיירה היפנית ימצ’ורי, למשל, מציעה 4,600 דולר לכל לידה, פלוס 460 דולר לכל שנה מעשר שנותיו הראשונות של הרך הנולד.

אך הזדקנות האוכלוסין אינה בעיה מערבית בלבד. להפך: למרות המוני הצעירים המשולהבים שאנחנו רואים חדשות לבקרים בטלוויזיה, דווקא מדינות ערב הן המדינות המזדקנות והמצטמקות ביותר בעולם, ובהיסטוריה של העולם. לפי דו”ח קרן האו”ם לאוכלוסין לשנת 2011, שיא השיאים של כל הזמנים נשבר בעומאן. האשה העומאנית יולדת היום בממוצע 5.6 ילדים פחות ממה שילדה אמא שלה. גם שאר השיאים בהצטמקות האוכלוסין שייכים לשכנינו הערבים. בתוך דור אחד בלבד צנח שיעור הפריון בסוריה, בסעודיה ובמרוקו ב–60% ובאיראן נרשמה ירידה חדה של 70%. לשם השוואה, הריבוי הטבעי האיראני שווה היום לריבוי הטבעי בניו אינגלנד, האזור עם שיעור הילודה הנמוך ביותר בארצות הברית, ואילו טורקיה משתווה לאלבמה, תוניס לאילינוי ושיעור הפריון הלבנוני נמוך במקצת משיעור הפריון הניו־יורקי.

סיבה לאופטימיות

עדיין מודאגים מ–7 מיליארד בני אדם? אל דאגה: רוב בני האדם חיים היום במדינות בעלות ריבוי טבעי שלילי, והאו”ם מעריך שאוכלוסיית העולם תגיע ל–9.2 מיליארד עד 2050. וזהו. ב–2050 שיעור הריבוי הטבעי בעולם צפוי לעמוד על 0. לראשונה מאז מגפת הדבר במאה ה–14, אוכלוסיית העולם תצטמק. הזדקנות האוכלוסין, ולבסוף גם הצטמקות האוכלוסין, תציב אתגרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים אדירים בפני עולם שמבוסס על צמיחה והתחדשות מתמדת.

אבל האתגרים האלה יכולים להוות הזדמנויות של ממש כאן בארץ ישראל. אמנם גם ישראל מזדקנת, ודו”ח הוועדה לתכנון מערך גריאטרי לאומי, שהוגש בשנה שעברה למנכ”ל משרד הבריאות, צופה שעד שנת 2030 יהיו 1.3 מיליון ישראלים מעל גיל 65 - גידול תלול של 84% באוכלוסייה המבוגרת. אלא שהזדקנות האוכלוסין בישראל היא מקרה מיוחד, גם ביחס למערב וגם ביחס למדינות ערב, של עלייה בתוחלת החיים לצד עלייה בשיעור הפריון. כן, בשנים האחרונות שיעור הפריון בישראל דווקא עלה, והוא עומד היום על שלוש לידות לכל אשה יהודייה - יותר מזו האיראנית, הסורית או המצרית.

ומה לגבי אחינו הפלסטינים? שלא כמו שאר מדינות ערב, נתונים לגבי שיעורי הפריון הפלסטיניים הם מוקד לוויכוח מתמיד. המספרים שמספקת הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה מנופחים תדיר משיקולים פוליטיים וכלכליים. מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, שהשווה בין שיעורי הילודה שמספקת הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ללידות בפועל על פי רישומי משרד הבריאות הפלסטיני, מצא פער עמוק של 40% בין שתי הגרסאות ותהום של כמיליון פלסטינים בסך הכל.

אבל שני המשרדים הפלסטיניים מסכימים על דבר אחד: הפלסטינים מולידים הרבה פחות פלסטינים. עד שנות ה–90 ילדה האשה הפלסטינית שישה־שמונה ילדים בממוצע. בשנות ה–2000 מספר זה כבר צלל לשלושה־חמישה ואם להסתמך על נתוני משרד הבריאות הפלסטיני בנוגע ללידות בפועל, שיעור הילודה הפלסטיני, שנמצא במגמת ירידה, כבר השתווה לשיעור הילודה היהודי, שנמצא במגמת עלייה.

