ב–1417 ישב פוגיו בראצ’וליני ‏(Poggio Bracciolini‏) בספרייה של מנזר בגרמניה ונבר בספרים ובכתבי יד עתיקים. בשיטוטיו הספרותיים נתקל לפתע בטקסט שהדהים אותו. היה זה שיר באורך ספר, שנכתב על ידי טיטוס לוקרציוס קרוס, משורר רומאי שחי במאה הראשונה לפני הספירה. תפיסת העולם שעמדה בבסיסו של השיר היתה כה שערורייתית, שעוד בעולם העתיק הוא נקרא רק על ידי מעטים ועם עליית הנצרות וכניסתו של העולם לימי הביניים, הוא הותקף, נשרף ובסופו של דבר, כמו לוקרציוס עצמו - נשכח.

מאז המאה הרביעית לספירה, “על טבע היקום” ‏(בלטינית, De Rerum Natura‏) חדל להיות מופץ בעולם, ולמעשה נעלם לחלוטין עד לגילויו המקרי של פוגיו, אלף שנה מאוחר יותר. אבל אפילו אז, כשהעולם החל להשתחרר מלפיתתם החשוכה של ימי הביניים ולנוע לעבר תפארת הרנסנס, היו רעיונותיו מהפכניים כל כך, שתוכנו נראה בלתי נתפס ואף בלתי נסבל. אבל יופיו היה עצום, ופוגיו החליט להעתיק אותו.

כך, מבלי שידע זאת, במעשה פשוט של שכפול, השפיע אדם אחד על גלגולה האקראי של ההיסטוריה, ותרם לביאתה של העת החדשה. זו, בכל אופן, טענתו של פרופ’ סטיבן גרינבלט בספרו “The Swerve: How the World Became Modern”, שראה אור ב–2011 וזיכה את מחברו בפוליצר וב–National Book Award האמריקאי.
גרינבלט ‏(69‏), הוא תיאורטיקן, מבקר ספרות ופרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת הרווארד. בין פעליו הרבים היה נשיא ה–Moderm Language Association‏) MLA‏), חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים, חבר בחברה הפילוסופית האמריקאית וחבר קבוע ב–Wissenschaftskolleg בברלין. בשנות ה–80 ייסד את אסכולת הניאו־היסטוריציזם, שהתמקדה בקשרים בין ספרות להיסטוריה, ויצאה נגד הקריאה ביצירות ספרותיות במנותק מההקשר ההיסטורי והחברתי שבו נכתבו.

הוא ידוע כמי שסגנון הכתיבה הכובש שלו מסוגל להפוך חקירות אקדמיות בתחומים אזוטריים לנראטיבים רבי מתח, הנגישים לקהל הרחב. הביוגרפיה שלו על שייקספיר ‏(“Will and the World: How Shakespeare Became Shakespeare”‏) שראתה אור ב–2005, נשארה תשעה שבועות ברשימת רבי המכר של “ניו יורק טיימס”, ותורגמה לשפות רבות, ביניהן עברית ‏(הספר יצא ב–2010 תחת השם “להיות או לא להיות שייקספיר”, בהוצאת ספרי עליית הגג‏).

בחודש שעבר הגיע גרינבלט להרצות על ספרו באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ' אילנה פרדס, שהציגה את גרינבלט בהרצאה, אמרה כי "גרינבלט מצליח לחקור אירוע שולי לכאורה באופן כובש כל כך, עד שהוא הופך לרגע מכריע להבנת ההומניזם, המודרניות והתהפוכות המפתיעות תמיד בתפוצתם של טקסטים".

הפגישה עמו נערכת בלובי מלון הבוטיק שבו התארח בתל אביב. גם כשאינו עומד מאחורי הפודיום, גרינבלט הוא אדם בעל נוכחות, המדבר בלהט אמיתי על תחומי העיסוק שלו. יחד עם זאת יש בו עדינות ניכרת, חביבות וחוסר התנשאות בולטים. במסגרת הביקור בירושלים, גרינבלט מספר, הוא נסע עם אשתו ‏(רמי טרגוף, גם היא אקדמאית שעוסקת ברנסנס‏) ובנו ‏(שיחגוג בקרוב בר מצווה‏) למנזר מר סבא במדבר יהודה. “זה מקום פנטסטי”, הוא אומר בהתרגשות, ומראה באייפד תמונות מהמקום. “גם שם גילו טקסטים עתיקים וחשובים”.

