המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

סוס ברזל יורק־אש מהגיהנום

אחרי 25 עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה, הבמאי ג’ו רייט והמחזאי־תסריטאי טום סטופארד מנסים את מזלם עם גרסה נוספת ליצירת המופת “אנה קרנינה”. התוצאה, מרהיבה אך שטוחה, היא הזדמנות להרהר באנה ובאחרים כמותה, שהחליטו לקפוץ אל בין גלגלי הרכבת

הרכבת נכנסה לתחנה לראשונה לפני 118 שנה, בסרטם בן הדקה של ז’אן־לואי ואוגוסט לומייר, חלוצי הראינוע, והבעיתה את קהל הצופים הנרגש שגדש את “הגראנד קפה” בפאריס. ההמון נמלט בצווחות למראה הקטר השועט לעברו על גבי המסך.

יצירתם של האחים לומייר לא היתה אפשרית בלי המצאתם של צמד אחים אחר - ג’ורג’ ורוברט סטיבנסון, שהשלימו את בניית קטר ה”רוקט” ב–1829. מהרגע שבו הניעו גלגליה את מנועי המהפכה התעשייתית, במורד מכרות, על פני טונדרות קפואות ובין ערים הצומחות במהירות הקיטור, היתה הרכבת לחזון הנושא עמו לא רק מאסות של אנשים ומשאות, אלא גם משאלות ותקוות, פחדים ועצבונות, שרבים מהם מצאו את ביטויים באמנות של המאה ה–19 ותחילת המאה ה–20.

קירה נייטלי כאנה קרנינה. יפה אבל מנייריסטית מדי
קירה נייטלי כאנה קרנינה. יפה אבל מנייריסטית מדי. צילום: אי–פי

הרכבת היתה שנואה על רבים שראו בה סוס ברזל יורק אש מהגיהנום שיביא לקץ העולם, ופתחה בפני רבים עוד יותר מחוזות חפץ רחוקים, מהמזרח האוריינטלי ועד הספר האמריקאי. היא הפכה לסמל למסע מחד ולאייקון של המתנה מאידך, ושריקתה הרועמת ליוותה פרידות דמומות ואיחודים דומעים, שנלכדו ברבבותיהם בנייר ובצלולואיד.

יש תחנות רכבת ריאליסטיות להחריד, כמו לנינגרדסקי במוסקבה, שחייהם של הילדים הזנוחים המתגוררים בה הופיעו בסרט התיעודי “ילדי התחנה”, בבימוים של האנה פולק ואנדריי סלינסקי, ויש כאלה שהן פנטסטיות לחלוטין, כמו אלו שעליהן כותב ניל גיימן בספרו “לעולם־לא־עולם”, ושבהן יש רועים של ממש בתחנת “שפרדס בוש”.

יש תחנות רכבת נטושות ומבודדות, כמו ב”והיום אינו כלה” של צ’ינגיס אייטמטוב, ויש כאלה ששוקקות חיים ותנועה, כמו “קינגס קרוס” בלונדון, שאליה הגיעה ג’יי. קיי. רולינג לאחר עיכוב של ארבע שעות בדרך ממנצ’סטר, שבמהלכו נחה עליה ההשראה לסיפורו של הקוסם הצעיר והממושקף עם צלקת הברק.

שקשוק הגלגלים ליווה כמו שיר ערש יצירות קלאסיות לילדים ולנוער, כמו “דב ושמו פדינגטון” של מייקל בונד, “הקטר הכחול שיכול” של ווטי פיפר, “ילדי התחנה” של אדית נסביט ועוד רבות. מובן שלא כל הרכבות קסומות כמו “ההוגוורטס אקספרס”. המאה ה–20 השיבה לרכבת את ניחוח הגופרית של השאול וקיבעה את דימויה ככלי השרת של השטן, כלי מדויק כשעון גרמני, הנושא בקרונותיו משא אנושי אל קצו.

ב”רכבות תחת שמירה צמודה” של בוהומיל הראבל, בכתיבתו של אהרן אפלפלד, בסיוטיו של ק. צטניק, באינספור יצירות ספרות שבהן חרקו גלגליהן של רכבות המוות, וכמובן, בקולנוע - ריק הממתין לאילזה בגשם השוטף בתחנת הרכבת בפאריס, יום אחרי כניסת הנאצים לעיר ב”קזבלנקה”, החשבון הפיוטי שעושה לארס פון טרייר עם ההיסטוריה הגרמנית ב”רכבות לילה”, והיהודים המגלים שהגיעו אל התחנה האחרונה, אושוויץ, ב”רשימת שינדלר” ובסרטים רבים נוספים.

