טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור התיעוב והחיבה בין בגין ובן גוריון

היום כבר אסור להשוות, אבל בימי השנאה היוקדת של בן גוריון לז’בוטינסקי ואחר כך לבגין נזרק השם היטלר לאוויר יותר מפעם אחת. סיפור התיעוב והחיבה בין שני המנהיגים הגדולים בגין ובן גוריון, כפי שהוא עולה מהתכתובות ביניהם ומרשמי הסובבים אותם

תגובות

אילו הוסיף הסופר והמחזאי אברהם ב. יהושע תמונה שלישית למחזהו “הילכו שניים יחדיו”, אין ספק כי הגיבור השלישי אחרי דוד בן גוריון וזאב ז’בוטינסקי הוא, על פי סדר המאורעות, מנחם בגין. עלילת המחזה חוגגת עתה 79 שנים. שנת הלימודים הקרובה, 2013, הוכרזה על ידי שר החינוך גדעון סער כעומדת בסימן מנהיגותם של ראשי הממשלה בן גוריון ובגין. אירועי העבר משתלבים בסיפור חייהם.

ראשיתו של הסיפור הוא בקונגרס הציוני הי”ז ב–1931, הפרלמנט של העם היהודי. לז’בוטינסקי היה רוב לעמדותיו ‏(בהגדרה כללית נכנה זאת שלמות ארץ ישראל‏), אך יריביו מהשמאל, באמצעות תרגיל שבמונחי ההווה מכונה מבריק־או־מסריח, הצליחו לדלל את הרוב שלו. בן גוריון היה באדריכלי ההבסה. “אחרי מאבק מר וקשה שעלה גם לי בעצמי בהרבה מאמצים ועצבים, ניצחנו במאבק זה”, דיווח מבזל לפולה רעייתו. בעיצומה של

בגין באירוע לזכר בן גוריון ביום הולדתו ה-94
יוסי רות / לע"מ

מערכת הבחירות לקונגרס הי”ח ב–1933 נרצח חיים ארלוזורוב, מבכירי תנועת העבודה, ושלושה פעילים מרכזיים בתנועתו של ז’בוטינסקי הוחשדו ברצח. בהליך פוליטי מתוחכם גרם בן גוריון להחשדת תנועת ז’בוטינסקי. במערכת בחירות זו הותרו בשני המחנות כל חרצובות האיפוק הלשוני. בן גוריון הרבה להמשיל את ז’בוטינסקי להיטלר. “ז’בוטינסקי בעקבות היטלר”, היה שם פרק בספרון פולמוסי פרי עטו. באסיפת עם בתל אביב כינה את ז’בוטינסקי, ששמו הפרטי ברוסית היה ולדימיר, “ולדימיר היטלר”. ז’בוטינסקי הובס במערכת בחירות זו, פרש מההסתדרות הציונית והקים חדשה תחתיה ב–1935.

מערכות היחסים בין תנועותיהם של שני האישים בארץ ישראל הידרדרו עד זוב דם. יושב ראש הוועד הלאומי, פנחס רוטנברג, גישר והצליח לכנס את שני המנהיגים לסדרת פגישות בלונדון ב–1934. פגישות השניים, ברובן פנים אל פנים, גרמו להם להתיידד, להכיר צדדים אישיים לא ידועים, לחשוב אחרת ולהגיע להסכם רב תחומי שאמור להחזיר את השלום בבית ישראל. אלא שמשאל חברים בקרב מחנה השמאל בארץ ישראל דחה את ההסכם.

מחזהו של יהושע, המוצג בתיאטרון הקאמרי, מתעד את פגישות הפיוס בין שני האישים. אמנם יש במחזה, איך לא, מרכיבים דמיוניים, אבל יהושע הסתמך בראש ובראשונה על זיכרונותיו של בן גוריון, שהקפיד לתעד את השיחות בדייקנות וגם פירסם את חילופי המכתבים ביניהם ‏(לצורך כתבה עיתונאית קיבלתי ב–72’ מבן גוריון את כרך הזיכרונות האמור בליווי הקדשה ידידותית‏). בפתח דבר למחזהו סיפר יהושע שלבו נשבה לאירוע צדדי אבל מאוד אנושי: ז’בוטינסקי, המארח, הציע כיבוד. בן גוריון הסתפק בפת לחם. ז’בוטינסקי הציע לטגן חביתה אבל הודה שאינו יודע כיצד. בן גוריון טרף את הביצים וטיגן את החביתה, גם עבור המארח.