גילויים של טקסטים עתיקים וההשפעה העצומה שהגילוי המקרי הזה יכול לחולל מפליאה את גרינבלט ועומדת, כאמור, במרכז ספרו האחרון. “השיר של לוקרציוס אינו הטקסט היחיד שהתגלה כעבור שנים, כמובן, אך נראה שאין שני לו מבחינת עוצמת ההשלכות של גילויו”, הוא אומר. מה יכול להסביר את החשיבות הגדולה שגרינבלט מייחס לשיר, והאם גילויו של טקסט יחיד באמת יכול היה לשנות את ההיסטוריה?

תפיסה מודרנית עתיקה

לפי גרינבלט, על אף שלוקרציוס חי מאה שנה לפני הולדת ישו, וכיאה לבני תקופתו האמין, למשל, שתולעים צומחות באופן ספונטני מאדמה רטובה, התפיסה העומדת בבסיס “על טבע היקום” מודרנית להפליא. לדבריו, בחזונו ראה לוקרציוס את העולם כמורכב מאטומים שזזים באופן אקראי בתוך ריק אינסופי, כמו חלקיקי אבק בתוך קרן שמש - מתנגשים, מתחברים, יוצרים מבנים מורכבים ומתפרקים שוב בתהליך בלתי פוסק של יצירה והרס.

ביקום כזה לא היה מקום עוד לישויות על־טבעיות כמו אלים, מלאכים ושדים, או נשמות שקיומן התמשך אל מעבר לקיומו של הגוף. לוקרציוס האמין שהיקום לא נברא או נוצר בהתאם לתוכנית אלוהית כלשהי - הוא סבר שהטבע עורך ניסויים מקריים ובלתי פוסקים ושקיומם של הדברים קודם לתכלית שלהם. זה לא כך שהעיניים נוצרו כדי שנוכל לראות, או שהלשון נולדה כדי שנוכל לדבר; כל הדברים בעולם, כולל היצורים החיים והמין האנושי בתוכם, התפתחו לאורך אלפי שנים. האבולוציה הזאת היא מקרית, אבל אצל היצורים החיים מנחה אותה עקרון הברירה הטבעית: אלה שמותאמים באופן הטוב ביותר לשרוד - שורדים, ואלה שלא - נכחדים. מינים שהיו קיימים לפני המין האנושי נעלמו לפני שהופענו פה - וכך גם אנחנו ניעלם יום אחד. שום דבר אינו נשאר לנצח, מלבד האטומים.

ביקום כזה, טען לוקרציוס, מגוחך לחשוב שהעולם ובני האדם תופסים מקום מרכזי. בני האדם אינם ייחודיים והעולם לא נוצר במיוחד בשבילם. אנחנו חלק מהעולם הטבעי, מורכבים מאותם חומרים שכל שאר הדברים מורכבים מהם ולכן אין סיבה להפרדה בין בני האדם לבין החיות, אין תקווה להפיס את זעמם של האלים או לשחד אותם, אין מקום לקנאות דתית או להכחשה עצמית, אין הצדקה לחלומות על כוח בלתי מוגבל או ביטחון מושלם, ואין היגיון במלחמות כיבוש או האדרה עצמית. אין סיכוי לנצח את הטבע. במקום זאת, כתב לוקרציוס, על בני האדם לנצח את פחדיהם שלהם, לקבל את העובדה שהכל בר חלוף, ולשמוח ביופי ובהנאות שהעולם הזה מציע.