טריילר הסרט ”רכבות לילה” של לארס פון טרייר

 

יצירה מושלמת

המוות ליווה את הרכבת תמיד, כמו ענני העשן השחור שפלטו קטריה. כבר באירוע השקתה של ה”רוקט” בקו ליברפול ומנצ’סטר ב–15 בספטמבר, 1830, נהרג נוסע שנפל על הפסים ונעלם מעיניו של ההמון שבא לחזות בסוס הקיטור הדוהר, ובארצות הברית של שנות ה–2000 נהרג אדם כל שעתיים מפגיעת רכבת.

לא כולם מתים בתאונות. אגתה כריסטי ‏(“רצח באוריינט אקספרס”‏) ואלפרד היצ’קוק ‏(“זרים ברכבת”, “הגברת נעלמת”‏) השתמשו ברכבת כזירת פשע ניידת, אך יש גם מי שמשתמשים בה כבאקדח טעון. בסוף שבוע אחד במאי האחרון התאבדו 12 בני אדם על מסילות הרכבת בצרפת, ביניהם גבר שקפץ מול הגלגלים בעודו אוחז בבתו הפעוטה. האתר lostallhope.com, המביא מידע מקיף ומטריד באשר לשיטות התאבדות שונות, טוען שבבריטניה, 3.5% מכל מקרי ההתאבדות הם בקפיצה לפני רכבת דוהרת. בגרמניה השיעור עולה ל–7%.

מול רכבת אין “ניסיונות” התאבדות. שיעור התמותה כתוצאה מפגיעתה עולה על 90%. התאבדות באמצעות פגיעת רכבת אינה רק יעילה וגרוטסקית להחריד, היא גם גורמת טראומה היקפית עצומה - לנוסעים הממתינים על הרציף, לעובדי הרכבת, שהם הראשונים שרואים את הגופה, ולנהג הקטר, הרוצח בעל כורחו. מדי שנה מטופלים נהגים רבים בשל תסמונת דחק פוסט טראומטית, המוחרפת ללא נשוא בשל נטייתם המשונה והעקבית של המתאבדים על הפסים: רובם מישירים מבט לעיניו של הנהג ברגע שבו הם מזנקים.

אנה קרנינה בסרט אילם רוסי מ-1914
אנה קרנינה בסרט אילם רוסי מ-1914.

אבל המתאבדת הספרותית המפורסמת ביותר, אנה קרנינה, לא הישירה מבט. למעשה, היא החמיצה את הקרון הראשון לחלוטין בשל התיק האדום שהיה אחוז בידה ועיכב אותה, והשליכה עצמה בפני הקרון השני. יצירת המופת של לב טולסטוי ראתה אור כספר ב–1877 ‏(לאחר שפורסמה בהמשכים‏) ונחשבה לפסגה נישאה של הרומן הריאליסטי בעיני בני זמנו של טולסטוי, כמו דוסטויבסקי, שהכתיר אותו כ”יצירת אמנות מושלמת” ובעיני יוצרים וקוראים רבים אחרים, מאז ועד היום.

סיפור אהבתה היוקדת של אנה לוורונסקי, הקצין יפה התואר, שבשלו היא נוטשת את קרנין, בעלה, מאבדת את בנה ומנודה על ידי החברה, כמו גם סופו הטרגי, שבו היא מזנקת לפני גלגליה של אותה רכבת שבה התרחשה פגישתה הראשונה עם וורונסקי, הוא מהנודעים בדברי ימי התרבות וזכה ל–25 עיבודים שונים לקולנוע ולטלוויזיה, ביניהם גם שתי גרסאות בכיכובה של גרטה גרבו.

הראשונה בכיכובה של גרבו, מ–1927, היתה גרסה אילמת שנקראה “אהבה” וזכתה לשני סופים שונים: באחד אנה מתאבדת, ובאחר, שהותאם לחכו של הקהל האמריקאי, היא נעלמת וורונסקי מחפש אחריה נואשות במשך שלוש שנים. כשהוא מוצא אותה לבסוף הוא מגלה שקרנין מת וכי שוב אין מכשול בפני אהבתם. הגרסה השנייה, שנעשתה שמונה שנים מאוחר יותר, כבר היתה צבעונית ומדברת ונחשבת לעיבוד האולטימטיבי של הרומן.

אולם כל העיבודים הקולנועיים דומים אלו לאלו, וכולם חלקיים, כל אחד על פי דרכו. מעבדי היצירה נתקלים שוב ושוב בקושי עצום להעביר את מורכבותה הפסיכולוגית אל המסך בדרך שתייצג נאמנה את הביקורת החריפה של טולסטוי ולא תהפוך לדרמת תלבושות קיטשית על גבול ההיסטריה.