אחרי כישלון ההסכם והפרסומים הרבים על הידידות שנפרשה בין השניים, בא אל ז’בוטינסקי בחיר צעיריו ולימים יורשו, מנחם בגין, ושאל אותו, “איך יכול היה אדוני ללחוץ את ידו של אותו אדם שהכפיש אותו בצורה מחפירה כל כך?”

בגין התכוון כמובן לכינוי “ולדימיר היטלר”, שבן גוריון לא רק שלא חזר בו ממנו, אלא במחזה הוא פונה אל ז’בוטינסקי בכינוי דוצ’ה, מנהיג באיטלקית ‏(כינוי גנאי מאז ימי בניטו מוסוליני‏). ז’בוטינסקי, מניה וביה, השיב לתלמידו: “לעולם לא אשכח כי אנשים כמו בן גוריון, יצחק בן־צבי ואליהו גולומב לבשו את מדי הגדודים העבריים ‏(1917–1918‏), נלחמו יחד איתי, ואני בטוח שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו ללבוש את המדים ושוב להילחם”. ז’בוטינסקי, כידוע, היה בין מקימי הגדודים הללו.

כדי להקל על חניכו הזועם, הראה ז’בוטינסקי לבגין את חילופי מכתביו עם בן גוריון במהלך שיחות הפיוס ואחריהן. ז’בוטינסקי שלח שישה מכתבים ובן גוריון חמישה. בגין, ששמו של ז’בוטינסקי נישא על פיו השכם והערב עד יום מותו, סיפר על האירוע הזה לעמיתי ישעיהו בן־פורת כעבור 44 שנים, בהיותו ראש ממשלה. “ראיתי”, אמר בגין, “ממש התקרבות, אפילו ידידות ‏(בין השניים‏)”.

ז'בוטינסקי. התקרבות, אפילו ידידות, עם בן גוריון

הידידות האמורה אמנם לא החזיקה מים. בן גוריון מנע, כמעט בכוח, הסכם בין גולומב, מנהיג ההגנה ללא תואר רשמי, לבין ז’בוטינסקי, מצביא האצ”ל, לשיתוף פעולה חלקי בין שני הארגונים. ז’בוטינסקי, שנפטר ב–40’, הותיר צוואה שבה הורה כי עצמותיו שלו יובאו לקבורה בארץ ישראל רק בהוראתה של ממשלה יהודית, ובן גוריון נאבק בעוצמה רבה נגד מילויה של הצוואה. יורשו של בן גוריון על כס ראש הממשלה, לוי אשכול, ניאות לבקשתו של בגין למלא אחר הצוואה. ממה נבעה איבתו של בן גוריון לז’בוטינסקי, שהלכה והעצימה, חרף ההתפייסות הקמאית שסופרה לעיל? “שנאתו אליהם... מטען כבד של משטמה כלפי מי שראה אויבים בנפש”, נימק הביוגרף של בן גוריון, ד”ר מיכאל בר־זוהר.

בן גוריון התוודע לקיומו של בגין רק ב–44’, כאשר נבחר למפקדו של אצ”ל. בגין, כפעיל במערכת הבחירות הנזכרות של תנועת ז’בוטינסקי, שמע על בן גוריון ואולי אף ראה אותו, אך לא הכירו באופן אישי. ב–44’ עמדו השניים להיפגש. מפקדת אצ”ל אפילו דחפה לכך. ברגע האחרון ביטל בן גוריון את בואו לפגישה ושלח תחתיו את ראש המפקדה הארצית של ההגנה, משה סנה. דרישתו מהאצ”ל היתה שיחדול ממלחמתו הנפרדת בבריטים, בגין הציע איחוד כוחות, בתנאי שבן גוריון יתייצב בראש המלחמה בבריטים. לפגישה שנייה החליטו לחזק את סנה בבן זוג - גולומב. זה האחרון הזהיר כי אם אצ”ל ימשיך בקיומו העצמאי, יכריז עליו היישוב “מלחמה שתביא להשמדתכם”. גולומב, שחזר מלונדון לאחר שסיכם על שיתוף פעולה עם הבריטים לבלימת/חיסול אצ”ל, יצא מעם בגין ישר אל מבצע הסזון, ציד בצרפתית, שלבש כמה פנים: חטיפות, עינויים, הסגרות לבריטים. במפקדת אצ”ל נאלץ בגין לעמול קשות כדי לדחות לחץ להגיב במכות נגדיות. אמצעי התקשורת של האצ”ל הודיעו: “לא תהיה בארץ זו מלחמת אחים”.