לוקרציוס האמין שכל הדתות המאורגנות הן אשלייתות ומלאות בדעות קדומות, ושבני האדם משליכים את התשוקות והפחדים שלהם על יצורים דמיוניים ונלכדים באמונות שקריות. ישנם הסברים טבעיים לחלוטין לתופעות כמו ברקים ורעידות אדמה, אבל אנשים מגיבים אליהם אינסטינקטיבית בפחד דתי ופונים אל התפילה - אלא שהתפילה היא עקרה, והזוועות המדומיינות בחיים שלאחר המוות הן למעשה ייצוגים של מה שהדתות עצמן יוצרות בעולם הזה: הדת היא אכזרית. היא מבטיחה תקווה ואהבה אבל מבנה העומק שלה מבוסס על חרדה ונקמה. לוקרציוס טען גם שכמעט כל הדתות סובבות סביב מיתוס הקרבת הבן ‏(טענה מדהימה אם לוקחים בחשבון שהוא אמר זאת עוד לפני היוולדו של ישו‏).

לפני המדע

רעיונותיו של לוקרציוס לא הגיעו מתוך מחקר אמפירי, כמובן - צורות המחשבה האלה עוד לא היו קיימות בזמנו - הוא שאב את רובם מהאינטואיציות של המורה הרוחני שלו שחי כ–240 שנה לפניו, הפילוסוף ההלניסטי אפיקורוס. המפתח לרעיונותיו של אפיקורוס היה טמון בהנאות החיים, ולדברי גרינבלט, אויביו, בעיקר הכנסייה, השתמשו ברעיון הזה כדי להפיץ עליו סיפורים מלאי זדון. למשל, שהיה מקיא פעמיים ביום בגלל זלילת יתר, או כי חייו היו מסואבים כל כך עד ששנים רבות לא קם מכיסאו, וכי למרות זאת נהנה מיחסים קרובים במיוחד עם ארבע נשים מחברות הקומונה שלו, ששמותיהן בעברית “נעימה”, “אהובונת” “ניצחונית” ו”שדיים גדולים”.

הלשונות הרעות זימרו עד ששמו של אפיקורוס הפך למילה נרדפת לתאווה מופרזת ‏(ואצל היהודים לכפירה‏). הרומאים כינו אותו “החזיר”, אולם חייו המציאותיים של אפיקורוס היו כנראה צנועים למדי. “כשאנו אומרים שהנאה היא התכלית, איננו מדברים על הנאות מופקרות ועל תענוגות... אלא על שחרור מכאבים גופניים ומטרדות הנפש. כי לא שתייה והוללות רצופים ולא התענגות על נערים או נשים ולא התענגות על מאכלי דגים ושאר מעדני השולחן העשיר מולידים את החיים הנעימים, אלא שיקול דעת פיכח... המגרש את הדעות, שבעטיין אוחזת בנשמות המולה רבה”, כתב אפיקורוס.

מעט מאוד שרד מכתביו ומה שידוע על אפיקורוס היום הוא בעיקר הודות למפיץ הידוע ביותר של משנתו, לוקרציוס. גם על חייו של זה איננו יודעים הרבה. “סופר עליו שהוא התאבד אחרי שקיבל שיקוי אהבה מאשתו”, אומר גרינבלט, “אבל היה זה נוצרי שהפיץ את הסיפור מאות שנים אחרי שלוקרציוס מת, כך שאין לדעת אם הוא אמיתי. ידוע לנו רק שהוא כתב את השיר הזה, שהמשורר אובידיוס שיבח בהתלהבות, ושהשפיע מאוד גם על המשורר ורגיליוס. כך שהוא היה מפורסם בזמנו, לפחות בין האליטות”.

אפילו בסקירה הקצרה המובאת כאן של רעיונותיו האפיקוראים של לוקרציוס קל לזהות את הזרעים של התפתחויות מחשבתיות מודרניות: החזון על יקום מכני ואינסופי של חלקיקים הפועלים הדדית זה על זה וגישתו ה”אמפיריציסטית” לידיעה שהדגישה את חשיבותם של תצפית וניסיון חושים מהדהדים אצל גלילאו גליליי ואייזק ניוטון; ההבנה שהאדם אינו מרכז העולם והעולם אינו מרכז היקום אצל קופרניקוס; האקראיות של התנגשויות האטומים אצל איינשטיין ומכניקת הקוואנטים; הברירה הטבעית והתפתחות המינים אצל דרווין, המטריאליזם, הנטורליזם והסלידה מדתות מאורגנות אצל מרקס ופרויד ועוד.

