הצילום הזה של מפגינים המחזיקים שלטים של מרצ וחד”ש, בצבעי ירוק ואדום, ב–29 בנובמבר בשדרות רוטשילד 16 בתל אביב הוא מופת של אנלוגיות, טוב־לב ואפילו הומור, למרות שאף אחד לא צוחק. זו הפגנה מול בית דיזנגוף שבו הוכרזה מדינת ישראל ב–14 במאי 1948 והוקראה בו מגילת העצמאות שהבטיחה שוויון לכל תושביה ללא ההבדל “דת, גזע ומין” - והיא מתקיימת ב–29 בנובמבר, 2012, שבו הפלסטינים פנו למליאת האו”ם וקיבלו מעמד של מדינה משקיפה. כך שההפגנה מתקיימת על רקע של סימטריות היסטורית ורצון לעודד אותה, ללמוד ממנה ולהיבנות ממנה, אבל בצילום הזה של צלם איי.פי זוכה הפוליצר, עודד בלילטי, מופיע דווקא המספר 67 שלוש פעמים בשלטים האדומים ושולח את המחשבה אל הנקודה הזאת בזמן, ואל הגבול שאפשר בקושי עוד לשרטט עכשיו, לפני שההתנחלויות ימחקו גם אותו.

צילום: עודד בלילטי, איי־פי.

ולא רק שלושה שלטים אדומים יש בו בצילום, אלא גם כתובות בערבית, שעוזרות להבין במה מדובר, ובשלטים מופיעות ירושלים ומדינה פלסטינית, וכתובת מוצלחת יותר מאחרות, “יש לי זכות לחיות בשלום” על חולצת הבחורה במרכז, המשתפלת בגל רך ומפתיע ותחובה במכנסיה. ועל על פי שנראה כאילו זו הפגנה של אנשים מבוגרים, אפשר לראות את צדודיתו של בחור צעיר בזקן שחזר עכשיו לאופנה אצל צעירים בחולצת טריקו לבנה, שמחזיק באמה, אצבע ואגודל את השלט “שתי ירושלים, שלום אחד”. גם זהו חזון שאין לו תקומה אם לשפוט על פי רשימת הליכוד לכנסת שבה מועמדים אנשים נחושים וחזקים כמו אלקין ופייגלין, שהפכו אותה למפלגת התנ”ך, כפי שמכנה זאת תומר פרסיקו בבלוג שלו, “לולאת האל”.

אבל המוקד של הצילום הזה הוא ללא ספק המפגינה והפודל הצמרירי שלה והאופן שבו הכלב הידוע בהיותו חכם זוקף את אפו הרטוב השחור, וקולר הטורקיז שלו התלוי עליו. הבחורה מטופחת באודם ורוד, ההולם את עיניה הכחולות, וגבותיה המצוירות חום בהיר, מצחה הרחב וקו השיער המשולש שלה, כבציורי מרי מלכת הסקוטים, ומודגש בקשת פלסטיק שחורה, וכף ידה החובקת את הכלב שלה מטופחת גם בפרנץ’ מניקור.

כן, הפגנת השמאל בשדרות רוטשילד בתל אביב מגולמת במפגינה מחודדת פנים שמחזיקה את הכלב שלה, ובאנלוגיה שנבנית לרגע, חזותית, בין ראשו המתולתל המורם לבין הבעתו האנרגטית של המפגין לבן השיער שלצדה, המניף את ידו בקריאה אידיאולוגית. ואצל בלילטי צילום ההפכים הקטנים הוא גם תיעוד הפרדיגמה של מפגינת השמאל התל־אביבית, וחמידותו של הפודל, הגונב את ההצגה, מקרינה על מראה היורשת שלה. כן, יש בצילום הזה ממד קומי, ואפילו נוגע ללב. כי יש פער בין הבעתו של הכלב על הידיים לבין הרצינות של השלטים סביבו, העוסקים בעצם בשאלות של חיים ומוות, המציעים פתרונות לא־לאומניים ובציבור הישראלי אפילו הנפתם נחשבת טאבו.

אבל בדיוק ההפגנה הזאת, הקטנה, שאין בה יללות זוועה, ואין בה עימות עם משטרה, ואין בה כוח, אלימות, עליונות, לוחמנות ופלישה, שיש בה מקום לפודל בליל חורף שמוסך את כישופה של ממלכה שאין בה איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל, ושמייצגת גופים פוליטיים שעל פי סקרים אחרונים צפויים להשיג בבחירות רק כשמונה מנדטים - נחוצה מאוד.

כי זהו צילום של אדווה על מי הכוחות האדירים של מפעל ההתנחלויות הרשמי ושאינו רשמי, שמוחק בפועל את עצם החזון של שתי מדינות - למרות נכונותו של אבו מאזן עצמו להסתפק במדינה פלסטינית מוקטנת. אבל בלעדי המפגינה הזאת, אי אפשר יהיה לכתוב את דברי ימיה של מדינת ישראל החופשית. בלי אנשים כאלה מדינת ישראל לא תשרוד כמדינה דמוקרטית, פתוחה, שוחרת שלום.