משקעי שנאה ועוצמת האש

ב–45’ חלה תפנית בהנהגת היישוב. בעצם התברר כי תחזיותיו של בגין על מדיניות בריטניה היו מדויקות יותר משל הממסד היישובי, אף שהאחרון קיים מגעים עם הבריטים ואף נהנה ממנגנון מודיעיני שנועד לספק מידע על כוונותיה של לונדון. בן גוריון הורה לסנה לבחון אפשרות מעשית לשיתוף פעולה עם אצ”ל ולח”י. מנהיגי לח”י שקיימו מערכת יחסים קרובה עם סנה, העבירו את המסר לאצ”ל. בגין, שתמיד ייחל לשיתוף פעולה, שיגר מכתב ארוך לסנה, שתוכנו הניח למעשה את המסד המבצעי לתנועת המרי העברי, ארגון גג לשלוש המחתרות. “הננו כולנו מצפים ליום בו נוכל לאמור איש לרעהו: אח לנשק”, כתב בגין במשפט האחרון של מכתבו. קריאת בגין להידברות מיידית נפלה על אוזניים קשובות, לפי הביוגרף של סנה, ד”ר אלי שאלתיאל.

מנהיגי אצ”ל ולח”י לא צורפו להנהגה הפוליטית של תנועת המרי שכונתה “ועדת ה–X”, אך מפקדי שלושת הארגונים פעלו יחדיו והוציאו לפועל מבצעים מרשימים. בן גוריון, שהתגאה בכך ש”לא היתה לי פגישה עם אף אחד מהם לפני הקמת המדינה”, הזכיר בראשונה ביומניו את בגין בהקשר של הפעילות החדשה, בכינוי “הפולני”.

בתום פחות משנה פורקה תנועת המרי העברי, אצ”ל חידש את המלחמה בבריטים באורח עצמאי. בנובמבר 47’ החליטה עצרת האו”ם על הקמת מדינה יהודית. בהמשך אישר הוועד הפועל הציוני הסכם ברוב קולות לשיתוף פעולה בין ארגון ההגנה לבין אצ”ל, בהתנגדותו העקבית של בן גוריון.

אף על פי כן לא בחל בן גוריון להזדקק לאצ”ל כשנזקק להם, כמו בימי תנועת המרי. הוא לא היה בטוח שהרוב במפא”י, מפלגת הרוב בממסד היישובי, יצדד בהקמת מדינה יהודית. שוב היה מגע עקיף עם בגין. בגין נענה לבקשה לפרסם הודעה מטעם אצ”ל כי זה יתמוך בכל החלטה של הממסד היישובי, גם אם זו אינה חופפת את תפיסת ארץ ישראל השלמה. הבקשה נועדה ללחוץ על הסרבנים בצמרת מפא”י. ב–14 במאי 48’ הכריז בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל, וביום שאחרי הודיע בגין על פירוק אצ”ל, התמזגותו בצבא ישראל ותמיכה בהחלטות ממשלת ישראל. אמונתו היתה עזה שבהמשך ייווצר מצב שיוביל גם למימוש שחרורה של ארץ ישראל המערבית. גם לבן גוריון היו שאיפות גדולות. ב–24 במאי 48’ רשם ביומנו את גלגולי המלחמה עד לרגע הרישום ותוכניותיו בהמשך, והגדיר את מאווייו: “...וכך נגמור המלחמה - ונעשה החשבון של אבותינו עם מצרים, אשור וארם”.