כמובן, תנועתם של רעיונות לאורך ההיסטוריה אינה ישירה וברורה - היא דומה יותר לאותה סטייה מקרית של אטומים, שממנה לקוח שם ספרו של גרינבלט, מאשר לפילוחו החד והישיר של חץ. “שום דבר לא קורה בפשטות”, אומר גרינבלט בשיחה עמו. “הכל קורה בדרך מאוד מסובכת ופתלתלה. כותרת המשנה של הספר שלי היא ‘כיצד החל העולם המודרני’, אבל זהו קיצור דרסטי של משהו מסובך יותר. ובכל זאת, זוהי הסמטה שדרכה העולם קיבל שוב את המטריאליזם שאבד לו לאלף שנה. האם העולם היה זוכה ברעיונות הללו אלמלא נמצא הטקסט? אני לא יודע. אבל מה שאני טוען בספר זה שקיבלנו את הרעיונות הללו במסלול מסובך מאוד וכי גם לאחר שהתגלה מחדש עברו 700 שנה עד שהרעיונות האלה הובנו ונטמעו. לרעיונות האלה יש אפקט רדיואקטיבי - כמו אצל מארי קירי - כל מי שהתקרב אליהם - סבל”.

האם אנחנו יודעים שאותן דמויות, כמו גלילאו ודרווין, שאצלם אתה מוצא הדים לתפיסת העולם של לוקרציוס, באמת קראו את השיר?

“על חלקם, כמו גלילאו, אנחנו יודעים זאת בוודאות, על אחרים איננו יודעים, אבל הנקודה היא שהם כבר לא היו צריכים לקרוא אותו משום שהרעיונות הללו כבר הופצו בעולם”, מסביר גרינבלט.

במאמר שחיבר ב–2011 עבור “ניו יורקר”, כתב גרינבלט ששירו של לוקרציוס, אותו קרא לראשונה לאחר שנתקל בו במקרה כסטודנט בחנות ספרים, פרט על נימי נפשו. “ליבתו של השיר היא הרהור עמוק ותרפויטי על הפחד ממוות, פחד שהשתלט עלי בילדותי. לא היה זה הפחד ממותי שלי. כמו כל הילדים בורכתי בתחושה אינסטינקטיבית של אלמותיות. היה זה הפחד שהשרה עלי הביטחון של אמי שתמות בטרם עת”, כתב.

גרינבלט מספר בגילוי לב על כך שכל רגע של פרידה מאמו היה מלווה בהצפה של הפחד הזה. אמו, אגב, חיה בסופו של דבר כמעט עד גיל 90, אבל החרדה ממותה היתה כבר ארוגה לתוך בשר נפשו, וכך, השורות של לוקרציוס, שכתב ש”המוות הוא שום דבר בשבילנו”, היו כתרופה עבורו.

גרינבלט סבור שההשפעה החזקה שהפעילה עליו קריאת השיר פעלה כך גם אצל קוראים אחרים מאות שנים קודם לכן. גם הם ודאי הרגישו כמותו, שהמחבר פונה אליהם ישירות, מעבר לתהום הזמן. כמובן, אותם קוראים היו צריכים להתגבר על מכשולים רבים יותר בדרכם אל השיר - דימויים של ישו מדמם על הצלב, אימת הגיהנום - כל אלה היו צריכים להסתלק ולפנות מקום לאדישות של לוקרציוס כלפי האלוהות.