טריילר הסרט “אהבה” בכיכובה של גרבו

 

תצוגת אופנה

העיבוד הנוכחי, של הבמאי ג’ו רייט ‏(שכבר התמודד עם עיבודים ספרותיים־תקופתיים ב”גאווה ודעה קדומה” וב”כפרה”‏) והתסריטאי־מחזאי העילאי טום סטופארד ‏(שכבר הוכיח תעוזה מבריקה בהתמודדות עם דמויות ספרותיות ב”רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים” וב”שייקספיר מאוהב”‏), מצליח לכנס תחת קורת גג קולנועית גם את עלילת הפסאודו־רומן־רומנטי של אנה וורונסקי וגם את עלילת המשנה שרוב העיבודים השמיטו - סיפור אהבתו של לוין, בן דמותו של טולסטוי עצמו, לקיטי, שגם היא היתה מאוהבת בוורונסקי.

אך בתמורה לצמידות העלילתית החליטו המעבדים להמיר את הריאליזם המפוכח של טולסטוי בהיפוכו המוחלט - לא פיסת חיים רוטטת, אלא תצוגת אופנה מטופחת. זוהי בחירה צורנית ההופכת את הסרט לתיאטרון מצולם, שכולו תפאורות צבועות בקפידה ואחורי קלעים שאליהם נכנסות הדמויות כדי לעבור מסצנה אחת לרעותה.

התוצאה, הגם שמרהיבה מבחינה אסתטית, סובלת ממלאכותיות מובנית שמשטיחה את הסיפור. כשקירה נייטלי, המגלמת אנה יפה אך מנייריסטית מדי, שאינה איתנה דיה כדי להיות שברירית כיאות, חולפת בדרכה אל פסי הרכבת דרך אחורי הקלעים, המלאים בדמויות קפואות כבובות חלון ראווה, ויוצאת אל חזית הרכבת המכוסה שלג מוסקבאי פוטוגני. ההתרחשות כולה נותרת צוננת ונוקשה כקרח.

ועוד תחנה יש בסיפור הזה. זו שאליה נמלט טולסטוי ביומו האחרון, שהונצח בספרו של ג’יי פאריני, “התחנה האחרונה” ובסרט בעל שם זהה בבימויו של מייקל הופמן. ענק זה של הספרות הרוסית והעולמית, פציפיסט אדוק, צמחוני מושבע, אנרכיסט בשאיפה, בן אצילים שניסה לחיות כאיכר וגבר שהוליד 13 ילדים וניסה להתנזר ממין ‏(ניסיון שלא התקבל יפה בעיני רעייתו הנאמנה והמסורה, סופיה‏), החליט בגיל 82 להגשים את תשוקתו ארוכת השנים ולהתנתק מכל הבלי העולם. הוא הגיע רק עד תחנת הרכבת שליד ביתו, התמוטט ומת מדלקת ריאות. סוף־סוף, אחרי מאבק שנמשך עשורים, הוא הצליח להשיל מעליו את כבלי הגוף, ודרך יצירתו, לחיות לנצח.




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 סקירה מזווית מעניינת לביקורת סרטים - דרך עיני הרכבת...היא מככבת גם בעוד כמה יצירות מופת מוטי, מנהטן
  • 08:54
  • 25.01.13

אם חייבים להזכיר אז גם "הטוב, הרע והמכוער" הביא לנו סצינת רכבת בלתי נשכחת, כך גם "אני והחבר'ה", והרכבת - סוס הברזל - כיכבה גם בסרט האנימציה "סוס פרא", שבו התברר שלא רק בני אדם פחדו מהקטר המשקשק.

02 מדי שבוע משליכים אנשים עצמם מתחת לגלגלי הרכבת בתחנה מסוימת בציריך אל תעשו רומנטיזציה להתאבדות
  • 09:42
  • 25.01.13

התאבדות מתחת לגלגלי הרכבת לעיני המוני ממתינים, בהם גם ילדים, היא מעשה אלים ואכזרי, מוות מהיר למתאבד וטראומה נפשית לקהל הצופים בעול כורחם במחזה זוועה. וחישבו על מאות נהגי הקטר שנקלעו לסיטואציה הנוראה והרגו אדם. קשה למצוא נהג קטר ותיק בשווייץ שלא דרס מתאבד מימיו ולא נזקק לעזרה נפשית. אין לעשות רומנטיזציה להתאבדות ובוודאי לא למעשה כזה.

03 שנאמר על אנה קרנינה: "הרכבת הזו לא יכלה להגיע לאט יותר". א.
  • 18:53
  • 25.01.13

מזל שטולסטוי לא היה ישראלי, כי אם העלילה הייתה מתרחשת פה, השיבושים של רכבת ישראל היו מעקבים את ההתאבדות של אנה עד לסיום של כרך נוסף (רחמנא לצלן!!!)

  •   מצחיק ומדכא להגדיר את טולסטוי "סופר רכבות " עיוני
    • 17:59
    • 26.01.13

    על משקל סיפרי טיסה .בכל צורה המתקבלת על הדעת לימינו הוא כתב באריכות יתרה .

04 וביום ראשון הקטר הירוק ידרוס את הפועל ת"א עוזי
  • 01:51
  • 26.01.13

טו! טו!