ביוני 48’ התרחשה פרשת אלטלנה, הקשורה באצ”ל, וזו הצטלבה במסעו של בן גוריון לפירוק מטה הפלמ”ח. היום, במבט לאחור, נראה כי הדמות הפוליטית המרכזית של הפלמ”ח, ישראל גלילי, רצה להסיר את הלחץ של בן גוריון על פירוק ארגונו, ולהטות אותו לעבר אצ”ל, היריב המשותף, בגין עניין אלטלנה. הוא היה זה שהקנה לבן גוריון את הרעיון שאצ”ל תיכנן מרידה בממשלה ובן גוריון האמין בכך עד יומו האחרון עלי אדמות. “יש לשער כי לחששו של בן גוריון כי אנשי אצ”ל מבקשים לתפוס בכוח את השלטון במדינה לא היה יסוד”, כתב כעבור 48 שנים ד”ר אלי שאלתיאל, עורך ספר המסמכים הרשמי על בן גוריון, שהוציא גנזך המדינה. “לא הוא יזם ולא הוא רצה באסון אלטלנה, אך משזה התרחש ניצל אותו עד תום לחיסול חשבונו עם האצ”ל”, כתב הביוגרף בר־זוהר, 27 שנים אחרי האירוע.

 

“אפשר כי מראש לא נתכוון מנחם בגין אלא להעשיר את הלוחמים ‏(לוחמי אצ”ל המצטרפים לצה”ל‏) בנשק נוסף ובתחמושת, אולם בשעה שהתרחשו המאורעות הייתי משוכנע כי כוונות האצ”ל היו מרחיקות לכת - לתפוס בכוח את השלטון בישראל ‏(כהגדרתו של בן גוריון‏)”, סיכם יצחק רבין, שהיה מעורב בחילופי האש על שפת ימה של תל אביב. 31 שנים אחרי האירוע הודה רבין בגילוי לב, שכאשר אנשי אצ”ל התריעו שבגין נמצא על סיפונה של אלטלנה, פתחו עליה פיקודיו “אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק... משקעי השנאה של אנשי הפלמ”ח וההגנה כלפי הארגון ומנהיגו, מצאו ביטויים בעוצמת האש”.

הפיכת בגין ליעד לחיסול רשומה במפורש בפרוטוקול של דיון במטה הפלמ”ח עם בן גוריון בספטמבר 48’. שלום חבלין, סגן מפקד הפלמ”ח, דיבר בגילוי לב: “חשוב היה כאן ‏(באירוע אלטלנה‏) מי שפתח את הנצרה ולחץ על ההדק. אם זה לא יהיה - יעזו ‏(בעתיד?‏) הרבה יותר מאשר העזו בעניין אלטלנה”. לכן יש צורך ב”גדודים נאמנים” בצה”ל, למשל אם יהיה צורך לירות בבגין. בן גוריון לא שלל אפשרות כזו, אך בכל זאת התנגד לקיומם של גדודים מיוחדים. מפקד הפלמ”ח, יגאל אלון, הצהיר, ככתוב בפרוטוקול: “אם בגין יהיה ראש ממשלה לא אכנע לו בחיים”.

בעיצומו של ויכוח היסטורי סוער ב–71’ התאחדו גלילי ובגין בפנייה לשר המשפטים יעקב שמשון שפירא לקבל החלטה בממשלה על הקמת ועדת חקירה משפטית לפרשה זו, ששכלה 19 לוחמים. שפירא דחה את הפנייה בעיקר מטעם משפטי. בן גוריון, שבשנים הקודמות התנגד להקמת ועדת חקירה בטיעון שפעל על פי החלטת ממשלה, גילה בהמשך נכונות לקיים אותה.

בגין היה יעד למעקב במשך שנים ארוכות. אנשי משטרה ושירות הביטחון הכללי, רשמו את נאומיו, עקבו אחרי פעילויותיו בחו”ל, ואילו בן גוריון פסל אותו ואת תנועתו מלהיות שותפים לקואליציה ממשלתית, מוניציפלית וציונית. הכנסת געשה לא אחת מהעימותים ביניהם, ובגין אף סולק מדיוני הכנסת בעקבות הדיונים הסוערים על השילומים מגרמניה. עם זאת, היו פעמיים שבהן ביקש בן גוריון, במישרין או על ידי איש סוד, מבגין, כראש סיעה גדולה, לתת יד להוצאת מק”י אל מחוץ לחוק, ולמעצרו של אורי אבנרי “בשל היותו סוכן קומוניסטי”. בגין דחה את הפניות על הסף. אבל פעם, בעת ויכוח בכנסת על פיצוץ מפקדת הצבא הבריטי, שבה נהרגו ב–46’ חפים מפשע רבים, שלח אליו בן גוריון פתק “מתוק מדבש”, בו הזמין את בגין לשיחה אישית כדי לשמוע הסבר באותו עניין. בגין השיב בפתק הסכמה, אך הביע תימהונו על חוסר התמצאותו של בן גוריון באותו עניין, שהתרחש בחסות תנועת המרי. לבסוף בגין לא הוזמן אל בן גוריון.