כשפוגיו גילה את השיר והחזיר אותו לסרקולציה, וכאמור - עוד מאות שנים לאחר מכן - האטומיזם היווה עדיין איום משמעותי לנצרות. גם בתקופת הרנסנס ספרים אטומיסטיים נשרפו, וב–1516 השיר שוב נאסר לקריאה בבתי ספר בפירנצה. אך הצוהר לחזרתו של לוקרציוס לעולם כבר נפתח. בתקופה שבה הכנסייה ניסתה בכל כוחה להדחיק את האטומיזם, צעיר פלורנטיני אחד העתיק אותו בכתב ידו. הוא לא הזכיר אותו בכתבים אחרים שחיבר בעצמו, אבל לפי גרינבלט, אי אפשר לטעות בזיהוי כתב ידו - היה זה המדינאי הסופר והפילוסוף ניקולו מקיאוולי ‏(מחברו של “הנסיך”‏).

אך הראשון שהצהיר על האמונה ברעיונות הללו בגלוי היה המדען, הפילוסוף והאסטרונום האיטלקי ג’יורדנו ברונו, שדיבר על יקום אינסופי, על צירוף מחדש בלתי פוסק של חומר, היעדרה של תוכנית אלוהית ורעיונות לוקרציוסיים אחרים. על כך הוא נאסר, נחקר, עונה ולבסוף נשרף על המוקד.

ההומניסט הבריטי תומאס מור ‏(1478–1535‏) עסק בשיר באופן גלוי בעבודתו המפורסמת ביותר “אוטופיה”, וגרינבלט מוצא הדים לרעיונות של לוקרציוס גם אצל דקארט, הובס ושייקספיר ‏(במיוחד ב”רומיאו ויוליה”‏), אך לדבריו אין עדות ברורה לכך שקרא אותו. יחד עם זה, הוא סבור ששייקספיר יכול היה בקלות להיתקל ברעיונות של לוקרציוס באחד הספרים האהובים עליו - המסות של מונטן.

ספרו של מישל דה מונטן יצא ב–1580 והכיל כמעט מאה ציטוטים ישירים מהשיר של לוקרציוס. ובכלל, גרינבלט טוען שישנה זיקה ברורה וחזקה בין השניים. כמו לוקרציוס, גם מונטן סלד ממוסר שנשען על חרדה מהחיים שלאחר המוות, וגם הוא האמין בחשיבות של חושיו ובראיות שמספק העולם החומרי, בחל בעונשים גופניים ואהד חירות פנימית וסיפוק.

כשהגיעה המאה ה–17, מסביר גרינבלט, הפיתוי של השיר כבר לא היה ניתן להכלה. האסטרונום, פילוסוף והכומר הצרפתי פייר גסנדי, הקדיש את עצמו לניסיון לפייס בין אפיקורסיות לנצרות, ואחד מתלמידיו, המחזאי מולייר, תירגם את השיר לצרפתית ‏(התרגום למרבה הצער לא שרד‏). באנגליה, ג’ון אבלין תירגם את הספר הראשון של השיר ואייזק ניוטון הכריז על עצמו כאטומיסט. במאה הבאה, היו בבעלותו של תומס ג’פרסון לפחות חמש מהדורות לטיניות של השיר וכן תרגומים שלו לאנגלית, איטלקית וצרפתית.

השלב הבא היה התובנות האמפיריות וההוכחות הניסוייות של אותן אינטואיציות עתיקות של האטומיסטים. במאה ה–19, כשצ’רלס דרווין חקר את מוצא המינים, הוא כבר לא נזקק לקריאת רעיונותיו של לוקרציוס על האבולוציה באופן ישיר. סבו, אראסמוס דרווין, קרא את לוקרציוס והושפע ממנו, ודרווין הנכד הושפע מאוד מסבו. באמצעות הצירוף בין ההשראה הרעיונית שקיבל לשיטות המחקר המודרני שכבר היו זמינות לו - פיתח דרווין את תורת האבולוציה כפי שאנו מכירים אותה היום. אותו הדבר נכון גם לגבי איינשטיין, שכתיבתו על האטומים התבססה על מדע ניסויי ומתמטי. “העובדה שהשיר העתיק יכול כעת לא להיקרא”, אומר גרינבלט, “שהדרמה של אובדנו וגילויו מחדש יכולה להישכח - אלה הם הסימנים הברורים ביותר לכך שלוקרציוס נטמע זה מכבר במחשבה המודרנית”.