וזו סיבה טובה לאופטימיות - גם מעבר לרצון היהודים לשמור על רוב יהודי בין הירדן לים - משום שהגורם מספר אחת לירידות חסרות התקדים בשיעורי הפריון בעולם הערבי היא אופטימיות בלי סיבה. “המהפכה השקטה בעולם המוסלמי”, כתב ניקולס אברשטדט במגזין “Foreign Policy”, “מהווה מכה בפרצוף של אותם דמוגרפים הסבורים שנשים מגיבות באופן מכני לשינויים סוציו־אקונומיים בסביבתן. בסופו של דבר, שיעורי הפריון היום ‏(בחברות מוסלמיות ולא־מוסלמיות‏) הם תוצר של משתנים בלתי מדידים ‏(תרבות, ערכים, תקוות וציפיות‏), ולא של כוחות השוק”. במילים אחרות, הערבים והערביות מקווים לעתיד טוב יותר במזרח התיכון - גם אם אין להם כל סיבה להאמין בעתיד הזה.

כמובן, שיעורי ילודה נמוכים הולכים יד ביד עם תהליכי חילון, צמיחה כלכלית ומודרניזציה, אלא שכלל לא ברור מה הסיבה ומה המסובב. “למעשה”, מסביר אברשטדט, “התומכים במודלים חומריים של התפתחות מובכים היום לנוכח העובדה שהירידה בשיעורי הפריון בדור האחרון היתה מהירה יותר במדינות ערב מאשר בכל אזור אחר בכדור הארץ, למרות שאותן מדינות, באותו פרק זמן ממש, הצטיינו בשיעורי צמיחה כלכלית גרועים במיוחד”.

שאל את האשה

אותם מודלים שאברשטדט מתייחס אליהם נוצרו על מנת להסביר את הירידה בשיעורי הפריון באירופה של סוף המאה ה–19 ולפחות בדעת הקהל נותרו מאז ללא שינוי. לפי תיאוריית “המעבר הדמוגרפי”, חברות מתפתחות בשלושה שלבים: בשלב הראשון שיעורי הפריון והתמותה גבוהים מאוד ובכך “מבטלים” אחד את השני ללא צמיחה דמוגרפית או כלכלית; בשלב השני תהליכי תיעוש ועיור מורידים את שיעורי התמותה מבלי להשפיע על שיעורי הפריון, מה שמוביל לצמיחה דמוגרפית וכלכלית; ולבסוף, הריבוי הטבעי מתייצב כשיותר ויותר משפחות מתאימות את שיעורי הפריון לחיים הארוכים והמשגשגים.

אבל לא זו בלבד שהמודל הזה מאירופה של המאה ה–19 לא עובד על העולם הערבי של המאה ה–21, הוא אפילו לא עובד על אירופה של המאה ה–19. “במחצית מהמחוזות בגרמניה”, כתב מתיו קונלי, פרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת קולומביה בספרו “Fatal Misconception”, “הורים הביאו פחות ילדים לעולם לפני שסיכויי ההישרדות שלהם גדלו. אותו תהליך הפוך לכאורה קרה גם באנגליה ובבלגיה, ואילו במדינות אחרות לא נמצא שום קשר בכלל... למעשה, השינויים בהרגלי הרבייה ברוב אירופה קרו באורח כמעט סימולטני בערים ובכפרים, כך שלחקלאים היו משפחות שדמו יותר למשפחות של קרובי משפחתם בעיר מאשר למשפחות של חקלאים מכפר אחר”.

אז מה כן מסביר את המעבר של חברה מרובת ילדים לחברה מועטת ילדים ומזדקנת, אם לא צמיחה כלכלית והארכת תוחלת החיים? ב–94’ מצאה הכלכלנית לנט פריצ’ט שהדרך הטובה ביותר לחזות כמה ילדים אשה תביא לעולם היא פשוט לשאול אותה. “נשים מתכוונות למה שהן אומרות”, כתבה פריצ’ט, והוכיחה שציפיות הנשים לגבי המשך חייהן הן הגורם מספר אחת בתכנון המשפחה ולא נגישות לקונדומים או עלייה בתל”ג.

ובכן, המזרח התיכון מזדקן כי המזרח התיכון מקווה להזדקן בכבוד. עד שנת 2040, הילדים משליכי האבנים מהאינתיפאדה הראשונה יהיו גברים בגיל הפרישה, והם מייחלים לעצמם ולילדיהם חיים טובים יותר. עד 2040, הסיסמה “אין לנו ילדים למלחמות מיותרות” תהיה נכונה מאי פעם.