בגין כן הוזמן פעמיים אל בן גוריון לקבל דיווח על מבצע סיני הקרוב ב–56’. בן גוריון שכב חולה במיטתו והושיט את ידו. “לא מיאנתי לקבל את היד אשר נשלחה אלי, יד שניסתה לעשות את אשתי לאלמנה ואת ילדַי ליתומים ואת ידידַי לאבלים”, שיחזר בגין. ד”ר יוחנן בדר, שליווה את בגין בביקור השני, תיאר את המחזה: “הם החזיקו איש ביד רעהו ודיברו כמאוהבים”.

“הוא כל כך נחמד”

אבל קץ המבצע, בנסיגות ובניגוד למדיניות העתידית אותה פרס בפני בגין, החזיר לאחור את מערכת יחסיהם. בן גוריון דימה את בגין, במישרין ובעקיפין, להיטלר. על נאומו הנסער והכואב בליל אלטלנה אמר בן גוריון: “בדיוק נאום כנאומיו של היטלר. נאום היסטרי וצעקני”. הדברים יחזרו על עצמם פעמים אחדות, גם במכתבים אישיים ששיגר למשה שרת, ליגאל אלון ולחיים גורי או בשיחות בעל פה עם אלון ועם ישראל גלילי. “אין לי ספק מה יעשה... יחליף המפקדה של הצבא והמשטרה בבריונים שלו, וישלטו כמו שהיטלר שלט בגרמניה, וידכא בכוח ובאכזריות תנועת הפועלים ובהרפתקאות מדיניות יחריב המדינה”, כתב ב–63’. באותה שנה בן גוריון, “מאס ופרש”, כתב הביוגרף בר־זוהר. אבל כעבור ארבע שנים, על סף מלחמת ששת הימים, פעל בגין להקמת ממשלת ליכוד לאומי. ממשלת לוי אשכול נצטיירה כמרוטת נוצות, מתקשה לקבל החלטה, ובגין, מתוך הרגשת המצוקה הלאומית, ניסה לקדם רעיון להחזיר את בן גוריון, בעל התדמית של מנהיג נחוש, לראשות הממשלה עם הצעות נלוות לגבי מעמדו של אשכול. הוא נועד עם שני האישים: אשכול דחה את הרעיון. בשיחה עם בן גוריון התרשם כי האריה מן העבר אינו במיטבו.

בסופו של דבר אולץ אשכול, בעיקר על ידי חבריו במפא”י, לוותר על תיקו השני, משרד הביטחון, לטובת משה דיין. אבל בשלב זה, לאור הצעת בגין להחזירו לראשות הממשלה, שינה בן גוריון באורח טוטלי את יחסו אל האדם שכה תיעב. הם נהגו להיפגש, להחליף השקפות ודעות. באחת השיחות, שנתקיימה בביתו של טדי קולק, פרש בן גוריון בפני בגין את כאבו על פרשת הבכייה לדורות מ–48’, כאשר שרים חברי מפא”י הכשילו, לדבריו, הצעה שלו לכבוש את ירושלים. כך במקביל ביקש מבגין לספר כיצד נפלה ההכרעה, שהוא ואלון הובילו, לשחרר את העיר העתיקה ב–67’. בהמשך, ב–69’, העביר בן גוריון לבגין, שר בממשלת אשכול, עותק מאיגרת סודית וחמורה ששלח לגולדה מאיר נגד ראש הממשלה שבמוקדה פרשה מודיעינית סודית.

מנחם בגין
עקב סער / לע"מ

לאיגרת זו צירף בן גוריון מכתב אישי לבגין, בכתב ידו, ובו “הערות אישיות”. “פולה שלי”, כתב, “היתה תמיד מעריצה שלך משום מה. אני הייתי מתנגד לפעמים חריף מאוד לדרכך לפני המדינה ולאחר קומה, כאשר הייתי מתנגד לדרכו של ז’בוטינסקי ז”ל. כשנבחרתי ב–1933 להנהלה הציונית ניסיתי לבוא בדברי איתו ונהפכנו לידידים... התנגדתי מאוד לכמה עמדות ופעולות שלך גם אחרי הקמת המדינה ואינני מתחרט על כך, כי לדעתי היה הצדק איתי ‏(כל איש מסוגל לטעות מבלי שירגיש בכך‏). אבל מבחינה אישית לא היתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות - הוקרתי אותך יותר ופולה שלי שמחה על כך”.