כתב יד של נוטריון

בהתחשב במידת החדשנות והשערורייתיות של הרעיונות הלוקרציוסיים, ובעובדה שבמשך שנים רבות כל כך ניסו כוחות רבים כל כך להעלים אותו - כיצד אפשר להסביר את הישרדותו של הטקסט? ראשית, ישנו הסבר פיזי־נסיבתי, לכך ששרד. לדבריו של גרינבלט, כנראה שבסביבות המאה ה–9 נזיר כלשהו גילה את אחד העותקים והעתיק אותו מחדש וכך הציל אותו מריקבון. “מוכרחים היו להיות כמה מומנטים כאלה של הצלת הטקסט משום שהניירות הללו לא שורדים יותר מ–300–500 שנה”, אומר גרינבלט.

לכך הצטרפו במקרה נסיבות חייו של פוגיו, ש”נולד מאוד מאוד עני, בעיירה קטנה בטוסקנה ב–1380. אביו נאלץ לברוח מהעיר בגלל חובות. כשפוגיו היה נער הוא הגיע לפירנצה בלי כסף או תמיכה, אבל היה לו כישרון פנטסטי אחד - היה לו כתב יד יפהפה להפליא”, אומר גרינבלט. “אביו היה נוטריון וכנראה שגם סבו, ונראה שפוגיו למד מהם את הכישורים הללו, והם עזרו לו בהמשך להרוויח קצת כסף על ידי העתקת מסמכים.

“במהרה, פוגיו משך אליו את תשומת לבו של הקנצלר של פירנצה, שהיה אדם ייחודי למדי. הוא היה חבר של המשורר ההומניסט פטרארך ואהבתו הגדולה היתה מציאה של טקסטים עתיקים שאפשר היה לגלות בהם עקבות של העולם העתיק. בעזרת הפטרון שלו, פוגיו השיג משרה בוותיקן. הוא העתיק מסמכים והיתה לו השפעה חזקה שם. ואז הוא התקדם והפך למזכיר האישי של האפיפיור ג’ון XXIII; האפיפיור הגרוע ביותר בהיסטוריה, אגב, שזה בטח אומר משהו כי לאפיפיורות יש היסטוריה ארוכה של אנשים קשים. הוא היה אדם מאוד מעניין, אבל חוטא שהגיע ממשפחה של פיראטים מנאפולי, ואיכשהו בצירוף מטורף של הנסיבות הפך לאפיפיור.

“האשימו אותו בדברים איומים, שחלקם ודאי נכונים. הוא נאלץ להגיע לגרמניה, לעיר קונסטנץ, כדי לעמוד מול ועדה שהתכנסה כדי לפתור סכסוך גדול של הכנסייה. בסופו של דבר הוא הסכים להודות בהאשמות החמורות פחות נגדו - שכללו אונס ורצח - ואלה לא היו הגרועות ביותר. ואז פוגיו הפך למחוסר עבודה, והיות שהיתה לו תשוקה למציאת טקסטים עתיקים, הוא פנה לעיסוק הזה ובין דברים אחרים מצא את שירו של לוקרציוס”.

דבש על תרופה מרה

אך ישנן גם סיבות היסטוריות עמוקות יותר לשרידתו של הטקסט, ובהרצאתו בירושלים מנה גרינבלט שלוש כאלה. ראשית, קוראי הרנסנס השתמשו באסטרטגיות קריאה של הימנעות. “קוראים נהגו לבחור חלקי טקסט מסוימים - משפט או שניים או פיסקה מבודדת - שאותם ניתן היה לשנן ולזכור. גם המנהג הנפוץ של הערות בשולי העמוד נטו להתמקד במוקדי עניין מסוימים ולא במשמעויות רחבות יותר. ההערות במהדורות השונות של ‘על טבע היקום’ לא התמקדו בדרך כלל ברעיונות האפיקוראים, אלא בתיקונים פילולוגיים, הערות על אוצר המילים הלטיני והיווני, ועל היסטוריה טבעית והתרבות הרומאית. ייתכן שהקוראים נזהרו שלא להפנים את התוכן המסוכן של השיר, או שהיתה זו רתיעה לא מודעת ממשהו שנראה להם מוזר, לא מתאים או אפילו מטופש”, אומר גרינבלט.

המנהג השני ששיחק תפקיד משמעותי בהיסטוריה של הסובלנות, לדברי גרינבלט, הוא הסכולסטיקה. “המלומדים ישבו לעבוד על מה שנראה להם שיר שתפיסת העולם העומדת בבסיסו למעשה מתה, מתה כמו כת האלים הפגניים שפינתה את הדרך לביאת ישו. הם לא רצו להחיות את העולם הזה, אלא להפוך את הגווייה לנגישה בשביל אלה שעכשיו התבוננו בה מחוף המבטחים של האמת, באמצעות מערכת תמיכה של הערות מלומדות ודימויים שהקיפו את הגוף - הכילו והחזיקו אותו”.

הנקודה השלישית - והמעניינת ביותר - שגרינבלט מציין, קשורה בצורה שבה הרעיונות המהפכניים של לוקרציוס באו לידי ביטוי. “במהדורה המוערת שלו מ–1563 דניס למבין כותב שלוקרציוס מכחיש את נצחיות הנשמה, דוחה את ההשגחה העליונה וטוען שההנאה היא המטרה החשובה ביותר, אבל ‘למרות שהשיר עצמו זר לדתנו בגלל אמונותיו - הוא בכל זאת שיר’”, אומר גרינבלט בהרצאתו.

“ברגע שנעשתה ההבחנה בין האמונות שהיצירה מביעה לבין יתרונה האמנותי, אפשר להכיר בכוח המלא שלה. כלומר, הממד האסתטי של היצירה העתיקה והאתגר האסתטי שהציבה ליורשיה הם מרכיבים מרכזיים בהישרדותו ובהעברתו של מה שנתפס על ידי רבים כבלתי נסבל. האמנותיות של הטקסט איפשרה לו להביע רעיונות חתרניים הרבה יותר מכפי שניתן היה אז להביע בטקסטים פילוסופיים או מוסריים”.

לדברי גרינבלט, לוקרציוס עצמו צפה מראש את האפקט הזה. אפיקורוס היה חשדן כלפי רהיטות יתר וחשב שהאמת צריכה להיאמר בפרוזה פשוטה וישירה. אך לוקרציוס, במלאכה מדהימה של אמנות, הצדיק את כוחו הפואטי בכך שהשווה את בתי השיר שלו לדבש שנמרח על שפתות הספל המכיל תרופה מרה. “לכאורה”, אומר גרינבלט, “המטאפורה הזאת מנמיכה את האמנות לכדי טריק מניפולטיבי שממתיק את הרעיונות הקשים. אבל ההיסטוריה מראה שלמטאפורה יש משמעות עמוקה יותר - משמעות שנקשרת לעניין של לוקרציוס בשאלה מדוע צורות חיים מסוימות נעלמות ואחרות שורדות ויוצרות את עצמן מחדש.

“אמנות קשורה בהישרדות. וההישרדות הזאת קשורה לכוח נוסף באמנות של לוקרציוס. ההבנה שהיקום מורכב מאטומים ומריק בלבד, שהוא לא נוצר עבורנו בידי ההשגחה העליונה, שאנחנו לא מרכז היקום, שהנשמות שלנו חומריות ובנות חלוף כמו הגוף - ההבנה הזאת של טבע היקום, לוקרציוס חשב, לא צריכה להביא עלינו תחושה של ריקנות קרה, כאילו היקום נשדד מקסמו.

“מקור הפילוסופיה, כך נאמר לעתים קרובות בעולם העתיק, הוא פליאה: הפתעה ותדהמה הובילו לרצון לדעת, והידיעה בתורה עמעמה את הפלא. אבל בהסבר של לוקרציוס התהליך הפוך: דווקא הידיעה באשר לטבע היקום היא זו שצריכה לעורר את תחושת הפליאה העמוקה ביותר”.