אכן, בין בגין לרעיית ראש הממשלה היתה מערכת יחסים יוצאי דופן. הוא היה הח”כ היחיד שחלק לה כבוד בבואה לכנסת, והיא הגיעה לשם פעמים רבות, ולא אחת היתה “מציקה” לבן זוגה: “מה אתה רוצה מבגין, הוא כל כך נחמד”. במענה לבן גוריון כתב בגין, כי דבריו על יחסה של רעייתו אליו, “נגעו לעמקי לבי. היא ידעה כי הנני מעריכה על חוכמת החיים שלה - צריך היה להכירה מקרוב כדי לדעת מה רבה היתה חוכמתה - וכאם מופלאה ורעיה נאמנה. נתתי ביטוי להערכה זו... גם בימים בהם היחסים בינינו, בין אישה וביני, הצטיינו בחריפות, בניגוד, ייתכן כי גישה זו השפיעה על יחסה המלבב אלי”.

דומה כי זו הפעם הראשונה שבן גוריון הוסיף את צמד המילים ז”ל לשמו של ז’בוטינסקי, אך לא דייק בכותבו כי הוא יזם את המגעים עמו בלונדון, והידידות שנוצרה אז נהפכה מהר מאוד על פיה. בגין במענהו כלל לא התייחס לעניין זה.

ולגבי יחסו אל בגין, השיב האחרון: “הנך מציין כי התנגדת לכמה ‘עמדות ופעולות’ ‏(שלי‏) לפני הקמת המדינה ואחריה. הנך מוסיף ומדגיש כי לפי הכרתך גם בימים אלה אתה הוא שצדקת בימים ההם. טבע אנוש הוא כך לטעון... זכותי וחובתי לומר לך כי שללתי מספר עמדות שנקטת ומעשים שעשית או ציווית לעשות לפני חידוש עצמאותנו ואחריה. ובחושבי על הימים ההם הריני משוכנע גם היום כי עמדתי לגביהם היתה צודקת ומוצדקת”.

לאילו “עמדות ומעשים” של בן גוריון התכוון בגין? מתברר, כי היו פעמים שניסו לתווך בינו לבין בן גוריון, ומענהו היה זה: “במשך שנים רבות נמנעתי, גם מיאנתי, להיפגש עמו, זולת מאשר בכנסת... שלוש סיבות הניעוני לסירובי. האחת... פרשת ולדימיר היטלר. שתיים, כרוכות במעשים נגד תלמידיו ‏(של ז’בוטינסקי, הסזון ב–44’, אלטלנה ב–48’‏)... לא רק פניות שהיו לא מעטות ‏(כנראה מצד מתווכים‏) אלא גם הזמנות ישירות ‏(שגם היו‏) לא יכלו לשנות את המצב...”

כמסופר לעיל, חיים גורי, איש פלמ”ח, היה מכותב בנושא הזה. כשקיבל בגין את המכתב האמור מבן גוריון והעבירו לגורי, הוסיף בגין: “מאז קיבלתי את המכתב הזה שאלתי תמיד את עצמי: אולי באמת דברים רבים, טרגיים ואפילו נוראים, היו נמנעים מאיתנו, לו בן גוריון ז”ל ואני היינו מכירים איש את רעהו יותר”. נוסחה דומה לסיפור הגישור וההתכתבות בין בן גוריון וז’בוטינסקי.

ואולם, אחרי פטירת בן גוריון, פנתה אוניברסיטת בן גוריון בנגב לבגין וביקשה לגבות ממנו עדות על יחסיו עם בן גוריון. בגין ביקש מעוזרו הנאמן, יחיאל קדישאי, “החמיקני נא”. “מדוע?” שאל קדישאי, ובגין השיב: “להגיד דברים טובים אין לי, ודברים רעים איני רוצה לומר”.

ואף על פי כן, כראש ממשלה נהג בגין לעלות ביום פטירתו של בן גוריון לקברו, ולהספידו בצורה הנאותה ביותר. אחרי הכל, פנייתו אליו ב–67’, היא עדות להערכתו אליו כמנהיג רב יכולת, ולחלקו הגדול בהקמת מדינת ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות